האסטרטגיה הצבאית החדשה של סוריה

מיד לאחר ההודעה הדרמטית של צפון-קוריאה על החלטתה להשעות את פעילותה הגרעינית, המושג "ציר-הרשע" על פי הנוסח המערבי, קיבל מאפיין ברור יותר, המקל במידה מסוימת את ההתמודדות עם איראן, סוריה, חיזבאללה וגם עם ארגון החמאס. ימים אחדים לאחר ההודעה של צפון-קוריאה, נשיא סוריה בשאר אל-אסד ערך את ביקורו הרביעי באיראן מאז שהתמנה לנשיא. אלא שהפעם, סוריה עשתה מאמצים גדולים להזים שמועות על חילוקי-דעות בינה לבין איראן בנושאים אחדים העומדים על הפרק - חל מעיראק וכלה במעמדו הפוליטי של ארגון חיזבאללה בלבנון. על-פי הערכות אחדות, הביקור של אסד באיראן נועד לתחזק את היחסים המיוחדים השוררים בין שתי המדינות. ויחד עם זאת, סביר להניח שסוריה אינה יכולה להתעלם לחלוטין מהתפתחויות שאירעו לאחרונה במזרח-התיכון, בעיקר בחודשים האחרונים:

א. סעודיה החלה להוות ציר מרכזי של פתרון בעיות פוליטיות במזרח-התיכון במטרה להפחית את ההשפעה האיראנית-שיעית בעולם-הערבי שרובו סוני. בחודשים הקרובים, סעודיה תאיץ את מעורבותה במזרח-התיכון בעזרת תמיכה מפתה של מיליארדי דולרים.
ב. הכוחות הדמוקרטיים בלבנון מחזיקים מעמד ומתפקדים היטב בגיבוי מערבי מול נסראללה וארגון חיזבאללה. איראן, סוריה וחיזבאללה החלו להפנים את העובדה כי מעמדו של הארגון בלבנון, בעיקר בדרום-לבנון, נפגע באופן קשה בעקבות מלחמת לבנון השניה.
ג. ידיעות על ריכוזי כוחות אמריקאים ובריטים במפרץ-הפרסי ופעילות אמריקאית עיקשת נגד גורמים איראנים הפועלים בעיראק. לצד הפעולות האלה, ארה"ב מנהלת משא-ומתן עם טורקיה במטרה לאפשר לה שימוש במרחב האווירי שלה אם ארה"ב תחליט לפעול צבאית נגד איראן.

אסד, כרגיל, יושב על הגדר במטרה להפיק תועלת מירבית מכל סיטואציה פוליטית או צבאית שתתפתח במזרח-התיכון בעיקר בנושא הלבנוני ומול ישראל. בחודשים האחרונים, הסורים עשו מאמצים ניכרים כדי להציג חזות של מדינה שוחרת שלום המעוניינת בדיאלוג עם ארה"ב ובמשא-ומתן גם ישראל. אך במקביל לכך, אישים סוריים הצהירו כי האופציה הצבאית נשארה פתוחה אם מאמצי-השלום לא יניבו פרי שיספקו את דרישותיה של סוריה, דהיינו, שחרור רמת-הגולן. אך רמת-הגולן אינה מעניינת באמת את הסורים בשעה הזו, שכן לסוריה יש בעיות חמורות יותר הנוגעות לשאלת הקמת בית-דין בינלאומי לחקירת רצח אל-חרירי והשפעתה של סוריה בלבנון. לדידה של סוריה, שימת הדגש על רמת-הגולן, נועד להעניק לה הישגים גדולים יותר בעתיד כמו דיאלוג אם ארה"ב; הוצאתה של סוריה מרשימת המדינות התומכות בטרור; לגיטימציה למשטר העלווי בסוריה; והכרה במעמדה המיוחד של סוריה בלבנון.

התחמשות סורית במימון איראני
בזמן מלחמת לבנון השניה, הטלוויזיה הסורית הקרינה צילומים של יחידות צבאיות קטנות הפרוסות בעומק רמת-הגולן ומצוידות בטילים נגד טנקים. זה היה אחד מהרמזים הפומביים הראשונים על האסטרטגיה הצבאית החדשה של סוריה בעקבות הלקחים הראשונים מהמלחמה. סוריה יודעת היטב כי בכל עימות קונבנציונאלי עם ישראל, תהיה ידה על התחתונה. לפיכך, בעזרת מימון איראני, סוריה רוכשת מאות טילים נגד טנקים, שבעזרתם היא מקווה להימנע מחיכוך של "פלדה מול פלדה" נגד הצבא הישראלי, ואף לגרום לו לנזקים גדולים ככל האפשר - הן לטנקים והן לכוחות חי"ר, כבר בשלבים הראשונים של העימות. ב-22 בפברואר 2007, זאב שיף פרסם ידיעה בעיתון הארץ על כך שרוסיה וסוריה קרובות לסיכום עסקת-ענק למכירת אלפי טילים נגד טנקים מתוצרת רוסית לצבא הסורי. על-פי אותה ידיעה, ישראל ניסתה למנוע את העסקה המדוברת, אך מאמציה נכשלו עד כה.

טילים כנשק תודעתי
לאחר מלחמת המפרץ -השניה ב-1991, התברר כי העורף הישראלי חשוף לירי של טילים בליסטיים. לאחר מלחמת לבנון השניה ב-2006, התברר כי לישראל גם אין מענה ראוי לקטיושות שנורו לעבר ישראל לאורך כל ימי המלחמה. המסקנה המתבקשת מכך, בעיני גורמים עוינים, היא שאין לייחס משמעות גדולה לכיבוש שטח כלשהו כל עוד ניתן להסב נזק למדינת-ישראל בנקודה הרגישה שלה, דהיינו לפגוע בעורף הישראלי. מה שהתחולל בתל-אביב במלחמת-המפרץ השניה ומה שהתחולל באזור הצפון לאורך כל ימי המלחמה האחרונה, דרבנו את סוריה, חיזבאללה והחמאס לפתח תיאוריה מלחמתית חדשה שהניצחון אינו מתבטא רק בכיבוש שטח, אלא הוא גם מתבטא תודעתית אותו ניתן להשיג בעזרת בפגיעות קשות בנקודות-התורפה של ישראל. ירי מסיבי לעבר העורף הישראלי או פגיעות איכותיות כמו הסבת נזק כבד לספינת קרב ישראלית, יכולות לשנות, לדעתם, את תמונת הקרב הכוללת, ולהביא גם להישגים מדיניים.

במהלך השנים האחרונות, סוריה הצליחה לפתח את הסקאד D המשופר היכול להגיע, על-פי הערכות שונות, עד לטווח של כ-700 ק"מ. המשמעות היא שסוריה יכולה לפגוע בכל נקודה בישראל, כך שהאפקט לפגיעה כזו יכול להיות לא רק תודעתי אלא גם הרתעתי. יתרה מזאת, סוריה פיתחה מערכת שלמה לייצור נשק כימי, כמו גז חרדל וגז עצבים. בעיניים סוריות, כל האמצעים האלה משמשים מערך בלתי-קונבנציונאלי למלחמה קונבנציונאלית שתפרוץ, להערכתם, בין סוריה לישראל בזמן כלשהו בעתיד. אך בדומה למקרים אחרים בעבר, גם במקרה זה סוריה עושה משגה בהבנת התהליכים המתרחשים במזרח-התיכון – קל וחומר כאשר מדובר על מדינת-ישראל. במילים אחרות, מה שהיה לכאורה נכון לדרום-לבנון ביולי 2006, אינו בהכרח נכון גם לרמת-הגולן של 2007.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "האסטרטגיה הצבאית החדשה של סוריה", 23 בפברואר 2007, The Mideast Forum.

ראאד סלאח והאסלאם הפאשיסטי

אולי אנחנו לא ערים לכך, אך למעשה מתקיימת במדינת-ישראל מלחמת אזרחים – כמעט גלויה - בין המיעוט המוסלמי לבין שאר תושבי המדינה. ישנם שני ציוני-דרך חשובים המבטאים יותר מכול את המאבק שלנו מול ערביי-השטחים וגם מול המיעוט המוסלמי החי במדינת-ישראל.

מול ערביי השטחים: מאז חתימת "הסכם אוסלו" והבאתו של ערפאת לשטחים, מדינת-ישראל נחשפה לאלימות, לטרור, להגירה ערבית לתוך המדינה - חוקית ולא חוקית - ולעבריינות לאומנית הרסנית נגד מדינת-ישראל(1). רק בתקופה האחרונה אנחנו מצליחים להתגבר על השפעתו ההרסנית של ההסכם הזה על החברה הישראלית בהיבטים אחדים, אך עדיין לא התגברנו על העבריינות הלאומנית גם בשל עצימת עיניהם של גורמי אכיפת-החוק בישראל. העבריינות הלאומנית הזאת נעשית בשיתוף פעולה הדוק בין ערביי-השטחים לערביי-ישראל – זהו שיתוף-פעולה שאינו נקי ממניעים אידיאולוגיים ברורים ויודעים לכול. והשאלה הגדולה היא, האם החוק הישראלי באמת מסוגל להגן על המדינה הישראלית לאור מה שמתחולל בה בשנים האחרונות?

מול המיעוט המוסלמי במדינת-ישראל: מאז אירועי אוקטובר 2000, ובעיקר מאז מלחמת לבנון השניה. בשל הדימוי של המלחמה האחרונה, מדינת-ישראל נתפסת בעיני מנהיגי הציבור הערבי כמדינה "שברירית". זהו דימוי המגביר את ההסתה הלאומנית נגד מוסדות המדינה במסווה של דאגה לזכויות-הפרט או דאגה למקומות המקודשים גם לאסלאם. הגדיל לעשות, לאחרונה, ארגון "עדאלה" שחיבר מסמך ובו טענות הנוגעות לפגיעה בזכויותיו של המיעוט המוסלמי מצד מוסדות המדינה. המסמך, האובייקטיבי לכאורה, הוגש לקראת דיוני ועדת האו"ם "לביעור האפליה הגזעית" - ועדה שתתכנס בז'נווה בזמן הקרוב.

אולם, המטרה העיקרית אינה רק לשפר את מצבו של המיעוט המוסלמי במדינת-ישראל: זהו נושא הניתן לפתרון דרך מוסדות המדינה גם ללא הגשת עתירות תמוהות לבג"צ, כפי שהיה בעניין ההטבות המוענקות לחיילים משוחררים - כולל מוסלמים ונוצרים - בשל שירותם הצבאי למען המדינה. הרעיון המרכזי העומד מאחורי המסמך הנ"ל, נוגע לרצון להפוך את "הבעיה האזרחית" ל"בעיה בינלאומית", ובכך להשיג גם הכרה לציבור הערבי כ"מיעוט לאומי" בנתיב הידוע להפוך את מדינת-ישראל לעוד מדינה ערבית במרחב, למרות שיש כבר 22 מדינות כאלה. אל המנגנון התעמולתי הזה הצטרפה כמו כפפה ליד, גם תנועתו של ראאד סלאח - המכונה "מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל".

ראאד סלאח והתנועה האסלאמית
ראאד סלאח, בן 53, נולד באום-אל-פחם לאב ששירת במשטרת ישראל במשך שנים רבות. לסלאח יש עוד שבעה אחים. שניים מאחיו של סלאח משרתים במשטרת ישראל. האח הצעיר של ראאד סלאח היה צייר שניהל חיים תוססים בתל-אביב במשך תקופה מסוימת, ורק שניים מאחיו של סלאח הצטרפו לתנועתו האסלאמית. סיפור חיה של משפחתו, למעשה, מדגים היטב את הדילמות של מרבית המיעוט המוסלמי החי בישראל – הנע בין מוטיבציה דתית ולאומית חזקה לבין הרצון להשתלב בחיים הישראליים בצורה כזו או אחרת. לצד תופעות של רדיקליזציה של החברה המוסלמית בישראל, מתקיימת לה תופעה חשובה לא פחות, שאינה באה לידי ביטוי קולני בדומה לזרמים הרדיקליים, המתבטאת במשפט "היה ישראלי בצאתך – ומוסלמי בביתך". נגד התופעה הזו מתריעים בכול כוחם השייח' ראאד סלאח, ד"ר עזמי בשארה הנוצרי, ד"ר ג'מאל זחאלקה, ארגון "עדאלה", תנועת "בני הכפר" ועוד רבים אחרים הנלחמים - גם אחד נגד השני - של תשומת-ליבו של המיעוט המוסלמי החי בישראל. לעיתים, בתקשורת הישראלית מצטייר הרושם כי המאבק בין הארגונים הערביים לבין עצמם עזה יותר ממלחמתם נגד מדינת-ישראל. אולם, בל נטעה במטרה העיקרית של הארגונים האלה, שכן המטרה העיקרית משותפת למרביתם עם הבדלים קלים בלבד.

לאחר סיום לימודיו במכללה האסלאמית בחברון, סלאח הצטרף לתנועה האסלאמית של השייח' עבדאללה נימר דרוויש. במסגרת פעילותו בתנועה, הוא החל לכתוב לביטאון התנועה האסלאמית שנקרא "אל-סוראט" (המילה "סיראט" משמעותה – "דרך-הישר"). המילה "סיראט" מופיעה ב"סורת אל-פאתיחה" - סורה המהווה את הפרק הראשון בקוראן. זוהי סורה קצרה מאוד, הידועה בעל-פה לכול מוסלמי והיא מהווה את הטקסט התפילה היחיד של המוסלמים(2). היא פשוטה, קצרה וקלה לזיכרון – דבר המקל מאוד על מוסלמים שאינם דוברים ערבית רהוטה. גם מרבית מחוקרי התרבות הערבית יודעים את כולה או משפטים אחדים ממנה. כאמור, המילה "סיראט" בערבית משמעותה "דרך-הישר" שעברה שיערוב מהשפה הלטינית. הרומאים היו ידועים כמהנדסים מעולים שסללו דרכי-גישה ישרים ביעילות רבה ברחבי האימפריה כולה. לדרך הסלולה והמישורית הזו קראו "סטראטה" - אותה אימצו הערבים לשפתם. מהמילה הלטינית "סטראטה", ניתן להבין את המילה "אסטרטגיה" שמובנה הפשוט הוא: "איך לעקוף מכשולים".

מ-1989 ועד לשנת 2001, ראאד סלאח כיהן כראש עיריית אום אל-פחם, לאחר שהביס את האשם מחמיד שהיה נציג חד"ש בבחירות. ב-1994 חל קרע סופי בין נימר דרוויש, המתון יחסית, לבין ראאד סלאח שהתנגד לכול מעורבות פוליטית רשמית במסגרת מוסדות המדינה.

כתוצאה מהפילוג קמו שני זרמים אסלאמיים עיקריים:
א. התנועה האסלאמית הישראלית – הפלג הדרומי, בראשותו של השייח' עבדאללה נימר דרוויש. הביטאון הרשמי של התנועה נקרא "אל-מית'אק" (הברית).
ב. התנועה האסלאמית הישראלית – הפלג הצפוני, בראשותו של השייח' ראאד סלאח. הביטאון הרשמי של התנועה נקרא "סאות אל-חאק ואל-חוריה" (קול הצדק והחירות).

המאפיינים העיקרים בתעמולה של השייח' סלאח
המטרה העיקרית של ראאד סלאח היא בידול מלא של החברה האסלאמית בישראל. לצורך זה, כבר בראשית דרכו הוא החליט לאמץ את מסגד אל-אקצה, כמוטיב העיקרי שבאמצעותו ניתן יהיה לרתק את האוכלוסייה המוסלמית סביב מנהיגותו ובכך לקנות תומכים רבים ככול-האפשר לתנועתו החדשה. לצד התעמולה הזו המתנהלת בעוצמה רבה כבר שנים אחדות, סלאח מתנגד לכול שיתוף פעולה בין המיעוט המוסלמי לבין הממסד הישראלי. יתרה מזאת, הוא חותר בעקשנות להקים מוסדות אסלאמיים עצמאיים שיהוו בבוא-היום מסגרת אוטונומית בעלת צביון פוליטי, חברתי, דתי וכלכלי במנותק מהמסגרות הרשמיות של מדינת-ישראל. על-מנת להקל על הבנת מטרותיו ולהבין את הסכנה הטמונה במעשיו והתבטאויותיו, ניתן להשוואת את מטרתו העיקרית של ראאד סלאח בישראל לזו של חסן נסראללה בלבנון. אלא שכאן בישראל, מתקשים לקבל את ההנחה הזו - עד שתפרוץ אלימות עזה ומפתיעה, שתחולל משבר עמוק ביחסי מדינת-ישראל עם המיעוט המוסלמי. לזה חותר ראאד סלאח בהתמדה, וכול האמצעים כשרים לכך. חשוב לציין, שאם האלימות הזו תפרוץ כפי שראאד סלאח מקווה, גם המתונים מקרב ערביי-ישראל לא יוכלו לעמוד מנגד.

התעמולה של סלאח והביטויים האנטישמיים
הדרך הטובה ביותר להציג את משנתו של ראאד סלאח וממנה להסיק לאן הוא חותר, תהיה באמצעות ציון נקודות חשובות בהטפותיו הרבות:
שלילת קיומה של מדינת-ישראל כמדינה יהודית (גם אם היא לא נאמרת בצורה מפורשת).
אי-הכרה במוסדותיה של המדינה, כולל המערכת המשפטית הישראלית.
אי-הכרה בדת היהודית כדת לגיטימית לצד האסלאם.
אזכורים אחדים בתנ"ך מזויפים.
בית-המקדש על הר-הבית לא היה קיים.
השלטת האסלאם על העולם כדת יחידה.
אין מקום לדתות אחרות – לא ליהודים ולא לנוצרים.
ירושלים תהיה מרכז הח'ליפות האסלאמית המתחדשת.
אירופה עוברת תהליך איסלאמיזציה מסיבי הנובע מהכרה בגדולתו של האסלאם.
הטפה מסיבית ותעמולה יומיומית כהכנה לרגע המכריע.

הרגע הגדול של ראאד סלאח הגיע עם ההחלטה לבנות גשר חדש במעלה המוגרבים. או אז, נפרצו מחסומי השפה האסלאמית של סלאח, והוא הרשה לעצמו להתבטא בחופשיות כפי שלא התבטא מעולם. לאחר שהורחק מאזור הר-הבית בצו של בית-המשפט, סלאח ארגן את תומכיו לתפילה משותפת שנערכה בואדי ג'וז ביום שישי, ב-16 בפברואר 2007. במסגרת ההתכנסות הוא נתן את הדרשה (ח'וּטְבָּה) השבועית שלו, שיש לה משמעות פוליטית מאוד חשובה במסורת המוסלמית, לצד המשמעות הדתית(3). בין דבריו הבוטים כלפי מדינת-ישראל, הוא אמר את הדברים האלה: "ההיסטוריה הישראלית מגואלת בדם. הם רוצים לבנות את בית-המקדש שלהם בשעה שהדם שלנו על הבגדים שלהם, על סף דלתם, ובמזון ובשתייה שלהם. הדם שלנו עובר מגנרל אחד לגנרל טרוריסט אחר". במילים האלה העניק ראאד סלאח למרבית ערביי-ישראל את הכיוון בו עליהם ללכת במאבק נגד מדינת-ישראל. והשאלה הנוספת היא, מה רשויות החוק בישראל מתכוננות לעשות בנדון לפני שיהיה מאוחר מידי?

-----

[1]בבסיסו, הסכם אוסלו היה רעיון טוב, אך יישומו היה כושל בשל התנהלות ישראלית שלומיאלית מול הרשות הפלסטינית ומול יאסר ערפאת.
[2]סורת "אל-פאתיחה" משמשת גם כתפילת אשכבה למת, וגם כתפילת אשכבה לחיילי צה"ל המוסלמים שנפלו במסגרת שירותם הצבאי.

[3]בשל כך, מרבית המסגדים בעולם המוסלמי נמצאים תחת הפיקוח ההדוק של שירותי-הביטחון. לאחרונה נודע שגם אחדות ממדינות אירופה החלו לנהוג באופן דומה. כמו כן, ה-ח'וּטְבָּה נאמרת בדרך-כולל על-ידי האימאם, אך ניתן להזמין גם אישיות רמת-מעלה כדי לשאת את הדרשה.

===

ד"ר יוחאי סלע, "ראאד סלאח והאסלאם הפאשיסטי". 18 בפברואר 2007, The Mideast Forum.

ח"כ זחאלקה והאימפריאליזם הערבי

למילים ומושגים יש תכונה יפה – הם יכולים לערפל את הכוונה האמיתית, לשכך את הזעם האצור, להמתיק את המציאות, ומאידך לתת בה סימנים של תהו-ובוהו ואסון מתקרב. ויחד עם זאת, למילים יש גם תכונה האוצרת בתוכן זיכרון היסטורי ארוך העומד במבחן הזמן – כפי שיובהר בהמשך. בשנים האחרונות, חברי-הכנסת הערביים אימצו לעצמם מילון מונחים שנועד לארגן את המציאות על-פי השקפת עולמם, ולכוון בצורה נסתרת את הפתרון לבעיות ההווה מבחינתם. דוברים אחדים – בדומה לח"כ זחאלקה – מדמים בנפשם שאם הם רק יגידו שאין להם שום דבר נגד היהודים, אלא הם רק נגד "האידיאולוגיה הציונית", יהיו כאלה שיקנו את הבלוף הזה, בארץ ובעולם, גם מבלי להצהיר על המשמעות האמיתית של כוונתם. וכך, מילים כמו "אימפריאליזם", "קולוניאליזם", "אפרטהייד" ו"גזענות" משמשות כקישוט על צווארם של דוברים ערבים אחדים, כדוגמת ח"כ זחאלקה.

אם חברי-הכנסת הערביים היו מתעמקים בעובדות ההיסטוריות, הם היו מגלים שהאידיאולוגיה הציונית אינה אידיאולוגיה חדשה, והמילה "ציונות" נגזרת מהמילה "ציון" - אחד משמותיה הרבים של ירושלים לאורך ההיסטוריה הישראלית. לידיעת ח"כ זחאלקה, לירושלים יש כ-70 שמות במקורות הישראלים, למשל: אריאל, ציון, כלילת יופי, תפארת ישראל ועוד שמות נוספים.

גם התנועה הציונית אינה תנועה חדשה. היא החלה להתגבש בעקבות חורבן בית ראשון בידי נבוכדנאצר מלך בבל והגלייתם של הישראלים לבבל. לאידיאולוגיה הזו קראו בזמנו "שיבת ציון", והיא קמה כ-1,000 שנה לפני שהכובש הערבי הראשון דרך על אדמת ארץ-ישראל. מאז ועד היום, כבר 2,500 שנה, יש תנועה ציונית בעלת אידיאולוגיה ברורה ובעלת קווים מאפיינים המוגדרים גם על-ידי קווים גיאוגרפיים. זו אותה גיאוגרפיה המשמשת יותר מ-3,500 שנה כמקום מושבם והזדהותם של ישראלים רבים לאורך הדורות. ניתן לשער שגם ח"כ זחאלקה וחבריו לדעה יכולים להעריך התמדה לאומית שכזו. אולם, זה בדיוק מה שמפריע לח"כ הערבי המשרת בכנסת-ישראל בחסות הדמוקרטיה הישראלית - דהיינו, להיסטוריה הישראלית יש עובדות מוצקות ומוכחות בכל פינה מפינותיה של ארץ-ישראל. אחת מהבעיות של הערבים בהתמודדות שלהם עם ישראל מתבטאת בכך שלדעתם הסכסוך הערבי-ישראלי מתחיל תמיד ביום בו ישראל מגיבה לפעולה הטרוריסטית האחרונה נגדה. דהיינו, הסכסוך מתחיל תמיד מהנקודה שהכי נוחה לדובר הערבי לתחזק את עמדותיו הידועות.

אז מי הוא הקולוניאליסט האמיתי?
ח"כ זחאלקה, יליד 1955, חבר במפלגת בל"ד (ברית לאומית דמוקרטית - מפלגתו של עזמי בשארה הנוצרי) והוא מתגורר כפר קרע. למי שאינו יודע, כפר קרע הוקם רק במאה ה-18 בעקבות סכסוך בין שתי חמולות ערביות שהגיעו לארץ-ישראל בחסות הכיבוש המוסלמי על ארץ-ישראל והתיישבו באזור קלקיליה. חמולה אחת הקימה את הכפר ת'ולת' והשניה את הכפר קרע. באחד מהימים, התגלע סכסוך דמים בין שתי החמולות שבעקבותיו חמולת הכפר ת'ולת' החריבה לחלוטין את כפר קרע וגירשה את תושביו. החמולה המוכה נדדה צפונה והקימה מחדש את הכפר קרע, השוכן במקומו הנוכחי בוואדי ערה. המאבק בין החמולות המשפחתית בעבר אינו שונה ממה שקורה כיום בעוצמה רבה בעזה, בלבנון, בירדן, בעיראק או בסוריה.

על-מנת להבין טוב יותר את המשמעות הפלישה הערבית לארץ-ישראל, ראוי שח"כ הנכבד ידע שהמילה "כפר" היא ייחודית רק לארץ-ישראל עד לנהר הליטני, וקשה למוצאה מחוץ לגבולותיה של ארץ-ישראל ההיסטורית. (המילה המקבילה למילה "כפר" בשפה הערבית - היא "קַריָה"). המשמעות היא, שהפולש הערבי גם אימץ שמות ומונחים הקשורים בלעדית לארץ-ישראל, וכך ניתן להתחקות אחרי אלה המנסים למחוק את היסטוריה הישראלית. אכן, למילים יש זיכרון היסטורי ארוך מאוד, בדומה ל"כפר השילוח" (סילוואן) ו"כפר כנא" - שהיה מקום מושבה של משפחת הכהונה אלישיב – ועוד מאות מקומות נוספים ברחבי ארץ-ישראל.

מי הוא הגזען האמיתי?
לאחרונה נודע שיתקיים "שבוע אפרטהייד ישראלי" בקנדה, בארה"ב ובאנגליה. כמו כן נודע, שח"כ הערבי זחאלקה התנדב להגיע למונטריאול כדי להסביר לקנדים ש"המצב בישראל גרוע מאשר בשנות האפרטהייד". ולדבריו, "אפילו בדרום אפריקה לא הפרידו בין שחורים לשחורים". סביר להניח שח"כ זחאלקה, שרכש את השכלתו בישראל, לא ממש התעמק במשטר האפרטהייד שהיה בדרום-אפריקה עד שנות ה-90 של המאה הקודמת. למיעוט הלבן בדרום-אפריקה לא היה כל ביסוס היסטורי לטענותיו בדרום-אפריקה. אך, כאמור, לישראלים לא רק שיש ביסוס היסטורי חזק ועקבי לטענותיהם בארץ-ישראל לאורך כל ההיסטוריה, אלא שכל הטיעונים של הערבים מתבססים על טענות הנובעות מהכיבוש הערבי על ארץ-ישראל ועל האקסקלוסיביות של הגזע הערבי לשלוט בכל ארץ-ישראל. ולא רק זאת, אלא שלאורך עשרות השנים האחרונות, דוברים ערבים ומוסלמים חוזרים שוב ושוב על רעיון השמדתה של מדינת-ישראל כמנטרה קבועה. אז מיהו הגזען האמיתי, ח"כ זחלאקה?

ראוי לזכור שמדינות-ערב נקיות מיהודים כיום, שכן בתוך תקופה קצרה שנמשכה שנים ספורות בלבד, גורשו וסולקו למעלה ממיליון יהודים שרובם חזרו למולדתם ההיסטורית. גם הם מצפים בכיליון-עיניים לפיצוי הולם על גזילת רכושם וממונם. לפיכך, ההשוואה הנכונה והמתבקשת היא לא בין ישראל לדרום-אפריקה, אלא בין האידיאולוגיה הלאומית הערבית לזו של משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה.

מי באמת יכול להיות "פלסטיני"?
כמה עובדות היסטוריות כדי לבהיר את המושג "פלסטין": כאשר הבריטים סייעו לחתום על הסכם פייצל-וייצמן בעקבות מלחמת העולם הראשונה (1919), הערבים לא השלימו עם המושג Palestine (פלשתינה), שכן מושג זה זוהה עם היהודים ו"ארץ-הקודש" בלבד. על כן הם דרשו בתוקף שארץ-ישראל תוגדר כ"סוריה הדרומית" שבירתה דמשק. לקח שנים רבות לערביי ארץ-ישראל להסתגל למושג החדש שעבר "שיערוב" במהלך השנים האחרונות, בעיקר לאחר 1967. אך גם היהודים לא השלימו עם השם וביקשו לכנות את הארץ כ"פלשתינה-א"י".

זאת ועוד, ב-24 ביולי 1922 התקבלה החלטה ב"חבר הלאומים" בנוגע לזהות הישירה של היהודים עם המושג "פלשתינה" בזו הלשון: "(יש) לבנות מחדש את המולדת היהודית בפלשתינה, לאור הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה".

השם "פלשתינה" הוא שם יווני-רומי שהוענק לארץ-ישראל לאחר מרד בר-כוכבא (132-135 לספירה). החלוקה המנהלית של ארץ-ישראל בתקופת הכיבוש הרומי היתה: פלשתינה פרימה (הראשונה) שכללה את יהודה ושומרון, החוף, הבקעה ועבר-הירדן היהודי; פלשתינה סקונדה (השניה) כללה את הגליל, הגולן, ועמקי הצפון; פלשתינה טרציה (השלישית) כללה את הנגב ואזור דרום עבר-הירדן. העיר ירושלים הפכה בפי הרומאים ל"איליה קפיטולינה". חלוקה זו המשיכה להתקיים גם לאחר כיבוש ארץ-ישראל בידי הערבים במאה ה-7. במילים אחרות, הרומאים היו עסוקים בלמחוק כל זכר לזהות ישראלית בארץ-ישראל שלתוצאותיו יש השפעה עד לימנו אנו.

מאחר והערבים אימצו את המושג "פלסטין" באורח-מלא בעיקר לאחר מלחמת העצמאות הישראלית ב-1948, המושג הפך לכלי-נשק מתעתע בידיהם, ברצותם הם מתייחסים רק לחלק הערבי של ארץ-ישראל על-פי הסכם החלוקה מ-1947, וברצותם הם מתייחסים לכל ארץ-ישראל. יתרה מזאת, המילה "פלשתינה", בהקשריה השונים עד ל-1948, התייחסה בעיקר ליהודים ולא לערבים, כמו למשל "בנק אנגלו-פלשתינה" ("בנק לאומי לישראל") או המוסדות הלאומיים של היהודים בארץ-ישראל עד ל-1948. אך מנגד, הערבים הקימו את "הועד הערבי העליון" של חאג' אמין אל חוסייני. לידיעת ח"כ זחאלקה, מה שהערבים מנסים לעשות בארץ-ישראל קוראים "גניבה היסטורית" – בדומה למה שהלבנים ניסו לעשות באמצעות משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה.

שלוש מדינות ל"עם אחד"
כמה מדינות צריך להקים כדי לספק את המאווים הלאומיים של העם המכנה את עצמו "העם הפלסטיני"? על-פי דוברים אחדים, לפחות שלוש מדינות:
ירדן – שהיא מדינה פלסטינית לכל דבר ועניין. אפילו יאסר ערפאת, יליד קהיר, לטש אליה עיניים כחלק מחזונו על "פלסטין הגדולה".
מדינה ביהודה שומרון ועזה – בהתאם להסכם החלוקה של 1947, או לפחות על-פי "הקו ירוק" של 1967.
ומדינה נוספת במדינת-ישראל – בהתאם לדרישתו של ח"כ זחלאקה, דהיינו על מדינת-ישראל להפוך למדינת "כל אזרחיה".

יש משמעות אחת לדרישה הזו - אי-הכרה בלאומיות היהודית על-בסיס גזעני, קל וחומר כאשר מתלווה לזה דרישה בעניין "זכות השיבה" – שהיא ביטוי "מכובס" לקולוניזציה ערבית של כל ארץ-ישראל וחיסולה של הלאומיות הישראלית.

במילים אחרות, בהתאם ל"חזונם" של ח"כ זחאלקה ודומיו, האימפריאליזם הערבי אינו יודע שובע, הוא חוצה גבולות גיאוגרפיים והוא גזעני באופיו ומהותו - על שלל הביטויים המתלווים לכך במטרה להניח תשתית רעיונית כדי להביא לחיסולה של מדינת-ישראל בתואנות שונות ומשונות. אימפריות אחדות ניסו לאורך ההיסטוריה להוציא לפועל את השיטה הזו, אך הן נעלמו מעל בימת ההיסטוריה בשל תאבונן הגדול והבלתי-נשלט, ומשום שבסופו של דבר הצדק מתיישר עם המציאות גם אם זה לוקח עוד כמה שנים נוספות. ומסתבר, שלישראלים יש סבלנות לא מעטה ולא מעתה.

****
מומלץ לקרוא את ספרו של פרופסור אפרים קארש, מאוניברסיטת לונדון, על ההיסטוריה של האימפריאליזם המוסלמי, שיצא לאור בשנת 2006.

----

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ח"כ זחאקלה והאימפריאליזם הערבי", 12 בפברואר 2007, The Mideast Forum.