ישראל והישראלים ב-2008

שנת 2007 היתה אחת מהשנים המוצלחות ביותר של מדינת-ישראל בעשרות השנים האחרונות. ישראל והישראלים עשו פניית-פרסה מרשימה בעקבות מלחמת לבנון השניה ב-2006. התברר כי האמיתות הישנות שליוו את חיינו במשך שנים רבות - אך ניסינו להתרחק מהן בעיקר מאז הסכם אוסלו - הן הכוח המניע אמיתי של החברה הישראלית כמדינה וכקהילייה מגובשת. כל מי שהבחין בתופעות החברתיות שהתפתחו כאן עד ל-2006 חי בתחושת חרדה מסוימת. אולם, לאחר הפיכחון שבא בעקבות מלחמת לבנון השניה, אנו חוזרים אט אט לעצמנו עם העדכונים המתאימים לצרכים המיוחדים של המאה ה-21.

הכלכלה הישראלית דוהרת קדימה ומשאירה את המזרח-התיכון מאחור - אזור השבוי במעגל בלתי-פוסק של עימותים עדתיים, דתיים ושבטיים. הסכנה האסלאמית עדיין לא חלפה, אך אנו יודעים מעט יותר טוב איך להתמודד עם הסכנה הזו. בן לאדן יכול להצהיר של שחרור פלסטין, אך קריאה זו נובעת ממצוקה אמיתית של האסלאם הפוליטי ולאו-דווקא בשל הצלחתו.

בתוך שנים מעטות בלבד, ישראל יכולה להיות בין 10 המדינות המובילות בעולם. כבר כעת, בתחומים מדעיים וטכנולוגיים אחדים, ישראל ניצבת בחמישייה הראשונה. אוניברסיטאות רבות בעולם מחזרות אחרי הסטודנטים הישראלים בשל רמת הגבוהה ומשום בגרותם המנטאלית. אל תסתכלו רק על המבחנים הבינלאומיים - שהם לא הסיפור האמיתי. היוזמה, החריצות, היצירתיות והחשיבה מחוץ לקופסא הם אלה המהווים את המנוע האמיתי של מדינת-ישראל. החברה הישראלית אינה חברה רובוטית (סינגפורית), אלא היא חברה דינאמית, צמאה לידע ותאוות-חיים - וזה מה שמייחד אותה. לידיעתכם, כ-10 מיליון ספרי קריאה, הדגש על ספרי קריאה בלבד ללא ספרי לימוד, נמכרו השנה בישראל. נתון זה מציב את מדינת-ישראל בראש רשימת צרכני הספרים בעולם. האינטרנט והטכנולוגיה הישראלית עוזרים להרחיב עוד יותר את מעגל הקוראים בארץ. הביטוי "עם-הספר" מעולם לא היה נכון יותר.

צה"ל חזר לעצמו במובנים רבים. בעבר, קצינים בכירים ניסו לפתח, לכאורה, שפה צבאית מעודכנת יותר. אולם, מה שיצא בסופו של דבר התבטא בבלבול אחד גדול שנתן את אותותיו במלחמת לבנון השניה (כפי שהדבר בא לידי ביטוי במושג "להשתבלל"). מושגים כמו הקרבה, יוזמה והשגת היעדים, הפכו למובנים יותר לחיילים, לקצינים ולאזרחים. הורים, חיילים ומפקדים מבינים כי הצבא אינו בית-הבראה, אלא זהו גוף שחייב להצליח בכל תנאי ולמרות התנאים. ולא רק זאת, החברה הישראלית הפכה לחסרת-סבלנות בנוגע לתופעת ההשתמטות - זהו עניין מבורך ויש להרחיבו גם לתחומים נוספים. תושבי ישראל אינם יכולים לבוא בטענות רק כלפי הממשלה, אלא כולנו חייבים להציב לעצמנו יעדים כחלק מהחובות האזרחיות שלנו, הן כלפי עצמנו והן כלפי הסובב אותנו. כולנו צריכים לקחת אחריות אישית על חיינו מבלי להטיל אשמה על אף אחד אחר בשל מצבנו האישי.

התקשורת הישראלית התרחקה עוד כמה צעדים מהחברה הישראלית. המדיה הישראלית יצרה בועות תקשורתיות רבות הנוגעות לשחיתות, אלימות, חינוך ועוני, אך רבים מאיתנו יודעים היטב את המצב לאשורו. החברה הישראלית דוהרת קדימה והתקשורת הישראלית נסוגה לאחור תוך כדי השתעבדות "למולך הרייטינג" המתלהם. השינוי בתחום הזה יתרחש בעתיד, כפי שהוא מתרחש לאחרונה גם בתחומים רבים המקיפים את חיינו.

למרות התעמולה האנטי-ישראלית (בתוך ישראל עצמה), הישראלים אינם עומדים מנגד. הם כותבים, מתבטאים, יוצרים ונלחמים למען ערכי הציונות והתבססותה של התרבות העברית באמצעות אלפי ספרים היוצאים לאור מידי שנה, וכן בעזרת הצגות, תערוכות, סרטים ובאמצעים נוספים. תופעת "אברהם בורג" היא שולית ואין צורך לייחס לה משמעות החורגת מעבר להקשרה האישי בלבד. אפילו הקיבוץ זוכה לעדנה מחודשת, שכן רבים מאיתנו מבינים כיום, יותר מתמיד, את המשמעות האמיתית של החינוך לערכים עבריים, בעיקר בתקופה שלאחר מלחמת לבנון השניה. כל אחד מאיתנו יכול להשפיע - אז תשפיעו.

כיום, ישראלים רבים אינם מוכנים לקבל בשוויון-נפש את התערבותו הבוטה של בית-המשפט העליון בתכנים הלאומיים של מדינת-ישראל תוך כדי פזילתו הצדקנית לעבר הקהילייה הבינלאומית. מותר לנו להיות מדינה יהודית, פטריוטית ומערבית, גם אם זה בא על חשבון מיעוטים החיים בקרבנו. בני-מיעוטים שירצו להשתלב בחיינו (ללא בכיות וללא רגשי נחיתות), מוזמנים לעשות כן. אך אלה הרוצים לחסל את המדינה היהודית ואת התרבות העברית, או להחליף את האוריינטציה המערבית שלנו באוריינטציה מזרחית-ערבית, יצטרכו לחפש מקום אחר.

שנה אזרחית טובה לכולם, כאן ושם, ובכל רחבי העולם.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ישראל והישראלים ב-2008", 31 בדצמבר 2007, The Mideast Forum.

בנזיר בוטו נרצחה בפיגוע התאבדות

זו היתה רק שאלה של זמן עד שהקיצונים המוסלמים בפקיסטן יצליחו לחסל את בנזיר בוטו, מנהיגת האופוזיציה, ששבה למולדתה רק באוקטובר האחרון לאחר היעדרות של כשמונה שנים. ביום חמישי, ב-27 בדצמבר 2007, נרצחה בנזיר בוטו בידי מחבל מתאבד דקות ספורות לאחר שהסתיימה עצרת תמיכה שערכו תומכיה בעיר רוולפינדי. תחילה, המחבל ירה שתי יריות לעברה שפגעו בה באורח-אנוש, ולאחר מכן המחבל פוצץ את עצמו. ניתן להעריך כבר כעת, כי הרצח שם קץ לפקיסטן הדמוקרטית ולשאיפתם של חלקים רבים בציבור להנהיג רפורמות ליברליות במדינה. הסכנה היא שהרצח יצית גל טרור שישטוף את המדינה, העלול לדרבן את הממשלה הפקיסטנית להנהיג משטר צבאי נוקשה יותר.

בוטו נולדה ב-21 ביוני 1953. היא רכשה את השכלתה באוניברסיטת אוקספורד ובאוניברסיטת הרווארד. אביה, זולפיקאר עלי בוטו, נולד ב-5 בינואר 1928. עלי בוטו כיהן כנשיא פקיסטן בין השנים 1973-1971, ולאחר מכן כיהן כראש ממשלת פקיסטן מ-1973 ועד ל-1977.

עלי בוטו הודח בהפיכה צבאית ב-5 ביולי 1977, נשפט, והוצא להורג ב-4 באפריל 1979 בידי החונטה הצבאית שהונהגה בידי הגנרל מוחמד זאי אל-חאק (אולחק). מעט לפני שזולפיקאר עלי בוטו הוצא להורג, הוא אמר: "אני אנהל את המדינה אפילו מהקבר". זאי אל-חאק נהרג בתאונת מטוס מסתורית ב-17 באוגוסט 1988. גם שני אחיה של בנזיר בוטו נהרגו - אחד מהם בנסיבות מסתוריות.

בנזיר בוטו, כיהנה לראשונה כראש ממשלת פקיסטן ב-1988, אך לאחר כ-20 חודשים היא הודחה מתפקידה. ב-1993 היא נבחרה פעם נוספת לכהן כראש ממשלת פקיסטן, אך שוב היא הודחה מתפקידה ב-1996. בוטו היתה האישה הראשונה שנבחרה לכהן כראש ממשלה במדינה מוסלמית.

מ-1999 היא נאלצה לחיות בגלות, הרחק מארצה, במדינות המפרץ, ורק ב-18 באוקטובר 2007, היא חזרה לפקיסטן לאחר שקיבלה חנינה מהנשיא הנוכחי, הגנרל פרבז מושארף, שתפס את השלטון בהפיכה צבאית ב-1999.

ביום בו בנזיר בוטו הגיעה לפקיסטן, נעשה ניסיון להתנקש בחייה שהביא לרציחתם של כ-140 בני-אדם. ביום למחרת, בוטו עלתה לקברו של אביה, זולפיקאר עלי בוטו, כדי לחלוק לו כבוד לאחר ההיעדרות הממושכת. על קברו של אביה קראה בוטו: "אעשה את כל שביכולתי להציל את פקיסטן על ידי הצלת הדמוקרטיה". ב-8 בינואר 2008, היו אמורות להתקיים בחירות כלכליות בפקיסטן. רבים ראו בה מועמדת לניצחון, אך משקיפים בפקיסטן טענו כי היא הגיעה לסכם אם הגנרל מושראף על שלטון משותף ביניהם לאחר הבחירות שהיו אמורות להתקיים בינואר 2008.

מי רצה לחסל את בוטו? הרבה גורמים פוליטיים ודתיים שראו בה סמל לפקיסטן החדשה - פקיסטן שהיא מעט יותר אנושית וליברלית. ומאידך, גורמי מודיעין מערביים מכירים גם את "התעלולים" של שירותי המודיעין של פקסיטן לאורך כל השנים האחרונות.

מדינות רבות בעולם גינו את ההתנקשות במי שנחשבה לגברת הראשונה של פקיסטן. הנשיא שמעון פרס: "היא היתה אישה אמיצה אשר לא ידעה פחד ושירתה את עמה באומץ וביכולת נדירה". הנשיא ג'ורג' בוש: "יש להביא את המרצחים הקיצוניים לדין". ממשלת הודו פרסמה הצהרה בנוסח הזה: "תת היבשת איבדה מנהיגה יוצאת מן הכלל". ממשלת פקיסטן הכריזה על שלושה ימי אבל. בנזיר בוטו נקברה לצד אביה ב-29 בדצמבר 2007.

אוכלוסיית פקיסטן מונה כ-170 מיליון נפש והתל"ג לנפש עומד על כ-2,500 דולר לשנה. פקיסטן היא המדינה המוסלמית הראשונה שיש ברשותה נשק גרעיני מוכח (כ-50 ראשי נפץ גרעיניים). זהו נתון המדיר שינה מעיני רבים בעולם-הרחב לאור התחזוקתם של גורמים איסלמיים קיצונים בפקיסטן ובקרב שכנותיה. עם חיסולה של בוטו, המערב איבד את אחת מבעלות-הברית החשובות ביותר בתת-היבשת ההודית. קרוב לוודאי שבימים הקרובים יתפרסמו ידיעות רבות על קשריה החמים של בנזיר בוטו עם ישראלים ויהודים ברחבי-העולם.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "בנזיר בוטו נרצחה בפיגוע התאבדות", 29 בדצמבר 2007, The Mideast Forum.

מינויים חדשים בחיזבאללה והכלכלה הלבנונית

מאז מלחמת לבנון השניה, נאלצת לבנון להתמודד עם בעיות כלכליות אקוטיות הנובעות משתי סיבות עיקריות: האחת, הקיפאון הפוליטי המתמשך בלבנון, והשניה, עזיבתם של הנוצרים המהווים את השדרה הכלכלית העיקרית של המדינה המנסה להשתקם לאחר מלחמת-אזרחים ארוכה ומתישה. נתונים אחדים יבהירו את גודלו של המשק הלבנוני: אוכלוסיית לבנון מונה כ-4 מיליון נפש. שיעור התל"ג עומד על כ-23 מיליארד דולר, ושיעור התל"ג לנפש עומד על כ-6,000 דולר.

לשם השוואה, אוכלוסיית ישראל מונה כ-7 מליון נפש. שיעור התל"ג עומד על כ-177 מיליארד דולר, ושיעור התל"ג לנפש עומד על כ-26,000 דולר (חלק מהנתונים נלקחו מאתר ה-CIA). כשמרחיבים את ההשוואה גם לשאר מדינות ערב, מתברר כי הקטר הישראלי דוהר קדימה, בעוד שהמשק הערבי מדשדש במקום כבר שנים רבות למרות שרבות מהמדינות הערביות מפיקות נפט.

לבנון, בדומה לישראל, אינה משופעת במשאבים טבעיים. אולם נתוניה הגיאוגרפיים והמרכיב האנושי שבה, יכולים להפוך את לבנון לאחת מהמדינות עם שיעורי הצמיחה הגבוהים בעולם. למרות בעיותיה הפנימיות, לבנון נהנית מתרבות של כלכלה חופשית, עיתונות איכותית (לידיעתכם, הרבה יותר מזו הקיימת בישראל), וקהל צעיר ותוסס המבקש להיות מחובר לעדכונים הבינלאומיים האחרונים. כל אלה יוצרים בלבנון קרקע פורייה ונוחה לפעילות כלכלית ותרבותית היכולה להתרחב בהתמדה, והיא אף יכולה לשמש יעד אטרקטיבי ונגיש לתיירים מאירופה וממדינות המפרץ. כך למשל, לפני פרוץ מלחמת לבנון השניה ביולי 2006, הלבנונים ציפו כי זו תהיה שנת שיא בתיירות, אולם הפרובוקציה של חיזבאללה נגד ישראל מוטטה את תקוותיהם וגם את עסקיהם של לבנונים רבים.

מה מצפה ללבנון?

בעשור האחרון, סעודיה היתה "החונכת" הכלכלית של לבנון גם בזכותו של נשיא לבנון לשעבר, רפיק אל-חריר, שחוסל בידי המשטר הסורי בפברואר 2005. על רקע השקעותיה של סעודיה בלבנון, נוצר מתח רב בינה לבין סוריה, הנתפסת בעיניה כאחראית העיקרית למשברים הפוליטיים התוקפים את לבנון מידי פעם באורח עקבי. בעקבות ועידת אנאפוליס, דומה היה כי יושרו ההדורים בין סעודיה לסוריה. אולם, משפחת אסד לא יכלה להתאפק והיא הורתה על חיסולו של גנרל פרנסואה אל-חאג' שהיה מועמד לתפקיד הרמטכ"ל של צבא לבנון. בעקבות החיסול, היחסים בין סעודיה לסוריה התערערו פעם נוספת עד כדי חילופי נאצות הדדיות קשות בתקשורת המקומית של שתי המדינות.

ויחד עם זאת, מדינות-המפרץ ממתינות שהמערכת הפוליטית בלבנון תתייצב במטרה לדרבן את לבנון לממש את הפוטנציאל הכלכלי שלה - לטובתה היא ולטובת המשקיעים. הבום הכלכלי השוטף את מדינות-המפרץ בעקבות עליית מחירי הנפט ומוצריו, משמש כלי פיננסי ופוליטי דרכו מנסות המדינות המתונות במפרץ לייצב את המערכת הפוליטית השברירית של לבנון. יתרה מזאת, מרבית המדינות הערביות מבינות היטב מה תהיינה ההשלכות הפוליטיות על העולם-הערבי הסוני, אם לבנון תיהפך למדינת שיעית בחסות איראנית.

שר האוצר הלבנוני, ג'יהאד עזור (מרוני, יליד 1966), מבין היטב את הפוטנציאל הגלום בלבנון גם לאור האפשרות לנצל כיאות את גלי ההדף של הבום הכלכלי העובר על מדינות-המפרץ. להערכתו, עם תתייצב המערכת הפוליטית בלבנון, ניתן להגיע לגידול בתוצר ב-2008 בשיעור של 2.5% ואף יותר. אך ראשית, כך אמר, יש לטפל באינפלציה הלבנונית שהגיעה השנה לשיעור של כ-4%, וזה גם השיעור הצפוי לשנת 2008. לדעתו, לבנון היתה יכולה להגיע לגידול של 7%-8% בתוצר הלאומי כבר בשנה זו, אם המערכת הפוליטית היתה מתנהלת באורח-יציב וללא מעורבותם המזיקה של סוריה ובעלות בריתה.

מינויים חדשים בארגון חיזבאללה
מהעבר השני, חיזבאללה מנסה להתארגן מחדש לאור לקחי מלחמת לבנון השניה. התקשורת הישראלית מנהלת מסע הפחדה בקרב הציבור הישראלי על כל דגל של חיזבאללה שנתלה בגבול הצפון. לדידה של התקשורת הישראלית, כל דגל שכזה, מאשש את ההנחה כי חיזבאללה לא הובס בלבנון. כל נאום רהב של נסראללה, מוציא פרץ של טענות מילוליות כלפי ממשלת ישראל על הפקרת ביטחונם של תושבי הצפון. כל המניפולציות התקשורתיות האלה משחקות לידיו של חיזבאללה המלקק את פצעיו בעקבות המלחמה האחרונה. במובן הזה, התקשורת הישראלית נופלת שוב למלכודת התעמולתית של נסראללה וארגון חיזבאללה, כפי שהיא נופלת מידי יום למלכודת התעמולתית של ארגון החמאס בעזה. לאחרונה נודע, כי ארגון חיזבאללה ערך סבב מינויים חדשים לאור הלקחים ממלחמת לבנון השניה:

עימאד מורנייה - ימשיך לנהל את הפעילות הצבאית בחו"ל, הכוללת גם את הזירה הישראלית.
מוחמד קמאטי - מי שהיה האחראי על הצד הכלכלי של הארגון וחבר הלשכה המדינית, התמנה לעמוד בראש מנגנון ביטחוני חדש שתפקידו העיקרי יהיה לעסוק בביטחון-פנים.
עלי יוסף שאמי - ימשיך לכהן כראש הריגול הנגדי, אך לצידו יכהנו גם מוחמד בכר אל-דין ועבדאללה חמאדה.
כל המינויים האלה נעשו בהשראת איראן ובשל החשש הכבד של ראשי הארגון מחדירה עוינת לשורות הארגון.

בית הדין הבינלאומי לחקירת רצח אל-חרירי
לאחר דיונים שנמשכו כשלושה חודשים בין ממשלת הולנד למזכ"ל האו"ם בנוגע להקמתו של בית-דין בינלאומי לחקירת רצח נשיא לבנון לשעבר, ממשלת הולנד קיבלה החלטה סופית בעניין ב-21 בדצמבר 2007. על-פי ההסכם, בית-הדין יחל את פעילותו במחצית השניה של שנת 2008. לשם כך, נבנה מבנה מיוחד באחד מפרבריה של העיר האג. ממשלת הולנד אף הבטיחה לממן את השכירות של המבנה למשך שש השנים הבאות. ממשלת לבנון תממן 49% מההוצאות השוטפות של בית-הדין, ושאר ה-51% ימומנו בעזרת תרומתן של מדינות אחדות שפעלו למען הקמת הטריבונל הבינלאומי. ככל הידוע, על ספסל הנאשמים ישבו ארבעה אנשי צבא לבנוניים בכירים וכן סורים אחדים החשודים במעורבות ברצח אל-חרירי בדרך זו או אחרת. במהלך השנה אחרונה, סוריה ניסתה למנוע באגרסיביות את הקמתו של טריבונל בינלאומי שיעסוק בחקירת הרצח בשל השלכותיו המעשיות על המשך שלטונה של משפחת אסד בסוריה, אם יתברר כי סוריה אכן מעורבת באורח-ישיר במעשה. שוב, צריך להזכיר פעם נוספת את מעורבותו הישירה של עאסף שאוקת, גיסו של בשאר אל-אסד והממונה של כל שירותי המודיעין בסוריה, בשרשרת הרציחות שהתרחשו בלבנון בשנים האחרונות. האם אסד מתכנן להפוך את שאוקת לשעיר לעזאזל כפי שהדבר נעשה עם "התאבדותו" של ראזי כנעאן? ימים יגידו.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מינויים חדשים בחיזבאללה והכלכלה הלבנונית", 24 בדצמבר 2007, The Mideast Forum.

לבנון האומללה והלקח הישראלי

אי-אפשר להתעלם יותר ממבטיהם הנוגה והמיואש של תושבי לבנון הנוצרים לאור התסבוכת הפוליטית הנמשכת כבר חודשים ארוכים. ראוי לזכור, כי רק לרגע קט, לאחר סילוקו של הצבא הסורי מלבנון בעקבות חיסולו של נשיא לבנון לשעבר רפיק אל-חרירי, חזרה התקווה לליבותיהם של רבים מהלבנונים כי פני הדברים צפויים להיות הרבה יותר טובים ממה שהיה עד כה.

"כיכר המהפכה" קראו לזה - אז בזמנו. עוד מעט ימלאו 3 שנים לחיסולו של אל-חרירי, שהתבצע בהוראתה המפורשת של משפחת אסד ב-14 בפברואר 2005. מייד לאחר הרצח, ולמשך שבועות ארוכים, התכנסו במרכז ביירות מאות אלפי לבנונים כשהם מניפים את דגלי לבנון וקוראים ללא כל פחד ליציאתו של הצבא הסורי מכל מתחומי המדינה. "דור אל-חרירי" כינו אותם, באותם ימים, לפני שלוש שנים. מפגינים לבנונים צעקו, בהתרגשות רבה, באוזניהם של עיתונאים זרים: "גם אנחנו חייבים לצעוד קדימה. משהו גדול ומיוחד קורה פה, וביירות היא רק ההתחלה" (ידיעות אחרונות, 4 במרס 2005). כל מי שצפה בטלוויזיה הלבנונית באותם ימים, לא יכל שלא להתרגש מאותם מראות אנושיים של מפגינים המתאספים במרכז ביירות במשך ימים ארוכים.

התקווה היתה מהולה בחשש כבד מה ילד יום. "הטרגדיה האמיתית", כך טענה מפגינה בצער רב, "היא שאין אף-אחד שייקח את מקומו של אל-חרירי. אין לנו עוד מנהיגים כאלה. אבל מותו חיבר בינינו, קירב אותנו אחד לשני". חיסולו של אל-חרירי, כך היה נדמה, איחד את הלבנונים בני העדות והזרמים השונים. היטיב לבטא זאת תושב לבנון שהשתתף בהפגנות במילים האלה: "היו זמנים שמוסלמים ונוצרים ישבו משני צידי החזית וירו אלה על אלה. כיום אנחנו יושבים ביחד ומדברים. מדהים לגלות עד כמה אנחנו קרובים, עד כמה המחשבות והרעיונות שלנו דומים. הסורים עשו כל שביכולתם כדי למנוע מאיתנו לגלות אלה את אלה. הם אלה שעמדו מאחורי מלחמת האזרחים לפני 30 שנה, הם מממנים ומחמשים חוליות-טרור וימשיכו לעשות כך כדי להראות שלבנון חלשה מידי לבדה וזקוקה ל'הגנה' הסורית. אבל הימים ההם כבר נגמרו". האומנם?

בעקבות הלחץ הציבורי, ממשלת כראמה התפטרה ובשאר אל-אסד הודיע על הוצאת הצבא הסורי מתחומי לבנון. אך חיזבאללה, איראן וסוריה והמשיכו לבחוש ביד קשה ודורסנית בפוליטיקה הפנימית של לבנון באמצעות מניפולציות פוליטיות ובעזרת הכלי-התרבותי הערבי הידוע היטב לכל אחד במזרח-התיכון - דהיינו, באמצעות הרצח הפוליטי.

מלחמת לבנון השניה שפרצה בעקבות הפרובוקציה שיזם נסראללה וסדרה של רציחות נגד אישים המזוהים עם הזרם האנטי-סורי, הוציאו את הרוח ממפרשיהם של אלה המבקשים מעט שקט ושלווה. האווירה השוררת כיום בלבנון שונה לחלוטין מהאווירה ששררה בלבנון בתקופת "המפכה הלבנה" בתחילת 2005. הייאוש המדכא הפך לאופציה היחידה שעוד נותרה בעיקר בקרב בני העדה הנוצרית - האלה העושים הכל כדי לעזוב מאחוריהם את בתיהם, אך בעיקר הם מותירים מאחור את תקוותיהם וחלומותיהם על לבנון האחרת. "שוויץ של המזרח-התיכון", ייזכרו בלעג מר, אלה שעוד מסוגלים לזכור משהו מלבנון ההיסטורית, הישנה. בימים אלה נדחתה בפעם התשיעית ההצבעה על בחירתו של נשיא (מרוני) חדש למדינה הלבנונית השברירית. כל עיכוב שכזה, ממריץ עוד יותר את הנוצרים לנטוש מאחור את לבנון.

לבנון הנוצרית נהפכת למוסלמית. ולא סתם מוסלמית אלא היא תיהפך למדינה שיעית. הנוצרים איבדו את תקוותם שהתעוררה לרקע קט ב-2005, והם עוזבים את לבנון בהמוניהם. אם יערך מפקד-אוכלוסין בלבנון, סביר להניח שהנוצרים שנותרו בלבנון יתנגדו לכך, שכן, ניתן לשער שהם מונים כיום כ-30% בלבד מכלל האוכלוסייה הלבנונית. כיום, העולם-הערבי נקי מיהודים, והוא יהיה נקי גם מנוצרים. זאת המסקנה האמיתית והיחידה המתבקשת מהרעיון הגדול של מדינה השואפת להיות רב-תרבותית, או דו-לאומית, בשם הליברליזם, המודרניות והפשרנות. למי שאין מעצורים, למי שהמוסר האנושי הוא עניין שולי, ולמי שאין בו פחד לנקוט באמצעים אלימים גם כדי להשיג יעדים שוליים, הוא זה שמנצח בסופו של דבר. כשהאסלאם במיעוט, הוא מדבר על רב-תרבותיות. כשהאסלאם הופך לרוב, הוא מדבר של שליטה באמצעות כפייה.

אף מדינה בעולם לא תבוא לעזרתם של הנוצרים בלבנון. האסלאם, למרות חולשתו, הצליח ליצור מאזן-אימה עם העולם המערבי הליברלי והדמוקרטי. כולם רוצים להרגיע את המפלצת על חשבון החלשים בשם השקט המדומה. פעמים אחדות בעבר נאמר כי לבנון היא מיקרוקוסמוס של העולם-הערבי. לבנון מייצגת את המתח הדתי, הלאומי והתרבותי בין המוסלמים לבין עצמם, ובינם לבין שאר הכופרים. מלבנון זה יגלוש לעבר אזורים נוספים - קרובים ורחוקים כאחד. ניתן להבחין בסימנים הראשונים לכך בישראל ובמדינות אירופאיות אחדות. צד אחד מוגבל בשם החוק והמשפט, וצד שני משוחרר מכל רסן. לבנון משמשת לנו דוגמא גם כאן בישראל, והיא אף תשמש דוגמא גם לשאר העולם הרדום. אבל, בעצם, לאף אחד לא באמת אכפת.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "לבנון האומללה והלקח הישראלי", 19 בדצמבר 2007, The Mideast Forum.

קפריסין, ישראל והתרגיל הטורקי

ב-3 בדצמבר 2007, הגיעה לישראל שרת-החוץ של קפריסין, הגב' ארקטו קוזקו-מרקוליס, לביקור מדיני בן יומיים בישראל. על-פי פרסומים רשמיים שיצאו בישראל ומקפריסין נאמר, כי שרת-החוץ הגיעה לישראל על-מנת להתעדכן בהתפתחויות בתהליך המדיני בעקבות ועידת אנאפוליס - אליה לא הוזמנה קפריסין, למרות שממשלת קפריסין ייחלה להזמנה כזו, שכן קפריסין רואה את עצמה חלק מהאזור, ולכן היא זכאית, לדעתה, להשתתף בפורומים בינלאומיים העוסקים בסכסוכים הנוגעים לאזור. הסכסוך הערבי-ישראלי נתפס כסכסוך המרתק את הזירה הבינלאומית, ולכן רבות מהמדינות מוכנות ומשתוקקות ליטול חלק במסגרת הנתפסת בעיניהן כסוגיה בינלאומית יוקרתית. אולם, מה באמת הריץ את שרת-החוץ הקפריסאית לביקור עבודה חשוב בישראל?

מאז 1974, האי הקפריסאי מחולק לשתי ישויות נפרדות. האחת: (דרום) קפריסין - שהיא חברה באיחוד האירופאי ומוכרת על ידי מרבית המדינות בעולם. והשניה: "הרפובליקה הטורקית של צפון-קפריסין", שהכריזה על עצמאותה ב-1983. מלבד טורקיה, אך מדינה נוספת בעולם אינה מכירה בעצמאותה של הרפובליקה הטורקית של צפון-קפריסין, אולם זה לא מונע מטורקיה לפעול למענה מרחבי-העולם מטעמים מובנים. יתרה מזאת, טורקיה ניתקה את היחסים הדיפלומטים עם קפריסין והיא ממאנת להגיע לפשרה בנוגע לרפובליקה הטורקית שבאי. גם קפריסין עצמה, מסרבת להגיע לפשרה בשאלה זו, שכן היא חשה, ובצדק, שהיא הצד הנפגע בסכסוך הנמשך כבר עשרות שנים. על-פי הערכות אחדות, טורקיה מחזיקה באי הקפריסאי כ-40 אלף חיילים שתפקידם להגן על הרפובליקה הטורקית ואף להוות גורם מרתיע מפני כל התערבות צבאית חיצונית. שאלת קפריסין מעיבה, בין היתר, גם על היחסים בין האיחוד האירופאי לבין טורקיה - הנתקלת בקשיים הולכים וגוברים לקראת צירופה לאיחוד (שכנראה לא יתרחש לעולם).

לצד חששותיה של קפריסין מקיומה העצמאי של "הרפובליקה הטורקית של צפון-קפריסין", הממשלה הקפריסאית חרדה גם מהיווצרותו של איום אסלאמי רדיקלי בשטחי האי, מה שעלול לסבך עוד יותר את מצבה הפוליטי והדתי העדין. ללא כל ספק, העניין הזה מוכר לרבים מאיתנו.

מה טורקיה רוצה?
טורקיה, בדומה לאיראן ולרוסיה, סובלת ממתח תמידי בין עברה ההיסטורי העשיר והאימפריאלי, לבין מצבה הנוכחי. כך למשל, היא מדכאת את הכורדים ביד קשה ואכזרית; היא מתעלמת לחלוטין מהמצוקה הארמנית והיא נתפסת ככובש זר באי הקפריסאי כאילו מאומה לא השתנה מאז התרסקותה של האימפריה העות'מנית. לצד ההתנהלות המדינית הזו, טורקיה עושה נפשות למען המשך קיומה העצמאי של "הרפובליקה הטורקית של צפון-קפריסין" בדרכים שונות ומגוונות. על-מנת להצביע על הצביעות הבינלאומית (וגם זו הישראלית) השוררת כיום, חשוב לציין, כי אם העולם היה בוחן את טורקיה כפי שהוא בוחן את בורמה, ספק רב אם טורקיה היתה יכולה להמשיך לפעול כפי שהיא פועל בעת הזאת. כמובן, שבישראל אף אחד לא קורא להפסיק את הקשרים הביטחוניים בין ישראל לטורקיה, כפי שרבים בישראל קראו להפסיק את הקשרים בין ישראל לבורמה לאור האירועים האלימים שהתרחשו לאחרונה במדינה זו. כמובן, שאף אחד בישראל אינו בוחן אם ציוד כלשהו, מתוצרת ישראל, מסייע בדרך כלשהי לדיכוי הכורדים או מסייע בעקיפין להמשך כיבושה של צפון קפריסין. שכן, טורקיה היא מדינה מוסלמית חשובה והיא העמידה את עצמה כגורם מתווך, לכאורה, בין סוריה לישראל. די בנתון הזה, כדי להשתיק את אבירי המצפון בישראל בנוגע למעשיה האלימים של טורקיה במרחב המזרח-התיכוני.

הקשרים הביטחוניים ההדוקים בין טורקיה לישראל ידועים זה מכבר. לעיתים, קשרים אלה מקבלים תשומת-לב תקשורתית לרגע קצר כאשר חלה תפנית מסוימת - אם בהקשר חיובי ואם בהקשר שלילי. כך למשל, בתחילת דצמבר 2007 פורסם, כי טורקיה החליטה להדיח את ישראל ממכרז למכירת לוויין-ריגול (מסוג אופק), שכן ישראל התנתה את המכירה בכך שטורקיה לא תצלם מעל ישראל - כמקובל בהסכמים דומים. טורקיה סירבה לדרישה הישראלית, על-כן ישראל הודחה מהמכרז המדובר.

סביר להניח כי היחסים בין מערכת הביטחון הישראלית לבין הממסד הביטחוני הטורקי הדוקים למדי. אולם, מאז שנבחר עבדאללה גול - חבר מפלגת השלטון האסלאמית - לנשיא טורקיה, ישנם סימנים רבים כי טורקיה מבקשת להצניע עוד יותר את היחסים הביטחוניים המיוחדים בינה לבין ישראל. ויחד עם זאת, הדבר אינו מפריע לטורקיה לבקש מישראל שתכיר בעקיפין בישות הטורקית שבקפריסין. הבקשות הטורקיות מתחילות בדרך-כלל באמצעות בקשה "צנועה", דהיינו, לפתוח קו-מעבורת בין נמל חיפה לנמל פמגוסטה השוכנת ב"רפובליקה הטורקית של צפון-קפריסין". לאחר מכן, טורקיה מנסה להכניס בדלת-האחורית את "הרפובליקה הטורקית" לכל מיני פרויקטים כלכליים המתרקמים בין שתי המדינות. את אותם "תרגילים קטנים" שטורקיה ניסתה להפעיל על ישראל בעניין הזה, היא ניסתה להפעיל גם על סוריה ולבנון - הן בשל קירבתן לקפריסין והן משום שהן נזקקות לטורקיה בדרך זו או אחרת. כך למשל, לפני חודשים אחדים פרסמה סוכנות הידיעות הסורית הודעה נשיאותית על הידוק שיתוף הפעולה הכלכלי בין סוריה לבין "קפריסין הטורקית". וכך, החל מאמצע אוקטובר 2007, סוריה הפעילה קו-מעבורת בין נמל לטקיה לנמל פמגוסטה שפעל לסירוגין פעמיים בשבוע. במעשה זה, סוריה הפכה למדינה הראשונה שהפעילה קו-מעבורת לצפון-קפריסין, מלבד הקו הטורקי, דבר שעורר בקפריסין וביוון תרעומת רבה מאוד.

בתחילת נובמבר 2007, נשיא המדינה, שמעון פרס, ערך ביקור מוצלח מאוד בטורקיה. לצד גינוני הכבוד הרבים שהורעפו של הנשיא פרס, השיחות עסקו גם בעניין הפלסטיני ובקידום פרויקטים כלכליים משותפים, כמו למשל הקמת אזור תעשייה במחסום תרקומיה שבדרום הר-חברון. בין לבין, אנשי ממשל טורקיים ביקשו מישראל שתאשר את פתיחתה של נציגות בתל-אביב מטעם "הרפובליקה הטורקית של צפון-קפריסין", כדי שזו תייצג את האינטרסים הכלכליים של החלק הטורקי באי. לא רק שלטורקיה אין שגרירות בירושלים, אלא שהיא אף ביקשה מישראל לאשר את פתיחתה של נציגות המייצגת ישות מדינית שאינה מוכרת בעולם, ובכך לפגוע ביחסים התקינים השוררים בין ישראל לקפריסין.

כל הסימנים האלה לא נעלמו מעיניה של ממשלת קפריסין, כפי שלא נעלמו מעיניה החיזורים (הבודדים) של חברות כלכליות מאירופה המנסות לקשור קשרים עסקיים עם "הרפובליקה הטורקית של צפון-קפריסין". שרת-החוץ הקפריסאית, גב' קוזקו-מרקוליס, מכירה היטב את הזירה הבינלאומית והיא אף מכירה את הציניות הנלווית, לעיתים קרובות, לפעילות הדיפלומטית הפומבית, שכן היא כיהנה במשך שנים אחדות כשגרירת קפריסין בבירה האמריקאית. בראיונות לתקשורת הקפריסאית, שרת-החוץ ציינה, ש"כדי להיות דיפלומט מצליח, הדבר דורש תשוקה עזה". במהלך כהונתה כשגרירת קפריסין בארה"ב, מרקוליס היתה אחת מתוך תשע נשים שכיהנו כשגרירות בבירה האמריקאית, לפיכך, היא וייתר האחרות משכו תשומת-לב רבה. את קשריה הרבים והטובים בזירה הבינלאומית היא מנצלת על-מנת לקדם את האינטרסים של קפריסין לאור הסכסוך המתמשך עם טורקיה ולאור חלוקתו הכפויה של האי. במסגרת הזו, שרת-החוץ ערכה לאחרונה ביקורים מדיניים במדינות האזור. כך למשל, ממשלת לבנון הצהירה שהיא מחויבת לשלמותה של קפריסין מהטעמים הידועים. סוריה הודיעה שהיא מפסיקה את פעילותו של קו-המעבורת בין נמל לטקיה לנמל פמגוסטה, אך מקורות קפריסאים יודעים לציין שהקו פעול כרגיל, וכי עולה חשש שהוא מהווה צינור להעברת מהגרים בלתי-חוקיים שמוצאים את דרכם, בסופו של דבר, לקפריסין-היוונית.

ביקורה של שרת-החוץ הקפריסאית בישראל נועד לחזק את הקשר בין שתי המדינות, וכמובן להרגיע את קפריסין כי אין בכוונתה של ישראל לפתוח בתל-אביב נציגות של "הרפובליקה הטורקית של צפון-קפריסין", או להיכנע לתכתיבים טורקיים הנוגעים לאזור השנוי במחלוקת. לעיתים, צריך להגיד "לא" בקול רם וברור, גם אם שיקולים כלכליים ולחצים פוליטיים של בעלי-עניין עומדים על הכף. גם ל"יחסים מיוחדים" יש גבולות מוסריים שאסור לעבור אותם - אפילו אם טורקיה נתפסת בעיני ישראל כמדינה מוסלמית חשובה מאין כמוה. צריך לקוות, שישראל תעמוד גם בעתיד בלחץ שכזה או בדומה לו למרות היחסים המיוחדים השוררים בין שתי המדינות.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "קפריסין, ישראל והתרגיל הטורקי", 17 בדצמבר 2007, The Mideast Forum.