מי באמת רצח חיילים מצריים במלחמה ששת-הימים

בעקבות התבוסה המצרית, במלחמת ששת-הימים יוני 1967, שהיתה קשה והבלתי-נתפסת בעליל, ראשי הצבא המצרי היו בהיסטריה מוחלטת לנוכח התוצאות הקשות שנבעו מכך. לדידו של הצבא המצרי, היה צורך להסתיר בפני הציבור את ממדי התבוסה האמיתיים עד שהשלטון המרכזי יחליט איך לנהוג בהמשך. על-פי התרבות הצבאית המצרית בעת ההיא, היה צורך למנוע בכל דרך זליגה של ידיעות על ממדי התבוסה הצבאית, כדי שלא תתעורר תסיסה עממית רחבת-היקף בתוך מצרים שקשה יהיה לשלוט בה.

בסרט "רוח שקד" ששודר לאחרונה בערוץ 1, ועורר "תקרית דיפלומטית" מכוונת מצד מצרים, נאמר לכאורה כי חיילים ישראלים רצחו כ-250 שבויים מצריים. בשום שלב בסרט המדובר לא נאמרו דברים שכאלה. השר בנימין בן אליעזר טען בסרט כי סיירת שקד נלחמה נגד גדוד קומנדו פלסטיני "שממנו סבלו אזרחי ישראל במשך שנים רבות". כוונתו של בן אליעזר היתה לגדוד הפלסטיני שהיה מסונף לדיביזיית החי"ר מספר 20 הפלסטינית שחנתה ברצועת עזה ושלטה למעשה על הציר מעזה לאל-עריש. ככל הידוע, שמותיהם של רבים מחיילי הגדוד הזה היו ידועים לשירותי-המודיעין הישראלים. אחמד שוקיירי, מנהיג אש"פ באותה עת, התגאה בכך שלרשותו עומדים אלפי חיילים הנכונים להקריב את חייהם כדי לשחרר את "פלסטין". דיביזיה זו הוקמה בעקבות החלטה של ועידת-הפסגה הערבית הראשונה שנערכה בינואר 1964, שבמהלכה גם הוחלט על הקמתו של אש"פ. דיביזיה זו היתה למעשה שכלול של גדוד הפדאיון שהיה בשליטתו של הגנרל מוסטפא חאפז, שחוסל בידי המודיעין הישראלי ביולי 1956.

כאשר פרצה המלחמה, הכוחות הישראלים שטפו את הכוחות המצריים ששהו בסיני, ותוך ימים ספורים חיילי צה"ל הגיעו עד לתעלת סואץ. בשל קריסתו המהירה של הצבא המצרי, הכוחות המצריים והישראלים התערבבו אלו באלו. עשרות אלפי חיילים מצריים שוטטו במרחבי-סיני העצומים בחיפוש אחרי מחסה, מים ואוכל. חיילי צה"ל לא יכלו לטפל בשבויים רבים כל כך, ולכן רבים מהם שוחררו מתוך תקווה שהם יעברו בכוחות עצמם לצד המצרי של התעלה.

המלחמה בחזית המצרית פרצה ב-5 ביוני, יום שני. ב-8 ביוני, יום חמישי, הגיעו כוחות צה"ל עד לתעלה. בו ביום, בשעות הערב, הסכימה מצרים להפסקת-אש לנוכח התבוסה. ב-9 ביוני, יום שישי, רדיו קהיר הודיע על הפסקת-אש בהסכמת מצרים. רק בשעות הערב של יום שישי, בסביבות השעה 18:00 החל נאצר את "נאום ההתפטרות" המדומה שלו. או אז, התברר לציבור הערבי כי מצרים הובסה במלחמה, אך מימדיה האמיתיים של התבוסה הוסתרו מהציבור עוד זמן רב. יתרה מזאת, השלטון המצרי ניסה בכל כוחו למנוע זליגה של ידיעות על מה שהתחולל בסיני ועל מצבו האמיתי של הצבא המצרי.

הידיעות על מה שהתחולל בשעה שחיילים מצריים ניסו לעבור לצד המצרי של התעלה, עברו מפה לאוזן בקרב חיילי צה"ל ומפקדיו. הסתבר, כי בשעה שהחיילים המצריים ניסו לעבור לצד השני של התעלה, ניתנה הוראה מפי מפקדים מצריים לפתוח-אש על החיילים הנסוגים ולא לאפשר להם לחבור לכוחות המצריים. צה"ל הגיע ביום הרביעי של הלחימה לאזור תעלת-סואץ, אך היריות על החיילים המצריים מידי חבריהם נמשכו לפחות עד יום שישי. רק אז, ניתנה הוראה לצבא המצרי לשלוח סירות כדי לחלץ את החיילים הנסוגים בגזרות אחדות.

על-פי מקורות אחדים, נהרגו במלחמה כ-10,000 חיילים מצריים. אך ישנו פער עצום בין מה שפורסם ברבים לבין המספר האמיתי המוערך בכ-20,000 הרוגים ונעדרים. לפיכך, מלחמת ששת-הימים נתפסת בעיני המצרים, לאור התבוסה, כ"חור שחור" אחד גדול, המעיק עד היום על מצרים - כמדינה וכחברה - גם אם הדבר אינו בא לידי ביטוי באופן תדיר. על כן, בכל פעם שעולה הזדמנות להאשים את ישראל במשהו הקשור למלחמה זו, המצרים קופצים על המציאה גם מבלי לעיין בדברים ולבחון אותם כהווייתם. לצד התיאורים על מה שהתחולל בתעלה בשעה שחיילים מצריים נקטלו בידי אחיהם, אחד מהסברים להיעלמותם של חיילים מצריים במלחמה, הוא שרבים מהם העדיפו להתערות באוכלוסייה המקומית - בעזה ובסיני - מאשר לחזור לחיי צבא מעיקים וקשים במצרים.

ימים אחדים לאחר המלחמה, כשנערכו הסיכומים בצד הישראלי, אמר האלוף אברהם יפה ז"ל, מי פיקד על אוגדת שריון במערכה מול הצבא המצרי, את הדברים האלה: "לקחנו מספר ניכר של שבויים, גנרלים, קולונלים ששוחחו עמנו בחופשיות רבה למדי. לרבים מהשבויים נתנו מי שתייה והראנו להם את הדרך לתעלה. לא יכולנו לטפל בשבויים רבים כל כך, על כן שבינו חלק מהם ולאחרים עזרנו לחצות את התעלה. אגב, חיילינו היו עדים למקרים בהם המצרים שמעבר לתעלה קצרו במכונות ירייה בפליטים (הכוונה לחיילים) שהגיעו לגדותיה. מדוע עשו זאת - אין אנו יודעים".

בכתבה בשם "ליל הלהבות במיתלה" מפי הסופר והעיתונאי ברוך נאדל, שהתפרסמה זמן קצר לאחר שוך הקרבות, נאמר כך: "רבצנו על גדות תעלת-סואץ, מול פורט תואפיק, מעל לכביש הראשי, חבויים בצל הטנקים והתחלקנו במעט המים שהביאו אלינו מהנחל, מהלך קרוב למאתיים קילומטר, והסתכלנו בשרידי צבאו של נאצר הנודדים אל התעלה. קבוצות קבוצות, זוגות וחמישה, ועשרה יחד, ועשרים יחד, שרכו דרכם אל תעלת-סואץ, מוכי שרב, קרועי מדים, כולם יחפים. רק בודדים מהם גררו עוד את נשקם, אך גערה אחת הספיקה, כדי שיזרקו אותו אל ערימה שהצטברה על הכביש: רובים, רובי סער רוסיים, חדישים, תת-מקלע ומקלעים. הנשק בו היו צריכים לחתוך את הנגב לשניים, לעלות של מושבות הדרום, לשוטט בתל-אביב. ומעבר לתעלה, רבצו אחיהם בעמדות ירי מוכנות. כל אשר ניסה לחצות את רצועת המים נורה למוות... רק ביום השני נדמו היריות. סירות החלו נעות לצד זה של התעלה. סוף סוף החליט מישהו לאסוף את החיילים, אותם שלח למות במדבר למען חלומותיו".

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מי באמת רצח חיילים מצריים במלחמת ששת-הימים", 28 במרס 2007, The Mideast Forum.

וג'יהה אל-חוידר – האישה על הגשר

ביום בו הוכתר עבדאללה בן עבד אל-עזיז למלך על סעודיה, באוגוסט 2005, הוא בישר לאומה שינקוט במדיניות ליברלית יותר במטרה לשפר את חייהם של התושבים. במסגרת הבטחותיו, הוא התייחס באופן מיוחד גם למצבה של האישה הסעודית, והוא הצהיר כי ידאג לשפר את מעמדה האישי והמקצועי של האישה ברחבי הממלכה.

שנה לאחר מכן, ב-4 באוגוסט 2006, במסגרת האירועים לרגל יום השנה להכתרתו של המלך, וג'יהה אל-חודיר (Wajeha Al-Huwaider) בחרה לציין זאת בדרך מקורית המאפיינת את מעשיה, שהעלה אותה שוב לתודעה הציבורית. אלא שהפעם זו היתה בעוצמה גדולה יותר שעורר מסביבה גל מחודש של התעניינות בינלאומית.

בחודשים האחרונים, לקוראים ניתנה האפשרות להתרשם מדבריה בשתי הזדמנויות שונות: בתחילה הוצג המאמר, "הסופרת הסעודית וג'יהה אל-חוידר - לוחמת למען זכויות האישה", ולאחר מכן הובאה המָקָאמָה (שמקורה מהשפה הערבית שמשמעותה סיפור מחורז), "כיצד תדע שהנך במדינה ערבית?". שני הקטעים האלה, שהובאו באדיבות אתר ממר"י, זכו להתייחסויות אחדות בישראל וברחבי-העולם. וכך, בדומה למקרים נוספים בעבר, כמו במקרה של וואפה סולטן ושל אינטלקטואלים נוספים, גם אל-חוידר עוררה את סקרנותם של הקוראים.

וג'יהה אל-חוידר, ידועה היטב בחוגים ליברלים בעולם-הערבי ומחוצה לו, וככל הידוע יש לה קשרים עם חלק מהפעילים הליברלים שדבריהם פורסמו ברבים. היא זוכה להתעניינות חובקת עולם, ובשל כך השלטונות הסעודיים מגבילים את צעדיה ולעיתים נאסר עליה לצאת את תחומי המדינה. חוידר, בת 46, ילידת סעודיה ומתגוררת לעיתים בעיר דהראן במזרח סעודיה מול מפרץ בחריין. היא מחזיקה בדרכון סעודי, אך מעדיפה להתגורר באופן קבוע בבחריין הליברלית יותר. היא אם חד-הורית לשני בנים, ועובדת כאנליסטית בחברת הנפט הסעודית "ארמקו" (ARAMCO). היא בעלת תואר שני מאוניברסיטת ג'ורג'טאון והיא מתמחה בליקויי למידה עם דגש מיוחד במתן עזרה לילדים המתקשים בהבנת הנקרא. היא היתה עיתונאית מוערכת ביומן הסעודי אל-וואטן בשפה הערבית וביומון Arab News היוצא לאור בשפה האנגלית. אולם, מאז 2003 השלטונות הסעודיים אסרו על שני היומונים האלה לפרסם את מאמריה, והיא נאלצת לפרסם את דבריה במגזינים ליברליים שחלקם מתפרסמים מחוץ לסעודיה. בימים אלה היא עומדת לקראת סיומו של ספרהּ השני. בדומה לרבים מהליברלים הערבים של השנים האחרונות, אפשר שגם היא הושפעה מאירועי ה-11 בספטמבר2001 שבמהלכם קרסו מגדלי התאומים בעיר ניו-יורק על יושביהם. בדצמבר 2004 הוענק לה פרס על פעולתה למען חופש הביטוי וקידום זכויות הנשים על ידי ההתאחדות הבינלאומית של הסופרים ואנשי הרוח בהולנד.

היא צועדת לבדה על הגשר
כאמור, ביום השנה להכתרתו של המלך עבדאללה ב-4 באוגוסט 2006, אל-חוידר בחרה לציין זאת בדרך מקורית מאוד המאפיינת כל-כך את מהלך חייה בשנים האחרונות. היא צדעה לבדה על הגשר המחבר בין סעודיה לבחריין, ובידה היא נשאה שלט ובו היתה דרישה אחת מהמלך עבדאללה: "תן לנשים את זכויותיהן", וזאת במטרה להזכיר למלך את הבטחתו ערב הכתרתו. לאחר צעדה של 20 דקות לערך, היא נעצרה בידי כוחות-הביטחון, והובלה לחקירה בתחנת המשטרה הקרובה. אולם, החקירה לא יכלה להתחיל משום שבכל חקירה שבה מעורבת אישה יש לעשות זאת בנוכחות איש-דת המשתייך ל"משטרת המוסר" (אל-מוּטָוָעִין). במשטרה המיוחדת הזו משרתים כ-20,000 חברים המקפידים על התנהגות נאותה של הציבור על-פי העקרונות הנוקשים של הזרם הוָהָאבִּי, שהוא אחד מהזרמים האדוקים והשמרניים ביותר באיסלאם. אנשי המוּטָוָעִין פרוסים בכל רחבי הממלכה ובין יתר תפקידיהם, הם מזרזים את הגברים להיכנס למסגד בעת קיום התפילות היומיות, או מעירים פה ושם על התנהגות לא נאותה בפרהסיה, ובהבל-פה הם גם יכולים להרוס את חייה של כל אישה סעודית.

שעות אחדות לאחר מעצרה היא שוחררה לדרכה, אך דרכונה נלקח ממנה ונאסר עליה לצאת את תחומי המדינה. בהתאם לחוקים הקיימים בסעודיה, אישה אינה רשאית להסתובב בגפה ללא ליווי של גבר מבני משפחתה הקרובה. לפיכך, היא נאלצה להישאר בתחומי התחנה עד שאחיה – הצעיר ממנה בשנים רבות – בא לקחתה לביתה. למרות השהות הקצרה בין כותלי המשטרה, הידיעה על מעצרה נודע ברבים כהרף-עין, גם באמצעות "האגודה לזכויות האזרח" במצרים שהפיצה את פרטי המקרה לרחבי-העולם.

מה מותר לאישה סעודית לעשות
מעצם העובדה שאל-חוידר לא היתה רשאית לעזוב את התחנה ללא ליווי של קרוב משפחה, מעידה כאלף-עדים על מצבה העגום של האישה הסעודית. לזה מצטרפת תופעת ה"מִסְיָאר", שהיא תופעת "נישואי התענוג" המתרחשת בחשאי. בנישואים כאלה, לאישה אין את הזכויות הרגליות המוענקות בדרך-כלל לאשת-איש רשמית. נישואים כאלה יכולים להימשך מימים אחדים ועד לחודשים רבים – הכל התאם לחוזה שנחתם בין הצדדים. ויחד עם זאת, תמונה זו לא תהיה שלמה ותחטא לאמת, אם לא נציג גם את הצד השני של המטבע. דהיינו, מה הן ההתפתחויות שחלו במצבן של הנשים הסעודיות בשנים האחרונות, וכך ניתן יהיה להבין טוב יותר גם את כתיבתה של אל-חוידר, וכן גם את הנושאים המעסיקים את החברה הסעודית בכללותה.

- בתוכנית החומש של סעודיה לשנים 2005-2010, הוקדש פעם הראשונה פרק מיוחד הדן בשיפור מעמדה של האישה הסעודית.
- מתוך אוכלוסייה של 27 מיליון נפש (כולל זרים), מספר המעשנים עומד על כ-6 מיליון איש. מתוכם יש כ-600,000 נשים מעשנות.
- שיעור הגירושים בסעודיה עלה בשנים האחרונות, הוא עומד על כ-24 אחוזים לשנה. בישראל השיעור הגירושים עומד על כ-26 אחוזים.
- 14 אחוזים מסך-כל העובדים בסעודיה הן נשים, כולל עובדות זרות. אולם, רק 5.5 אחוזים מהנשים הסעודיות בגיל העבודה, המוערך בכ-5 מיליון נשים, מועסקות במשרה כלשהי. לשם השוואה, במגזר הערבי בישראל שיעור הנשים הערביות (מוסלמיות ונוצריות) המועסק במשרה כלשהיא עומד על כ-18 אחוזים בלבד. בקרב היהודיות, השיעור עובר את ה-50 אחוזים והוא מתקרב לממוצע בארה"ב ובאירופה העומד על כ-60 אחוזים. זאת ועוד, שיעור ההשתתפות של נשים ישראליות בעלות +16 שנות לימוד בכוח-העבודה לשנת 2005 היה כ-78 אחוזים.
- כ-20,000 עסקים פרטיים נמצאים בבעלותן של נשים סעודיות.
- 21 אחוזים מההשקעות הפרטיות בסעודיה מוחזקות בידי נשים.
- 56.5 מבוגרי האוניברסיטה בסעודיה הן נשים. לשם השוואה, במגזר הערבי בישראל שיעור הסטודנטיות ב-2005 הגיע ל-58 אחוזים מסך-כל הסטודנטים הערבים. שיעור הסטודנטיות הכללי בישראל לתואר ראשון ב-2005 עמד על כ-56 אחוזים מסך-כל הסטודנטים לתואר זה.
- 40 אחוזים מבעלי התואר השלישי בסעודיה הן נשים. לשם השוואה, בישראל שיעור הסטודנטיות לתואר שלישי ב-2005 הגיע ל-52 אחוזים מסך-כל הסטודנטים לתואר זה.
- במכללות אחדות, הנשים הסעודיות מהוות כ-70 אחוזים מהסטודנטים.
- ככל היודע, מאות נשים סעודיות יוצאות ללמוד בחו"ל מידי שנה. לאחרונה פורסם שכ-5,000 סטודנטים סעודים זכו במלגת לימודים על-חשבון בית המלוכה הסעודי והם יצאו ללמוד בסין, בדרום-קוריאה, ביפן, בארה"ב ובאירופה.
- לצד תופעות חברתיות אחרות, מתפתחת לה תופעה של יחסי קירבה בין תלמידות וסטודנטיות המתבטאת, בין היתר, בהענקת מתנות זו לזו, וכן בנשיקות ובגיפופים ב"פינות התייחדות" שנוצרו במוסדות הלימוד. למרות שתופעה זו מטרידה את אנשי החינוך ואת אנשי הדת, סביר להניח שתופעה זו אינה בהכרח רק ביטוי של נטייה לסבית כפי שרבים חוששים, אלא זהו צורך טבעי במגע וחום-אנושי, בעיקר חברה בה קיימת הפרדה מלאה בין נשים לגברים.

הדיכוטומיה באיסלאם בין גבר לאישה
באיסלאם קיימת הפרדה ברורה בין מוסלמי ללא-מוסלמי ובין גבר לאישה. זוהי היררכיה ברורה הקיימת גם בין שליט לנשלט. לצידם, קיימים טבוּאים הנוגעים לענייני דת ומין המשמשים הצדקה מוסרית לקווי-ההפרדה האלה. שילובם של כל אלה במערכת תרבותית אחת המחייבת את הכלל, מהווה מעין חומה בצורה העומדת בפרץ בפני כל הניסיונות להביא לתמורה ולשינוי. אלא, שבשנים האחרונות התחוללו תהליכים שהשפעתם על האוכלוסייה ניכרת לעין, וככל שיחלוף הזמן, השפעתם תלך ותגבר ואולי אף תצבור תאוצה רבה יותר בעתיד.

באמצעות השוואות אחדות בין הנשים הסעודיות לבין הנשים המוסלמיות בישראל, ניתן להבין כי המרחק בין שתי קבוצות האוכלוסייה האלה אינו כה רב כפי שנדמה בתחילה. המשמעות היא, שהקהילה המוסלמית על שלל ההיבטים המסורתיים והדתיים התוחמים אותה, היא זו שמכתיבה לנשים את התנהגותן, ואין זה משנה אם הקהילה המוסלמית חיה במדינה ליברלית ופלורליסטית כדוגמת ישראל. אולם, המשותף בין שתי הקבוצות האלה מתבטא בזעם הרב המתעורר כלפי מה שנראה כחוסר-צדק משווע לנוכח הישגיהן המרשימים בתחומי ההשכלה בהשוואה לגברים, וכי הישגיהן אינם מקבלים ביטוי הולם בחיי היום יום. בסעודיה, הנשים מפנות אצבע מאשימה כלפי המערכת הדתית והחברתית המגבילה את חירותן. בעוד, שבישראל הטענות מופנות כלפי ממשלת-ישראל במקום להפנותן לחברה המוסלמית בה הן פועלות. וזאת, כחלק מההכחשה-העצמית הקיימת ממילא בקרב בני מיעוט המוסלמי החי בישראל, גם בנוגע לתחומים נוספים העומדים על הפרק.

המוצא לבעיות בעיני וג'יהה אל-חוידר
מעמדה של האישה בחברה המוסלמית עומד במוקד התעניינותם של אנשי-רוח רבים בעולם-הערבי. ודומה, שהקשר "אישה/מין" מעורר אמוציות עזות בכל פעם שעולה לדיון בעיה המטרידה חלקים רחבים מהציבור המוסלמי. בעידן של תמורות ושינויים, הבעיות מעיקות מאוד, אך גם הפתרונות כואבים לא פחות. שכן, יש צורך להסתגל לסדר-חדש של ביטויים ומונחים בעיקר כאשר אלה באים מפיהן של נשים התובעות במפגיע את חלקן היחסי בחברה. לפיכך, לצד ביטויי הערצה המופנים כלפי אל-חוידר, יש גם הסתייגות רבות בשל הסגנון הישיר בו היא מבטאת את דבריה.

שני הקטעים של אל-חוידר המוזכרים בתחילת המאמר, מבהירים היטב את טענותיה כלפי החברה הערבית בה היא חיה. לצד הטענות האלה, היא מוסיפה להן לוגיקה הלכתית במטרה לשכנע בצדקת דבריה בכך שיש לשנות את התפיסה הרווחת בנוגע למעמדה של האישה בחברה המוסלמית. וכך היא כתבה במאמר שהתפרסם במרס 2005:

"בארצות המוסלמים ידוע כי המנגנון שהתיר לרכוש עבדים ולסחור בהם, בוטל. וכן, בוטל גם מנגנון הגִ'זְיָה (מס גולגולת) שהוטל על אנשי החסות (אַהְל אל-דִ'ימָה), היהודים והנוצרים, מראשית תקופת הכיבושים האסלאמיים ועד המאה שעברה. וזאת, למרות שקיימים טקסטים דתיים ברורים המאפשרים לפעול על פי חקיקה זו, אך הם הושמטו כדי שניתן יהיה לנהוג לפי רוח הזמן".

"מִנְהָגִים אלו תוקנו לפני שנים. אך, האנשים שכחו אותם כאילו הם לא היו בני-תוקף בקרב המוסלמים עד לא מזמן, ובמיוחד בקרב מדינות-המפרץ. מנגנונים אלו בוטלו משום שעמדו בסתירה לזכויות האדם והאזרח, שהרי מנגנון העבדות ומנגנון הגִ'זְיָה יצרו בחברה המוסלמית שני מעמדות מנוגדים – מעמד של אדונים ומעמד של עבדים, דהיינו מעמד עריץ ומעמד שנוהגים כלפיו בעריצות".

"מערכת זו של מעמדות, מפריעה להתקדמותה של החברה. ובנוסף לכך, שני מנגנונים אלו עומדים בסתירה לכל המנהגים האנושיים, לחוקים הבינלאומיים ולמנהגי החברות האזרחיות. הגיע הזמן שיבוטלו כל הפרשנויות השוביניסטיות המסיתות לאלימות ואפליה נגד האישה, לרדיפתה ולקיפוח זכויותיה".

בראיונות הרבים שאל-חוידר העניקה לעיתונות העולמית מאז התקרית על הגשר, היא לא היססה לציין שחל איזשהו שיפור במעמדן של הנשים בסעודיה מאז הכתרתו של עבדאללה בן עבד אל-עזיז ב-2005. אולם, הדרך עדיין ארוכה מאוד, וכי על הנשים לעבור מכשולים רבים הנובעים גם מעצם שתיקתן של הנשים הסעודיות המשלימות עם מצבן האישי. וכך כתבה אל-חוידר, בצורה נוגעת ללב, על מערכת החוקים הקיימת במדינות המוסלמיות שנועדה להגביל את האישה בדלת-אמותיה, ותחת הפיקוח של הגברים בחייה: "אלו הם חוקים שבודאי אינם מתאימים עוד לזמן שבו הכלבים והחתולים, בעולם-המפותח, נהנים מזכויות רבות יותר מאלו שמקבלות הנשים הערביות, ואפילו מאלו שמקבלים הגברים הערבים". לדברים האלה, שנאמרו כפי שנאמרו, יש משמעות החורגת הרבה מעבר להקשרן המיידי. שכן, אל-חוידר בחרה להעלות את טענותיה בעודה מתגוררת בסעודיה ובבחריין. זהו נתון המקנה לדבריה עוצמה בלתי-רגילה שאינה קיימת, בדרך כלל, בקרב אנשי-רוח הפועלים מחוץ לארצם.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "וג'יהה אל-חוידר – האישה על הגשר", 16 במרס 2007, The Mideast Forum.

טרור תקשורתי ותרבות הלינץ' בישראל

יש הבדל ניכר ובלתי-נתפס בין ישראל האמיתית - זו היוצאת כל בוקר לעבודה ועושה את עמל יומה ביושר והגינות - לבין ישראל הנמרחת בעמודי החדשות או זו המוצגת בטלוויזיה. כאשר עניין ישראלי כלשהו מוצג בצורה עוינת בתקשורת העולמית, כולנו נעמדים על הרגליים ומרימים קול צעקה רמה לנוכח העוולה שנעשתה לנו. או אז, כולנו מזדעקים ומתארגנים כדי להגיב, להסביר, לכתוב, לפרט, לתרץ ועוד כהנה וכהנה פעולות כדי לשנות את הרושם. אך, ממש באותה שעה שבה אנו צועקים כלפי העולם, אצלנו בבית, בתקשורת הישראלית, נעשים מעשים דומים להפליא – ולא פחות חמורים שניתן לאפיין אותם כיצירת אווירה של טרור תקשורתי ויצירת תרבות של לינץ' במדינת-ישראל. עם השנים, נוצרה תרבות עיתונאית שניתן לכנותה כ"תרבות של הגזמה" המתמקדת בעיקר ברכילות פוליטית, כלכלית, צבאית ותרבותית כדי לחפות על דלות החומר והמחשבה.

בטרור הזה אין הרוגים; אין מטעני חבלה שמתפוצצים ברעש גדול בכל פינה; אין ארגוני טרור מאורגנים; אולם, בטרור התקשורתי המתנהל כיום בישראל ישנם נפגעים רבים – שהם בעצם כל אחד ואחת מאיתנו. לא מדובר כאן על משהו ממוסד, ובוודאי שאין כאן משהו קונספירטיבי שכה חביב על אנשים מסוימים. קשה אפילו לייחס נטייה פוליטית מסוימת לעוסקים בטרור התקשורתי הזה בישראל, למרות שניתן לזהות את המגמה, הכיוון, הטעם, הריח והמניעים הנוגעים לאווירה האלימה שהשתלטה על הציבוריות הפומבית בישראל.

בחושינו המחודדים, אנו מבינים היטב את מטרותיו של הטרור-הקלאסי הרצחני המופעל נגדנו כבר עשרות שנים. תושבי מדינת-ישראל חיים עם טרור אלים ורצחני, ולעיתים קרובות מידי גם זוועתי באופן בלתי-נתפס. אחת ממטרותיו של הטרור הזה, היא להתיש את האזרחים ואת רשויות המדינה עד ליצירת מצב של חוסר-אונים מוחלט. במצב כאוטי שכזה, גודש המכות הניחתות על המדינה עלול לגרום לייאוש עד כדי אובדן היכולת להגיב בצורה ראויה ומושכלת.

טרור תקשורתי, בדומה לטרור הקלאסי, נועד לקבע תודעה מסוימת, ואף להעצים או לסרס תגובות מסוימות עד כדי אובדן השליטה על האירועים. ובמה דברים אמורים: כל אחד מאתנו, הנזקק לאחד מערוצי החדשות הקיימים בישראל, נתקל במתקפה כללית של "חשיפות", "תחקירים", "ידיעות בלעדיות", "סקנדאלים" ו"פרשיות", או בביטויים מתלהמים כמו "איום קיומי" או "עליית מדרגה" - שהיא אחותו הקטנה של "האיום האסטרטגי" השגור בפי-כל עד כדי מיאוס.

המתקפה התקשורתית הזו כללת ידיעות-סרק, ידיעות שלא נבדקו עד הסוף, האשמות לא מבוססות, האשמות חלקיות, וכולן מופיעות בכותרות צעקניות ובהרמת-קול טלוויזיונית במטרה להסב את תשומת-הלב הציבורית. זו תקשורת המדגישה ללא הרף את החריג והשלילי, עד שהיא נהפכת עם חלוף-הזמן למעין סוג של התמכרות לאומית. ההתמכרות הציבורית לכותרות צעקניות על סף ההיסטריה, דומה היא באופייה להתמכרויות אחרות הידועות לנו. כתוצאה מכך, קיימת סימביוזה של "ארגון" שרוצה מאוד למכור את הסחורה ו"צרכן" שרוצה לקנותה מתוך צורך והרגל. אך מעל הכל, התחרות האכזרית בין כלי-התקשורת ופריצת גבולות הטעם הטוב, גרמו ליצירת תודעה-כוזבת בקרב ישראלים רבים שהם חיים במדינה שהיא "גיהנום עלי אדמות" – ולא כך הוא.

על כל אחד מראשי הפרקים הבאים (להלן), ניתן לכתוב מאמר שלם, אך הם מוגשים לכם כאן במנות קטנות, רק כחומר למחשבה.

הביקורת כאובססיה
גם אם נביא את האדם המוכשר ביותר לעמוד בראש המערכת-הפוליטית, באווירה הביקורתית שיש בישראל בשנים האחרונות, קרוב לוודאי שנצליח לסרס את יכולתו לנהל ולמשול. התקשורת החודרנית שלנו הצליחה להרגיל אתנו לדבוק בהנחה שמאחורי כל דמות-ציבורית (מתחומים שונים) יש קופת-שרצים או שלדים בארון המחכים לצאת לאוויר-העולם ולהיחשף בפני הציבור. מתוקף הנחה זו, כל פעולה, אמירה, תוכנית, פגישה או כינוס מוסברים על-פי הפרשנות הנגטיבית מתוך הרגל. לביקורת הזו, כמובן, אין גבולות אתיים. היא פולשת באגרסיביות לחייו הפרטיים של כל אחד ואחת עד כדי נבירה אובססיבית על ילדותו, חייו, אהבותיו, כישלונותיו, מעשיו ומחדליו של האיש. אם זו אישה, חלילה, אז מצבה אפילו קשה עוד יותר מבחינה תקשורתית, שכן מתלווה לזה בדרך-כלל גם סקרנות מינית שיש בה "פוטנציאל" להנפיק כותרות היכלות לתפוס את העין של הצופים והקוראים. התנהגות כזו, מזמינה בריונות תקשורתית וציבורית כלפי דמויות-ציבוריות, שכן, די באיזו שמועה דלה כדי לגרום לסערה רבתי ואולי אף לפתיחתה של חקירה משטרתית. באווירה השוררת כיום בישראל נגד אנשי-ציבור, גורמת לכך שאנשים מוכשרים, ישרים והגונים, יסרבו ליטול על עצמם תפקיד רשמי כלשהו למען הציבור.

לכולנו ברור מה תהיה ההשפעה לכך על אורחות-חיינו מבחינה פוליטית, כלכלית, צבאית ותרבותית. הטרור התקשורתי הזה, המתנהל ללא הרף מידי יום, ממאיס את המערכת הפוליטית על כלל הציבור. על כן, נוצר מצב שבו התקשורת אינה "כלב השמירה של הדמוקרטיה", אלא היא נהפכת לגורם החותר תחת יסודות הדמוקרטיה. דהיינו, בשל התרבות התקשורתית הבלתי-מרוסנת, התקשורת הישראלית נהפכה לחלק מהבעיה, אם לא הבעיה עצמה.

איך יוצרים דימוי שלילי על החיים בישראל
לא צריך להיות חוקר תקשורת מדופלם כדי להבחין בתרבות הנגטיבית שהשתלטה על התקשורת הישראלית. זו אינה סתם ביקורת או דיון על נושא מסוים, אלא זו "השיטה" שבה רוצים להציג לצופים את החיים המתנהלים בישראל או רוצים להציג את "הישראלי הממוצע". סביר להניח שבשעה שקראתם את הביטוי "הישראלי הממוצע", מייד חשבתם על הביטוי "הישראלי המכוער" - שהוא לכל-הדעות ביטוי מקומם, פרי-התעמולה של התקשורת הישראלית הנמשכת כבר שנים רבות.

לצורך הצגת "השיטה" שנהפכה לנורמה תקשורתית, נבחנו שני אירועי טרור שגרמו לנפגעים רבים: האחד בלונדון, והשני בתל-אביב. באמצעות השוואה קצרה בין שני האירועים האלה, כפי שהם באו לידי ביטוי בכלי התקשורת הישראליים, נוכל לעמוד על ההבדלים בסיקור הנובעים מנקודת-מבט שהוכתבה מראש, והיא משותפת למרבית כלי-התקשורת בישראל.

ביולי 2005 התרחשה סדרת פיגועים ברכבת התחתית של לונדון. חודשים אחדים לפני כן, התרחש פיגוע-התאבדות בטיילת של תל-אביב. ובכן, איך תוארה ההתנהגות הזהה של התושבים בלונדון ובתל-אביב בתקשורת הישראלית במהלך הפיגועים ולאחר-מכן?

על-פי התקשורת הישראלית, "תושבי לונדון התנהגו באיפוק" בעקבות האירוע, אך התנהגות זהה בתל-אביב הוסברה כ"אדישות". ערוץ תקשורתי אחר הראה תל-אביביים מחפשים את חבריהם לאחר הפיגוע, והתנהגות זו הוסברה כ"הלם והיסטריה", אך אותה התנהגות בלונדון הוסברה כ"חשש לגורל יקיריהם". כאשר אחד מהערוצים הראה את רחובות לונדון ריקים, התנהגות זו הוסברה בטענה ש"הבריטים מתעטפים באבלם", בעוד שהישראלים "מסתגרים בבתיהם מפחד". כששידרו כתבה על בריטים היוצאים לעמל-יומם וממלאים את רחובות לונדון, ניתן לכך הסבר ש"הבריטים אינם נכנעים לטרור". אך, אותה התנהגות בישראל הוסברה כ"אדישות" וכ"משחק ברולטה רוסית". יתרה מזאת, שני כלי תקשורת ישראליים שידרו כתבות על הטיילת בתל-אביב בבוקר שלמחרת: בכתבה אחת נראתה הטיילת מלאה באדם, וההסבר לכך היה ש"לישראלים כבר לא אכפת מפיגועי טרור והם נהפכו לאדישים". בכתבה השניה הטיילת נראתה ריקה בחלקה, וההסבר לכך ש"הישראלים מסתגרים בבתיהם בשל הפחד שהשתלט על העיר". כאשר הבריטים התגודדו באזור הפיגוע ביום שלמחרת זה היה "מתוך הזדהות עם הקורבנות", אך כשהישראלים הגיעו לאזור הפיגוע זה היה מתוך "יצר מציצנות" או "באו לראות את ההרס והחורבן" גם אם רבים מהם באו כדי להניח זר פרחים או להדליק נר זיכרון.

דוגמאות נוספות יבהירו היטב איך מציגים אותנו בתקשורת הישראלית: תופעת היקב הביתי – "פלצנות". מרוץ סוסים בגליל – "זיוף". שביל ישראל – "לא כמו בחו"ל". פרס אופיר מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה – "לא כמו בהוליווד". וככה זה נמשך, מדי יום, לאורך שנים רבות בפוליטיקה, בכלכלה, בתרבות, בספרות, בספורט ובעוד תחומים נוספים. הכל מוסבר על-פי הגישה השלילית ומתוך ראיה ביקורתית מעוותת עד כדי גיחוך. הציניות והלגלוג השתלטו על השיח התקשורתי גם בעניינים חשובים ברמה הלאומית הנוגעים לכל אחד ואחת מאיתנו.

התקשורת הישראלית ותעשיית המין בישראל
ללא ספק הסקס מוכר. הסקס מוכר - והרבה. יהיו שיגידו כי הסקס מניע את העולם. מסתבר כי הסקס, ובעיקר עבירות-מין, מעסיק מאוד את התקשורת הישראלית. כמות הפרסומים על הנושאים האלה חורגת לעיתים קרובות מהטעם הטוב. פעם זה הטרדות מיניות, פעם זה על סם האונס, פעם זה על סקס בשירותים, פעם זה על פדופילים, פעם זה על סקס באינטרנט, פעם זה על גילוי עריות ופעם זה על סקס בין קרובים – אב עם בתו החורגת, אחות מטפלת עם בן משפחה צעיר, דודה עם אחייניתה, ועוד דוגמאות נוספות. החברה הישראלית התמכרה לידיעות על סקס בעידודה של התקשורת הישראלית שאינה בוחלת בתיאורים עזים של המקרים האלה – החל מתיאורי אונס "צבעוניים" וכלה בתיאורים על סף הפורנוגרפיה.

תקצר היריעה מלפרט את שלל התיאורים האלה המופיעים מידי יום בתקשורת הישראלית. "החסך" הישראלי הנובע מחסרונה של תעשיית מין ממוסדת, מתמלא באמצעות התקשורת הישראלית המסחרית העוסקת בנושאים האלה ללא הרף מידי יום. אפשר שמתקבל הרושם, באמצעות התקשורת הישראלית חסרת-המעצורים, כי החברה הישראלית למעשה שטופת-זימה שעסוקה במין חריג לסוגיו. וככל שמתרבים הפרסומים, כך מתרבים המעשים, משום שבעקיפין ריבוי הפרסומים הופך את המעשים לנורמה חברתית ראויה לחיקוי. כאשר ילדה בת 12 כותבת באחד מהפורומים כי אנס מסוים הוא "כוסון", משהו לקוי מאוד מועבר במסר החדשותי הנעשה באמצעות ערוצי התקשורת לגוניהם.

הפוליטיקה של העוני והשחיתות
צריך לשים לב לדיכוטומיה התקשורתית בנוגע לישראל: על-פי פרמטרים בינלאומיים, מדינת-ישראל מוגדרת כאחת מהמדינות העשירות בעולם עם איכות חיים גבוהה בהרבה מזו הקיימת במרבית המדינות בעולם.

אולם, מסתבר, שככל שהתעשרנו יותר, נהפכנו גם לבכייניים יותר. דוגמא אחת קטנה תבהיר את העיוות התקשורתי המועבר לציבור: לפני שבועות אחדים יצא אחד מערוצי החדשות בישראל בכותרת הזו: "שיעור הילדים העניים - עדיין שיא עולמי", לא פחות ולא יותר. תרבות הרייטינג הישראלית מביאה ליצירת "תרבות של הגזמה תקשורתית", ולמעשה דוחפת את הערוצים לנקוט בקו של דיווח לקוי - אם לא לומר שיקרי. כך, גם בנושאים הנוגעים ל"שחיתות", "עוני", "אלימות", "פערים חברתיים", "חינוך" או בהתנהלות לא תקינה של המערכות הפוליטיות, הכלכליות והצבאיות בישראל. מכל המערכות הקיימות בחברה הישראלית שנועדו לשרת את הציבור, התקשורת הישראלית מבקשת לעצמה חסינות ביקורתית דווקא בשל התנהלותה הלקויה, וזאת משום שבידה יש את העוצמה לדרוש זאת במפגיע מכל אחד ואחת מאיתנו.

בישראל קיימים שני כיסים גדולים של "עולם-שלישי" – זהו מונח שגור בפי עיתונאים רבים הרוצים להגזים, בכל מחיר, בתיאורים עזים על התפוררותה של החברה הישראלית. אולם, הכיסים האלה נוגעים בעיקר לערבים ולחרדים: אך, הבעיה אינה רק כלכלית, אלא בעיקר בעיה תרבותית. רוב "העוני" מרוכז שם, אולם כמה פעמים ראיתם חרדי או ערבי מתראיינים לטלוויזיה כדי לדבר על מצוקתם האישית? הם לא מתראיינים והם לא מוצגים בערוצי החדשות כי הם פשוט לא מעוררים אהדה והזדהות כמו "הישראלי האחר", הרגיל. למלכודת הזו נופלים גם פוליטיקאים אחדים שרוכבים על "אג'נדה חברתית" בתוך דאגה כנה ואמיתית, ובלי-משים מוסיפים עוד שמן לאווירת ההתלהמות הקיימת ממילא בשיח-הישראלי.

במקום לדבר באומץ על שני המגזרים האלה כדי לטפל בבעיותיהם המיוחדות הנובעות מאורח-חייהם, המערכת הפוליטית ואמצעי-התקשורת מסתתרים מאחורי מילים וביטויים כדי להתחמק מהבעיה האמיתית. לעיתים ניתן להגדיר את הביטויים האלה כנגועים באנטישמיות בשל התלהמות חסרת-רסן, כפי שזה בא לידי ביטוי בדבריה של ח"כ לשעבר ענת מאור, במאמר שהתפרסם בינואר 2007 שכותרתו היתה "תקציב אכזר לעם רודף בצע". רק תתארו לעצמכם מה היה קורה אילוּ כותרת כזו היתה מתפרסמת בנוגע לישראל באחד מערוצי התקשורת המערביים. מה שכתבה גב' מאור מבהיר היטב את התרבות התקשורתית האלימה שהשתלטה על החיים בישראל, והיא מקרינה גם על מעמדה הבינלאומי והכלכלי של מדינת-ישראל. זאת ועוד, כאשר ביום בו צפון-קוריאה הודיעה על נכונותה להתפרק מנשקה הגרעיני, וערוצי הטלוויזיה בישראל בחרו לפתוח את מהדורת החדשות בניתוח הקוסמטי שעבר ראש הממשלה בעיניו, המשמעות היא שאיבדנו לחלוטין את הפרופורציות וגם את חוש הכיוון, הטעם וההגינות בכל מה שקשור לדיווח התקשורתי השורר כיום במדינת-ישראל.

המקרה הזה, הוא רק דוגמא אחת קטנה למשבר עמוק בו שרויה התקשורת הישראלית של שנות האלפיים, דהיינו, הרכילות והחדירה לפרטיות ברגל גסה ופולשנית, הן החדשות העיקריות בישראל.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור תקשורתי ותרבות הלינץ' בישראל", 8 במרס 2007, The Mideast Forum.

סובחי אל-טופיילי נגד חסן נסראללה

מייד לאחר מלחמת לבנון השניה ולאחר שהתבררו ממדי המפלה שנסראללה הצליח להנחיל לעדה השיעית בלבנון, סובחי טופיילי – מייסד ארגון חיזבאללה - החל להשמיע דברי ביקורת נועזים שעמדו בסתירה בולטת לקו שנקטו בו דוברי חיזבאללה ונסראללה עצמו. לביקורת הזו יש רקע היסטורי הנובע מהיריבות בין שני המנהיגים הרואים את תפקידו של חיזבאללה בלבנון באופן-שונה. מה בעצם מעורר את חמתו של טופיילי כנגד נסראללה?

ההצגה חייבת להימשך
למרות מה שנראה כזחיחות-הדעת של נסראללה בנאומיו האחרונים מול קהל של אלפים בביירות, נסראללה יודע היטב שהוא נחל מפלה קשה ומבישה מידי ישראל במלחמה האחרונה שפרצה ביולי 2006. נסראללה וחבורתו הקרובה, ערים לעובדה שהתרועות של ההמונים אינם אלא הצגה פומבית, העומדות בסתירה למה שמרחש מאחורי הקלעים בתוך העדה השיעית עצמה. בהצגה הזו כולם יודעים את התפקיד בעל-פה: נסראללה נואם את נאומיו הרגילים והמרירים כלפי ישראל העולם-הערבי, לוחמי חיזבאללה עורכים הצגה לעיני ההמונים ואלה מריעים להם בקריאות רמות. לכל אחד יש תפקיד בדרמה התקשורתית הזאת, אולם אף אחד מהמשתתפים אינו קונה את ההצגה הזו – חוץ מישראל "השברירית", החרדה מכל דגל של חיזבאללה שניתלה בקרבת הגבול בידי כמה מפעילי הארגון (וזה עצוב איך ההתנהגות הזו נראית מבחוץ, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתקשורת הישראלית הלעגנית). ישראל, כמדינה דמוקרטית, לומדת בדרך הקשה. אך, בסופו של דבר, ישראל תלמד איך להתמודד בהצלחה גם מבחינה תקשורתית עם חיזבאללה; עם המנהיגות המיליטנטית של ערביי-ישראל; וגם עם תנועת החמאס בעזה. למרות הדימוי הנוכחי, ישראל מעצבת בימים אלה את עתידה בצורה מושכלת והגיונית למשך עשרות השנים הבאות, וכמו בכל תקופת מעבר, הווה נראה בעייתי לאור האתגרים.

נסראללה זעזע את העולם-הערבי הסוני
חודשים רבים לפני מלחמת לבנון השניה, ניתן היה לזהות את החשש ההולך וגובר של הערבים-הסונים מאיראן-השיעית, בעיקר על רקע מאמציה של איראן לפתח טכנולוגיה גרעינית. לאחר מלחמת לבנון השניה, התברר כי איראן אינה נרתעת מלהשתמש בכוחות רדיקליים הסרים למרותה כדי ליצור פרובוקציות היכולות להבעיר אזורים מסוימים עד כדי חורבן ממשי, כפי שהדבר התממש בדרום-לבנון ביולי 2006. כתוצאה מכך, כל התארגנות שיעית נתפסה בעיני הסונים כמשרתת את האינטרסים של איראן על חשבון האומה הערבית הסונית. על-מנת להבהיר את הנקודה הזו בצורה חריפה יותר, כפי שהערבים-הסונים מתבטאים מדי פעם, ניתן לתאר זאת במילים האלה: זה אינו מאבק על הבכורה הדתית בלבד, אלא זהו גם מאבק בין-גזעי, דהיינו בין האיראנים לערבים – הרואים את עצמם כבעלי ייחוס בשל בשורתו של מוחמד בן האומה הערבית.

אחד מהביטויים לזעזוע העובר על העולם-הערבי, מאז מלחמת לבנון השניה, מתבטא בכך שמנהיגים ערביים מעבירים מסר לארגונים פוליטיים המקורבים למשטר לערוך הפגנות נגד איראן ונגד השיעה. כך למשל, במהלך חודש פברואר 2007 נערכו במצרים הפגנות אחדות נגד איראן בעידודו של המשטר המצרי. מובארק נתן את האות, ולפתע היינו עדים לשורה של הפגנות שנערכו ברחבי מצרים ואף במדינות נוספות כנגד איראן וכנגד השפעה השיעית במרחב-הערבי. על רקע זה, ניתן להבין את הפעילות הנמרצת של סעודיה לתווך בין הארגונים הפלסטינים כדי שהחמאס לא ייפול כפרי-בשל לידי האיראנים. הפחד הסעודי מפני איראן מכתיב לסעודים פעילות דיפלומטית בינלאומית חריגה בהיקפה המגובה במיליארדים רבים של דולרים. פעילות דיפלומטית זו תבוא לידי ביטוי הולם כבר בחודשים הקרובים.

הפחד של הסונים מהשיעים הוא אבסולוטי וכאוטי ברמה של שואה ללאום הערבי. המאבק בין השיעה לסונה אינו רק עתיק-יומין, אלא הוא נתפס בתקופה האחרונה גם במונחים של "להיות או לחדול". תגובת-הנגד של הסונה כלפי השיעה יכולה להיות קשה מנשוא כלפי כל שיעי ושיעי במזרח-התיכון הערבי, ולכן על רקע זה באים דבריו הנחרצים של סובחי אל-טופיילי - מייסד חיזבאללה והמזכ"ל הראשון של הארגון עד להחלפתו בידי עבאס מוסאווי ב-1991. לצד יריבותו העיקשת לנסראללה, מקנן בלבו של טופיילי חשש כבד לעתידה של העדה השיעית בלבנון.

מה יכול נסראללה להציע לעדה השיעית?
מלבד רטוריקה לשיכוך מוראות המלחמה ותוצאותיה, לנסראללה אין הרבה מה להציע כיום לעדה השיעית. לעיתים, התקשורת הישראלית נסחפת בתיאורים מחניפים ליעילות של חיזבאללה בשיקומה של העדה השיעית בדרום-לבנון, אך אף ישראלי לא היה מוכן להסתפק ב"שיקום" שכזה, כולל אלה המשתמשים בתיאורים האלה כדי לנגח את ממשלת ישראל בנושאים שונים ומגוונים. מאחר וכולנו התמכרנו להרגל לבחון את המציאות הישראלית רק על-דרך השלילה, גם בנושא זה אנו טועים שוב ושוב בהתנהלות התקשורתית שלנו כלפי עצמנו וכלפי אחרים, ובעיקר כלפי אויבנו.

בחינה דקדקנית של המציאות הלבנונית, מראה בעליל שנסראללה הפך עם הזמן לשק-חבטות רשמי של המערכת הפוליטית הלבנונית. עדיין, יש בכוחו של נסראללה להוציא המונים לרחוב ולשתק את ביירות, ואף לגרום לעימותים אלימים בין העדות השונות. ולמרות זאת, פוליטיקאים לבנונים אינם מפספסים את ההזדמנות לחבוט בנסראללה על האסון שהמית על לבנון במעשה אחד – נמהר ומיותר לכל הדעות. למעשה, נסראללה נמצא במלכוד ואיתו מרבית העדה השיעית. ולכן, נסראללה ער לקולות העולים מדרום-לבנון המתחננים לרגיעה כדי לשקם את מה שנהרס ללא-הכר. לפי-שעה, נסראללה יסתפק בדגל פה ודגל שם, וגם ידאג להזרמת נשק עד לקו הליטני, אך כולם ערים לכך שיש כללי-המשחק חדשים: מה שהיה בדרום-לבנון עד יולי 2006, לא יחזור עוד. לתוך החלל הזה נכנס בחודשים האחרונים סובחי טופיילי שאינו חוסך במילים בוטות כלפי ההנהגה הנוכחית של העדה השיעית.

עיקרי המחלוקת בין אל-טופיילי לנסראללה
ככל הידוע סובחי אל-טופיילי נולד בעיירה בריטל בבקעת הלבנון ב-1948. עם ייסודו של ארגון חיזבאללה בתחילת שנות ה-80 הוא נתמנה למזכ"ל הראשון ואף קיבל תמיכה איתנה מאייתולה חומייני מנהיגה הרוחני של איראן. טופיילי דגל בחזון מדינת ההלכה האסלאמית, לפיכך הוא התנגד להסכם טאייף, מה-22 באוקטובר 1989, שהביא לסיומה של מלחמת האזרחים בלבנון ולהכרה ברפובליקה הלבנונית. סוריה שתמכה בהסכם, למרות שנכתב בו סעיף המדבר על נסיגתה מלבנון, ביקשה מאיראן להביא להחלפתו של טופיילי בשל נוקשותו הדתית. ב-1991 הוחלף טופיילי בעבאס מוסאווי שנהרג שנה לאחר מכן בידי מסוקי חיל-האוויר הישראלי. מ-1992 ועד לימים אלה, מכהן חסן נסראללה כמזכ"ל השלישי של הארגון.

טופיילי הצליח לקבץ סביבו אוהדים רבים. חלקם היו בעלי נוקשות דתית ואידיאולוגית, ואחדים מהם היו בעלי רקע מוכח בתכנון פעולות טרור המוניות. ההזדמנות ראשונה שנקרתה בפני טופיילי היתה לאחר מבצע "ענבי זעם" שהחל באפריל 1996. בעקבות המבצע, האוכלוסייה של דרום-לבנון ספגה פגיעות רבות, ושיקומה של האוכלוסייה התנהל בעצלתיים, דבר שעורר את זעמו של טופיילי.

ממקום מושבו באזור בעל-בק, טופיילי החל להטיף נגד הנהגת חיזבאללה על שנטשה את מחויבותה החברתית כלפי הקהילה השיעית – זו אותה מחויבות המהווה בסיס משותף למרבית התנועות האסלאמיות. על-מנת להפגין את הצביון הסוציאליסטי בהטפתו, טופיילי קרא לכונן את "מהפכת הרעבים" הן על רקע מצבם הירוד של תושבי דרום-לבנון בעקבות מבצע "ענבי זעם", והן על רקע זניחת הרעיון הכלל-אסלאמי לטובת רעיון פוליטי מקומי בלבנון כפי שהדבר התבטא בפעילותו של חיזבאללה. הקמת התנועה החדשה הציבה דילמה בפני האיראנים: האם לתמוך בטופיילי המייצג נאמנה את האידיאולוגיה שהיא מטיפה לה בהתמדה, או לתמוך בהנהגה הנוכחית של ארגון חיזבאללה. לבסוף, איראן הכריעה לטובת חיזבאללה מתוך הכרה שיש לשים קץ לקנאות הדתית המאיימת על יציבותה של לבנון. במרס 1998, פשטו כוחות צבא לבנון בעזרת כוחות סוריים על אזור בעל-בק, ופירקו את נאמני טופיילי מנשקם.

למרות המפלה, טופיילי לא היסס לבקר את איראן ואת חיזבאללה בטענות יוצאות-דופן בחריפותן. כך, שמפרספקטיבה של הימים האלה, ניתן להבין את המשמעות הנוספת לטענותיו בימים שהדברים נאמרו באורח-נחרץ. כך למשל, בדצמבר 2003, אמר טופיילי לעיתון לבנוני את הדברים האלה: "האיראנים ניצלו את הניצחון (נסיגת צה"ל מדרום-לבנון בשנת 2000) על-מנת לחזק את מעמדם בלבנון ובעולם-הערבי. חיזבאללה היה בעבר ארגון א-פוליטי אשר קיבל הוראות מאיראן. אני הייתי מאלה שעיצבו את עקרון ההתמקדות במטרה אחת - שהוא הכיבוש הישראלי, והימנעות מעימותים בנושאים פנימיים. התנגדתי להפיכת חיזבאללה לחלק מהמערכת הפוליטית. אני הזהרתי את חיזבאללה שלא לנצל את תמיכת העם בתנועת-ההתנגדות למטרות שאינן קשורות למאבק נגד ישראל. איני יכול למתוח ביקורת על חיזבאללה מבלי להתכוון לאיראן: ההנהגה האיראנית הייתה, ועודנה, אחראית לכל ההחלטות של חיזבאללה. אולם, איראן בגדה במוסלמים בכך שתמכה בלוחמי החזית הצפונית באפגניסטן - אשר שיתפו פעולה עם הפולשים האמריקנים. האיראנים גם מתנגדים להתקוממות מזוינת בעיראק ומסייעים לשיתוף פעולה סוני-שיעי".

בעקבות דברים אלה, אנשי דת איראנים הוציאו "פאתווה" (פסק-הלכה) המתירה את דמו של טופיילי, אולם דבר לא מנע ממנו להמשיך ולהכות במילים חדות את נסראללה שראה את עצמו כמנהיג כלל-מוסלמי – לא פחות ולא יותר – בעיקר לאחר הניצחון המדומה בעקבות נסיגת צה"ל מדרום-לבנון בשנת 2000. לנסראללה היו שאיפות שיעיות ברמות היסטוריות, אותן הצליח טופיילי לזהות ללא קושי. למרות שהביקורת של טופיילי אינה נקייה לחלוטין מאינטרסים האישיים, הוא זיהה מייד את הסכנה הרובצת לפתחה של העדה השיעית בלבנון בעקבות מדיניותו של נסראללה. לדעתו של טופיילי, מדיניות זו מבוססת גם על נטילת הימורים מסוכנים ולעיתים גם בלתי-מחושבים, כפי שנוכחנו לדעת ביולי 2006.

מלחמת לבנון השניה בעיני טופיילי
החשש ממלחמת-אזרחים חדשה בלבנון, ביוזמתו של נסראללה, מדרבן את הלבנונים להתבטא כפי שלא התבטאו מעולם. כך למשל, המופתי של הר הלבנון, השייח' מוחמד עלי ג'וזו הצהיר לאחרונה בעיתון כווייתי כי "חיזבאללה ובעלי בריתה רוצים להחזיר את לבנון לאווירת מלחמת האזרחים". גם אלמנתו של רפיק אל-חרירי מצאה הזדמנות לפנות לנסראללה במלאות שנתיים להירצחו של בעלה בידי סוכנים סוריים. וכך אמרה נאזק אל-חרירי שדבריה התפרסמו בהרחבה בתקשורת הלבנונית: "הפוך את יום השנה השני למותו לאירוע שמאחד ולא מפצל".

מאז מלחמת לבנון השנייה התבטא טופיילי פעמים רבות בגנות מעשיו של ארגון חיזבאללה והעומד בראשו. ובאותן הזדמנויות הוא לא היסס לגנות את איראן על התפקיד שהיא נטלה לעצמה כדי להרסו את לבנון ואת העולם-הערבי, ובכך היא חושפת את העדה השיעית בלבנון להתנכלויות מצד שאר הלבנונים. בנובמבר 2006, טען טופיילי כי איראן תכננה את המלחמה וכי חיזבאללה רק הוציא את התוכנית הזו לפועל. עוד אמר טופיילי, כי לדעתו "לישראל לא היתה כל תוכנית מוקדמת למלחמה בלבנון, וכי היא לא פרצה במקרה או בגלל חטיפת שני חיילי המילואים בידי חיזבאללה. לפי הבנתי, לאיראן היה אינטרס לגרום לזעזוע ולהוכיח שיש ביכולתה לזעזע את העולם כולו ולהרעיד את הבירות ואת השליטים במזרח-התיכון בנוגע למתרחש בקווי העימות עם האויב הישראלי".

עוד הוסיף טופיילי, כי אין מנוס מכך שיש לבחון את הגורמים למלחמה, וזאת משום שאם המלחמה היתה מחריפה עוד יותר, הדבר היה מביא לאובדנה של לבנון. וכאן הוא היפנה שאלה ישירה, חדה כתער, לעבר נסראללה: "האם מותר לנו להרוס את המדינה שלנו כדי לומר שחטפנו שני חיילים כשכולם יודעים מה תהיה התגובה הישראלית והיקפה?". לדעתו של טופיילי, נסראללה הכניס את לבנון להרפתקה לא מוצלחת, ושאין מנוס מכך שהגורם שביצע אותה ישא באחריות מלאה לנזקים הרבים שנגרמו ללבנון ולאוכלוסייתה.

להערכתו של טופיילי, מה שרואים כיום בלבנון הוא הכשרת האווירה לפריצתה של מלחמת אזרחים מבחינה נפשית עממית, תקשורתית וביטחונית. יתרה מזאת, אין הוא מאמין "למי שאומר שהוא לא מעוניין במלחמת-אזרחים, אך מצד שני מתנהג כי שרוצה מלחמה שכזו". במילים אחרות, טופיילי אינו מאמין כלל להצהרותיו המתונות לכאורה של נסראללה. למרות שלטופיילי אין אותה כריזמה שיש לנסראללה, הוא אינו פועל בחלל ריק ודבריו נופלים על אוזנים קשובות. שכן, טופיילי ועוד רבים אחרים בלבנון, מבינים היטב שאם יפרוץ עימות סוני-שיעי בעולם-הערבי או בלבנון, העדה השיעית בלבנון תהיה הראשונה לספוג מפלות קשות מנשוא.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "סובחי אל-טופיילי נגד חסן נסראללה", 1 במרס 2007, The Mideast Forum.