טרור אסלאמי - הרוגים בחודשים אוקטובר-נובמבר 2014

יותר מ-40 מדינות הצטרפו בתחילת חודש ספטמבר 2014 לקואליציה הבינלאומית נגד ארגון "המדינה האסלאמית" (דאע"ש) - ארגון שהצליח לכבוש בסערה שטחים עצומים בסוריה ובעיראק ולמוטט את הצבא העיראקי בימים ספורים בלבד במהלך חודש יוני 2014. למרות ההשקעה העצומה של ארה"ב בכוחות-הביטחון של עיראק, התברר שקצינים עיראקים בכירים ניהלו "צבא רפאים" שהיה קיים על הנייר בלבד שבאמצעותו הם הצליחו לקבל כספים ממשלת עיראק שהסתייעה באמצעות מימון ביטחוני אמריקאי. עוד התברר, שקצינים רבים בצבא העיראקי מכרו נשק מכל-הבא-ליד לידי נציגים מארגון "המדינה האסלאמית" והיו אף כאלה שסיפקו מידע מודיעיני לבכירי הארגון על ההיערכות הביטחונית העיראקית בצפון-עיראק. כל המקרים הללו התרחשו מתחת לעיניהם של האמריקאים עד להפתעה העצומה של חודש יוני 2014, וזאת בעקבות ההשתלטות המהירה של הארגון על צפון-עיראק תוך כדי טבח המוני של אלפים רבים ואונס המוני של אלפי נשים עיראקיות ומכירתן לחברי הארגון.

במהלך הדיונים שנערכו לקראת גיבושה של "קואליציה בינלאומית" נגד ארגון "המדינה האסלאמית", בחודש אוגוסט 2014, הצהיר שר-החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, במהלך כינוס מיוחד של מנהיגי מדינות ברית נאט"ו ש"לא ניתן לסרטן המכונה 'דאעש' להתפשט למדיניות נוספות באזור". אלא ש"הסרטן" האסלאמי הרצחני משמש השראה לארגוני טרור אסלאמיים רבים הפועלים בכל רחבי המזרח-התיכון ואף מעבר לו - החל מארגון החמאס בעזה ועד לארגון הטרור "בוקו חראם" בניגריה ולארגון "אבו סיאף" בדרום-הפיליפינים. הבעיה, אם כן, אינה נוגעת רק לארגון כזה או אחר, אלא למכלול האידיאולוגי-הדתי המניע קבוצות אוכלוסייה רבות ומגוונות לנקוט בצעדים רצחניים על בסיס האמונה בדת האסלאם. האונס, הרצח, הטבח, השוד, הגזל והביזה המופעלים בשם עקרונות דתיים, מעניקים תחושת עוצמה רבה לגורמים פסיכופטיים וקרימינאליים המצטרפים לארגונים האסלאמיים הפועלים ברחבי-העולם. זהו היסוד "הסרטני" האמיתי הקשור לדת האסלאם מאז היווסדה במאה ה-7. על-פי הערכות מבוססות, ארגוני הטרור האסלאמיים אחראים באופן ישיר להריגתם של יותר מ-9,000 בני-אדם בחודשים אוקטובר-נובמבר 2014. כמו כן, מספר עצום של טרוריסטים מוסלמים וחיילים נהרגו במהלך התקופה הנדונה.

מאז חודש ספטמבר 2014 התבצעו מאות הפצצות אוויריות של הקואליציה-הבינלאומית נגד ארגון "המדינה האסלאמית" הפועל בסוריה ובעיראק. אולם, דומה הוא, שאפילו הכרעה כלשהי בעיירה קטנה  - בשם קובאני השוכנת בצפון סוריה - כוחות הקואליציה מתקשים להציג הישג כלשהו נגד הארגון. עצם עמידתו של הארגון מול קואליציה כל-כך רחבה, מעניקה לארגון יוקרה רבה מאוד בקרב המאמינים המוסלמים. מספר ההרוגים העצום במהלך שנת 2014 בפיגועי טרור אסלאמיים ובאלימות אסלאמית, מבהיר היטב את עוצמת הסכנה האסלאמית המתפשטת גם למדינות מערביות שהיו עד כה הרחק מטווח הסכנה.

בסיכומו של דבר, בחודש נובמבר 2014 נהרגו 12,886 בני-אדם; בחודש אוקטובר נהרגו 16,067 בני-אדם; בחודש ספטמבר נהרגו 10,061 בני-אדם; בחודש אוגוסט נהרגו 15,714 בני-אדם; בחודש יולי נהרגו 15,526 בני-אדם; בחודש יוני נהרגו 12,499 בני-אדם; בחודש מאי נהרגו 8,530 בני-אדם; בחודש אפריל נהרגו 6,755 בני-אדם; בחודש מרס נהרגו 7,040 בני-אדם; בחודש פברואר נהרגו 7,422 בני-אדם; ובחודש ינואר נהרגו 10,540 בני-אדם. בחודשים ינואר-נובמבר 2014 נהרגו 123,050 בני-אדם בעשרות-אלפי פעולות טרור ובאלימות אסלאמית קטלנית.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - אוקטובר-נובמבר 2014

מדינה:	הרוגים - אוקטובר 2014	הרוגים - נובמבר 2014
עיראק:	6,700	5,640
סוריה:	5,772	4,220
ניגריה - טרור אסלאמי:	707 (רבים מהם טרוריסטים)	629 (רבים מהם אזרחים)
אפגניסטן:	664 (כולל טרוריסטים)	526 (כולל טרוריסטים)
פקיסטן:	496 (רבים מהם טרוריסטים)	489
תימן:	482 (רבים מהם שיעים)	349
לוב:	343	116
סומליה:	241 (רבים מהם טרוריסטים)	268
קמרון - טרור אסלאמי:	157 (רבים מהם טרוריסטים)	--
מצרים:	118 (רבים מהם חיילים)	97
דרום-סודאן:	73	74
לבנון:	69 (רבים מהם חיילים ואזרחים)	2
מאלי:	37	30
מאלי - צרפת:	1 (חייל צרפתי)	--
סודאן - דארפור:	32	220 (כל האזורים)
טורקיה - כורדים:	31 (כולם כורדים)	--
הודו - קשמיר:	20	23
אלג'יריה:	19	18
רוסיה - קווקז:	16	7
ניז'ר - טרור אסלאמי:	12	--
הרפובליקה של מרכז אפריקה:	11	--
פיליפינים - טרור אסלאמי:	8	36
טוניסיה:	8	5
קניה - טרור אסלאמי:	6	44
איראן:	2	--
סין - טרור אסלאמי:	--	15
סעודיה:	--	12
תאילנד - טרור אסלאמי:	--	3
קנדה - טרור אסלאמי:	4 (2 חיילים ו-2 טרוריסטים)
ארה"ב - טרור אסלאמי:	1 (טרוריסטים מוסלמי)
גרמניה - ניגריה:	1 (אזרח גרמני)
ישראל - עזה:	--	1 (מירי של חיילי צה"ל)
ישראל - הרשות הפלסטינית:	4 (3 מהם טרוריסטים)	4 (כולם טרוריסטים)
ישראל - טרור:	2 (תינוקת ואזרחית)	9 (6 אזרחים ו-3 אנשי כוחות-הביטחון)
תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	10	27
פקיסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	17	19
אפגניסטן - חיילי נאט"ו:	3	3
סה"כ:	16,067 הרוגים	12,886 הרוגים

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - אוקטובר-נובמבר 2014", מגזין המזרח התיכון, 11 בדצמבר 2014.

בחירות בישראל - בשורה טובה לכלכלה ולחברה הישראלית

באחת ממדינות אירופה התקיימו בחירות כלליות בתחילת שנת 2014. מיד לאחר שנמסרו תוצאות הבחירות, התקיימו מגעים קואליציוניים מתישים במשך כשלושה חודשים עד לכינונה של ממשלה מתפקדת - פחות או יותר - עם קווי-פעולה משותפים ומוסכמים בין שתי המפלגות הגדולות שהצליחו להשיג את מרבית קולות הבוחרים.

לאורך כל התקופה הנדונה התנהלו המגעים הקואליציוניים בין שתי המפלגות ללא התלהמות מצד התקשורת המקומית. למרות הזמן הממושך, התקשורת המקומית שידרה לציבור שיש "לתת לפוליטיקה לעשות את שלה" וזאת למרות הבעיות הכלכליות הבוערות, למרות הבעיות הביטחוניים הנוגעות גם לאסלאם הקיצוני, למרות בעיות ההגירה ולמרות טענותיהם של האזרחים על יוקר-המחיה ועל קשיי הדיור העומדים בסתירה למעמדה הכלכלי האיתן של המדינה ברמת המקרו. מדי פעם, נמסר בקיצור-רב על פוליטיקאים מקומיים אחדים שניסו "להבעיר את השטח", אך הניסיונות הללו נבלמו גם בעזרת התקשורת המקומית שניסתה לשדר לציבור שכדי להגיע להסכמות בין שתי המפלגות, הן צריכות לפעול באווירה רגועה ככול שניתן. ראוי להזכיר שהמדינה עליה אנו מדברים היא מדינה דמוקרטית הפועלת על-פי כללים דמוקרטים מובנים וידועים לכול.

מדינת-ישראל נחשבת לאחת מהמדינות העשירות בעולם עם אוכלוסייה משכילה מאוד המייצרת כ-41,000 דולר תוצר-לאומי-גולמי לנפש לשנה לפי ערכים של סוף 2014. זהו התוצר-לנפש המרשים ביותר בעולם אם לוקחים בחשבון את הסביבה הערבית-אסלאמית הברוטאלית בה ישראל צריכה לתפקד הן ברמה הכלכלית והן ברמה הביטחונית. ועם כל זאת, מדינת-ישראל הייתה צריכה להיראות אחרת לחלוטין הן ברמת רווחתו של האזרח-הישראלי והן ברמת הפוליטיקה הפנימית המשליכה על תדמיתה הבינלאומית של המדינה. על-מנת ליצור קורלציה הגיונית בין העושר של המדינה לבין תחושתו של האזרח, יש צורך דחוף להתנתק לחלוטין מהפוליטיקה הקטנונית בה מתנהלת מדינת-ישראל, ובמקביל לכך חייבים ליצור סדר-עדיפויות לאומי שיהא מותאם למרבית האוכלוסייה המתגוררת בישראל - כולל יצירת הבנות עם האוכלוסייה החרדית והאוכלוסייה הערבית.

העניין הזה מוביל אותנו לנתח מעט את הכישלון המרשים של ממשלת נתניהו השלישית שהחלה את כהונתה ב-18 במרס 2013 - שהפכה לממשלה ה-33 של מדינת-ישראל מאז 1948. כשיש יותר מידי ממשלות בפרק זמן קצר, אפשר להבין שהמערכת הפוליטית בישראל פועלת בתנאים בלתי-אפשריים הנובעים בין היתר מאחוז-חסימה נמוך הגורם לריבוי מלאכותי של מפלגות ללא כל הצדקה. החברה הישראלית אינה משוסעת כפי שאחדים טוענים, אלא דווקא ריבוי המפלגות הוא שמזרז את הפלגנות והמחלוקות בשל עניינים פעוטים או בשל ענייני יוקרה ויוהרה אישית.

באחד מהמאמרים שפרסמתי במגזין זה, ביוני 2014, טענתי שממשלתו השלישית של בנימין נתניהו תהיה חייבת להציג לציבור הישגים יוצאי-דופן בטיבם לאור ניסיונו הרב של ראש-הממשלה. יתרה מזאת, הציבור הישראלי בכללותו מצפה שראש-ממשלה (המכהן בפעם השלישית) לא ייפול למלכודת הפוליטית שטמנו לא טירונים פוליטיים כדוגמת נפתלי בנט ויאיר לפיד רק בשל שאיפתו של ראש-הממשלה לכהן פעם נוספת בתפקידו. מסתבר, שממשלת-ישראל השלישית של בנימין נתניהו התנהלה על-פי הקפריזות של 4 ראשי-מפלגה שחשבו שהם למעשה מנהלים את המדינה מאז כינונה של הממשלה החדשה. ועם זאת, גם ההתנהלות של ראש-הממשלה - בעניין בחירתו של נשיא המדינה ובשימוש בביטוי "פוטש" - לא הוסיפו כבוד רב הן למדינת-ישראל והן לתושביה. במצב ששרר בממשלת-ישראל מאז חודש מרס 2013, גם האדם המוכשר ביותר בישראל לא היה מצליח להתמודד אם אגו כל-כך מנופח של 4 ראשי מפלגה שלא הפנימו שהם חייבים לעמוד לצידו של ראש-הממשלה, לא רק למענו אלא למען כלל תושבי המדינה. לצערנו הרב, המעשים והדיבורים של ציפי לבני, יאיר לפיד, נפתלי בנט ואביגדור ליברמן בממשלה נתניהו השלישית היו הפוכים לחלוטין ממה שניתן היה לצפות מנבחרי ציבור המתיימרים להנהיג את מדינת-ישראל כראשי-ממשלה אי-פעם בעתיד. ובכן, מה הייתה תרומתו העיקרית כל אחד מהאישים האלה לבלגן השלטוני שהשתולל כאן בשנה האחרונה?

אביגדור ליברמן: מי שהתחיל את המהלך נגד ראש-הממשלה היה שר-החוץ אביגדור ליברמן - שהתגבשה אצלו המחשבה שהוא המועמד הראוי ביותר לרשת את מקומו של בנימין נתניהו. ההתנהלות השערורייתית שלו במהלך מבצע "צוק איתן", מוססה לחלוטין את השיירים של תדמיתו הפוליטית בעיני כלל הציבור הישראלי. הדיפלומט מספר 1 של מדינת-ישראל התנהג כמו תגרן פוליטי במשך שבועות ארוכים, וזאת במקום לייצג את מדינת-ישראל כהלכה באחת משעותיה הקשות. האם ליברמן באמת ראוי לייצג את מדינת-ישראל מול הקהילה הדיפלומטית הבינלאומית?

נפתלי בנט: כבר בכהונתו הראשונה בכנסת, מונה נפתלי בנט לשר בממשלת נתניהו של מרס 2013. בנט אף כפה על ראש-הממשלה את כניסתו של יאיר לפיד לממשלת נתניהו שהתבררה כאחת מהטעויות הגדולות ביותר שנעשו בתחום הפוליטי בשנים האחרונות. בנט, כשר הכלכלה, התנהג לאורך כל המלחמה בעזה של יולי 2014, כשר-הביטחון בפועל של מדינת-ישראל. אין טעם לדבר על שיפור במצב הכלכלה של מדינת-ישראל, משום שפעילותו של בנט התמקדה בפוליטיקה לעומתית מול ראש-הממשלה מתוך תקווה שבדרך זו הוא בונה את עצמו לקראת כהונה רמה יותר.

ציפי לבני: אפשר לתאר את תפקידה של ציפי לבני בממשלת נתניהו בעזרת הביטוי "סוס הטרויאני אולטימטיבי". מעבר להתנהלות המנטאלית הבעייתית ומעבר לנטייה הבלתי-נשלטת לגלוש להתלהמות מילולית על-כל דבר ועניין, לבני יזמה פרויקט "מיוחד" העוסק בגזענות בחברה הישראלית - אולם רק כאשר מדובר על גילויי גזענות של יהודים כלפי ערבים. לעומת זאת, גילויי הגזענות של ערבים כלפי יהודים (למרות המקרים הרבים הן יחסית והן אבסלוטית) פשוט לא היו קיימים משום שאף אחד לא טורח ללמוד את הנושא הזה כהלכה במשרד-המשפטים בשל הטיה פוליטית מסוימת. אין טעם אפילו לתאר את ההתלהמות המילולית שלה בנוגע ל"חוק הלאום" על-פי הצעתו של הראש-הממשלה.

יאיר לפיד: ההצבעה בבחירות הקודמות למפלגתו של יאיר לפיד אפשר לכנותה כ"הצבעה הורמונאלית". בשל מניפולציות פוליטיות של נפתלי בנט, מונה יאיר לפיד (הטירון) לאחד מהתפקידים הבכירים והמשפיעים ביותר במדינת-ישראל. כבר בימים הראשונים לאחר הבחירות, לפיד התבטא ביהירות רבה שהוא "רואה את עצמו מועמד ראוי לכהונת ראש-הממשלה". ההתעקשות של יאיר לפיד וחבריו בנוגע לגיוס חרדים, בנוגע לחוק מע"מ אפס לרוכשי דירה ראשונה ובנוגע להגדלת הגירעון, הראו בעליל שמדובר בתוכנית שרלטנית המכוונת לקהל בוחריו של לפיד ולא לכלל האוכלוסייה הישראלית. בימים אלה אנו שרויים בסכסוך מר ומיותר עם החרדים, אין לנו התחלות בנייה של דירות חדשות ודירוג האשראי הבינלאומי של ישראל ירד. האיש שהבטיח "לייצר" פוליטיקה חדשה, המתנהל על-פי כללי הפוליטיקה הישנה והמאוסה של ישראל בשנות ה-80.

מה בעצם הציבור הישראלי רוצה? בהכללה אפשר לציין שהציבור הישראלי השפוי (רוב אזרחי המדינה) רוצה שקט: שקט מדיני (ללא הרפתקנות מדינית), שקט ביטחוני ובעיקר ביטחון כלכלי. ההתלהמות הפוליטית של נבחרי הציבור וההתלהמות התקשורתית הברוטאלית מתלווה לכך, אינן תורמות מאומה לרווחתו האישית של האזרח הישראלי למרות מסירותו הרבה למען המדינה כפי שהדבר התגלה במלוא הדרו במהלך מבצע "צוק איתן" של יולי-אוגוסט 2014. לפוליטיקאים הישראלים לעיתים קשה להבין מה באמת מעסיק את האזרח הישראלי הממוצע. אז הינה תזכורת קטנה: ביטחון תעסוקתי; משכורת הוגנת; ביטחון פנסיוני; ביטחון תזונתי; דיור נאות במחיר הגיוני; אופק כלכלי לילדיו; רחובות נקיים ומטופחים; תחבורה ציבורית מעולה; סביבת מגורים מטופחת; בריאות; והשכלה מעולה ככול שניתן. כל הדברים הפשוטים האלה נראים בעיני רבים בישראל כבלתי ניתנים להשגה למרות עושרה הרב של מדינת-ישראל. עם 41,000 דולר תוצר-לאומי-גולמי לנפש לשנה, (יותר מיפן ומאיטליה), היינו צריכים להיות במקום שונה לחלוטין ממה שאנו רואים כיום ברחבי מדינת-ישראל. נתוני המקרו של מדינת-ישראל הם מעולים. נכון, לנתניהו יש חלק גדול בהישג הזה מאז היותו שר-האוצר בשנת 2003 בממשלת אריאל שרון השנייה. הגיע הזמן שנתניהו יחשוב על האנשים שמסתתרים מאחורי נתוני המקרו אם הוא רוצה את אמון הציבור גם בפעם הרביעית.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הבחירות הן בשורה טובה לכלכלה ולחברה הישראלית", מגזין המזרח התיכון, 4 בדצמבר 2014.

היודופוביה החריפה של עיתון הארץ

המציאות הישראלית של המאה השנים האחרונות הכתיבה למעשה אורח-חיים ייחודי המוכר כל-כך לכולנו. כל זה נעשה בעזרת חקיקת חוקים, חוקי-עזר או בעזרת כוח-ההרגל מעצם היותנו אזרחים המתנהלים על-פי לוח השנה העברי - בעיקר בנוגע לחגים ומועדים. ועם זאת, אין חוק שמחייב לא לנוסע ביום-כיפור, אולם כל היהודים מכבדים את היום הקדוש הזה; אין חוק המורה על קיום מצוות ברית-מילה, אולם מרבית היהודים ימולו את בניהם; כך גם מרבית היהודים יעדיפו לערוך טקס נישואין ברוח המסורת היהודית ולא רק בגלל שאין-ברירה. מעצם הגדרת מדינת-ישראל כמדינה יהודית ומעצם קיומו של "חוק-השבות", מדינת-ישראל אינה מדינת מהגרים קלאסית, משום שמרבים העולים לישראל מזדהים לחלוטין עם הערכים הלאומיים שלנו. כתוצאה מכך, החיכוך בין קבוצות אוכלוסייה שונות, שונה לחלוטין ממה שמתרחש באירופה, בארה"ב ובמקומות נוספים. לפיכך, חיזוק הערכים היהודיים במדינה וחיזוק המרחב הציבורי על בסיס הערכים הללו, יקנה ביטחון רב-יותר לכלל האוכלוסייה המתגוררת במדינה. אין מדובר על כפייה דתית, אלא על חיזוק הערכים התרבותיים עליהם הושתתה התרבות שלנו לאורך מאות ואלפי שנים.

באופן פרדוכסלי, הביטוי "מדינה דמוקרטית" בלבד, עלול להחליש את הצביון הלאומי של מדינת-ישראל שנועדה מלכתחילה להיות "מדינה יהודית" הן על-פי הצהרת בלפור (1917) והן על-פי הנוסח הנהדר שהובא במגילת-העצמאות (1948). מאידך, הביטוי "מדינה יהודית" אינו סותר ערכים דמוקרטיים מובהקים משום שהדת היהודית שמה דגש רב על ערכים אוניברסאליים - כמו חירות, שוויון, שוויון בפני החוק, זכויות קניין, בעיית הגר, קדושת החיים והדאגה לזולת - המצוטטים באופן תדיר במרבית המדינות דמוקרטיות בעולם. לערכים היהודיים הללו הייתה השפעה עצומה ברחבי-העולם במשך מאות שנים בעיקר באירופה, בארה"ב ואף באפריקה בעת שהחלה ההתעוררות הלאומית האפריקאית באמצע המאה ה-19. כך למשל, אחד ממבשריה של הלאומיות האפריקאית, אדוארד בליידן, שאב את השראתו מהקשר הלאומי הייחודי של היהודים לארץ-ישראל.

אדוארד בליידן  (Edward Blyden) נולד ב-1832 והלך לעולמו ב-1912. מוצאו היה מסנט-תומס באיים הקריביים, (איי הבתולה של ארה"ב כיום), אזור שהיה במשך רבות תחת הכיבוש הדני. בליידן היה מאבותיו הרוחניים של הלאומיות האפריקאית החדשה, ומחסידיה וממגשימיה של התנועה שדגלה ב"חזרה לאפריקה". הוא היגר לליבריה וכיהן בתפקיד שר-החוץ ואף היה מועמד לנשיאות. בליידן כתב מאמרים רבים על היסטוריה, תרבות, גורל וגאווה כושיים והדגיש את ייחודה וגדולתה של ה"אישיות האפריקאית". בליידן פעל רבות לפיתוח חינוך אפריקני מודרני שנועד למזג את המורשת הלאומית האפריקאית עם הישגי הציביליזציה האירופאית. כבר אז בליידן הבין את מה שמנהיגים אפריקאים רבים עדיין מסרבים להבין גם כיום את המובן-מאליו בשאלת הזהות הלאומית.

ב-1898 כתב בליידן את הדברים האלה: "יש לי עניין עמוק ביותר בהיסטוריה היהודית, ובעיקר באותה תנועה נפלאה המכונה ציונות. השאלה, במובנים רבים, דומה לזו המתסיסה אלפי כושים באמריקה, הרוצים בכל מאודם לחזור לארץ אבותיהם. ההיסטוריה של הגזע האפריקני - השעבוד, הרדיפות, האפליה והסבל, דומה להיסטוריה היהודית. יש לציין בסיפוק שהתנועה הציונית משפיעה על כל הקהילות היהודיות. היא עוקרת מתוכם חומרנות אדישה ומחזירה אותם לרוחניות, להכרה פעילה בדבר אחריות לאומית. אין כמעט איש בעולם התרבותי - נוצרי, מוסלמי או יהודי - שאינו מכיר בתביעה ובזכות היהודית לארץ הקודש. מעטים הם אלה שלא ישמחו - אם התנאים יאפשרו זאת - לראות יהודים חוזרים כגוף אחד לכור מחצבתם בארץ אבותיהם". הקטע מופיע בספרו "השאלה היהודית" שיצא לאור ב-1898. ובכן, 116 שנים עברו מאז שנכתבו הדברים החמים האלה והם עדיין מרגשים כאילו הם נאמרו בפעם הראשונה.

הזהות הלאומית שלנו מורכבת משלושה אבני-יסוד עיקריים: א) תורת-ישראל. ב) ארץ-ישראל. ג) בני-ישראל. במילים אחרות, הלאומיות שלנו אינה דוגלת בכיבושים טריטוריאליים לשם כיבוש והיא אינה עוסקת במיסיונריות בדומה לאסלאם ולנצרות. לא לחינם המקורות המקראיים שלנו עוסקים במתן הוכחות נחרצות לקשר בין בני-ישראל לבין ארץ-ישראל והם אף עוסקים ללא הרף בביסוס ערכים משפטיים שנועדו להסדיר את היחסים בין הקהילה לבין עצמה, בין הקהילה הלאומית-הטריטוריאלית לבין שכנותיה ובין הקהילה הלאומית-הדתית לבין בורא-עולם. אם מתעוררות מחלוקות בנוגע לנושא מסוים, הם נדונים במסגרת שלושת אבני-היסוד האלה המהווים חומה-בצורה לקיומה של הקהילה היהודית המתבססת על טריטוריה מוגדרת. על-הבסיס הזה אפשר לציין שהרעיון הלאומי (בכללותו) הוא למעשה המצאה יהודית. כך למשל, מתוקף היותה של הקהילה היהודית מבוססת טריטוריה, היה צורך לתת מענה משפטי לגבולותיהם המוסכמים של המים הטריטוריאליים של הקהילה המדינית. אלמנטים משפטיים רבים שהיו מובנים לנו לפני יותר מ-3,000 שנה, נקלטו במרחב התרבותי הדמוקרטי רק בעשרות השנים האחרונות.

עם העלאת רעיון "חוק הלאום" וההתלהמות הפוליטית שנלוותה לכך מפי גורמים פוליטיים אינטרסנטיים שאין להם ולא-כלום עם האינטרס הציבורי, נזרקו לחלל האוויר-העולם טענות שונות ומשונות שהחוק המוצע עלול, לכאורה, לסתור ערכים דמוקרטיים. אלא שהסעיפים המופיעים בחוק המוצע למעשה מקבעים את המציאות ולא משנים אותה, וזאת בניגוד מוחלט לטענותיה האומללות וההזויות של שרת-המשפטים ציפי לבני שהחליטה לעטות על עצמה את גלימת "שומרת הדמוקרטיה" בישראל. הדמוקרטיה כשלעצמה אינה מהווה מחסום מוחלט בפני אלה המעוניינים לחסל את הדמוקרטיה כשם שהחוקה האמריקאית אינה מעניקה זכויות למיעוטים על-פי המציאות הקיימת בארה"ב בשנים האחרונות למרות כהונתו של נשיא שחור ראשון במדינה זו. יתרה מזאת, בניגוד מוחלט לטענה של ציפי לבני (ולחבריה בתקשורת הישראלית) אין כל סתירה בין "חוק הלאום" לבין הדמוקרטיה הישראלית משום ששני ההיבטים האלה מסתדרים היטב האחד עם השני במדינת-ישראל כבר עשרות שנים. לפיכך, הטענות של המתנגדים ל"חוק הלאום" כנראה נובעות מאינטרסים פוליטיים צרים בלבד בשל ליקוי-מאורות פוליטי. צפי לבני כנראה סובלת (יחד עם אחרים בתקשורת הישראלית) מ"יודופוביה" קשה בשל חוסר-הבנה מוחלט הן בנוגע למציאות הקיימת בישראל, הן בנוגע למציאות האזורית והן בנוגע לערכים היהודיים שליוו את עמנו במשך אלפי שנים.

קיימת שאלה נוספת המתייחסת לנחיצותו של החוק. השאלה הגדולה היא האם באמת מדינת-ישראל זקוקה לחוק כזה. יכול להיות שהתשובה לכך חיובית. אולם, אם ראש-הממשלה - האחראי על ביטחונה ושלמותה של מדינת-ישראל מתוקף תפקידו - חושב שהחוק הזה חשוב, ראוי היה שהשרים המכהנים בממשלתו ינהלו עימו דיון ענייני על השגותיהם באופן הולם - ולא באמצעות התנהלות תקשורתית ברוטאלית שהפגינו אחדים מהשרים כדוגמת ציפי לבני ויאיר לפיד. גם הברוטאליות של התקשורת בעניין הזה לא תרמה מאומה לדיון החשוב הזה משום שהטענות שהועלו נגד החוק היו נגועות בגישה האוטומטית והנמהרת המתבטאת בתסמונת קשה של "אנטי ביבי". על הבסיס הילדותי הזה הוחלט גם על חוק בנוגע לעיתון "ישראל היום" - חוק שהוא לחלוטין אנטי-דמוקרטי עליו הצביעה ציפי לבני המתיימרת לשמור על ערכי הדמוקרטיה הישראלית.

מעיון בסעיפי החוק על-פי הצעתו של ראש-הממשלה, מסתבר שאין כל סיבה עניינית לא לתמוך בחוק המוצע. יתרה מזאת, כל ערבי הגון צריך לתמוך בחוק הזה משום שרק באמצעות חוק כזה יישמרו זכויותיו הדתיות והאזרחיות וזאת בניגוד מוחלט למה שמתרחש ברחבי העולם-הערבי כולו המצוי תחת דיכוי פוליטי ודתי בלתי-נסבל. כל נוצרי הגון המתגורר בישראל צריך לתמוך בחוק כזה משום שרק במסגרת המדינה היהודית זכויות הדתיות והאזרחיות יישמרו וזאת בניגוד מוחלט לטבח המתחולל ברחבי המזרח-התיכון כלפי המיעוטים הנוצריים. כל דרוזי הגון צריך לתמוך בחוק הזה משום שרק במסגרת המדינה היהודית זכויותיו הדתיות והאזרחיות הייחודיות יישמרו וזאת בניגוד מוחלט למה שמתרחש בסוריה ובלבנון בהן מתגוררים בני-העדה המצויים במתח דתי ועדתי בלתי-נסבל עם סביבתם.

כאשר אתם מתבוננים צפונה עד לרוסיה, וכשאר אתם מתבוננים מזרחה עד לסין או כאשר אתם מתבוננים מערבה עד למרוקו, בכל המרחב האדיר הזה קיימות עשרות רבות של מדינות. אולם רק מדינה אחת נחשבת למדינה ליבראלית, דמוקרטית, שוויונית ומתקדמת - כל זה מתקיים רק בשל היותה צמודה לערכים יהודיים שליוו את עמנו לאורך אלפי שנים. קצת חומר למחשבה לכול אלה מתנגדים לחוק המוצע בשל שיקולים פוליטיים צרים או לכאלה הסובלים מ"יודופוביה" חריפה כדוגמת עיתון "הארץ".

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "חוק הלאום - מדינה יהודית של כל אזרחיה", מגזין המזרח התיכון, 27 בנובמבר 2014.

לסיפור שלנו עם גרמניה יהיה סוף רע מאוד

למעשה, המאמר הנוכחי יעסוק בקצרה גם בספרו החדש והמצוין של העיתונאי אלדד בק, "גרמניה, אחרת", (בהוצאת ידיעות אחרונות, 2014). הספר של בק מצטרף לשני ספרי-חובה נוספים שיצאו-לאור גם הם בשנת 2014 ועוררו הדים רבים מאוד בציבור הישראלי: "תעשיית השקרים" של בן-דרור ימיני, ו"תפוס ת'יהודי" ושל טוביה טננבוים. שלושת הספרים הללו מהווים פריצת-דרך אינטלקטואלית שנועדה להציג מולנו, ללא כחל וסרק, את פניה המכוערות של התעמולה האנטי-ישראלית והתעמולה האנטישמית המתנהלת נגד מדינת-ישראל, תושביה וערכיה. משהו השתנה ברוח הישראלית - היא פחות תבוסתנית מבחינה אינטלקטואלית, וטוב שכך. ועם זאת, ולמרות זאת, זה עדיין לא סותר את השאיפה הישראלית הכנה למצוא פתרון הולם לסכסוך הערבי-ישראלי ולחפש נתיבות של שלום עם מדינות זרות, אלא שהפעם זה יהיה פתרון המבוסס על המציאות ולא על פנטזיות שמאלניות או ימניות חסרות-בסיס.

במשך שנים רבות הועלו טענות רבות נגד התקשורת הישראלית בשל היותה היסטרית ושטחית העסוקה בהאדרה-עצמאית ובהטלת רפש על אורחות חיינו בישראל במגוון נושאים ותחומים. והינה, בתקופה האחרונה עלתה וצצה מחאה חדשה, לכאורה, בשם "מחאת המילקי" הדבילית, שנופחה לממדים היסטריים בעזרת התקשורת הישראלית השרלטנית. מסתבר שהתקשורת הישראלית - כמעט כולה - שותפה לתעשיית-השקרים המתנהלת נגד מדינת-ישראל ותושביה מתוך כוונת-מכוון הנגועה בשיקולים פוליטיים שאין להם ולא-כלום עם האינטרס הציבורי הכולל. הפלופ התקשורתי בנוגע לירידה מהארץ ולנהירת הישראלים לברלין, התגלה כבלוף תקשורתי נוסף שנתמך בעזרת בעלי-עניין הבאים מאגף פוליטי מסוים. מנגד, הגרמנים עדיין לא מצליחים להבין איך מדינת-ישראל (כמדינה יהודית) הצליחה לעבור את גרמניה מבחינה תרבותית, השכלתית וטכנולוגית תוך כדי שמירה על ערכים דמוקרטיים וליברליים למרות הסביבה העוינת ולמרות ניסיונות ההשמדה - פעם מהצד הגרמני ופעם מהצד הערבי.

כאן נשאלת השאלה, מה אנחנו באמת יודעים על עצמנו, ומה באמת אנחנו יודעים על גרמניה - וזאת, מעבר ליחסי-הציבור שגרמניה טורחת לנהל לטובת לעצמה בקול תרועה רמה ובעזרת ממון רב. הספר של אלדד בק, "גרמניה, אחרת", בהחלט מצייר תמונה אמיתית יותר על גרמניה ועל יחסיה עם ישראל לאורך כל השנים האחרונות - עם סקירה היסטורית על מערכת היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות מאז שנת 1945.

בחודש יולי 2014, התברר שגרמניה איננה רק אלופת-העולם בכדורגל, אלה גם התברר  שכ-80 מיליון גרמנים הפכו ל"מומחים" גדולים לענייני המזרח-התיכון ובמיוחד לענייני "מוסר ישראלי" בעקבות מבצע "צוק איתן" שהחל בעקבות ירי מסיבי של טילים לעבר ישראל מרצועת-עזה. לפיכך, פרסום ספרו של אלדד בק הגיע בעיתוי מושלם לציבור קוראי העברית המעוניין להבין את "המצב הגרמני" של השנים האחרונות ואף להבין את הזרמים האלימים התת-קרקעיים המאיימים להתפרץ במדינה זו בכל רגע נתון. עיתוי נוסף הוא לרגל ציון 25 שנה לנפילת חומת ברלין וכן לציון 50 שנים לכינון היחסים בין גרמניה לישראל שיחול במאי 2015.

ב-9 בנובמבר 2014, נערכו בגרמניה חגיגות רבות-משתתפים לציון 25 שנה לנפילת חומת ברלין. גרמניה יכלה לבחור כל יום אחר לציון היום המיוחד הזה, אלא שהרשויות הגרמניות החליטו, כבר לפני שנים, לציין את האירוע דווקא ביום בו חל "ליל הבדולח" שאירע ב-9 בנובמבר 1938 שסימל יותר מהכול את תחילתו של "הפתרון הסופי" של היהודים על-פי המתווה הגרמני של אותן שנים. גרמניה רוצה לשכוח את "ליל הבדולח" בעזרת כינון זיכרון חלופי באמצעות חגיגות לציון יום "נפילת חומת ברלין" - מידי שנה, כל שנה, באותו מועד בו אירע "ליל הבדולח". לצערנו הרב, גם התקשורת הישראלית עסקה יותר בחגיגות לציון 25 שנה ל"נפילת חומת ברלין" מאשר באירועי "ליל הבדולח" של 1938. בכך, גם התקשורת הישראלית וגם הציבור הישראלי נפלו פעם נוספת למלכודת התעמולתית של גרמניה - וזאת, לא בפעם הראשונה. כך גם יהיה במסגרת האירועים לציון 50 שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין גרמניה לישראל כאשר גרמניה תכניס בדלת-האחורית את העניין הפלסטיני ואת הסכסוך הערבי-ישראלי למכלול האירועים הקשורים ליחסים הטעונים בין ישראל לגרמניה לאור העבר ההיסטורי האפל. גם במקרה הזה, מרבית הישראלים לא ממש מבינים את אורח-החשיבה האמיתי של גרמניה שנועד ליצור משוואה רעיונית בין גרמניה של אז (עד ל-1945) לישראל של היום ביחסיה עם העולם-הערבי ובמיוחד עם הפלסטינים. כך למשל, על-פי התקשורת הגרמנית (לפחות בחלקה), רק הילדים הפלסטינים זקוקים לטיפול פסיכולוגי בעקבות מבצע "צוק איתן". כנראה, שהילדים הישראלים אינם זקוקים לטיפול כזה משום שהם כבר מורגלים בהתעללות היסטורית מתמשכת מצד שכניהם.

אין תימה איפה, שבציבור הגרמני עולות מידי יום ביומו השוואות בין "ישראל של היום" לבין "גרמניה הנאצית", וזאת כחלק מריכוך הנפש הגרמנית לאור העבר ההיסטורי. התהליך הזה הצליח כמעט במלואו גם בעזרת ישראלים אחדים שיש להם נטייה להתחנף לגרמניה באמצעות הסתה אנטי-ישראלית הגובלת באנטישמיות לשמה. ארגוני השמאל בגרמניה וארגוני הימין בגרמניה שותים בצמא את דבריהם של הישראלים הללו, משום באמצעות מלל אנטי-ישראלי תוקפני, הגרמנים מצליחים לשכנע את עצמם שמה שהתחולל עד לשנת 1945, מוצדק בעקיפין. לתהליך הזה שותפים כל המוסדות הגרמנים הפועלים בישראל וכל המוסדות הישראלים הנתמכים באופן ישיר או באופן עקיף באמצעות מימון גרמני. ושוב, פעם אחר פעם, הישראלים נופלים למלכודת התעמולתית הגרמנית המתנהלת בישראל בעוצמות הולכות וגוברות.

אחד מכלי התקשורת היחידים הפועלים בהגינות מול ישראל בגרמניה, הוא העיתון היומי רב-התפוצה "בילד" (BILD) שנוסד בשנת 1952 בידי אקסל שפרינגר (1985-1912). באמצעות עיתון זה ובאמצעות רשת של מגזינים שנרכשו בידי ההוצאה-לאור הנושאת את שמו של שפרינגר, עיתונאים גרמנים אחדים מנסים להציג קו שפוי יותר הין ביחס לישראל והן ביחס לאירועים המתחוללים בזירה הבינלאומית. לעיתים, העיתון נוקט במחוות יוצאות-דופן בטיבן כלפי ישראל וכלפי הציבור היהודי המתגורר באירופה. אלא, שלעיתים נדמה שהעיתון מנהל קרב-מאסף לנוכח השינויים המתחוללים גרמניה הקשורים גם לעליית כוחו של האסלאם הרדיקלי בכל רחבי גרמניה לצד התגברותן של תנועות ניאו-נאציות הפעולות באורח גלוי. חלק מהבעיה נעוצה בנטייה הגרמנית להתעלם מבעיות קרדינאליות, אך ברגע שהן צצות בעוצמות כאלה ואחרות, כולם מפגינים הבעה של "הפתעה" על פניהם.

גרמניה היא מדינה ש"מופתעת" מעצמה בכל פעם מחדש: היא מופתעת כשהחורף מגיע; היא מופתעת מעליית מפלס המים בנהרות בכל חורף; היא מופתעת תמיד משיטפונות; היא מופתעת מהפסקות חשמל ומקריסת עצים; היא מופתעת כל פעם מחדש שהטמפרטורות בקיץ נוסקות ל-38 מעלות ללא מזגנים בבתים ובמקומות העבודה; היא כמובן מופתעת כל שנה מנתונים על עוני, בערות ומנתונים על ממדי הפשיעה במדינה. באופן דומה, גרמניה תמיד "מופתעת" מתופעות חברתיות קשות, כשם שהיא מופתעת מבזבוז משווע של כספים על פרויקטים חסרי-תכלית או על כאלה הנמשכים שנים ללא סוף - שאולי יסתיימו אי-שם בעתיד הרחוק (כמו למשל, שדה התעופה החדש של ברלין). הגרמנים תמיד "מופתעים" שהמציאות אינה מתיישרת עם הסיפורים שמספרות להם ממשלת גרמניה והתקשורת הגרמנית. כך למשל, גרמניה "מאוד הופתעה" מתופעת האסלאם הרדיקלי שצבר תאוצה במהלך השנה האחרונה.

בעקבות במבצע "צוק איתן" ובעקבות המלחמה האכזרית שהתחוללה באוקראינה, קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל העניקה הצהרה לתקשורת ש"לאור האירועים בעזה ובאוקראינה אנחנו צריכים להיות אסירי-תודה שאנו חיים במדינה בטוחה". אכן נשמע הגיוני. אלא שמאחורי "ההיגיון הגרמני", התחולל באותה-עת רצף אלים של הפגנות אנטישמיות בכל רחבי גרמניה במסווה של דאגה לפלסטינים בעזה. יתרה מזאת, לאורך כל התקופה האחרונה נרשמו מאות עימותים אלימים בין ארגונים ניאו-נאצים לבין ארגונים ג'יהאדיסטים שהזדהו את האידיאולוגיה של ארגון "המדינה האסלאמית" הפועל בסוריה ובעיראק. הביטוי המכובס בו השתמשו בגרמניה כדי להסביר את העימותים הללו התבטא במושג "חוליגאנים נגד סלפיסטים" שהיווה ביטוי נוח גם לארגונים הניאו-נאצים שפעלו נגד הג'יהאדיסטים הגרמנים המאוגדים בעשרות ארגונים אסלאמיים רדיקליים.

במהלך השנה האחרונה גרמניה הפכה ליצואנית מצטיינת של ג'יהאדיסטים המצטרפים לארגון "המדינה האסלאמית" הפועל בסוריה ובעיראק. על-פי הערכות אחדות, הנכונות לחודש נובמבר 2014, הצטרפו כ-1,000 גרמנים לארגוני הטרור הפועלים בסוריה ובעיראק. רשויות-הביטחון של גרמניה מציינות מספרים נמוכים מעט. אולם לאור ניסיון העבר, לרשויות הממלכתיות בגרמניה יש אינטרס עליון להפחית בעוצמתן של תופעות חברתיות ופוליטיות שליליות העלולות להעיב על הדימוי הגרמני שנבנה בעמל רב לאורך עשרות השנים האחרונות. לפיכך, הספר של העיתונאי אלדד בק, הוא ספר חובה לכול מי שמתעניין בגרמניה של השנים האחרונות או רוצה להרחיב את ידיעותיו של התופעות הפוליטיות השוררות בגרמניה ביחס למדינת-ישראל, לתושביה ולערכיה כמדינה יהודית. ראוי לציין שמאז שאובמה החל את כהונתו בבית-הלבן בינואר 2009, חלה התרחקות הדרגתית בין גרמניה לישראל בעידודו של הבית הלבן. הינה כי כן, לסיפור שלנו עם גרמניה יהיה סוף רע מאוד.

==

מאת:  ד"ר יוחאי סלע, "לסיפור שלנו עם גרמניה יהיה סוף רע מאוד", מגזין המזרח התיכון, 13 בנובמבר 2014,

התבוסה של אובמה היא גם התבוסה של ארה"ב

מאז שברק חוסיין אובמה החל את כהונתו בבית-הלבן בינואר 2009, עמיתי ד"ר ישראל בר-ניר ואנוכי פרסמנו מאמרים רבים - אולי עשרות מאמרים - בהם ניתחנו את מדיניות של אובמה בהיבטים רבים ומגוונים המרכיבים את החיים האמריקאים ואף בהיבטים רבים הנושקים ליחסיה של ארה"ב תחת הנהגתו של אובמה מול מדינת-ישראל. לצערי הרב, אני חייב לציין, שלא כולם זיהו שלמעשה מדובר ב"בלוף אחד גדול". דהיינו אובמה ניסה לנהל מעצמה כדוגמת ארה"ב כאילו הוא עדיין מתפקד כמדריך במועדון נוער מקומי בשיקגו. רבים בתקשורת הישראלית היו שבויים ברטוריקה של אובמה - ולא במשמעויות ההיסטוריות והבינלאומיות של דבריו הן בענייני פנים והן בענייני חוץ. אובמה הצליח לגרום לאמריקאים להתבייש בעצמם - או במילים אחרות, אובמה דרש במפגיע מהאמריקאים להתבייש בהיסטוריה האמריקאית ובמורשת האמריקאית. בכך, אובמה הפך את ארצות-הברית ממדינה הבטוחה בעצמה ובהשפעתה הבינלאומית, למעצמה רופסת המזלזלים בהבטחותיה ובמעשיה. עם הזמן, אובמה הפך מ"משיח" לטרגדיה שהיא כולה מעשי-ידיו הוא.

לקראת הבחירות שנערכו לסנאט ולבית-נבחרים ב-4 בנובמבר 2014, אובמה הצהיר שהבחירות הללו מהוות מבחן להבעת-אמון במדיניותו. אובמה כ"אוטיסט פוליטי" לא ממש הבין את מה שהתחולל בארה"ב במהלך השנים האחרונות כפי שהוא לא הבין את האירועים הבינלאומיים האקוטיים שערערו לחלוטין את מעמדה של ארה"ב ברחבי-העולם. לפיכך התבוסה של אובמה בבחירות הללו, הן לכול הדעות גם התבוסה של ארה"ב כמדינה וכמעצמה בינלאומית. אובמה ייתפס בעיני האמריקאים כאחד מהנשאים הכושלים ביותר של ארה"ב מאז 1945. לאובמה נותרו עוד כשנתיים עד לסיום כהונתו. ספק רב, אם אובמה יוכל לתקן במהלך התקופה הקרובה את מה שהוא עמל להרוס במהלך שש השנים האחרונות. אמריקה שרויה בדכדוך עמוק מאוד, לפיכך נשאלת השאלה מיהו ה"צ'קן שיט" האמיתי כאן. עם זאת, מצב העניינים החדש לא פותר את ראש-ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לחפש דרך נאותה לגשר בין ישראל לארה"ב תחת הנהגתו של אובמה.

חודשים אחדים לאחר בחירתו של אובמה ולאחר כניסתו לבית-הלבן בינואר 2009, פרסמנו במגזין זה שני מאמרים עוקבים העוסקים במדיניות של אובמה הן כלפי ישראל והן כלפי העולם-המוסלמי. לפיכך, נשאלת השאלה אם כבר בחודשים הראשונים לכהונתו, הצלחנו להבין את מה שעתיד להתחולל - וזאת בניגוד גמור לתחזיותיה של התקשורת הישראלית ושל התקשורת הבינלאומית. להן מובאים קטעים משני המאמרים שפרסמתי במגזין זה. המאמר הראשון: מה-23 במאי 2009. המאמר השני: מה-13 ביוני 2009. המאמרים התפרסמו הרבה לפני קריסתן של המדינות הערביות בעקבות "האביב הערבי" והשתלטותם של גורמים אסלאמיים רדיקליים על חלקים רחבים במזרח-התיכון. האם התחזית שלנו בנוגע לאובמה התגשמה? בואו נבדוק על-פי שני המאמרים האלה:

אובמה והמוסלמים

חלק מהמאמר שהתפרסם ב-23 במאי 2019: לאן שלא נפנה את מבטנו במרחב המוסלמי, ניווכח שקיימים בו עימותים אלימים עתירי-קורבנות בשל סכסוכים היסטוריים בין המוסלמים לבין עצמם ללא שום קשר לארה"ב או לישראל או למדינות מערביות אחרות. באורח מסורתי, משרד-החוץ האמריקאי ביקש בדרך-כלל להשפיע על מדיניותו של הנשיא המכהן במטרה לחזק את הקשר עם המדינות המוסלמיות גם על חשבון גורמים מערביים ובראשן ישראל. עם כניסתו של ברק אובמה לבית-הלבן, נראה כי התלכדו המטרות בדמותה של מדיניות הדוגלת בחיזוק הקשר בין ארה"ב למדינות המוסלמיות תוך התרחקות הדרגתית מישראל. ארה"ב רוצה לצאת מעיראק ומאפגניסטן, ובשל כך היא זקוקה לעולם הערבי ולאיראן. גם אם העניינים יסתבכו לחלוטין בעקבות מדיניותו החדשה של אובמה, הוא יוכל לטעון כי הוא ירש את המצבים המסובכים הללו בשל המדיניות הכושלת של הנשיאים הקודמים. ארה"ב משערת - בדומה לבריה"מ בשנות ה-60 של המאה הקודמת - שהדרך לליבם של הערבים והמוסלמים עוברת באמצעות טון תקיף ומתלהם נגד ישראל. המדיניות הזו נכשלה בתקופתו של הנשיא קרטר, והיא עתידה להיכשל גם הפעם, שכן המאבקים בתוך העולם-המוסלמי מרים יותר מהמאבקים שהמוסלמים מנהלים נגד מדינת-ישראל או נגד העולם המערבי.

בחודש יוני 2009 עתידים להתרחש שלושה אירועים חשובים במזרח-התיכון: ב-4 ביוני 2009 אובמה יישא נאום פייסני במצרים המיועד לאוזניים מוסלמיות; ב-7 ביוני יערכו בחירות גורליות בלבנון; וב-12 ביוני יערכו באיראן בחירות לנשיאות המדינה השיעית. אם אחמדינג'אד ינצח, הוא יפרש זאת כאיתות אלוהי להמשיך במדיניות הגרעין השיעית ולקדם את האידיאולוגיה השיעית במרחב המוסלמי. סביר להניח שהנאום של אובמה נועד להשפיע על הבחירות בלבנון ובאיראן. אך מעל לכל, ארה"ב של ברק אובמה מעוניינת לאותת לעולם המוסלמי על שינויים במדיניות החוץ של ארה"ב ועל התרופפות הדרגתית של הקשר המחייב בין ארה"ב לישראל. הטקטיקה הזו נועדה לשרת מטרה אסטרטגית ארוכת-טווח שנועדה, בין היתר, להפחית את המתח הקיים בין העולם המוסלמי לבין ארה"ב לטובת האינטרסים הצבאיים, הפוליטיים והכלכליים של ארה"ב.

לאובמה יש כריזמה טלוויזיונית יוצאת מהכלל, וזו מחפה של בעיות תפקודיות רבות שעוד יתגלו במהלך השנה הקרובה. מנהיגים זרים שנפגשו עמו ידעו לספר את שטחיותה של האג'נדה הפוליטית של אובמה במונחים של תמימות פוליטית שאינה הולמת מעצמה כדוגמת ארה"ב האמורה לייצג את העולם-החופשי ואת העולם הדמוקרטי. ברגע שאובמה חורג מעט מהשיח האידיאולוגי הכללי המאפיין את הרטוריקה שלו, צצה ועולה רדידותה של המחשבה הפוליטית והמסקנות הנובעות ממחשבה זו. בביקורו בטורקיה בתחילת אפריל 2009, אובמה הצהיר שהוא מצפה מאירופה לצרף את טורקיה לאיחוד האירופאי. אובמה הליברל ביקש להשכיח את הזוועות של הטבח הטורקי בארמנים, ומצד שני הוא ביקש לכפות על אירופה פרטנר זר ומוסלמי לאיחוד. בתגובה להצהרה של אובמה, נשיא צרפת סרקוזי שלח את אובמה להכין שיעורי-בית, שכן הנושא הזה לדידו של סרקוזי הוא עניין פנים-אירופאי. ההתערבות הבוטה של אומבה בעניין הטורקי, הביאה להתרחקות פוליטית בינו לבין גורמים אירופאים שביקשו לשפר את היחסים עם ארה"ב. ועם זאת, גורמים אמריקאים מסרו שהנשיא אובמה הורה לקדם את התוכנית להצבת מערכת להגנה מפני טילים במזרח-אירופה, וזאת למרות התנגדותה ואיומיה של רוסיה.

פגישת אובמה נתניהו

התקשורת הישראלית שסיקרה את מהלך האירועים לפני הפגישה ולאחר הפגישה, דיווחה בטון היסטרי ומפחיד שהיה לחלוטין תלוש מהמציאות. אולם, חשוב לציין שבפגישה המצולמת בין השניים התגלתה התמונה הבאה: בנימין נתניהו התנהל כמי שמייצג מדינה מכובדת ורצינית, בעוד שברק אובמה נראה כמי שהתפקיד גדול עליו בכמה מספרים. התקשורת הישראלית עדיין שבויה בדימוי הטלוויזיוני של אובמה, לפיכך השטחיות של דבריו התפרשו בתחילה כעניין הנובע מאינטליגנציה עודפת. אך למען האמת, היהירות הסמויה שהפגין אובמה במהלך הפגישה עם נתניהו נבעה למעשה מבורות של טירון בתחילת דרכו המחפש קיצורי-דרך בנושאים בעלי רקע היסטורי עמוק ומושרש. ימים אחדים לאחר הפגישה עם נתניהו, גם הטון התקשורתי בנוגע לאובמה השתנה לאיטו - ולא לטובה, שכן התברר כי הפנטזיות בנוגע לאובמה שאפיינו את תחילת דרכו חרגו לחלוטין מן הטעם הטוב.

אמריקה של אובמה ונשף המסכות הערבי

המאמר שהתפרסם ב-13 ביוני 2019 במגזין זה: פופולאריות ציבורית עדיין אינה ההוכחה לכך שקיימת עוצמה ציבורית ופוליטית אפקטיבית שיש ביכולתה להביא לשינויים רדיקליים עמוקים. יהא נאומו של בנימין נתניהו אשר יהא (נאום בר-אילן מיוני 2009), הממשל החדש של ארצות-הברית החליט ללכת לעימות הדרגתי עם ישראל במישורים אחדים. המטרה: להפגין לעיני העולם-המוסלמי שארה"ב של אובמה יכולה להיות קשוחה עם ישראל כדי לשפר את מעמדה בעיני המדינות המוסלמיות שהיא כה זקוקה להן בשנים הקרובות - החל מסעודיה (דולרים, והרבה דולרים) וכלה באיראן השיעית שיש ביכולתה להשפיע על הנעשה בעיראק. בשל כך, מערכת יחסי-הציבור המשומנת היטב של אובמה, דואגת להפיץ מידי יום ביומו כותרות חדשותיות הנוגעות לישראל: פעם הדלפות, פעם שיחות רקע, פעם פליטות-פה לכאורה, פעם צילומים, ופעם עדות של נציגי ממשל בפני ועדות הסנאט האמריקאי. מאומה מכול זה לא נעשה באורח-מקרי, כפי ש"הבחורות המתעלפות" בכנסי הבחירות של אובמה לא התעלפו בשל התרגשותן האמיתית. למקהלת המעודדות של אובמה בתקשורת הישראלית אין צורך להעניק שכר - החברים הבכירים במקהלה זו התנדבו להתעלף באורח מאולץ בכל פעם שאובמה פתח או פותח את פיו גם כשהוא מדבר על ענייני זוטות. 

אמריקה של אובמה משערת שחבטות מילוליות בישראל מקנות לה נקודות זכות בזירה הבינלאומית. אך למען האמת, מרבית האימפריות הזמניות ששלטו במזרח-התיכון נהגו כך כלפי היישוב היהודי או כלפי מדינת-ישראל הריבונית, והדבר לא הוסיף לכבודן ולמעמדן הבינלאומי. ארה"ב שאבה את כוחה ועוצמתה במזרח-התיכון גם בשל הקשר ההדוק שלה עם ישראל ב-40 השנים האחרונות. בריטניה הפכה באופן הדרגתי ללא רלוונטית למזרח-התיכון, וזאת משום שהיא החליטה להפר את הבטחותיה שניתנו לראשי היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז 1917. צרפת הפכה ללא רלוונטית למזרח-התיכון בגלל שהיא נטשה את ישראל באחת משעותיה הקשות מעט לפני מלחמת ששת-הימים, ביוני 1967. בריה"מ לשעבר ניתקה את יחסיה עם ישראל ב-1967, ובשל כך היא הפכה לגורם מאוס מבחינתה של ישראל למרות עוצמתה הצבאית של בריה"מ והשפעתה על העולם-הערבי. בדרך-כלל, גורמים מחוץ למזרח-התיכון אינם מבינים את הקודים הפנימיים של האזור הזה והם נוטים לטעות בהבנת הזרמים התת-קרקעיים הרוחשים בו. גם אנחנו כלולים במשוואה הזו, ולכן אנו טועים מידי פעם בהבנת המניעים האמיתיים הנוגעים לאורח-מחשבתם של השחקנים הראשיים באזור כפי שהדבר התברר לאשורו לאחר הסכם אוסלו מ-1993. אמריקה של אובמה מחפשת פתרון (מדיני) עד 2011, בעוד שהשחקנים הראשיים באזור מתייחסים למעשיהם במונחים היסטוריים ארוכי-טווח של עשרות ומאות שנים.

אמריקה של אובמה מבקשת מהשחקנים הראשיים במזרח-תיכון להיות כנים עם עצמם ועם אחרים. זו בקשה הגיונית ומתבקשת בעיקר אם היא המופנית לעבר מנהיגים החיים בתרבות מערבית, הישגית וליברלית כדוגמת מדינת-ישראל. אולם, עצם האמירה המופנית במפגיע גם לעבר העולם-המוסלמי, מראה בעליל על חוסר-הבנה בתרבות הפוליטית הערבית וגם בזו האסלאמית. "להגיד את האמת" בעולם-הערבי, משמעותו לחשוף את הפגמים העמוקים הקיימים בעולמו הפנימי והחיצוני ולהציבו בעמדת נחיתות מול שאר העולם-הרחב הפעיל והאנרגטי. אבל אמריקה של אובמה בחרה לחבוט בישראל הדמוקרטית, ולא להציב מראה אמיתית מול העולם-הערבי והאסלאמי כפי שמתחייב מהמטלה שהיא נטלה על עצמה - דהיינו לחנך את העולם כולו על-פי ערכים ליברליים מסוימים. להתחנף לעולם-המוסלמי, משמעותו גם לעבור תהליך של איסלאמיזציה כפי שהדבר מתרחש על אדמת אירופה ב-20 השנים האחרונות. להתחמק מהבעיות האמיתיות של ארה"ב מבית ומחוץ בעזרת חנופה לעולם-המוסלמי עוזרת לטווח הקצר בלבד, אך מולידה בעיות נוספות קשות מנשוא לטווח הארוך.

האמת והכנות של אובמה

המדיניות הנוכחית של ארה"ב כלפי ישראל במישור ההצהרתי, מוכיחה לעולם כולו את התיזה הראשית בנוגע לארה"ב: דהיינו, לארה"ב יש מסורת ארוכה של נטישת בעלות-בריתה דווקא ברגעים מכריעים. ארה"ב הסתבכה קשות בעיראק ואפגניסטן (למרות אזהרותיהם של בכירים ישראלים לפני הפלישה לעיראק), אך הנסיגה משם אינה עוברת דרך מרפסת ביישוב עילי או באריאל. ישנו הבדל גדול מאוד בין לדעת מבחינה תיאורטית איך ללכת בנתיב מסוים, לבין ללכת בו בפועל. על כן בעולם התיאורטי של אובמה, הניצחון של המחנה הפרו-מערבי בלבנון בבחירות האחרונות שנערכו ב-7 ביוני 2009, נתפס כניצחון שהושג בעזרת השפעתה של הרטוריקה הנשיאותית. אך למעשה, הניצחון הפרו-מערבי בלבנון הושג בעקבות תוצאותיה של מלחמת לבנון השנייה ובשל ניסיונותיו של חיזבאללה להשתלט על ביירות במאי 2008. יתרה מזאת, נצחונו של אחמדינג'אד באיראן בבחירות של יוני 2009, הורס את העולם הווירטואלי ששורטט על ניירות-עמדה במסדרונותיו של הבית הלבן. הרשלנות האמריקאית בנוגע לצפון-קוריאה והעיוורון האידיאולוגי האמריקאי בנוגע לאופיו ולמעשיו של העולם המוסלמי ברחבי-העולם, עלולים לדרבן את הגורמים הרדיקליים להפעיל לחץ גדול יותר על המדינות המתונות באזור ואף להציב את ישראל במוקד התקפותיהם. אנו עלולים לגלות שבעקבות המדיניות החדשה של אובמה, ארה"ב איננה חלק מהפתרון, אלא היא חלק מבעיה גדולה ומעיקה המהווה איום על מדינות דמוקרטיות אחדות.

נקודות המחלוקת עם ארה"ב

אמריקה של אובמה בונה את העימות עם ישראל באופן הדרגתי במישורים אחדים. בימים אלה ארה"ב מתמקדת בשאלת הריבוי הטבעי בהתנחלויות ביהודה ושומרון, ובכך היא מסמנת את ישראל כמטרה העיקרית להתקפות בינלאומיות תוך כדי התעלמות מכוונת מבעיות אקוטיות אחרות בזירה הבינלאומית. גם אם ישראל תסכים להתפשר בנושא זה ובנושאים אחרים, ארה"ב תעלה לדיון בעיות נוספות כגון: בעיית הפליטים - ארה"ב תדרוש קליטה "סמלית" של פליטים ערבים במדינת-ישראל; בעיית ירושלים - ארה"ב תדרוש נוכחות נוצרית בירושלים לכאורה תחת הדגל והפיקוח של האו"ם; בעיית רמת-הגולן - ארה"ב תחתור לנסיגה מלאה של ישראל עד לקו המים של הכינרת; ובעיית ערביי-ישראל - ארה"ב תדרוש מישראל להעניק לערביי-ישראל אוטונומיה פוליטית ותרבותית מלאה הנבדלת לחלוטין מישראל היהודית. על-מנת להבין לאן חותרת ארה"ב של אובמה, צריך רק להביט על פניו הזחוחות של ג'ימי קרטר, נשיא ארה"ב לשעבר, בעת ביקוריו במזרח-התיכון. קרטר, כנוצרי אדוק, רואה בלאומיות הפלסטינית המדומיינת את היורשת האמיתית של ארץ-ישראל הפוסט-יהודית. על כן, הבעיה בינינו לבין ארה"ב, אינה נוגעת רק להתנחלות כזו או אחרת, אלא לבעיה עמוקה הרבה יותר הנוגעת לשאלות יסוד של קיומנו הריבוני והלאומי בארצנו היחידה. יוהרה, מעולם לא היטיבה עם אימפריות שעלו וירדו לאורך ההיסטוריה כפי שאנו מכירים זאת לאור 4,000 שנות היסטוריה ישראלית החקוקות בכל אחת מפינותיה של ארץ-ישראל. רצוי ואפשר להגיע לפשרה אידיאולוגית בארץ-ישראל - אך לא בכל מחיר ולא בכל תנאי.

עד כאן שני המאמרים שהתפרסמו חודשים אחדים לאחר בחירתו של אובמה. הבעיה היא שחלקים רחבים בתקשורת הישראלית הלכו שבי אחרי הרטוריקה של אובמה, ומכאן גם כישלונה לבחון את את דבריו באור מעט יותר מפוכח.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "המפלה של אובמה היא גם המפלה של ארצות-הברית", מגזין המזרח התיכון, 6 בנובמבר 2014.