למען הרייטינג וההתלהמות התקשורתית הישראלית מותר לעשות הכל - אפילו לדווח בניגוד לכל היגיון ובניגוד למה שהוסבר לציבור במשך שנים רבות. למען הרייטינג, מותר אפילו לחרף ולגדף ציבור שלם עד כדי עיוות המציאות רק כדי לספק צרכים תקשורתיים נלוזים. לתקשורת הישראלית יש תמונה מעוות על החיים בישראל, שכן כל התנהגות, מעשה ואמירה - גם אם הם נעשים באורח תמים - נועדו לחזק את התדמית המעוות שהתקשורת יצרה לאזרחי-ישראל במשך שנים רבות.
כך בדיוק נהגה התקשורת הישראלית בנוגע לרוכב האופנוע שנהרג בחולון לפני ימים אחדים. מה עוד לא נאמר על "הנהג הישראלי האכזר" שעבר על פניו של הרוכב שהיה שרוע על הכביש בחוסר-אונים? מילים רבות נשפכו על כך שבמשך שתי דקות תמימות הנהגים לא עצרו כדי להושיט עזרה לפצוע. הגדיל לעשות אתר YNET שגייס את הסוציולוג ד"ר גוסטב מש מאוניברסיטת חיפה שטען כי, "הדאגה לעצמי ולטובה האישית שלי, גורמות לכך שלא בכוונה אנשים מתעלמים מהאחר, אלא הם יותר מדי עסוקים בעצמם שהם ממש לא רואים חצי מטר מהם. זה לא שאנשים ראו את התאונה ולא עצרו בכוונה מתוך רוע לב, אלא הם פשוט לא ראו. הם כל כך ממוקדים בנסיעה ממקום למקום, שהם פשוט לא רואים מסביבם".
אל תוך מסגרת הטיעונים המתלהמים הללו, האתר גייס גם את הרב יובל שרלו שטען כי, "העובדה שדבר כזה קורה היא בהחלט דבר שצריך להדאיג אותנו בפן המוסרי. מדובר פה בפגם מוסרי שאדם לא רואה חובה לעצמו לדאוג שמישהו לא יפגע ולהגיש עזרה לאחר. אם באמת לא עזרו לו בגלל אדישות, זו ממש אטימות נוראית, ואולי המשך לחוסר הסולידריות שמתגלה כמה וכמה זמן בחברה הישראלית".
עיתון מעריב פרסם ב-7 במאי, בעמוד הראשון, ידיעה על האירוע תחת הכותרת "פרצופה של המדינה". העיתון ידיעות אחרונות פרסם, בעמוד 13, ידיעה על האירוע תחת הכותרת "סיבת המוות: אדישות". לא פחות ולא יותר. מה לא עושים למען הרייטינג ולמען ההתלהמות הציבורית כדי לגייס עוד כמה קוראים לתקשורת הישראלית הקורסת.
ללא כל ספק, ההסברים והכותרות מרחקי-הלכת הללו על אירוע המצער שנמשך פחות מ-2 דקות, הוציאו מקרבנו את כל השנאה העצמית שחרגה הפעם לחלוטין מהטעם הטוב. גם אם הנהגים שנקלעו לאירוע היו מתנהגים באופן שונה, האירוע המצולם היה מוסבר בדיוק על-פי אותה תדמית תקשורתית שנבנתה לנו במשך שנים רבות. אך, למען האמת, הנהגים שהיו עדים לאירוע פעלו בדיוק כפי שהוסבר להם לנהוג במקרים דומים. (להבדיל מאירועים אחרים, שבהם יש חובה לעזור לכל אדם שנקלע למצוקה). התנהגותה של התקשורת הישראלית במקרה הזה, הראה בעליל כי היא פועלת בניתוק גמור מההתרחשויות האמיתיות הקיימות בישראל: משנת 2000 ועד לימים אלה, נרצחו בפיגועי טרור למעלה מ-1,000 ישראלים ועוד אלפים רבים נפצעו. אלפי ישראלים שהיו עדים לאירועים האלה, סיכנו את עצמם וניסו להציל את הפצועים המדממים מתוך אוטובוסים פגועים ושרופים. מאות ישראלים סוככו בגופם על אלפי פצועים - עזרו להם, הנשימו אותם או פינו אותם בכוחותיהם לבתי-חולים. אלה היו אנשים רגילים לגמרי ולא מאנשי כוחות הביטחון או מאנשי כוחות ההצלה.
כל אלפי האירועים האלה נשכחו לנוכח אירוע בודד אחד מצולם של תאונת-דרכים. אלפי הישראלים שחרפו נפשם לטובת הכלל, נעלמו כלא היו רק בשל אירוע בודד אחד, שנוצל עד תום בשל שיקולי רייטינג ולא משום שיש בו תועלת למען ציבור ולטובת הכלל.
כל מי שזוכר את תשדירי השירות של שנות ה-90, לבטח זוכר את ההוראות שניתנו לציבור, דהיינו "מה לעשות כשנקלעים לתאונת דרכים":
1. לדווח מייד על התאונה.
2. אין לטלטל את הפצוע, או להזיז אותו, כדי לא לגרום לו נזק רב יותר.
3. לפנות את הכביש לרכבי הצלה.
4. אסור להתקהל באזור התאונה ויש לעזוב את המקום במהירות.
שנים על גבי שנים התקשורת הישראלית ניהלה מערכת הסברה ברוח הדברים האלה בעזרתם האדיבה של הגופים המוסדיים. וכשההוראות האלה הופנמו לציבור, והנהגים החלו לנהוג על-פי ההוראות שנמסרו לציבור, עדיין זה לא היה מספיק "הומני" בעיני התקשורת הישראלית, וזאת משום שכל התנהגות ישראלית מוסברת תמיד על דרך השלילה בהתאם לתדמית המעוות שנבנתה לנו לאורך שנים רבות. פעם קראו לזה בפשטות: "אנטישמיות".
רק תתארו לעצמכם מה היה קורה אילו אחד הנהגים היה מעניק טיפול בלתי-הולם לפצוע. התקשורת הישראלית היתה עושה מזה מטעמים, או מייחסת את האירוע לכל מיני תופעות חברתיות, פוליטיות וכלכליות השוררות בישראל - על דרך השלילה כמובן.
אך, האם על-פי אותו "היגיון תקשורתי" השורר כיום בישראל, ניתן להצהיר כי התקשורת הישראלית היא שהרגה את רוכב האופנוע בחולון לפני ימים אחדים לאור ההוראות שניתנו לציבור במשך שנים רבות? במילים אחרות, במקום לנצל את הבימה התקשורתית לחבוט בחברה הישראלית ללא כל צדק - בעיקר לנוכח מה שהתרחש בישראל בשל פיגועי הטרור - עדיף היה אם התקשורת היתה מנצלת את הבימה כדי לתת הנחיות לנהגים איך לפעול במקרים דומים. המפליא הוא, שגם השר לביטחון-פנים, ח"כ אבי דיכטר, נסחף לתוך האירוע מתוך גישה שלילית, למרות שהיה באפשרותו לנצל את הבימה באופן הרבה יותר מושכל ונבון. אך, כרגיל, הכי קל היה להיסחף בזרם-התלהמות-הציבורית כדי לסחוט עד קצת מחיאות כפיים שייעלמו כלא-היו עם הורדת המסך. והשאלה היא, האם השר לביטחון-פנים באמת יודע מה צריך לעשות כשנקלעים לאירוע שכזה?
כך בדיוק נהגה התקשורת הישראלית בנוגע לרוכב האופנוע שנהרג בחולון לפני ימים אחדים. מה עוד לא נאמר על "הנהג הישראלי האכזר" שעבר על פניו של הרוכב שהיה שרוע על הכביש בחוסר-אונים? מילים רבות נשפכו על כך שבמשך שתי דקות תמימות הנהגים לא עצרו כדי להושיט עזרה לפצוע. הגדיל לעשות אתר YNET שגייס את הסוציולוג ד"ר גוסטב מש מאוניברסיטת חיפה שטען כי, "הדאגה לעצמי ולטובה האישית שלי, גורמות לכך שלא בכוונה אנשים מתעלמים מהאחר, אלא הם יותר מדי עסוקים בעצמם שהם ממש לא רואים חצי מטר מהם. זה לא שאנשים ראו את התאונה ולא עצרו בכוונה מתוך רוע לב, אלא הם פשוט לא ראו. הם כל כך ממוקדים בנסיעה ממקום למקום, שהם פשוט לא רואים מסביבם".
אל תוך מסגרת הטיעונים המתלהמים הללו, האתר גייס גם את הרב יובל שרלו שטען כי, "העובדה שדבר כזה קורה היא בהחלט דבר שצריך להדאיג אותנו בפן המוסרי. מדובר פה בפגם מוסרי שאדם לא רואה חובה לעצמו לדאוג שמישהו לא יפגע ולהגיש עזרה לאחר. אם באמת לא עזרו לו בגלל אדישות, זו ממש אטימות נוראית, ואולי המשך לחוסר הסולידריות שמתגלה כמה וכמה זמן בחברה הישראלית".
עיתון מעריב פרסם ב-7 במאי, בעמוד הראשון, ידיעה על האירוע תחת הכותרת "פרצופה של המדינה". העיתון ידיעות אחרונות פרסם, בעמוד 13, ידיעה על האירוע תחת הכותרת "סיבת המוות: אדישות". לא פחות ולא יותר. מה לא עושים למען הרייטינג ולמען ההתלהמות הציבורית כדי לגייס עוד כמה קוראים לתקשורת הישראלית הקורסת.
ללא כל ספק, ההסברים והכותרות מרחקי-הלכת הללו על אירוע המצער שנמשך פחות מ-2 דקות, הוציאו מקרבנו את כל השנאה העצמית שחרגה הפעם לחלוטין מהטעם הטוב. גם אם הנהגים שנקלעו לאירוע היו מתנהגים באופן שונה, האירוע המצולם היה מוסבר בדיוק על-פי אותה תדמית תקשורתית שנבנתה לנו במשך שנים רבות. אך, למען האמת, הנהגים שהיו עדים לאירוע פעלו בדיוק כפי שהוסבר להם לנהוג במקרים דומים. (להבדיל מאירועים אחרים, שבהם יש חובה לעזור לכל אדם שנקלע למצוקה). התנהגותה של התקשורת הישראלית במקרה הזה, הראה בעליל כי היא פועלת בניתוק גמור מההתרחשויות האמיתיות הקיימות בישראל: משנת 2000 ועד לימים אלה, נרצחו בפיגועי טרור למעלה מ-1,000 ישראלים ועוד אלפים רבים נפצעו. אלפי ישראלים שהיו עדים לאירועים האלה, סיכנו את עצמם וניסו להציל את הפצועים המדממים מתוך אוטובוסים פגועים ושרופים. מאות ישראלים סוככו בגופם על אלפי פצועים - עזרו להם, הנשימו אותם או פינו אותם בכוחותיהם לבתי-חולים. אלה היו אנשים רגילים לגמרי ולא מאנשי כוחות הביטחון או מאנשי כוחות ההצלה.
כל אלפי האירועים האלה נשכחו לנוכח אירוע בודד אחד מצולם של תאונת-דרכים. אלפי הישראלים שחרפו נפשם לטובת הכלל, נעלמו כלא היו רק בשל אירוע בודד אחד, שנוצל עד תום בשל שיקולי רייטינג ולא משום שיש בו תועלת למען ציבור ולטובת הכלל.
כל מי שזוכר את תשדירי השירות של שנות ה-90, לבטח זוכר את ההוראות שניתנו לציבור, דהיינו "מה לעשות כשנקלעים לתאונת דרכים":
1. לדווח מייד על התאונה.
2. אין לטלטל את הפצוע, או להזיז אותו, כדי לא לגרום לו נזק רב יותר.
3. לפנות את הכביש לרכבי הצלה.
4. אסור להתקהל באזור התאונה ויש לעזוב את המקום במהירות.
שנים על גבי שנים התקשורת הישראלית ניהלה מערכת הסברה ברוח הדברים האלה בעזרתם האדיבה של הגופים המוסדיים. וכשההוראות האלה הופנמו לציבור, והנהגים החלו לנהוג על-פי ההוראות שנמסרו לציבור, עדיין זה לא היה מספיק "הומני" בעיני התקשורת הישראלית, וזאת משום שכל התנהגות ישראלית מוסברת תמיד על דרך השלילה בהתאם לתדמית המעוות שנבנתה לנו לאורך שנים רבות. פעם קראו לזה בפשטות: "אנטישמיות".
רק תתארו לעצמכם מה היה קורה אילו אחד הנהגים היה מעניק טיפול בלתי-הולם לפצוע. התקשורת הישראלית היתה עושה מזה מטעמים, או מייחסת את האירוע לכל מיני תופעות חברתיות, פוליטיות וכלכליות השוררות בישראל - על דרך השלילה כמובן.
אך, האם על-פי אותו "היגיון תקשורתי" השורר כיום בישראל, ניתן להצהיר כי התקשורת הישראלית היא שהרגה את רוכב האופנוע בחולון לפני ימים אחדים לאור ההוראות שניתנו לציבור במשך שנים רבות? במילים אחרות, במקום לנצל את הבימה התקשורתית לחבוט בחברה הישראלית ללא כל צדק - בעיקר לנוכח מה שהתרחש בישראל בשל פיגועי הטרור - עדיף היה אם התקשורת היתה מנצלת את הבימה כדי לתת הנחיות לנהגים איך לפעול במקרים דומים. המפליא הוא, שגם השר לביטחון-פנים, ח"כ אבי דיכטר, נסחף לתוך האירוע מתוך גישה שלילית, למרות שהיה באפשרותו לנצל את הבימה באופן הרבה יותר מושכל ונבון. אך, כרגיל, הכי קל היה להיסחף בזרם-התלהמות-הציבורית כדי לסחוט עד קצת מחיאות כפיים שייעלמו כלא-היו עם הורדת המסך. והשאלה היא, האם השר לביטחון-פנים באמת יודע מה צריך לעשות כשנקלעים לאירוע שכזה?
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התקשורת והאיש על הכביש", 10 במאי 2007, The Mideast Forum.
No comments:
Post a Comment