כדרכה של הצמרת המדינית הביטחונית בשנים האחרונות, העצמנו את כושרו של החיזבאללה לפגוע במדינת-ישראל עד כי סירסנו במו-ידינו את הרצון להגיב באופן יעיל נגד פעילותו בדרום לבנון. אנשי תקשורת ישראלים ומומחים למיניהם טענו, חדשות לבקרים, כי "מה שנסראללה מבטיח – הוא מקיים", וכך, בדלת הראשית שלה, מדינת-ישראל הצליחה להפחיד את עצמה עד כדי חוסר-רצון לפעול נגד הארגון. הצמרת המדינית רצתה שקט בטחוני תמורת שקט מדומה עם הטרדות צבאיות מידי פעם מידי הארגון, ובמקביל לכך ארגון החיזבאללה צבר עוד ועוד נשק ושיכלל את שיטותיו. די לזכור את הפרסומים בתקשורת הישראלית על מספר הרקטות המצויות בידי חיזבאללה שדי היה בהן כדי להרתיע את ישראל מחשש שמחבלי הארגון יפעילו אותן נגד תושבי הצפון ודרומה להם. כך, הצלחנו להפחיד את עצמנו עם החמאס עד לאחרונה, כך הצלחנו להפחיד את עצמנו עם ערפאת וחבורתו, וכך הצלחנו להפחיד את עצמנו בקשר לנשיא אסד האב בכך שהפכנו אותו מדיקטטור אכזרי ל"גאון פוליטי".
האם ההתנהלות של ממשלת ישראל הנוכחית דומה להתנהלותה של ממשלת ברק של שנת 2000?
יותר מידי סימנים מראים שזהו המצב. גם אז, שמנו את פעמינו על תוכנית מדינית בקמפ-דייוויד יחד עם ערפאת; גם אז לא שמנו לב לסימנים הביטחוניים; גם אז לא שמנו לב לחזית הצפון. ואז הכל התפוצץ ברגע אחד, החל מפרוץ מלחמת המתאבדים נגד תושבי מדינת-ישראל וכלה במהומות אוקטובר 2000 של ערביי-ישראל וחטיפת שלושת החיילים בהר דוב. על ראש ממשלת ישראל באותה עת, מר אהוד ברק, קשה להגיד שהוא חסר-ניסיון צבאי. אם כך היכן הבעיה? מדוע אנו נתקלים באותן בעיות שוב ושוב? לאחר שהתפרסמה הבשורה החדשה על חטיפת שני החיילים בצפון ביום רביעי (12 ביולי 2006), דומה כי ישראלים רבים חשו תחושת דה-ז'וו.
לצד העניין הנוגע לניסיון מדיני-צבאי או חסרונו, למנהיגות המדינית של ישראל יש אובססיה בלתי-נשלטת לאיים בפעולות צבאיות שאין מאחוריהן ולו-כלום. לצד איומי הסרק, ממשלת ישראל העדיפה את ההיגיון המדיני בסביבה אזורית שאינה פועלת תמיד מכוח ההיגיון. במקום לנסות לשנות את הערבים שיפעילו את הגיונם כהגיוננו, אולי יש לפעול ברוח הסביבה, דהיינו "השיגעון כהרתעה". לאחר חטיפת החייל בכרם-שלום טענתי שאין לפעול בעזה רק כדי לרצות את דעת-הקהל הסוערת במדינה באופן חד-פעמי, אלא יש להפעיל מדיניות כוללת נגד החמאס - הן נגד הזרוע המדינית והן נגד הזרוע הצבאית ללא יוצא מהכלל.
תנועת החמאס וארגון חיזבאללה הם תנועות טרור הפועלות בדרכים לא שגרתיות בניגוד לצבא הפועל בנוהל ברור ומסודר. הגמישות האופרטיבית של הארגונים האלה מחייבת חשיבה לא קונבנציונאלית מצד ראשי הצמרת המדינית והביטחונית של מדינת ישראל. ולכן, הגיע הזמן שגם מדינת-ישראל תתחיל להפעיל גמישות אופרטיבית ולא רק להתעסק במיגון, התגוננות והסתתרות. הגיע הזמן שישראל תתחיל לפעול כמדינה ריבונית שיש לה מחויבות כלפי כל אזרחיה ולא לנהוג כמדינה שברירית על סף קריסה, החוששת משני ארגוני טרור בעלי אידיאולוגיה פשיסטית של רצח ישראלים באשר הם. הגיע זמן לשנות את המאזן לטובת מדינת ישראל ולטובת כל אזרחיה.
האם ההתנהלות של ממשלת ישראל הנוכחית דומה להתנהלותה של ממשלת ברק של שנת 2000?
יותר מידי סימנים מראים שזהו המצב. גם אז, שמנו את פעמינו על תוכנית מדינית בקמפ-דייוויד יחד עם ערפאת; גם אז לא שמנו לב לסימנים הביטחוניים; גם אז לא שמנו לב לחזית הצפון. ואז הכל התפוצץ ברגע אחד, החל מפרוץ מלחמת המתאבדים נגד תושבי מדינת-ישראל וכלה במהומות אוקטובר 2000 של ערביי-ישראל וחטיפת שלושת החיילים בהר דוב. על ראש ממשלת ישראל באותה עת, מר אהוד ברק, קשה להגיד שהוא חסר-ניסיון צבאי. אם כך היכן הבעיה? מדוע אנו נתקלים באותן בעיות שוב ושוב? לאחר שהתפרסמה הבשורה החדשה על חטיפת שני החיילים בצפון ביום רביעי (12 ביולי 2006), דומה כי ישראלים רבים חשו תחושת דה-ז'וו.
לצד העניין הנוגע לניסיון מדיני-צבאי או חסרונו, למנהיגות המדינית של ישראל יש אובססיה בלתי-נשלטת לאיים בפעולות צבאיות שאין מאחוריהן ולו-כלום. לצד איומי הסרק, ממשלת ישראל העדיפה את ההיגיון המדיני בסביבה אזורית שאינה פועלת תמיד מכוח ההיגיון. במקום לנסות לשנות את הערבים שיפעילו את הגיונם כהגיוננו, אולי יש לפעול ברוח הסביבה, דהיינו "השיגעון כהרתעה". לאחר חטיפת החייל בכרם-שלום טענתי שאין לפעול בעזה רק כדי לרצות את דעת-הקהל הסוערת במדינה באופן חד-פעמי, אלא יש להפעיל מדיניות כוללת נגד החמאס - הן נגד הזרוע המדינית והן נגד הזרוע הצבאית ללא יוצא מהכלל.
תנועת החמאס וארגון חיזבאללה הם תנועות טרור הפועלות בדרכים לא שגרתיות בניגוד לצבא הפועל בנוהל ברור ומסודר. הגמישות האופרטיבית של הארגונים האלה מחייבת חשיבה לא קונבנציונאלית מצד ראשי הצמרת המדינית והביטחונית של מדינת ישראל. ולכן, הגיע הזמן שגם מדינת-ישראל תתחיל להפעיל גמישות אופרטיבית ולא רק להתעסק במיגון, התגוננות והסתתרות. הגיע הזמן שישראל תתחיל לפעול כמדינה ריבונית שיש לה מחויבות כלפי כל אזרחיה ולא לנהוג כמדינה שברירית על סף קריסה, החוששת משני ארגוני טרור בעלי אידיאולוגיה פשיסטית של רצח ישראלים באשר הם. הגיע זמן לשנות את המאזן לטובת מדינת ישראל ולטובת כל אזרחיה.
No comments:
Post a Comment