אולי אנחנו לא ערים לכך, אך למעשה מתקיימת במדינת-ישראל מלחמת אזרחים – כמעט גלויה - בין המיעוט המוסלמי לבין שאר תושבי המדינה. ישנם שני ציוני-דרך חשובים המבטאים יותר מכול את המאבק שלנו מול ערביי-השטחים וגם מול המיעוט המוסלמי החי במדינת-ישראל.
מול ערביי השטחים: מאז חתימת "הסכם אוסלו" והבאתו של ערפאת לשטחים, מדינת-ישראל נחשפה לאלימות, לטרור, להגירה ערבית לתוך המדינה - חוקית ולא חוקית - ולעבריינות לאומנית הרסנית נגד מדינת-ישראל(1). רק בתקופה האחרונה אנחנו מצליחים להתגבר על השפעתו ההרסנית של ההסכם הזה על החברה הישראלית בהיבטים אחדים, אך עדיין לא התגברנו על העבריינות הלאומנית גם בשל עצימת עיניהם של גורמי אכיפת-החוק בישראל. העבריינות הלאומנית הזאת נעשית בשיתוף פעולה הדוק בין ערביי-השטחים לערביי-ישראל – זהו שיתוף-פעולה שאינו נקי ממניעים אידיאולוגיים ברורים ויודעים לכול. והשאלה הגדולה היא, האם החוק הישראלי באמת מסוגל להגן על המדינה הישראלית לאור מה שמתחולל בה בשנים האחרונות?
מול המיעוט המוסלמי במדינת-ישראל: מאז אירועי אוקטובר 2000, ובעיקר מאז מלחמת לבנון השניה. בשל הדימוי של המלחמה האחרונה, מדינת-ישראל נתפסת בעיני מנהיגי הציבור הערבי כמדינה "שברירית". זהו דימוי המגביר את ההסתה הלאומנית נגד מוסדות המדינה במסווה של דאגה לזכויות-הפרט או דאגה למקומות המקודשים גם לאסלאם. הגדיל לעשות, לאחרונה, ארגון "עדאלה" שחיבר מסמך ובו טענות הנוגעות לפגיעה בזכויותיו של המיעוט המוסלמי מצד מוסדות המדינה. המסמך, האובייקטיבי לכאורה, הוגש לקראת דיוני ועדת האו"ם "לביעור האפליה הגזעית" - ועדה שתתכנס בז'נווה בזמן הקרוב.
אולם, המטרה העיקרית אינה רק לשפר את מצבו של המיעוט המוסלמי במדינת-ישראל: זהו נושא הניתן לפתרון דרך מוסדות המדינה גם ללא הגשת עתירות תמוהות לבג"צ, כפי שהיה בעניין ההטבות המוענקות לחיילים משוחררים - כולל מוסלמים ונוצרים - בשל שירותם הצבאי למען המדינה. הרעיון המרכזי העומד מאחורי המסמך הנ"ל, נוגע לרצון להפוך את "הבעיה האזרחית" ל"בעיה בינלאומית", ובכך להשיג גם הכרה לציבור הערבי כ"מיעוט לאומי" בנתיב הידוע להפוך את מדינת-ישראל לעוד מדינה ערבית במרחב, למרות שיש כבר 22 מדינות כאלה. אל המנגנון התעמולתי הזה הצטרפה כמו כפפה ליד, גם תנועתו של ראאד סלאח - המכונה "מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל".
ראאד סלאח והתנועה האסלאמית
ראאד סלאח, בן 53, נולד באום-אל-פחם לאב ששירת במשטרת ישראל במשך שנים רבות. לסלאח יש עוד שבעה אחים. שניים מאחיו של סלאח משרתים במשטרת ישראל. האח הצעיר של ראאד סלאח היה צייר שניהל חיים תוססים בתל-אביב במשך תקופה מסוימת, ורק שניים מאחיו של סלאח הצטרפו לתנועתו האסלאמית. סיפור חיה של משפחתו, למעשה, מדגים היטב את הדילמות של מרבית המיעוט המוסלמי החי בישראל – הנע בין מוטיבציה דתית ולאומית חזקה לבין הרצון להשתלב בחיים הישראליים בצורה כזו או אחרת. לצד תופעות של רדיקליזציה של החברה המוסלמית בישראל, מתקיימת לה תופעה חשובה לא פחות, שאינה באה לידי ביטוי קולני בדומה לזרמים הרדיקליים, המתבטאת במשפט "היה ישראלי בצאתך – ומוסלמי בביתך". נגד התופעה הזו מתריעים בכול כוחם השייח' ראאד סלאח, ד"ר עזמי בשארה הנוצרי, ד"ר ג'מאל זחאלקה, ארגון "עדאלה", תנועת "בני הכפר" ועוד רבים אחרים הנלחמים - גם אחד נגד השני - של תשומת-ליבו של המיעוט המוסלמי החי בישראל. לעיתים, בתקשורת הישראלית מצטייר הרושם כי המאבק בין הארגונים הערביים לבין עצמם עזה יותר ממלחמתם נגד מדינת-ישראל. אולם, בל נטעה במטרה העיקרית של הארגונים האלה, שכן המטרה העיקרית משותפת למרביתם עם הבדלים קלים בלבד.
לאחר סיום לימודיו במכללה האסלאמית בחברון, סלאח הצטרף לתנועה האסלאמית של השייח' עבדאללה נימר דרוויש. במסגרת פעילותו בתנועה, הוא החל לכתוב לביטאון התנועה האסלאמית שנקרא "אל-סוראט" (המילה "סיראט" משמעותה – "דרך-הישר"). המילה "סיראט" מופיעה ב"סורת אל-פאתיחה" - סורה המהווה את הפרק הראשון בקוראן. זוהי סורה קצרה מאוד, הידועה בעל-פה לכול מוסלמי והיא מהווה את הטקסט התפילה היחיד של המוסלמים(2). היא פשוטה, קצרה וקלה לזיכרון – דבר המקל מאוד על מוסלמים שאינם דוברים ערבית רהוטה. גם מרבית מחוקרי התרבות הערבית יודעים את כולה או משפטים אחדים ממנה. כאמור, המילה "סיראט" בערבית משמעותה "דרך-הישר" שעברה שיערוב מהשפה הלטינית. הרומאים היו ידועים כמהנדסים מעולים שסללו דרכי-גישה ישרים ביעילות רבה ברחבי האימפריה כולה. לדרך הסלולה והמישורית הזו קראו "סטראטה" - אותה אימצו הערבים לשפתם. מהמילה הלטינית "סטראטה", ניתן להבין את המילה "אסטרטגיה" שמובנה הפשוט הוא: "איך לעקוף מכשולים".
מ-1989 ועד לשנת 2001, ראאד סלאח כיהן כראש עיריית אום אל-פחם, לאחר שהביס את האשם מחמיד שהיה נציג חד"ש בבחירות. ב-1994 חל קרע סופי בין נימר דרוויש, המתון יחסית, לבין ראאד סלאח שהתנגד לכול מעורבות פוליטית רשמית במסגרת מוסדות המדינה.
כתוצאה מהפילוג קמו שני זרמים אסלאמיים עיקריים:
א. התנועה האסלאמית הישראלית – הפלג הדרומי, בראשותו של השייח' עבדאללה נימר דרוויש. הביטאון הרשמי של התנועה נקרא "אל-מית'אק" (הברית).
ב. התנועה האסלאמית הישראלית – הפלג הצפוני, בראשותו של השייח' ראאד סלאח. הביטאון הרשמי של התנועה נקרא "סאות אל-חאק ואל-חוריה" (קול הצדק והחירות).
המאפיינים העיקרים בתעמולה של השייח' סלאח
המטרה העיקרית של ראאד סלאח היא בידול מלא של החברה האסלאמית בישראל. לצורך זה, כבר בראשית דרכו הוא החליט לאמץ את מסגד אל-אקצה, כמוטיב העיקרי שבאמצעותו ניתן יהיה לרתק את האוכלוסייה המוסלמית סביב מנהיגותו ובכך לקנות תומכים רבים ככול-האפשר לתנועתו החדשה. לצד התעמולה הזו המתנהלת בעוצמה רבה כבר שנים אחדות, סלאח מתנגד לכול שיתוף פעולה בין המיעוט המוסלמי לבין הממסד הישראלי. יתרה מזאת, הוא חותר בעקשנות להקים מוסדות אסלאמיים עצמאיים שיהוו בבוא-היום מסגרת אוטונומית בעלת צביון פוליטי, חברתי, דתי וכלכלי במנותק מהמסגרות הרשמיות של מדינת-ישראל. על-מנת להקל על הבנת מטרותיו ולהבין את הסכנה הטמונה במעשיו והתבטאויותיו, ניתן להשוואת את מטרתו העיקרית של ראאד סלאח בישראל לזו של חסן נסראללה בלבנון. אלא שכאן בישראל, מתקשים לקבל את ההנחה הזו - עד שתפרוץ אלימות עזה ומפתיעה, שתחולל משבר עמוק ביחסי מדינת-ישראל עם המיעוט המוסלמי. לזה חותר ראאד סלאח בהתמדה, וכול האמצעים כשרים לכך. חשוב לציין, שאם האלימות הזו תפרוץ כפי שראאד סלאח מקווה, גם המתונים מקרב ערביי-ישראל לא יוכלו לעמוד מנגד.
התעמולה של סלאח והביטויים האנטישמיים
הדרך הטובה ביותר להציג את משנתו של ראאד סלאח וממנה להסיק לאן הוא חותר, תהיה באמצעות ציון נקודות חשובות בהטפותיו הרבות:
שלילת קיומה של מדינת-ישראל כמדינה יהודית (גם אם היא לא נאמרת בצורה מפורשת).
אי-הכרה במוסדותיה של המדינה, כולל המערכת המשפטית הישראלית.
אי-הכרה בדת היהודית כדת לגיטימית לצד האסלאם.
אזכורים אחדים בתנ"ך מזויפים.
בית-המקדש על הר-הבית לא היה קיים.
השלטת האסלאם על העולם כדת יחידה.
אין מקום לדתות אחרות – לא ליהודים ולא לנוצרים.
ירושלים תהיה מרכז הח'ליפות האסלאמית המתחדשת.
אירופה עוברת תהליך איסלאמיזציה מסיבי הנובע מהכרה בגדולתו של האסלאם.
הטפה מסיבית ותעמולה יומיומית כהכנה לרגע המכריע.
הרגע הגדול של ראאד סלאח הגיע עם ההחלטה לבנות גשר חדש במעלה המוגרבים. או אז, נפרצו מחסומי השפה האסלאמית של סלאח, והוא הרשה לעצמו להתבטא בחופשיות כפי שלא התבטא מעולם. לאחר שהורחק מאזור הר-הבית בצו של בית-המשפט, סלאח ארגן את תומכיו לתפילה משותפת שנערכה בואדי ג'וז ביום שישי, ב-16 בפברואר 2007. במסגרת ההתכנסות הוא נתן את הדרשה (ח'וּטְבָּה) השבועית שלו, שיש לה משמעות פוליטית מאוד חשובה במסורת המוסלמית, לצד המשמעות הדתית(3). בין דבריו הבוטים כלפי מדינת-ישראל, הוא אמר את הדברים האלה: "ההיסטוריה הישראלית מגואלת בדם. הם רוצים לבנות את בית-המקדש שלהם בשעה שהדם שלנו על הבגדים שלהם, על סף דלתם, ובמזון ובשתייה שלהם. הדם שלנו עובר מגנרל אחד לגנרל טרוריסט אחר". במילים האלה העניק ראאד סלאח למרבית ערביי-ישראל את הכיוון בו עליהם ללכת במאבק נגד מדינת-ישראל. והשאלה הנוספת היא, מה רשויות החוק בישראל מתכוננות לעשות בנדון לפני שיהיה מאוחר מידי?
מול ערביי השטחים: מאז חתימת "הסכם אוסלו" והבאתו של ערפאת לשטחים, מדינת-ישראל נחשפה לאלימות, לטרור, להגירה ערבית לתוך המדינה - חוקית ולא חוקית - ולעבריינות לאומנית הרסנית נגד מדינת-ישראל(1). רק בתקופה האחרונה אנחנו מצליחים להתגבר על השפעתו ההרסנית של ההסכם הזה על החברה הישראלית בהיבטים אחדים, אך עדיין לא התגברנו על העבריינות הלאומנית גם בשל עצימת עיניהם של גורמי אכיפת-החוק בישראל. העבריינות הלאומנית הזאת נעשית בשיתוף פעולה הדוק בין ערביי-השטחים לערביי-ישראל – זהו שיתוף-פעולה שאינו נקי ממניעים אידיאולוגיים ברורים ויודעים לכול. והשאלה הגדולה היא, האם החוק הישראלי באמת מסוגל להגן על המדינה הישראלית לאור מה שמתחולל בה בשנים האחרונות?
מול המיעוט המוסלמי במדינת-ישראל: מאז אירועי אוקטובר 2000, ובעיקר מאז מלחמת לבנון השניה. בשל הדימוי של המלחמה האחרונה, מדינת-ישראל נתפסת בעיני מנהיגי הציבור הערבי כמדינה "שברירית". זהו דימוי המגביר את ההסתה הלאומנית נגד מוסדות המדינה במסווה של דאגה לזכויות-הפרט או דאגה למקומות המקודשים גם לאסלאם. הגדיל לעשות, לאחרונה, ארגון "עדאלה" שחיבר מסמך ובו טענות הנוגעות לפגיעה בזכויותיו של המיעוט המוסלמי מצד מוסדות המדינה. המסמך, האובייקטיבי לכאורה, הוגש לקראת דיוני ועדת האו"ם "לביעור האפליה הגזעית" - ועדה שתתכנס בז'נווה בזמן הקרוב.
אולם, המטרה העיקרית אינה רק לשפר את מצבו של המיעוט המוסלמי במדינת-ישראל: זהו נושא הניתן לפתרון דרך מוסדות המדינה גם ללא הגשת עתירות תמוהות לבג"צ, כפי שהיה בעניין ההטבות המוענקות לחיילים משוחררים - כולל מוסלמים ונוצרים - בשל שירותם הצבאי למען המדינה. הרעיון המרכזי העומד מאחורי המסמך הנ"ל, נוגע לרצון להפוך את "הבעיה האזרחית" ל"בעיה בינלאומית", ובכך להשיג גם הכרה לציבור הערבי כ"מיעוט לאומי" בנתיב הידוע להפוך את מדינת-ישראל לעוד מדינה ערבית במרחב, למרות שיש כבר 22 מדינות כאלה. אל המנגנון התעמולתי הזה הצטרפה כמו כפפה ליד, גם תנועתו של ראאד סלאח - המכונה "מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל".
ראאד סלאח והתנועה האסלאמית
ראאד סלאח, בן 53, נולד באום-אל-פחם לאב ששירת במשטרת ישראל במשך שנים רבות. לסלאח יש עוד שבעה אחים. שניים מאחיו של סלאח משרתים במשטרת ישראל. האח הצעיר של ראאד סלאח היה צייר שניהל חיים תוססים בתל-אביב במשך תקופה מסוימת, ורק שניים מאחיו של סלאח הצטרפו לתנועתו האסלאמית. סיפור חיה של משפחתו, למעשה, מדגים היטב את הדילמות של מרבית המיעוט המוסלמי החי בישראל – הנע בין מוטיבציה דתית ולאומית חזקה לבין הרצון להשתלב בחיים הישראליים בצורה כזו או אחרת. לצד תופעות של רדיקליזציה של החברה המוסלמית בישראל, מתקיימת לה תופעה חשובה לא פחות, שאינה באה לידי ביטוי קולני בדומה לזרמים הרדיקליים, המתבטאת במשפט "היה ישראלי בצאתך – ומוסלמי בביתך". נגד התופעה הזו מתריעים בכול כוחם השייח' ראאד סלאח, ד"ר עזמי בשארה הנוצרי, ד"ר ג'מאל זחאלקה, ארגון "עדאלה", תנועת "בני הכפר" ועוד רבים אחרים הנלחמים - גם אחד נגד השני - של תשומת-ליבו של המיעוט המוסלמי החי בישראל. לעיתים, בתקשורת הישראלית מצטייר הרושם כי המאבק בין הארגונים הערביים לבין עצמם עזה יותר ממלחמתם נגד מדינת-ישראל. אולם, בל נטעה במטרה העיקרית של הארגונים האלה, שכן המטרה העיקרית משותפת למרביתם עם הבדלים קלים בלבד.
לאחר סיום לימודיו במכללה האסלאמית בחברון, סלאח הצטרף לתנועה האסלאמית של השייח' עבדאללה נימר דרוויש. במסגרת פעילותו בתנועה, הוא החל לכתוב לביטאון התנועה האסלאמית שנקרא "אל-סוראט" (המילה "סיראט" משמעותה – "דרך-הישר"). המילה "סיראט" מופיעה ב"סורת אל-פאתיחה" - סורה המהווה את הפרק הראשון בקוראן. זוהי סורה קצרה מאוד, הידועה בעל-פה לכול מוסלמי והיא מהווה את הטקסט התפילה היחיד של המוסלמים(2). היא פשוטה, קצרה וקלה לזיכרון – דבר המקל מאוד על מוסלמים שאינם דוברים ערבית רהוטה. גם מרבית מחוקרי התרבות הערבית יודעים את כולה או משפטים אחדים ממנה. כאמור, המילה "סיראט" בערבית משמעותה "דרך-הישר" שעברה שיערוב מהשפה הלטינית. הרומאים היו ידועים כמהנדסים מעולים שסללו דרכי-גישה ישרים ביעילות רבה ברחבי האימפריה כולה. לדרך הסלולה והמישורית הזו קראו "סטראטה" - אותה אימצו הערבים לשפתם. מהמילה הלטינית "סטראטה", ניתן להבין את המילה "אסטרטגיה" שמובנה הפשוט הוא: "איך לעקוף מכשולים".
מ-1989 ועד לשנת 2001, ראאד סלאח כיהן כראש עיריית אום אל-פחם, לאחר שהביס את האשם מחמיד שהיה נציג חד"ש בבחירות. ב-1994 חל קרע סופי בין נימר דרוויש, המתון יחסית, לבין ראאד סלאח שהתנגד לכול מעורבות פוליטית רשמית במסגרת מוסדות המדינה.
כתוצאה מהפילוג קמו שני זרמים אסלאמיים עיקריים:
א. התנועה האסלאמית הישראלית – הפלג הדרומי, בראשותו של השייח' עבדאללה נימר דרוויש. הביטאון הרשמי של התנועה נקרא "אל-מית'אק" (הברית).
ב. התנועה האסלאמית הישראלית – הפלג הצפוני, בראשותו של השייח' ראאד סלאח. הביטאון הרשמי של התנועה נקרא "סאות אל-חאק ואל-חוריה" (קול הצדק והחירות).
המאפיינים העיקרים בתעמולה של השייח' סלאח
המטרה העיקרית של ראאד סלאח היא בידול מלא של החברה האסלאמית בישראל. לצורך זה, כבר בראשית דרכו הוא החליט לאמץ את מסגד אל-אקצה, כמוטיב העיקרי שבאמצעותו ניתן יהיה לרתק את האוכלוסייה המוסלמית סביב מנהיגותו ובכך לקנות תומכים רבים ככול-האפשר לתנועתו החדשה. לצד התעמולה הזו המתנהלת בעוצמה רבה כבר שנים אחדות, סלאח מתנגד לכול שיתוף פעולה בין המיעוט המוסלמי לבין הממסד הישראלי. יתרה מזאת, הוא חותר בעקשנות להקים מוסדות אסלאמיים עצמאיים שיהוו בבוא-היום מסגרת אוטונומית בעלת צביון פוליטי, חברתי, דתי וכלכלי במנותק מהמסגרות הרשמיות של מדינת-ישראל. על-מנת להקל על הבנת מטרותיו ולהבין את הסכנה הטמונה במעשיו והתבטאויותיו, ניתן להשוואת את מטרתו העיקרית של ראאד סלאח בישראל לזו של חסן נסראללה בלבנון. אלא שכאן בישראל, מתקשים לקבל את ההנחה הזו - עד שתפרוץ אלימות עזה ומפתיעה, שתחולל משבר עמוק ביחסי מדינת-ישראל עם המיעוט המוסלמי. לזה חותר ראאד סלאח בהתמדה, וכול האמצעים כשרים לכך. חשוב לציין, שאם האלימות הזו תפרוץ כפי שראאד סלאח מקווה, גם המתונים מקרב ערביי-ישראל לא יוכלו לעמוד מנגד.
התעמולה של סלאח והביטויים האנטישמיים
הדרך הטובה ביותר להציג את משנתו של ראאד סלאח וממנה להסיק לאן הוא חותר, תהיה באמצעות ציון נקודות חשובות בהטפותיו הרבות:
שלילת קיומה של מדינת-ישראל כמדינה יהודית (גם אם היא לא נאמרת בצורה מפורשת).
אי-הכרה במוסדותיה של המדינה, כולל המערכת המשפטית הישראלית.
אי-הכרה בדת היהודית כדת לגיטימית לצד האסלאם.
אזכורים אחדים בתנ"ך מזויפים.
בית-המקדש על הר-הבית לא היה קיים.
השלטת האסלאם על העולם כדת יחידה.
אין מקום לדתות אחרות – לא ליהודים ולא לנוצרים.
ירושלים תהיה מרכז הח'ליפות האסלאמית המתחדשת.
אירופה עוברת תהליך איסלאמיזציה מסיבי הנובע מהכרה בגדולתו של האסלאם.
הטפה מסיבית ותעמולה יומיומית כהכנה לרגע המכריע.
הרגע הגדול של ראאד סלאח הגיע עם ההחלטה לבנות גשר חדש במעלה המוגרבים. או אז, נפרצו מחסומי השפה האסלאמית של סלאח, והוא הרשה לעצמו להתבטא בחופשיות כפי שלא התבטא מעולם. לאחר שהורחק מאזור הר-הבית בצו של בית-המשפט, סלאח ארגן את תומכיו לתפילה משותפת שנערכה בואדי ג'וז ביום שישי, ב-16 בפברואר 2007. במסגרת ההתכנסות הוא נתן את הדרשה (ח'וּטְבָּה) השבועית שלו, שיש לה משמעות פוליטית מאוד חשובה במסורת המוסלמית, לצד המשמעות הדתית(3). בין דבריו הבוטים כלפי מדינת-ישראל, הוא אמר את הדברים האלה: "ההיסטוריה הישראלית מגואלת בדם. הם רוצים לבנות את בית-המקדש שלהם בשעה שהדם שלנו על הבגדים שלהם, על סף דלתם, ובמזון ובשתייה שלהם. הדם שלנו עובר מגנרל אחד לגנרל טרוריסט אחר". במילים האלה העניק ראאד סלאח למרבית ערביי-ישראל את הכיוון בו עליהם ללכת במאבק נגד מדינת-ישראל. והשאלה הנוספת היא, מה רשויות החוק בישראל מתכוננות לעשות בנדון לפני שיהיה מאוחר מידי?
-----
[1]בבסיסו, הסכם אוסלו היה רעיון טוב, אך יישומו היה כושל בשל התנהלות ישראלית שלומיאלית מול הרשות הפלסטינית ומול יאסר ערפאת.
[2]סורת "אל-פאתיחה" משמשת גם כתפילת אשכבה למת, וגם כתפילת אשכבה לחיילי צה"ל המוסלמים שנפלו במסגרת שירותם הצבאי.
[2]סורת "אל-פאתיחה" משמשת גם כתפילת אשכבה למת, וגם כתפילת אשכבה לחיילי צה"ל המוסלמים שנפלו במסגרת שירותם הצבאי.
[3]בשל כך, מרבית המסגדים בעולם המוסלמי נמצאים תחת הפיקוח ההדוק של שירותי-הביטחון. לאחרונה נודע שגם אחדות ממדינות אירופה החלו לנהוג באופן דומה. כמו כן, ה-ח'וּטְבָּה נאמרת בדרך-כולל על-ידי האימאם, אך ניתן להזמין גם אישיות רמת-מעלה כדי לשאת את הדרשה.
===
ד"ר יוחאי סלע, "ראאד סלאח והאסלאם הפאשיסטי". 18 בפברואר 2007, The Mideast Forum.
No comments:
Post a Comment