יש הבדל ניכר ובלתי-נתפס בין ישראל האמיתית - זו היוצאת כל בוקר לעבודה ועושה את עמל יומה ביושר והגינות - לבין ישראל הנמרחת בעמודי החדשות או זו המוצגת בטלוויזיה. כאשר עניין ישראלי כלשהו מוצג בצורה עוינת בתקשורת העולמית, כולנו נעמדים על הרגליים ומרימים קול צעקה רמה לנוכח העוולה שנעשתה לנו. או אז, כולנו מזדעקים ומתארגנים כדי להגיב, להסביר, לכתוב, לפרט, לתרץ ועוד כהנה וכהנה פעולות כדי לשנות את הרושם. אך, ממש באותה שעה שבה אנו צועקים כלפי העולם, אצלנו בבית, בתקשורת הישראלית, נעשים מעשים דומים להפליא – ולא פחות חמורים שניתן לאפיין אותם כיצירת אווירה של טרור תקשורתי ויצירת תרבות של לינץ' במדינת-ישראל. עם השנים, נוצרה תרבות עיתונאית שניתן לכנותה כ"תרבות של הגזמה" המתמקדת בעיקר ברכילות פוליטית, כלכלית, צבאית ותרבותית כדי לחפות על דלות החומר והמחשבה.
בטרור הזה אין הרוגים; אין מטעני חבלה שמתפוצצים ברעש גדול בכל פינה; אין ארגוני טרור מאורגנים; אולם, בטרור התקשורתי המתנהל כיום בישראל ישנם נפגעים רבים – שהם בעצם כל אחד ואחת מאיתנו. לא מדובר כאן על משהו ממוסד, ובוודאי שאין כאן משהו קונספירטיבי שכה חביב על אנשים מסוימים. קשה אפילו לייחס נטייה פוליטית מסוימת לעוסקים בטרור התקשורתי הזה בישראל, למרות שניתן לזהות את המגמה, הכיוון, הטעם, הריח והמניעים הנוגעים לאווירה האלימה שהשתלטה על הציבוריות הפומבית בישראל.
בחושינו המחודדים, אנו מבינים היטב את מטרותיו של הטרור-הקלאסי הרצחני המופעל נגדנו כבר עשרות שנים. תושבי מדינת-ישראל חיים עם טרור אלים ורצחני, ולעיתים קרובות מידי גם זוועתי באופן בלתי-נתפס. אחת ממטרותיו של הטרור הזה, היא להתיש את האזרחים ואת רשויות המדינה עד ליצירת מצב של חוסר-אונים מוחלט. במצב כאוטי שכזה, גודש המכות הניחתות על המדינה עלול לגרום לייאוש עד כדי אובדן היכולת להגיב בצורה ראויה ומושכלת.
טרור תקשורתי, בדומה לטרור הקלאסי, נועד לקבע תודעה מסוימת, ואף להעצים או לסרס תגובות מסוימות עד כדי אובדן השליטה על האירועים. ובמה דברים אמורים: כל אחד מאתנו, הנזקק לאחד מערוצי החדשות הקיימים בישראל, נתקל במתקפה כללית של "חשיפות", "תחקירים", "ידיעות בלעדיות", "סקנדאלים" ו"פרשיות", או בביטויים מתלהמים כמו "איום קיומי" או "עליית מדרגה" - שהיא אחותו הקטנה של "האיום האסטרטגי" השגור בפי-כל עד כדי מיאוס.
המתקפה התקשורתית הזו כללת ידיעות-סרק, ידיעות שלא נבדקו עד הסוף, האשמות לא מבוססות, האשמות חלקיות, וכולן מופיעות בכותרות צעקניות ובהרמת-קול טלוויזיונית במטרה להסב את תשומת-הלב הציבורית. זו תקשורת המדגישה ללא הרף את החריג והשלילי, עד שהיא נהפכת עם חלוף-הזמן למעין סוג של התמכרות לאומית. ההתמכרות הציבורית לכותרות צעקניות על סף ההיסטריה, דומה היא באופייה להתמכרויות אחרות הידועות לנו. כתוצאה מכך, קיימת סימביוזה של "ארגון" שרוצה מאוד למכור את הסחורה ו"צרכן" שרוצה לקנותה מתוך צורך והרגל. אך מעל הכל, התחרות האכזרית בין כלי-התקשורת ופריצת גבולות הטעם הטוב, גרמו ליצירת תודעה-כוזבת בקרב ישראלים רבים שהם חיים במדינה שהיא "גיהנום עלי אדמות" – ולא כך הוא.
על כל אחד מראשי הפרקים הבאים (להלן), ניתן לכתוב מאמר שלם, אך הם מוגשים לכם כאן במנות קטנות, רק כחומר למחשבה.
הביקורת כאובססיה
גם אם נביא את האדם המוכשר ביותר לעמוד בראש המערכת-הפוליטית, באווירה הביקורתית שיש בישראל בשנים האחרונות, קרוב לוודאי שנצליח לסרס את יכולתו לנהל ולמשול. התקשורת החודרנית שלנו הצליחה להרגיל אתנו לדבוק בהנחה שמאחורי כל דמות-ציבורית (מתחומים שונים) יש קופת-שרצים או שלדים בארון המחכים לצאת לאוויר-העולם ולהיחשף בפני הציבור. מתוקף הנחה זו, כל פעולה, אמירה, תוכנית, פגישה או כינוס מוסברים על-פי הפרשנות הנגטיבית מתוך הרגל. לביקורת הזו, כמובן, אין גבולות אתיים. היא פולשת באגרסיביות לחייו הפרטיים של כל אחד ואחת עד כדי נבירה אובססיבית על ילדותו, חייו, אהבותיו, כישלונותיו, מעשיו ומחדליו של האיש. אם זו אישה, חלילה, אז מצבה אפילו קשה עוד יותר מבחינה תקשורתית, שכן מתלווה לזה בדרך-כלל גם סקרנות מינית שיש בה "פוטנציאל" להנפיק כותרות היכלות לתפוס את העין של הצופים והקוראים. התנהגות כזו, מזמינה בריונות תקשורתית וציבורית כלפי דמויות-ציבוריות, שכן, די באיזו שמועה דלה כדי לגרום לסערה רבתי ואולי אף לפתיחתה של חקירה משטרתית. באווירה השוררת כיום בישראל נגד אנשי-ציבור, גורמת לכך שאנשים מוכשרים, ישרים והגונים, יסרבו ליטול על עצמם תפקיד רשמי כלשהו למען הציבור.
לכולנו ברור מה תהיה ההשפעה לכך על אורחות-חיינו מבחינה פוליטית, כלכלית, צבאית ותרבותית. הטרור התקשורתי הזה, המתנהל ללא הרף מידי יום, ממאיס את המערכת הפוליטית על כלל הציבור. על כן, נוצר מצב שבו התקשורת אינה "כלב השמירה של הדמוקרטיה", אלא היא נהפכת לגורם החותר תחת יסודות הדמוקרטיה. דהיינו, בשל התרבות התקשורתית הבלתי-מרוסנת, התקשורת הישראלית נהפכה לחלק מהבעיה, אם לא הבעיה עצמה.
איך יוצרים דימוי שלילי על החיים בישראל
לא צריך להיות חוקר תקשורת מדופלם כדי להבחין בתרבות הנגטיבית שהשתלטה על התקשורת הישראלית. זו אינה סתם ביקורת או דיון על נושא מסוים, אלא זו "השיטה" שבה רוצים להציג לצופים את החיים המתנהלים בישראל או רוצים להציג את "הישראלי הממוצע". סביר להניח שבשעה שקראתם את הביטוי "הישראלי הממוצע", מייד חשבתם על הביטוי "הישראלי המכוער" - שהוא לכל-הדעות ביטוי מקומם, פרי-התעמולה של התקשורת הישראלית הנמשכת כבר שנים רבות.
לצורך הצגת "השיטה" שנהפכה לנורמה תקשורתית, נבחנו שני אירועי טרור שגרמו לנפגעים רבים: האחד בלונדון, והשני בתל-אביב. באמצעות השוואה קצרה בין שני האירועים האלה, כפי שהם באו לידי ביטוי בכלי התקשורת הישראליים, נוכל לעמוד על ההבדלים בסיקור הנובעים מנקודת-מבט שהוכתבה מראש, והיא משותפת למרבית כלי-התקשורת בישראל.
ביולי 2005 התרחשה סדרת פיגועים ברכבת התחתית של לונדון. חודשים אחדים לפני כן, התרחש פיגוע-התאבדות בטיילת של תל-אביב. ובכן, איך תוארה ההתנהגות הזהה של התושבים בלונדון ובתל-אביב בתקשורת הישראלית במהלך הפיגועים ולאחר-מכן?
על-פי התקשורת הישראלית, "תושבי לונדון התנהגו באיפוק" בעקבות האירוע, אך התנהגות זהה בתל-אביב הוסברה כ"אדישות". ערוץ תקשורתי אחר הראה תל-אביביים מחפשים את חבריהם לאחר הפיגוע, והתנהגות זו הוסברה כ"הלם והיסטריה", אך אותה התנהגות בלונדון הוסברה כ"חשש לגורל יקיריהם". כאשר אחד מהערוצים הראה את רחובות לונדון ריקים, התנהגות זו הוסברה בטענה ש"הבריטים מתעטפים באבלם", בעוד שהישראלים "מסתגרים בבתיהם מפחד". כששידרו כתבה על בריטים היוצאים לעמל-יומם וממלאים את רחובות לונדון, ניתן לכך הסבר ש"הבריטים אינם נכנעים לטרור". אך, אותה התנהגות בישראל הוסברה כ"אדישות" וכ"משחק ברולטה רוסית". יתרה מזאת, שני כלי תקשורת ישראליים שידרו כתבות על הטיילת בתל-אביב בבוקר שלמחרת: בכתבה אחת נראתה הטיילת מלאה באדם, וההסבר לכך היה ש"לישראלים כבר לא אכפת מפיגועי טרור והם נהפכו לאדישים". בכתבה השניה הטיילת נראתה ריקה בחלקה, וההסבר לכך ש"הישראלים מסתגרים בבתיהם בשל הפחד שהשתלט על העיר". כאשר הבריטים התגודדו באזור הפיגוע ביום שלמחרת זה היה "מתוך הזדהות עם הקורבנות", אך כשהישראלים הגיעו לאזור הפיגוע זה היה מתוך "יצר מציצנות" או "באו לראות את ההרס והחורבן" גם אם רבים מהם באו כדי להניח זר פרחים או להדליק נר זיכרון.
דוגמאות נוספות יבהירו היטב איך מציגים אותנו בתקשורת הישראלית: תופעת היקב הביתי – "פלצנות". מרוץ סוסים בגליל – "זיוף". שביל ישראל – "לא כמו בחו"ל". פרס אופיר מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה – "לא כמו בהוליווד". וככה זה נמשך, מדי יום, לאורך שנים רבות בפוליטיקה, בכלכלה, בתרבות, בספרות, בספורט ובעוד תחומים נוספים. הכל מוסבר על-פי הגישה השלילית ומתוך ראיה ביקורתית מעוותת עד כדי גיחוך. הציניות והלגלוג השתלטו על השיח התקשורתי גם בעניינים חשובים ברמה הלאומית הנוגעים לכל אחד ואחת מאיתנו.
התקשורת הישראלית ותעשיית המין בישראל
ללא ספק הסקס מוכר. הסקס מוכר - והרבה. יהיו שיגידו כי הסקס מניע את העולם. מסתבר כי הסקס, ובעיקר עבירות-מין, מעסיק מאוד את התקשורת הישראלית. כמות הפרסומים על הנושאים האלה חורגת לעיתים קרובות מהטעם הטוב. פעם זה הטרדות מיניות, פעם זה על סם האונס, פעם זה על סקס בשירותים, פעם זה על פדופילים, פעם זה על סקס באינטרנט, פעם זה על גילוי עריות ופעם זה על סקס בין קרובים – אב עם בתו החורגת, אחות מטפלת עם בן משפחה צעיר, דודה עם אחייניתה, ועוד דוגמאות נוספות. החברה הישראלית התמכרה לידיעות על סקס בעידודה של התקשורת הישראלית שאינה בוחלת בתיאורים עזים של המקרים האלה – החל מתיאורי אונס "צבעוניים" וכלה בתיאורים על סף הפורנוגרפיה.
תקצר היריעה מלפרט את שלל התיאורים האלה המופיעים מידי יום בתקשורת הישראלית. "החסך" הישראלי הנובע מחסרונה של תעשיית מין ממוסדת, מתמלא באמצעות התקשורת הישראלית המסחרית העוסקת בנושאים האלה ללא הרף מידי יום. אפשר שמתקבל הרושם, באמצעות התקשורת הישראלית חסרת-המעצורים, כי החברה הישראלית למעשה שטופת-זימה שעסוקה במין חריג לסוגיו. וככל שמתרבים הפרסומים, כך מתרבים המעשים, משום שבעקיפין ריבוי הפרסומים הופך את המעשים לנורמה חברתית ראויה לחיקוי. כאשר ילדה בת 12 כותבת באחד מהפורומים כי אנס מסוים הוא "כוסון", משהו לקוי מאוד מועבר במסר החדשותי הנעשה באמצעות ערוצי התקשורת לגוניהם.
הפוליטיקה של העוני והשחיתות
צריך לשים לב לדיכוטומיה התקשורתית בנוגע לישראל: על-פי פרמטרים בינלאומיים, מדינת-ישראל מוגדרת כאחת מהמדינות העשירות בעולם עם איכות חיים גבוהה בהרבה מזו הקיימת במרבית המדינות בעולם.
אולם, מסתבר, שככל שהתעשרנו יותר, נהפכנו גם לבכייניים יותר. דוגמא אחת קטנה תבהיר את העיוות התקשורתי המועבר לציבור: לפני שבועות אחדים יצא אחד מערוצי החדשות בישראל בכותרת הזו: "שיעור הילדים העניים - עדיין שיא עולמי", לא פחות ולא יותר. תרבות הרייטינג הישראלית מביאה ליצירת "תרבות של הגזמה תקשורתית", ולמעשה דוחפת את הערוצים לנקוט בקו של דיווח לקוי - אם לא לומר שיקרי. כך, גם בנושאים הנוגעים ל"שחיתות", "עוני", "אלימות", "פערים חברתיים", "חינוך" או בהתנהלות לא תקינה של המערכות הפוליטיות, הכלכליות והצבאיות בישראל. מכל המערכות הקיימות בחברה הישראלית שנועדו לשרת את הציבור, התקשורת הישראלית מבקשת לעצמה חסינות ביקורתית דווקא בשל התנהלותה הלקויה, וזאת משום שבידה יש את העוצמה לדרוש זאת במפגיע מכל אחד ואחת מאיתנו.
בישראל קיימים שני כיסים גדולים של "עולם-שלישי" – זהו מונח שגור בפי עיתונאים רבים הרוצים להגזים, בכל מחיר, בתיאורים עזים על התפוררותה של החברה הישראלית. אולם, הכיסים האלה נוגעים בעיקר לערבים ולחרדים: אך, הבעיה אינה רק כלכלית, אלא בעיקר בעיה תרבותית. רוב "העוני" מרוכז שם, אולם כמה פעמים ראיתם חרדי או ערבי מתראיינים לטלוויזיה כדי לדבר על מצוקתם האישית? הם לא מתראיינים והם לא מוצגים בערוצי החדשות כי הם פשוט לא מעוררים אהדה והזדהות כמו "הישראלי האחר", הרגיל. למלכודת הזו נופלים גם פוליטיקאים אחדים שרוכבים על "אג'נדה חברתית" בתוך דאגה כנה ואמיתית, ובלי-משים מוסיפים עוד שמן לאווירת ההתלהמות הקיימת ממילא בשיח-הישראלי.
במקום לדבר באומץ על שני המגזרים האלה כדי לטפל בבעיותיהם המיוחדות הנובעות מאורח-חייהם, המערכת הפוליטית ואמצעי-התקשורת מסתתרים מאחורי מילים וביטויים כדי להתחמק מהבעיה האמיתית. לעיתים ניתן להגדיר את הביטויים האלה כנגועים באנטישמיות בשל התלהמות חסרת-רסן, כפי שזה בא לידי ביטוי בדבריה של ח"כ לשעבר ענת מאור, במאמר שהתפרסם בינואר 2007 שכותרתו היתה "תקציב אכזר לעם רודף בצע". רק תתארו לעצמכם מה היה קורה אילוּ כותרת כזו היתה מתפרסמת בנוגע לישראל באחד מערוצי התקשורת המערביים. מה שכתבה גב' מאור מבהיר היטב את התרבות התקשורתית האלימה שהשתלטה על החיים בישראל, והיא מקרינה גם על מעמדה הבינלאומי והכלכלי של מדינת-ישראל. זאת ועוד, כאשר ביום בו צפון-קוריאה הודיעה על נכונותה להתפרק מנשקה הגרעיני, וערוצי הטלוויזיה בישראל בחרו לפתוח את מהדורת החדשות בניתוח הקוסמטי שעבר ראש הממשלה בעיניו, המשמעות היא שאיבדנו לחלוטין את הפרופורציות וגם את חוש הכיוון, הטעם וההגינות בכל מה שקשור לדיווח התקשורתי השורר כיום במדינת-ישראל.
המקרה הזה, הוא רק דוגמא אחת קטנה למשבר עמוק בו שרויה התקשורת הישראלית של שנות האלפיים, דהיינו, הרכילות והחדירה לפרטיות ברגל גסה ופולשנית, הן החדשות העיקריות בישראל.
בטרור הזה אין הרוגים; אין מטעני חבלה שמתפוצצים ברעש גדול בכל פינה; אין ארגוני טרור מאורגנים; אולם, בטרור התקשורתי המתנהל כיום בישראל ישנם נפגעים רבים – שהם בעצם כל אחד ואחת מאיתנו. לא מדובר כאן על משהו ממוסד, ובוודאי שאין כאן משהו קונספירטיבי שכה חביב על אנשים מסוימים. קשה אפילו לייחס נטייה פוליטית מסוימת לעוסקים בטרור התקשורתי הזה בישראל, למרות שניתן לזהות את המגמה, הכיוון, הטעם, הריח והמניעים הנוגעים לאווירה האלימה שהשתלטה על הציבוריות הפומבית בישראל.
בחושינו המחודדים, אנו מבינים היטב את מטרותיו של הטרור-הקלאסי הרצחני המופעל נגדנו כבר עשרות שנים. תושבי מדינת-ישראל חיים עם טרור אלים ורצחני, ולעיתים קרובות מידי גם זוועתי באופן בלתי-נתפס. אחת ממטרותיו של הטרור הזה, היא להתיש את האזרחים ואת רשויות המדינה עד ליצירת מצב של חוסר-אונים מוחלט. במצב כאוטי שכזה, גודש המכות הניחתות על המדינה עלול לגרום לייאוש עד כדי אובדן היכולת להגיב בצורה ראויה ומושכלת.
טרור תקשורתי, בדומה לטרור הקלאסי, נועד לקבע תודעה מסוימת, ואף להעצים או לסרס תגובות מסוימות עד כדי אובדן השליטה על האירועים. ובמה דברים אמורים: כל אחד מאתנו, הנזקק לאחד מערוצי החדשות הקיימים בישראל, נתקל במתקפה כללית של "חשיפות", "תחקירים", "ידיעות בלעדיות", "סקנדאלים" ו"פרשיות", או בביטויים מתלהמים כמו "איום קיומי" או "עליית מדרגה" - שהיא אחותו הקטנה של "האיום האסטרטגי" השגור בפי-כל עד כדי מיאוס.
המתקפה התקשורתית הזו כללת ידיעות-סרק, ידיעות שלא נבדקו עד הסוף, האשמות לא מבוססות, האשמות חלקיות, וכולן מופיעות בכותרות צעקניות ובהרמת-קול טלוויזיונית במטרה להסב את תשומת-הלב הציבורית. זו תקשורת המדגישה ללא הרף את החריג והשלילי, עד שהיא נהפכת עם חלוף-הזמן למעין סוג של התמכרות לאומית. ההתמכרות הציבורית לכותרות צעקניות על סף ההיסטריה, דומה היא באופייה להתמכרויות אחרות הידועות לנו. כתוצאה מכך, קיימת סימביוזה של "ארגון" שרוצה מאוד למכור את הסחורה ו"צרכן" שרוצה לקנותה מתוך צורך והרגל. אך מעל הכל, התחרות האכזרית בין כלי-התקשורת ופריצת גבולות הטעם הטוב, גרמו ליצירת תודעה-כוזבת בקרב ישראלים רבים שהם חיים במדינה שהיא "גיהנום עלי אדמות" – ולא כך הוא.
על כל אחד מראשי הפרקים הבאים (להלן), ניתן לכתוב מאמר שלם, אך הם מוגשים לכם כאן במנות קטנות, רק כחומר למחשבה.
הביקורת כאובססיה
גם אם נביא את האדם המוכשר ביותר לעמוד בראש המערכת-הפוליטית, באווירה הביקורתית שיש בישראל בשנים האחרונות, קרוב לוודאי שנצליח לסרס את יכולתו לנהל ולמשול. התקשורת החודרנית שלנו הצליחה להרגיל אתנו לדבוק בהנחה שמאחורי כל דמות-ציבורית (מתחומים שונים) יש קופת-שרצים או שלדים בארון המחכים לצאת לאוויר-העולם ולהיחשף בפני הציבור. מתוקף הנחה זו, כל פעולה, אמירה, תוכנית, פגישה או כינוס מוסברים על-פי הפרשנות הנגטיבית מתוך הרגל. לביקורת הזו, כמובן, אין גבולות אתיים. היא פולשת באגרסיביות לחייו הפרטיים של כל אחד ואחת עד כדי נבירה אובססיבית על ילדותו, חייו, אהבותיו, כישלונותיו, מעשיו ומחדליו של האיש. אם זו אישה, חלילה, אז מצבה אפילו קשה עוד יותר מבחינה תקשורתית, שכן מתלווה לזה בדרך-כלל גם סקרנות מינית שיש בה "פוטנציאל" להנפיק כותרות היכלות לתפוס את העין של הצופים והקוראים. התנהגות כזו, מזמינה בריונות תקשורתית וציבורית כלפי דמויות-ציבוריות, שכן, די באיזו שמועה דלה כדי לגרום לסערה רבתי ואולי אף לפתיחתה של חקירה משטרתית. באווירה השוררת כיום בישראל נגד אנשי-ציבור, גורמת לכך שאנשים מוכשרים, ישרים והגונים, יסרבו ליטול על עצמם תפקיד רשמי כלשהו למען הציבור.
לכולנו ברור מה תהיה ההשפעה לכך על אורחות-חיינו מבחינה פוליטית, כלכלית, צבאית ותרבותית. הטרור התקשורתי הזה, המתנהל ללא הרף מידי יום, ממאיס את המערכת הפוליטית על כלל הציבור. על כן, נוצר מצב שבו התקשורת אינה "כלב השמירה של הדמוקרטיה", אלא היא נהפכת לגורם החותר תחת יסודות הדמוקרטיה. דהיינו, בשל התרבות התקשורתית הבלתי-מרוסנת, התקשורת הישראלית נהפכה לחלק מהבעיה, אם לא הבעיה עצמה.
איך יוצרים דימוי שלילי על החיים בישראל
לא צריך להיות חוקר תקשורת מדופלם כדי להבחין בתרבות הנגטיבית שהשתלטה על התקשורת הישראלית. זו אינה סתם ביקורת או דיון על נושא מסוים, אלא זו "השיטה" שבה רוצים להציג לצופים את החיים המתנהלים בישראל או רוצים להציג את "הישראלי הממוצע". סביר להניח שבשעה שקראתם את הביטוי "הישראלי הממוצע", מייד חשבתם על הביטוי "הישראלי המכוער" - שהוא לכל-הדעות ביטוי מקומם, פרי-התעמולה של התקשורת הישראלית הנמשכת כבר שנים רבות.
לצורך הצגת "השיטה" שנהפכה לנורמה תקשורתית, נבחנו שני אירועי טרור שגרמו לנפגעים רבים: האחד בלונדון, והשני בתל-אביב. באמצעות השוואה קצרה בין שני האירועים האלה, כפי שהם באו לידי ביטוי בכלי התקשורת הישראליים, נוכל לעמוד על ההבדלים בסיקור הנובעים מנקודת-מבט שהוכתבה מראש, והיא משותפת למרבית כלי-התקשורת בישראל.
ביולי 2005 התרחשה סדרת פיגועים ברכבת התחתית של לונדון. חודשים אחדים לפני כן, התרחש פיגוע-התאבדות בטיילת של תל-אביב. ובכן, איך תוארה ההתנהגות הזהה של התושבים בלונדון ובתל-אביב בתקשורת הישראלית במהלך הפיגועים ולאחר-מכן?
על-פי התקשורת הישראלית, "תושבי לונדון התנהגו באיפוק" בעקבות האירוע, אך התנהגות זהה בתל-אביב הוסברה כ"אדישות". ערוץ תקשורתי אחר הראה תל-אביביים מחפשים את חבריהם לאחר הפיגוע, והתנהגות זו הוסברה כ"הלם והיסטריה", אך אותה התנהגות בלונדון הוסברה כ"חשש לגורל יקיריהם". כאשר אחד מהערוצים הראה את רחובות לונדון ריקים, התנהגות זו הוסברה בטענה ש"הבריטים מתעטפים באבלם", בעוד שהישראלים "מסתגרים בבתיהם מפחד". כששידרו כתבה על בריטים היוצאים לעמל-יומם וממלאים את רחובות לונדון, ניתן לכך הסבר ש"הבריטים אינם נכנעים לטרור". אך, אותה התנהגות בישראל הוסברה כ"אדישות" וכ"משחק ברולטה רוסית". יתרה מזאת, שני כלי תקשורת ישראליים שידרו כתבות על הטיילת בתל-אביב בבוקר שלמחרת: בכתבה אחת נראתה הטיילת מלאה באדם, וההסבר לכך היה ש"לישראלים כבר לא אכפת מפיגועי טרור והם נהפכו לאדישים". בכתבה השניה הטיילת נראתה ריקה בחלקה, וההסבר לכך ש"הישראלים מסתגרים בבתיהם בשל הפחד שהשתלט על העיר". כאשר הבריטים התגודדו באזור הפיגוע ביום שלמחרת זה היה "מתוך הזדהות עם הקורבנות", אך כשהישראלים הגיעו לאזור הפיגוע זה היה מתוך "יצר מציצנות" או "באו לראות את ההרס והחורבן" גם אם רבים מהם באו כדי להניח זר פרחים או להדליק נר זיכרון.
דוגמאות נוספות יבהירו היטב איך מציגים אותנו בתקשורת הישראלית: תופעת היקב הביתי – "פלצנות". מרוץ סוסים בגליל – "זיוף". שביל ישראל – "לא כמו בחו"ל". פרס אופיר מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה – "לא כמו בהוליווד". וככה זה נמשך, מדי יום, לאורך שנים רבות בפוליטיקה, בכלכלה, בתרבות, בספרות, בספורט ובעוד תחומים נוספים. הכל מוסבר על-פי הגישה השלילית ומתוך ראיה ביקורתית מעוותת עד כדי גיחוך. הציניות והלגלוג השתלטו על השיח התקשורתי גם בעניינים חשובים ברמה הלאומית הנוגעים לכל אחד ואחת מאיתנו.
התקשורת הישראלית ותעשיית המין בישראל
ללא ספק הסקס מוכר. הסקס מוכר - והרבה. יהיו שיגידו כי הסקס מניע את העולם. מסתבר כי הסקס, ובעיקר עבירות-מין, מעסיק מאוד את התקשורת הישראלית. כמות הפרסומים על הנושאים האלה חורגת לעיתים קרובות מהטעם הטוב. פעם זה הטרדות מיניות, פעם זה על סם האונס, פעם זה על סקס בשירותים, פעם זה על פדופילים, פעם זה על סקס באינטרנט, פעם זה על גילוי עריות ופעם זה על סקס בין קרובים – אב עם בתו החורגת, אחות מטפלת עם בן משפחה צעיר, דודה עם אחייניתה, ועוד דוגמאות נוספות. החברה הישראלית התמכרה לידיעות על סקס בעידודה של התקשורת הישראלית שאינה בוחלת בתיאורים עזים של המקרים האלה – החל מתיאורי אונס "צבעוניים" וכלה בתיאורים על סף הפורנוגרפיה.
תקצר היריעה מלפרט את שלל התיאורים האלה המופיעים מידי יום בתקשורת הישראלית. "החסך" הישראלי הנובע מחסרונה של תעשיית מין ממוסדת, מתמלא באמצעות התקשורת הישראלית המסחרית העוסקת בנושאים האלה ללא הרף מידי יום. אפשר שמתקבל הרושם, באמצעות התקשורת הישראלית חסרת-המעצורים, כי החברה הישראלית למעשה שטופת-זימה שעסוקה במין חריג לסוגיו. וככל שמתרבים הפרסומים, כך מתרבים המעשים, משום שבעקיפין ריבוי הפרסומים הופך את המעשים לנורמה חברתית ראויה לחיקוי. כאשר ילדה בת 12 כותבת באחד מהפורומים כי אנס מסוים הוא "כוסון", משהו לקוי מאוד מועבר במסר החדשותי הנעשה באמצעות ערוצי התקשורת לגוניהם.
הפוליטיקה של העוני והשחיתות
צריך לשים לב לדיכוטומיה התקשורתית בנוגע לישראל: על-פי פרמטרים בינלאומיים, מדינת-ישראל מוגדרת כאחת מהמדינות העשירות בעולם עם איכות חיים גבוהה בהרבה מזו הקיימת במרבית המדינות בעולם.
אולם, מסתבר, שככל שהתעשרנו יותר, נהפכנו גם לבכייניים יותר. דוגמא אחת קטנה תבהיר את העיוות התקשורתי המועבר לציבור: לפני שבועות אחדים יצא אחד מערוצי החדשות בישראל בכותרת הזו: "שיעור הילדים העניים - עדיין שיא עולמי", לא פחות ולא יותר. תרבות הרייטינג הישראלית מביאה ליצירת "תרבות של הגזמה תקשורתית", ולמעשה דוחפת את הערוצים לנקוט בקו של דיווח לקוי - אם לא לומר שיקרי. כך, גם בנושאים הנוגעים ל"שחיתות", "עוני", "אלימות", "פערים חברתיים", "חינוך" או בהתנהלות לא תקינה של המערכות הפוליטיות, הכלכליות והצבאיות בישראל. מכל המערכות הקיימות בחברה הישראלית שנועדו לשרת את הציבור, התקשורת הישראלית מבקשת לעצמה חסינות ביקורתית דווקא בשל התנהלותה הלקויה, וזאת משום שבידה יש את העוצמה לדרוש זאת במפגיע מכל אחד ואחת מאיתנו.
בישראל קיימים שני כיסים גדולים של "עולם-שלישי" – זהו מונח שגור בפי עיתונאים רבים הרוצים להגזים, בכל מחיר, בתיאורים עזים על התפוררותה של החברה הישראלית. אולם, הכיסים האלה נוגעים בעיקר לערבים ולחרדים: אך, הבעיה אינה רק כלכלית, אלא בעיקר בעיה תרבותית. רוב "העוני" מרוכז שם, אולם כמה פעמים ראיתם חרדי או ערבי מתראיינים לטלוויזיה כדי לדבר על מצוקתם האישית? הם לא מתראיינים והם לא מוצגים בערוצי החדשות כי הם פשוט לא מעוררים אהדה והזדהות כמו "הישראלי האחר", הרגיל. למלכודת הזו נופלים גם פוליטיקאים אחדים שרוכבים על "אג'נדה חברתית" בתוך דאגה כנה ואמיתית, ובלי-משים מוסיפים עוד שמן לאווירת ההתלהמות הקיימת ממילא בשיח-הישראלי.
במקום לדבר באומץ על שני המגזרים האלה כדי לטפל בבעיותיהם המיוחדות הנובעות מאורח-חייהם, המערכת הפוליטית ואמצעי-התקשורת מסתתרים מאחורי מילים וביטויים כדי להתחמק מהבעיה האמיתית. לעיתים ניתן להגדיר את הביטויים האלה כנגועים באנטישמיות בשל התלהמות חסרת-רסן, כפי שזה בא לידי ביטוי בדבריה של ח"כ לשעבר ענת מאור, במאמר שהתפרסם בינואר 2007 שכותרתו היתה "תקציב אכזר לעם רודף בצע". רק תתארו לעצמכם מה היה קורה אילוּ כותרת כזו היתה מתפרסמת בנוגע לישראל באחד מערוצי התקשורת המערביים. מה שכתבה גב' מאור מבהיר היטב את התרבות התקשורתית האלימה שהשתלטה על החיים בישראל, והיא מקרינה גם על מעמדה הבינלאומי והכלכלי של מדינת-ישראל. זאת ועוד, כאשר ביום בו צפון-קוריאה הודיעה על נכונותה להתפרק מנשקה הגרעיני, וערוצי הטלוויזיה בישראל בחרו לפתוח את מהדורת החדשות בניתוח הקוסמטי שעבר ראש הממשלה בעיניו, המשמעות היא שאיבדנו לחלוטין את הפרופורציות וגם את חוש הכיוון, הטעם וההגינות בכל מה שקשור לדיווח התקשורתי השורר כיום במדינת-ישראל.
המקרה הזה, הוא רק דוגמא אחת קטנה למשבר עמוק בו שרויה התקשורת הישראלית של שנות האלפיים, דהיינו, הרכילות והחדירה לפרטיות ברגל גסה ופולשנית, הן החדשות העיקריות בישראל.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור תקשורתי ותרבות הלינץ' בישראל", 8 במרס 2007, The Mideast Forum.
No comments:
Post a Comment