אל-לג'ון - תרגיל בגניבה היסטורית

עוברי-אורח שהסתובבו באמצע חודש מאי באזור רחוב המלך ג'ורג' בתל-אביב, לא יכלו שלא לשים לב למודעות הענקיות שנתלו באישון לילה על לוחות-המודעות ועל גבי תחנות האוטובוסים. המודעות הגדולות נפתחו במשפט הבא: "צבר, במקום הזה היה פעם כפר ערבי".

בחג העצמאות האחרון, שחל ב-24 באפריל, ישראלים רבים יצאו לפארקים ולמקומות בילוי כדי לחגוג את האירוע בהתאם למסורת שהתפתחה בישראל עוד מראשיתה. משפחות אחדות בחרו לבקר בגן הלאומי "תל מגידו" וסביבתו. על מה שהתרחש שם, ראוי לקרוא את כתבתו של דורון מנצור שהתפרסמה באתר NRG של עיתון מעריב ב-29 באפריל 2007. וכך תאר מנצור את האירוע שהתרחש במקום:

"ביום העצמאות האחרון יצאנו אני ומשפחתי עם עוד ארבע משפחות לטיול במגידו. תחילת היום ביקרנו בתל מגידו ובהמשך, לפי התכנית, נכנסו לנחל הקיני שנמצא דרומית לקיבוץ מגידו. עם הכניסה שלנו אל תוך הפארק מצאנו את עצמנו עם קבוצה של אלפי ערבים "ישראלים" מהכפרים בסביבה, שבדיעבד הבנו שהם שם לציון אירועי הנכבה - יום האבל להקמת מדינת ישראל !!!".

"שבילי הפארק היו מלאים במכוניות, רוכבי סוסים, אופנועים וטרקטורונים. הצעירים שבחבורה השתוללו עם כלי הרכב שלהם, שחלקם לא כללו לוחות רישוי וסיכנו את באי הפארק. המבוגרים נסעו במכוניות כמובן ללא חגורות כשילדיהם נתלים מחוץ לחלונות ועל גגות המכונית כשהם צועקים, חלקם מסמנים V בידיהם ומתגרים ברכבים של יהודים. כמעט כל אחד מהם ענד צעיף (שכפי הנראה חולק להמונים) בקצוותיו התנוססו דגלי אש"ף, ואחרים אף נשאו דגלי אש"ף גדולים בידיהם ועל מכוניתם".

"בשלב מסוים עברנו ליד פניה שבה עמד שומר שמנע כניסה במכונית. מכוון זה נשמעו קריאות מתלהמות ברמקול ולהערכתי זה היה מקום הכינוס שלהם. אני חייב לציין שבמקום לא נכח אפילו לא נציג אחד של כוחות הביטחון על מנת לאכוף את הסדר ולהבטיח את ביטחונם של היהודים שחוגגים במקום".

"המראות שנתקלנו בהם הזכירו לי מראות של ימי מילואים בתעסוקות מבצעיות בכפרים עוינים. החלטנו למצוא מקום פנימי יותר על מנת להתרחק מההמון, שכיהודי נראה לי בהחלט מאוד מאיים. בדרך חזרה החוצה נתקלנו באותן תופעות ואפילו חמורות יותר. בחניון של צומת מגידו (בין מקדונלד'ס לחניונית "מנטה") על כביש מגידו-חדרה התגודדו קבוצות ערבים עם דגלי אש"ף, השתוללו עם טרקטורונים, אופנועים ורכבים בתחנת הדלק".

"התקשרתי למשטרת ישראל והבהרתי להם את התמונה. כמובן קיבלתי את התשובה שישלחו ניידת לטפל בזה. עזבתי את המקום כ-15 דקות מאוחר יותר ולא הספקתי לוודא האם אכן הגיעה. מאוחר יותר בערב הבנתי שבהמשך קבוצת בריונים התגרתה ותקפה קבוצת יהודים, שהגיעה מחיפה לחגוג את יום העצמאות בפארק, ללא שום סיבה".

באתרי חדשות נוספים נכתב, כי אלפי ערביים ציינו את ה"נכבה" ביום חג העצמאות הישראלי ב"עלייה-לרגל לשרידי הכפר אל-לג'וּן ליד קיבוץ מגידו". כך למשל, באתר של עיתון הארץ נכתב, "כמה אלפי אזרחים ערבים ופעילי שמאל יהודים השתתפו היום (שלישי) ב'תהלוכת השיבה', אשר מתקיימת זה עשר שנים ביום העצמאות הישראלי. המפגינים צעדו אל שרידי הכפר לג'ון, ששוכן סמוך לקיבוץ מגידו". על-פי תיאורים אחדים, הקהל שנכח במקום ושהיה שיכור מהרטוריקה של עצמו, דימה בנפשו שהנביא מוחמד, בכבודו ובעצמו, צעד בשבילי המקום.

באירוע נוסף שנערך במקום אחר, אמר יו"ר חד"ש, ח"כ מוחמד ברכה, את הדברים האלה: "ניצחנו בקרב על הזיכרון וביסוסו בתודעה שלנו". חשוב להזכיר שמוחמד ברכה מתגורר בעיר שפרעם, ישוב שהיה מקום מושבה של הסנהדרין במאה ה-2. היהודים האחרונים שהתגוררו בשפרעם עזבו את הישוב לאחר מלחמת העולם הראשונה בשל קשיים כלכליים. ח"כ דב חנין, חבר במפלגתו של ח"כ ברכה, אמר באותו כינוס לקהל ערבי נלהב: "הגיע הזמן לריפוי הפצעים שהמדינה עצמה גרמה לאזרחיה בני המיעוט הלאומי הערבי. חירות אמיתית של עם לא יכולה להיבנות על חורבנו של עם אחר".

יש לשים לב לדברי ח"כ חנין בנוגע ל"מיעוט הלאומי הערבי", כאילו אין עוד 22 מדינות ערביות החברות בליגה הערבית. יתרה מזאת, אילו טרח ח"כ חנין להכיר ולדעת את ההיסטוריה של ארץ-ישראל, ספק רב אם הוא היה מוסיף את המשפט "חירות אמיתית של עם לא יכולה להיבנות על חורבנו של עם אחר" - בעיקר לנוכח מקום מגוריו הנוכחי של ח"כ ברכה. צריך להזכיר, פעם נוספת, שכל שם הקשור לארץ-ישראל, נושא בקרבו את הזיכרון-ההיסטורי-הלאומי של הישראלים לאורך הדורות. כך, גם בנוגע למילה "אל-לג'ון" - שהיא בסך הכל שיבוש של המילה "הלגיון", משום שבמקום שכנה מפקדת הלגיון-הרומאי ה-6 ("לגיון הברזל"). הלגיון-הרומאי בנה מצודה קטנה מעל לכפר עותנאי בתקופת מרד בר-כוכבא כחלק מהאסטרטגיה שנבעה מהצורך לדכא את המרד. כפר עותנאי מוזכר במשנה במסכת גיטין במילים האלה: "אם לא באתי מכאן ועד שלושים יום, והיה הולך מגליל ליהודה והגיע לכפר עותנאי וחזר - בטל תנאו".

היסטוריה קצרה על מתחם כפר עותנאי
כפר עותנאי, רחב-הידיים, שוכן למרגלות "תל מגידו" ליד מעיינות נחל קיני. (קרוב לוודאי שמרבית הקוראים זוכרים את סיפורה של יעל אשת חבר הקיני שהרגה את סיסרא, כפי שמסופר בספר שופטים). אזור כפר עותנאי היה מיושב גם לאחר הכיבוש ערבי על ארץ-ישראל. בתקופה הצלבנית נוסדה באזור המצודה הרומאית "חוות ליאון" - שם שהוא שיבוש של המילה "לגיון". בתקופת הכיבוש העות'מאני הוקם במקום "חאן לג'ון" - שגם הוא שיבוש של המילה "לגיון". לאחרונה, עלה שמו של הישוב עותנאי לכותרות, בשל גילויו של מבנה גדול במתחם השייך לכלא מגידו, ובו רצפת פסיפס של אולם-תפילה נוצרי. הגילוי עורר התרגשות רבה בתקשורת העולמית ובעולם-הנוצרי, שכן גילוי זה פתח צוהר נוסף בפני ההיסטוריונים בנוגע להתפתחותה של הנצרות בארץ-ישראל במאות הראשונות לספירה. גילוי זה, שימש השראה לכתיבתו של ספר בשם "אבנים קטנות של אהבה", מפי סופרת-הנוער יונה טפר, המתגוררת כיום בקיבוץ יגור. הסיפור מתרכז בדמותה של תמר, בת כפר עותנאי, הנפגשת לראשונה עם האמן שבנה את הפסיפס, שהתגלה לפני שנים אחדות. בנה של הסופרת יונה טפר, יותם טפר, היה הארכיאולוג הראשי שחשף את הפסיפס. במסגרת תערוכת הבולים בינלאומית בשם "ירושלים 2006" שנערכה במאי 2006, הפסיפס הונצח בגיליונות-מזכרת שהופקו במיוחד לרגל התערוכה.

עם חידוש ההתיישבות הישראלית באזור עמק-יזרעאל בתחילת המאה ה-20, משפחות ערביות אחדות מהישוב "אום אל פחם" הגיעו לאזור "חאן לג'ון" והתיישבו במקום (ככל הידוע, מרבית תושבי אום אל פחם הגיעו ממצרים). המשפחות הערביות אימצו את השם ההיסטורי "אל-לג'ון" על שם מפקדת הלגיון הרומי ששכנה במקום בתקופת מרד בר-כוכבא ולאחריו. מקרה זה, דומה הוא למקרים רבים בהם השבטים הערביים שפלשו לארץ אימצו את שמותיהם העבריים של הישובים שהשתמרו לאורך הדורות בארץ-ישראל.

בעקבות מאורעות 1936-1939, הבריטים הקימו מצודות משטרתיות ברחבי-הארץ לאורך מרבית הצירים המרכזיים ("מצודות טגארט"). אחת מהן נבנתה בצומת מגידו ונקראה בשם "מצודת לג'ון" (או "מצודת לג'ו") - כיום, משמשת המצודה כ"בית-כלא מגידו". בעקבות המאורעות, פלשו לארץ כוחות ערביים בלתי-סדירים - בעיקר מסוריה וירדן - שחיזקו את אלה שפלשו אליה שנים אחדות קודם לכן. אך בשל כישלונו של המרד הערבי באותן שנים, הכנופיות הערביות החלו לרצוח אלה את אלה בשל ענייני יוקרה ושליטה קרקעית פיאודלית (באצטלה "לאומית"), בדומה למה שמתרחש בימים אלה בקרב ערביי עזה (הנשלטת כיום בידי 40 כנופיות).

לאור סירובם של הערבים להכיר בהחלטת החלוקה של ארץ-ישראל מ-1947, ולאחר הכרזת העצמאות הישראלית ב-14 במאי 1948, פלשו מדינות-ערב לארץ-ישראל במסגרת החלטה מדינית מפורשת של הליגה-הערבית. זמן קצר לאחר מכן, חנתה יחידה צבאית עיראקית באזור כפר לג'ון. הכפר עצמו שימש מעין מפקדה לוגיסטית לכוח הצבאי העיראקי (שהגיע לארץ בכוח מרשים, בגודל של אוגדה, כדי להשתתף בחיסולה של המדינה הצעירה. ובאותה שעה ממש, השלטון העיראקי תכנן את גירושם של כל יהודי עיראק והשתלטות על רכושם). לאחר קרבות קשים שנערכו באזור ב-29 במאי, חטיבת גולני כבשה את כל "מתחם מגידו" מידי הצבא העיראקי. במהלך הקרבות, ניטשו בתי הכפר, ותושביו מצאו מקלט בישוב "אום אל פחם" הסמוך. לאחר התבוסה, אחדים מבני הכפר טענו שחיילי החטיבה ביצעו טבח בתושבים, אולם חקירה מקיפה בעניין, שהגיעה עד ללבנון במטרה לגבות עדויות, לא העלתה כל הוכחה לטענה זו.

לאחר כיבוש כל "מתחם מגידו" ובכללו שרידי כפר עותנאי הסמוך לצומת מגידו, נוסד ב-1949 קיבוץ מגידו ליד חורבות "אל-לג'ון". ובכך, חודשה ההתיישבות הישראלית באזור, והקרקע הוחזרה לבעליה החוקיים. במילים אחרות, מתחת לכל טענה ערבית תעמולתית, רובצת לה אמת היסטוריה ישראלית כבדת-משקל ובעלת עומק שאי-אפשר להתעלם ממנה.

וכל מה שנותר לממשלת-ישראל לעשות הוא להציב שלט גדול ליד כל ישוב שכזה, במטרה למנוע גניבה היסטורית בוטה ואלימה, כפי שזו מתרחשת בימים אלה ברחבי מדינת-ישראל. לשם שינוי, אפשר להתחיל מהעיר שפרעם, מקום בו גר ח"כ מוחמד ברכה, שביתו נבנה על חורבותיו של ישוב ישראלי שהיה קיים במשך מאות שנים, שכן, ללא כל ספק, "חירות אמיתית של עם אינה יכולה להיבנות על חורבנו של עם אחר".

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אל-לג'ון - תרגיל בגניבה היסטורית", 29 במאי 2007, The Mideast Forum.

מלחמת אזרחים בעזה

במשך ימים אחדים בלבד, באמצע מאי 2007, נהרגו בעזה יותר מ-40 בני-אדם, חלקם אזרחים תמימים שנקלעו במקרה לקרבות-הרחוב בין הפת"ח לחמאס. ההרוגים של הימים האחרונים מצטרפים למאות שנהרגו בעימותים בין שני הארגונים האלה, בעיקר מאז שהחמאס ניצח בבחירות שנערכו בינואר 2006. המאבקים האלימים האלה, חשפו פעם נוספת את מצבם העגום של תושבי עזה מבחינה חברתית, כלכלית ופוליטית - לצד תופעות חברתיות קשות מנשוא. כאשר ישראל תכננה ב-2005 את נסיגתה מעזה, דוברים פלסטינים טענו ללא הרף כי כעת ניתנה להם הזדמנות יוצאת-דופן כדי להדגים לעולם, איך הם מנהלים את חייהם על-פי ראות עיניהם. אך לאור ההתפתחויות האחרונות, נשמעים קולות מפי פלסטינים המייחלים לכיבושה מחדש של עזה בידי ישראל על-מנת שתשליט שם סדר בטחוני ואזרחי כאחד.

החל מה-12 בספטמבר 2005, כל רצועת-עזה נמצאת תחת השליטה המלאה של הרשות-הפלסטינית. אולם שום דבר בעזה אינו דומה כלל למערכת שלטונית מסודרת כהלכה, או אפילו למחצה, לטובת האינטרסים של התושבים המקומיים. מרבית הארגונים הפלסטינים העדיפו לנתב את המרץ האזרחי לכיוון של מאבקים צבאיים פנימיים, ולעבר פעילות טרוריסטית נגד ישראל.

תקצר היריעה מלפרט את כל אירועי הטרור שהתרחשו נגד תושבי הדרום בשנתיים האחרונות. אך, רק לשם המחשה, נזכיר כי בשנת 2006 נורו 1,726 טילי קסאם מרצועת עזה לעבר ישראל. כמו כן, ב-25 ביוני 2006 ערכו מחבלים מה"חמאס" ומ"וועדות ההתנגדות העממית" התקפה על מוצב של צה"ל, שבה נהרגו שני חיילי צה"ל וחייל שלישי נחטף. מתחילת 2007 נורו מאות טילי קאסם לעבר ישראל - למרות שישראל שמרה על איפוק מירבי כדי לא לשחק לידיהם של החמאס והג'יהאד האסלאמי, ואף כדי לתת הזדמנות לרשות הפלסטינית להשליט את מרותה על האזור. ודומה היה, שככל שחלף הזמן, המצב הביטחוני והאזרחי של תושבי עזה נהפך לבלתי-נסבל. על-מנת לחפות על כך, הארגונים הפלסטינים ניסו לגרור את ישראל לקלחת העזתית בעזרת ירי מסיבי לעבר שדרות וסביבותיה. הפלסטינים פוגעים אלה באלה ואף פוגעים בישראל, אך בה בעת מבקשים מישראל לסייע לפצועיהם לקבל טיפול רפואי בבתי-חולים בתחומה. ישראל, כרגיל, נענתה לבקשה, ובימים האחרונים אושפזו בישראל פצועים פלסטינים מהעימותים האחרונים בעזה. זאת ועוד, מקורות פלסטינים המקורבים לתנועת הפת"ח מסרו, כי מנהיגי הארגון ביקשו מישראל לפגוע רק בראשי החמאס בעזה, אך עליה להימנע מפגיעה באוכלוסיה המקומית או במתקנים אזרחיים.

הבעיות של הרשות-הפלסטינית אינן קשורים בהכרח רק לניצחונה של תנועת החמאס בבחירות שנערכו בינואר 2006. הבעיות של הרשות-הפלסטינית נובעות מבעיות יסוד של חברה שעדיין אינה מגובשת מבחינה לאומית, פוליטית וחברתית. עזה נשלטת כיום בידי כ-40 כנופיות שלכל אחת מהן יש אינטרס מובהק, בכך שהכאוס הפוליטי ימשך ככל שניתן.

עזה בצבת הכנופיות
רצועת עזה נשלטת בימים אלה בידי כ-40 כנופיות המטילות מורא ופחד בתושבים. מרבית הכנופיות מתבססות של החמולה השבטית והן עוסקות בעיקר בחפירת מנהרות, בהברחות סחורות, בהברחת נשק ובמכירתו בגלוי לעיני-כל בשוק של העיר עזה. לצד הפעילויות אלה, מתקיימת לה תופעה של התעמרות באוכלוסייה המקומית הכוללת מעשי אונס רבים, שוד, פגיעה במוסדות חילוניים, פגיעה בשירותי אינטרנט ופגיעה מתמשכת במוסדות ציבור המזוהים עם המערב. לירי על ישראל יש גם רווח כלכלי, שכן על כל פעילות שכזו, המבצעים מקבלים תשלום מידי איראן או מידי חיזבאללה. המאבקים בין הארגונים השונים על ענייני יוקרה ושליטה מרחבית, גרמו ליצירת מצב של חיסול חשבונות הדדי המתבטא ברצח לאור היום, הוצאות להורג, וידוא-הריגה, ואף ירי מבזה לאזור החלציים של נשים וגברים כאחד. במקומות אחדים נאמר כי עזה נהפכה, בעת האחרונה, לסומליה על כל המשתמע מכך. אולם, עזה מעולם לא היתה משהו באמת שונה, שכן בעיותיה הן בעיות יסוד היסטוריות הנובעות מחוסר לכידות פוליטית ולאומית, והתבססות מסורתית עתיקת-יומין על קשרי החמולה ועל קשרים שבטיים.

אלימות כחיפוי למשבר הזהות הלאומית
החברה הערבית בכללותה נמצאת במשבר-זהות עמוק. כך זה במצרים, בסוריה ובירדן, ובעוצמה רבה יותר בלבנון, בעיראק וברשות הפלסטינית. האירועים האחרונים בעזה וברשות-הפלסטינית מראים בעליל כי מלבד פעילות רדיקלית אלימה, לא נוצקו תכנים אמיתיים כדי לגבש זהות לאומית אזרחית. הרשות-הפלסטינית, עד מראשית הקמתה, לא עסקה ביצירת תכנים אזרחיים, תרבותיים או שלטוניים כדי ליצור מוקדי זיקה שיחרגו מעבר לזיקה הכפרית, האזורית או המשפחתית. הבעיה צברה תאוצה ברצועת עזה, שכן השליטה של הרשות-הפלסטינית הרבה יותר רופפת בשל הזיקה האסלאמית של התושבים לארגונים הרדיקאליים. המשמעות היא, שהחברה הערבית מפולגת כפי שהיתה מפולגת עוד בתקופת המרד הערבי בארץ-ישראל של 1939-1936 - תקופה בה גלש המאבק בבריטים ובישוב היהודי לעבר עימות פנים-ערבי רצחני, שבמהלכו נהרגו אלפים רבים והתשתית החברתית נהרסה ברובה. בעיות היסוד של החברה הערבית נותרו כשהיו, דהיינו, היעדרה של זיקה לאומית בעלת תוכן אמיתי כדי ליצור משמעת קולקטיבית שתחתור לעבר יעד מרכזי אחד וברור.

עזה והתגובה הישראלית
עזה היא המיקרוקוסמוס למה שמתחולל בעולם-הערבי - כשבתווך נמצאת בו ישראל. הירי על ישראל לא רק נועד לבסס את האינטרסים הפנימיים של תנועת החמאס, אלא הוא גם נועד לשרת מטרות אזוריות על-פי האינטרסים של איראן, סוריה וחיזבאללה. ישראל עסוקה בימים אלה באירועים בעזה ובשדרות, אולם הזירה האמיתית היא סוריה ואיראן. ישראל מכלה את כוחותיה בשל לחץ ציבורי מלאכותי של בעלי-עניין, בשעה שכל מעייניה צריכים להיות מוקדשים כדי לשפר את יכולותיה לאור מלחמת לבנון השניה. כבר 7 שנים מדינת-ישראל עוברת מזירה לזירה במעין מלחמת התשה מתמשכת. היעדרה של אסטרטגיה ישראלית ברורה, גמגום מדיני מתמשך והיסוסים הנובעים מלחץ פוליטי של גורמי-שוליים, גורמים לכך שהאנרגיה הלאומית שלנו מתכלה בשל היעדר תכנון לאומי - צבאי ואזרחי גם יחד. אם היה כזה, המראות מהעיר שדרות במאי 2007 לא היו נראים כמו שידור חוזר של אירועי הצפון ביולי 2006.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מלחמת אזרחים בעזה", 18 במאי 2007, The Mideast Forum.

התקשורת והאיש על הכביש

למען הרייטינג וההתלהמות התקשורתית הישראלית מותר לעשות הכל - אפילו לדווח בניגוד לכל היגיון ובניגוד למה שהוסבר לציבור במשך שנים רבות. למען הרייטינג, מותר אפילו לחרף ולגדף ציבור שלם עד כדי עיוות המציאות רק כדי לספק צרכים תקשורתיים נלוזים. לתקשורת הישראלית יש תמונה מעוות על החיים בישראל, שכן כל התנהגות, מעשה ואמירה - גם אם הם נעשים באורח תמים - נועדו לחזק את התדמית המעוות שהתקשורת יצרה לאזרחי-ישראל במשך שנים רבות.

כך בדיוק נהגה התקשורת הישראלית בנוגע לרוכב האופנוע שנהרג בחולון לפני ימים אחדים. מה עוד לא נאמר על "הנהג הישראלי האכזר" שעבר על פניו של הרוכב שהיה שרוע על הכביש בחוסר-אונים? מילים רבות נשפכו על כך שבמשך שתי דקות תמימות הנהגים לא עצרו כדי להושיט עזרה לפצוע. הגדיל לעשות אתר YNET שגייס את הסוציולוג ד"ר גוסטב מש מאוניברסיטת חיפה שטען כי, "הדאגה לעצמי ולטובה האישית שלי, גורמות לכך שלא בכוונה אנשים מתעלמים מהאחר, אלא הם יותר מדי עסוקים בעצמם שהם ממש לא רואים חצי מטר מהם. זה לא שאנשים ראו את התאונה ולא עצרו בכוונה מתוך רוע לב, אלא הם פשוט לא ראו. הם כל כך ממוקדים בנסיעה ממקום למקום, שהם פשוט לא רואים מסביבם".

אל תוך מסגרת הטיעונים המתלהמים הללו, האתר גייס גם את הרב יובל שרלו שטען כי, "העובדה שדבר כזה קורה היא בהחלט דבר שצריך להדאיג אותנו בפן המוסרי. מדובר פה בפגם מוסרי שאדם לא רואה חובה לעצמו לדאוג שמישהו לא יפגע ולהגיש עזרה לאחר. אם באמת לא עזרו לו בגלל אדישות, זו ממש אטימות נוראית, ואולי המשך לחוסר הסולידריות שמתגלה כמה וכמה זמן בחברה הישראלית".

עיתון מעריב פרסם ב-7 במאי, בעמוד הראשון, ידיעה על האירוע תחת הכותרת "פרצופה של המדינה". העיתון ידיעות אחרונות פרסם, בעמוד 13, ידיעה על האירוע תחת הכותרת "סיבת המוות: אדישות". לא פחות ולא יותר. מה לא עושים למען הרייטינג ולמען ההתלהמות הציבורית כדי לגייס עוד כמה קוראים לתקשורת הישראלית הקורסת.

ללא כל ספק, ההסברים והכותרות מרחקי-הלכת הללו על אירוע המצער שנמשך פחות מ-2 דקות, הוציאו מקרבנו את כל השנאה העצמית שחרגה הפעם לחלוטין מהטעם הטוב. גם אם הנהגים שנקלעו לאירוע היו מתנהגים באופן שונה, האירוע המצולם היה מוסבר בדיוק על-פי אותה תדמית תקשורתית שנבנתה לנו במשך שנים רבות. אך, למען האמת, הנהגים שהיו עדים לאירוע פעלו בדיוק כפי שהוסבר להם לנהוג במקרים דומים. (להבדיל מאירועים אחרים, שבהם יש חובה לעזור לכל אדם שנקלע למצוקה). התנהגותה של התקשורת הישראלית במקרה הזה, הראה בעליל כי היא פועלת בניתוק גמור מההתרחשויות האמיתיות הקיימות בישראל: משנת 2000 ועד לימים אלה, נרצחו בפיגועי טרור למעלה מ-1,000 ישראלים ועוד אלפים רבים נפצעו. אלפי ישראלים שהיו עדים לאירועים האלה, סיכנו את עצמם וניסו להציל את הפצועים המדממים מתוך אוטובוסים פגועים ושרופים. מאות ישראלים סוככו בגופם על אלפי פצועים - עזרו להם, הנשימו אותם או פינו אותם בכוחותיהם לבתי-חולים. אלה היו אנשים רגילים לגמרי ולא מאנשי כוחות הביטחון או מאנשי כוחות ההצלה.

כל אלפי האירועים האלה נשכחו לנוכח אירוע בודד אחד מצולם של תאונת-דרכים. אלפי הישראלים שחרפו נפשם לטובת הכלל, נעלמו כלא היו רק בשל אירוע בודד אחד, שנוצל עד תום בשל שיקולי רייטינג ולא משום שיש בו תועלת למען ציבור ולטובת הכלל.

כל מי שזוכר את תשדירי השירות של שנות ה-90, לבטח זוכר את ההוראות שניתנו לציבור, דהיינו "מה לעשות כשנקלעים לתאונת דרכים":

1. לדווח מייד על התאונה.
2. אין לטלטל את הפצוע, או להזיז אותו, כדי לא לגרום לו נזק רב יותר.
3. לפנות את הכביש לרכבי הצלה.
4. אסור להתקהל באזור התאונה ויש לעזוב את המקום במהירות.

שנים על גבי שנים התקשורת הישראלית ניהלה מערכת הסברה ברוח הדברים האלה בעזרתם האדיבה של הגופים המוסדיים. וכשההוראות האלה הופנמו לציבור, והנהגים החלו לנהוג על-פי ההוראות שנמסרו לציבור, עדיין זה לא היה מספיק "הומני" בעיני התקשורת הישראלית, וזאת משום שכל התנהגות ישראלית מוסברת תמיד על דרך השלילה בהתאם לתדמית המעוות שנבנתה לנו לאורך שנים רבות. פעם קראו לזה בפשטות: "אנטישמיות".

רק תתארו לעצמכם מה היה קורה אילו אחד הנהגים היה מעניק טיפול בלתי-הולם לפצוע. התקשורת הישראלית היתה עושה מזה מטעמים, או מייחסת את האירוע לכל מיני תופעות חברתיות, פוליטיות וכלכליות השוררות בישראל - על דרך השלילה כמובן.

אך, האם על-פי אותו "היגיון תקשורתי" השורר כיום בישראל, ניתן להצהיר כי התקשורת הישראלית היא שהרגה את רוכב האופנוע בחולון לפני ימים אחדים לאור ההוראות שניתנו לציבור במשך שנים רבות? במילים אחרות, במקום לנצל את הבימה התקשורתית לחבוט בחברה הישראלית ללא כל צדק - בעיקר לנוכח מה שהתרחש בישראל בשל פיגועי הטרור - עדיף היה אם התקשורת היתה מנצלת את הבימה כדי לתת הנחיות לנהגים איך לפעול במקרים דומים. המפליא הוא, שגם השר לביטחון-פנים, ח"כ אבי דיכטר, נסחף לתוך האירוע מתוך גישה שלילית, למרות שהיה באפשרותו לנצל את הבימה באופן הרבה יותר מושכל ונבון. אך, כרגיל, הכי קל היה להיסחף בזרם-התלהמות-הציבורית כדי לסחוט עד קצת מחיאות כפיים שייעלמו כלא-היו עם הורדת המסך. והשאלה היא, האם השר לביטחון-פנים באמת יודע מה צריך לעשות כשנקלעים לאירוע שכזה?

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התקשורת והאיש על הכביש", 10 במאי 2007, The Mideast Forum.

בעקבות דו"ח וינוגרד: יש לנו בעיה תרבותית

לקראת סיום כהונתו של הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק ב-1998, הוא הוזמן לראיון-סיכום באחד מערוצי החדשות בתוכנית שנחשבה ליוקרתית באותה עת. הראיון נערך בידי אחד מבכירי הכתבים הישראלים הזוכה להערכה רבה בקרב עמיתיו למקצוע. הכתב, שלא היה מצוי בעניינים צבאיים, הצליח להסיט את הדיון לעבר עתידו הפוליטי של הרמטכ"ל בעזרת שאלות שחזרו על עצמן, שוב ושוב, באופנים שונים. במהלך הראיון, הכתב הבכיר ניסה לדחוק את הרמטכ"ל לעבר הפינה, או לפחות ניסה לגרום לו "לפלוט" בהיסח-הדעת איזו מילה בנוגע לכוונותיו הפוליטיות לאחר סיום כהונתו. הראיון המביך הסתיים בכך שהכתב טען, בטון דרמטי של יודע-סוד, שידוע לו מה הן תוכניותיו הפוליטיות של הרמטכ"ל למרות שהוא סירב לדון על כך. לאורך כל הראיון, לא נשאלה שום שאלה רצינית הנוגעת לביטחון מדינת-ישראל שהרמטכ"ל היה אחראי עליה בתקופת כהונתו. לאחר סיום הראיון, יוצאו מהאולפן עוזריו של הכתב בפנים זחוחות, כאשר אחד מהם אמר בסיפוק: "ראיתם איך הוא הכניס לרמטכ"ל?". והשאלה היא כמובן, לאיזו מטרה ותכלית הכתב הבכיר מצא לנכון "להכניס" לרמטכ"ל? האם בכך אזרחי-ישראל הרחיבו את הידע שלהם בנוגע לנעשה בצה"ל? או, אולי הכתב הבכיר ניסה לסחוט מחמאות מחבריו העיתונאים על "טיפולו" הקשוח ברמטכ"ל על חשבון הציבור הישראלי ובטחונו?

אנו חיים בתקופה בה התקשורת יוצרת תודעה. ההתמכרות הישראלית לרכילות פוליטית, צבאית וכלכלית מזמינה דיונים עקרים, שטחיים ובלתי-מספקים, ואף גורמת לרדיפה אובססיבית אחרי כותרות המחזיקות מעמד זמן קצר ביותר. אנחנו עסוקים (ועוסקים) בדימויים, ופחות בתוכן אמיתי על-מנת למצוא פתרונות לבעיות קלות וסבוכות כאחד. גישה זו עברה מהשפה התקשורתית לשפה הפוליטית, וממנה לשפה הצבאית, כפי שראינו זאת בעוצמה רבה במהלך המלחמה האחרונה.

כל המערכות הציבוריות שלנו הן תוצר תרבותי מובהק של החברה הישראלית - שעברה שינויים מרחקי-לכת בשנים האחרונות. השינויים הם גם ברמה המנטלית וגם ברמה התודעתית. לכן, גם אם היינו שמים אנשים אחרים במקום אהוד אולמרט עמיר פרץ ודן חלוץ, התוצאה היתה אותה תוצאה. הבעיה אינה רק בקונסטלציה של "אישים", אלא זו בעיה תרבותית עמוקה ומושרשת שיש לה פנים רבות, כפי שכבר ציינתי זאת באחד המאמרים הקודמים שהתפרסמו לאחר המלחמה ("אדם מובס אינו מייצר אלא אידיאולוגיה תבוסתנית").

וינוגרד והבעיה התרבותית בישראל
דו"ח וינוגרד החזיר את הכבוד למילה הכתובה, לדיון מעמיק, לניסוח מדויק, לשיטתיות המחשבתית, ודומה כי הוא גם החזיר את כבודה של הרפובליקה הישראלית. הדו"ח אינו מתעלם מהבעיות העמוקות שכולנו חשים בהן, אך אנו לא תמיד מוצאים את המילים הנכונות לנסח זאת כהלכה. וכך נכתב בפרק הראשון בדו"ח, בסעיף 27.

"חלק מן הליקויים שנמצאו בצבא במלחמה האחרונה היו ליקויים שבמידה זו או אחרת קיימים בכל מלחמה. למרות שאלה ליקויים חמורים, נראה כי תרומתם לתוצאות המלחמה לא היתה מכרעת. בצידם נתגלו כשלים וליקויים חמורים ומורכבים יותר, הקשורים לתרבות הצבא, ובעיקר לקשר בין הצבא ובין החברה הישראלית שממנה הוא בא, ואשר על האינטרסים שלה הוא אמור להגן. גם כאן יש אפוא הזדמנות: בתוצאות אחרות, תפקוד הצבא במלחמה לא היה נבדק, והיינו ממשיכים לחיות באשליה המסוכנת כי הכל כשורה בצבאנו".

זאת עוד, בסעיף 44 נכתב כך:
"...אנחנו בוחנים היטב את התנהלותם של מקבלי ההחלטות במלחמה ומוצאים אותה מאופיינת בהישגים, אך גם בליקויים. אבל לליקויים הקשים האלה יש להם, והיו להם, שותפים רבים מאוד. אלה כוללים לא רק אנשים ומוסדות, אלא גם תהליכים חברתיים עמוקים המגיעים כדי שינויים באתוס הלאומי עצמו. נדון בהם בהרחבה גדולה יותר בדו"ח הסופי".

למרות ניסיונותיהם של בעלי עניין לגמד את הועדה או להכשיל אותה בטענות שונות ומשונות, היא הצליחה להוציא דו"ח מרשים בהיקפו. ואם בדו"ח הסופי אכן יובהרו הבעיות האלה כפי שהובאו בשני הסעיפים דלעיל, הרי שהועדה נטלה על עצמה משימה לאומית רבת-חשיבות. דהיינו, הועדה תהיה "החונכת" של מדינת ישראל - תושביה ונבחריה - בשנים הבאות.

מה קרה לצבא היבשה?
באחת מהכתבות ששודרו בטלוויזיה לאחרונה על האימונים של יחידות בצה"ל, נאמרו דברים האמורים להטריד כל אזרח ישראלי החרד למדינתו. בעקבות הלקחים מהמלחמה האחרונה, צה"ל הצמיד מפקדים שפרשו מהצבא, לפני שנים רבות, כדי לחנוך את המפקדים המשרתים בצבא בימים אלה. אחד מהמפקדים הזוטרים אמר בצורה גלויה, כי הידע הצבאי, שנפרש לפניהם בידי המפקדים הוותיקים, "לא שהוא אבד עם השנים, אלא הוא פשוט לא היה קיים". זאת אמירה מזעזעת שמשמעותה היא, כי במשך שנים רבות תרגולות בסיסיות של לחימה לא היו ידועות לחיילים. כלוחם חי"ר, בסדיר ובמילואים, אני יכול להעיד עד כמה הידע הזה הושג בעמל רב, שנים על גבי שנים, עד שנת 2000 - שנה שבה למעשה הופסקו האימונים של יחידות המילואים בצה"ל כמעט כליל. הבעיות שהתגלו בצבא, הן אותן בעיות מהן סובלות שאר המערכות הציבוריות שלנו. בעיות אלה נוגעות למסורת של העברת ידע, דגש על ניסיון ותרבות ניהולית שיש לה המשכיות ללא שום קשר לעמדות האופורטוניסטיות של בעלי עניין. אם נקרא שוב את שני הסעיפים דלעיל בדו"ח וינוגרד, נוכל להבין כי למעשה הועדה הוציאה "כרטיס אדום" לכל החברה הישראלית, בלי יוצא מהכלל. הבעיה העיקרית כרגע אינה עתידו הפוליטי של אהוד אולמרט ראש ממשלת ישראל, אלא פניה של החברה הישראלית. אך כרגיל, יהיו מי שיעסקו רק בכותרת של היום מבלי לדון לעומק על המהות האמיתית של דו"ח וינוגרד: זה שפורסם זה עתה וזה שעוד יפורסם בחודשים הקרובים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "בעקבות דו"ח וינוגרד: יש לנו בעיה תרבותית", 3 במאי 2007, The Mideast Forum.