התבוסה של אובמה היא גם התבוסה של ארה"ב

מאז שברק חוסיין אובמה החל את כהונתו בבית-הלבן בינואר 2009, עמיתי ד"ר ישראל בר-ניר ואנוכי פרסמנו מאמרים רבים - אולי עשרות מאמרים - בהם ניתחנו את מדיניות של אובמה בהיבטים רבים ומגוונים המרכיבים את החיים האמריקאים ואף בהיבטים רבים הנושקים ליחסיה של ארה"ב תחת הנהגתו של אובמה מול מדינת-ישראל. לצערי הרב, אני חייב לציין, שלא כולם זיהו שלמעשה מדובר ב"בלוף אחד גדול". דהיינו אובמה ניסה לנהל מעצמה כדוגמת ארה"ב כאילו הוא עדיין מתפקד כמדריך במועדון נוער מקומי בשיקגו. רבים בתקשורת הישראלית היו שבויים ברטוריקה של אובמה - ולא במשמעויות ההיסטוריות והבינלאומיות של דבריו הן בענייני פנים והן בענייני חוץ. אובמה הצליח לגרום לאמריקאים להתבייש בעצמם - או במילים אחרות, אובמה דרש במפגיע מהאמריקאים להתבייש בהיסטוריה האמריקאית ובמורשת האמריקאית. בכך, אובמה הפך את ארצות-הברית ממדינה הבטוחה בעצמה ובהשפעתה הבינלאומית, למעצמה רופסת המזלזלים בהבטחותיה ובמעשיה. עם הזמן, אובמה הפך מ"משיח" לטרגדיה שהיא כולה מעשי-ידיו הוא.

לקראת הבחירות שנערכו לסנאט ולבית-נבחרים ב-4 בנובמבר 2014, אובמה הצהיר שהבחירות הללו מהוות מבחן להבעת-אמון במדיניותו. אובמה כ"אוטיסט פוליטי" לא ממש הבין את מה שהתחולל בארה"ב במהלך השנים האחרונות כפי שהוא לא הבין את האירועים הבינלאומיים האקוטיים שערערו לחלוטין את מעמדה של ארה"ב ברחבי-העולם. לפיכך התבוסה של אובמה בבחירות הללו, הן לכול הדעות גם התבוסה של ארה"ב כמדינה וכמעצמה בינלאומית. אובמה ייתפס בעיני האמריקאים כאחד מהנשאים הכושלים ביותר של ארה"ב מאז 1945. לאובמה נותרו עוד כשנתיים עד לסיום כהונתו. ספק רב, אם אובמה יוכל לתקן במהלך התקופה הקרובה את מה שהוא עמל להרוס במהלך שש השנים האחרונות. אמריקה שרויה בדכדוך עמוק מאוד, לפיכך נשאלת השאלה מיהו ה"צ'קן שיט" האמיתי כאן. עם זאת, מצב העניינים החדש לא פותר את ראש-ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לחפש דרך נאותה לגשר בין ישראל לארה"ב תחת הנהגתו של אובמה.

חודשים אחדים לאחר בחירתו של אובמה ולאחר כניסתו לבית-הלבן בינואר 2009, פרסמנו במגזין זה שני מאמרים עוקבים העוסקים במדיניות של אובמה הן כלפי ישראל והן כלפי העולם-המוסלמי. לפיכך, נשאלת השאלה אם כבר בחודשים הראשונים לכהונתו, הצלחנו להבין את מה שעתיד להתחולל - וזאת בניגוד גמור לתחזיותיה של התקשורת הישראלית ושל התקשורת הבינלאומית. להן מובאים קטעים משני המאמרים שפרסמתי במגזין זה. המאמר הראשון: מה-23 במאי 2009. המאמר השני: מה-13 ביוני 2009. המאמרים התפרסמו הרבה לפני קריסתן של המדינות הערביות בעקבות "האביב הערבי" והשתלטותם של גורמים אסלאמיים רדיקליים על חלקים רחבים במזרח-התיכון. האם התחזית שלנו בנוגע לאובמה התגשמה? בואו נבדוק על-פי שני המאמרים האלה:

אובמה והמוסלמים

חלק מהמאמר שהתפרסם ב-23 במאי 2019: לאן שלא נפנה את מבטנו במרחב המוסלמי, ניווכח שקיימים בו עימותים אלימים עתירי-קורבנות בשל סכסוכים היסטוריים בין המוסלמים לבין עצמם ללא שום קשר לארה"ב או לישראל או למדינות מערביות אחרות. באורח מסורתי, משרד-החוץ האמריקאי ביקש בדרך-כלל להשפיע על מדיניותו של הנשיא המכהן במטרה לחזק את הקשר עם המדינות המוסלמיות גם על חשבון גורמים מערביים ובראשן ישראל. עם כניסתו של ברק אובמה לבית-הלבן, נראה כי התלכדו המטרות בדמותה של מדיניות הדוגלת בחיזוק הקשר בין ארה"ב למדינות המוסלמיות תוך התרחקות הדרגתית מישראל. ארה"ב רוצה לצאת מעיראק ומאפגניסטן, ובשל כך היא זקוקה לעולם הערבי ולאיראן. גם אם העניינים יסתבכו לחלוטין בעקבות מדיניותו החדשה של אובמה, הוא יוכל לטעון כי הוא ירש את המצבים המסובכים הללו בשל המדיניות הכושלת של הנשיאים הקודמים. ארה"ב משערת - בדומה לבריה"מ בשנות ה-60 של המאה הקודמת - שהדרך לליבם של הערבים והמוסלמים עוברת באמצעות טון תקיף ומתלהם נגד ישראל. המדיניות הזו נכשלה בתקופתו של הנשיא קרטר, והיא עתידה להיכשל גם הפעם, שכן המאבקים בתוך העולם-המוסלמי מרים יותר מהמאבקים שהמוסלמים מנהלים נגד מדינת-ישראל או נגד העולם המערבי.

בחודש יוני 2009 עתידים להתרחש שלושה אירועים חשובים במזרח-התיכון: ב-4 ביוני 2009 אובמה יישא נאום פייסני במצרים המיועד לאוזניים מוסלמיות; ב-7 ביוני יערכו בחירות גורליות בלבנון; וב-12 ביוני יערכו באיראן בחירות לנשיאות המדינה השיעית. אם אחמדינג'אד ינצח, הוא יפרש זאת כאיתות אלוהי להמשיך במדיניות הגרעין השיעית ולקדם את האידיאולוגיה השיעית במרחב המוסלמי. סביר להניח שהנאום של אובמה נועד להשפיע על הבחירות בלבנון ובאיראן. אך מעל לכל, ארה"ב של ברק אובמה מעוניינת לאותת לעולם המוסלמי על שינויים במדיניות החוץ של ארה"ב ועל התרופפות הדרגתית של הקשר המחייב בין ארה"ב לישראל. הטקטיקה הזו נועדה לשרת מטרה אסטרטגית ארוכת-טווח שנועדה, בין היתר, להפחית את המתח הקיים בין העולם המוסלמי לבין ארה"ב לטובת האינטרסים הצבאיים, הפוליטיים והכלכליים של ארה"ב.

לאובמה יש כריזמה טלוויזיונית יוצאת מהכלל, וזו מחפה של בעיות תפקודיות רבות שעוד יתגלו במהלך השנה הקרובה. מנהיגים זרים שנפגשו עמו ידעו לספר את שטחיותה של האג'נדה הפוליטית של אובמה במונחים של תמימות פוליטית שאינה הולמת מעצמה כדוגמת ארה"ב האמורה לייצג את העולם-החופשי ואת העולם הדמוקרטי. ברגע שאובמה חורג מעט מהשיח האידיאולוגי הכללי המאפיין את הרטוריקה שלו, צצה ועולה רדידותה של המחשבה הפוליטית והמסקנות הנובעות ממחשבה זו. בביקורו בטורקיה בתחילת אפריל 2009, אובמה הצהיר שהוא מצפה מאירופה לצרף את טורקיה לאיחוד האירופאי. אובמה הליברל ביקש להשכיח את הזוועות של הטבח הטורקי בארמנים, ומצד שני הוא ביקש לכפות על אירופה פרטנר זר ומוסלמי לאיחוד. בתגובה להצהרה של אובמה, נשיא צרפת סרקוזי שלח את אובמה להכין שיעורי-בית, שכן הנושא הזה לדידו של סרקוזי הוא עניין פנים-אירופאי. ההתערבות הבוטה של אומבה בעניין הטורקי, הביאה להתרחקות פוליטית בינו לבין גורמים אירופאים שביקשו לשפר את היחסים עם ארה"ב. ועם זאת, גורמים אמריקאים מסרו שהנשיא אובמה הורה לקדם את התוכנית להצבת מערכת להגנה מפני טילים במזרח-אירופה, וזאת למרות התנגדותה ואיומיה של רוסיה.

פגישת אובמה נתניהו

התקשורת הישראלית שסיקרה את מהלך האירועים לפני הפגישה ולאחר הפגישה, דיווחה בטון היסטרי ומפחיד שהיה לחלוטין תלוש מהמציאות. אולם, חשוב לציין שבפגישה המצולמת בין השניים התגלתה התמונה הבאה: בנימין נתניהו התנהל כמי שמייצג מדינה מכובדת ורצינית, בעוד שברק אובמה נראה כמי שהתפקיד גדול עליו בכמה מספרים. התקשורת הישראלית עדיין שבויה בדימוי הטלוויזיוני של אובמה, לפיכך השטחיות של דבריו התפרשו בתחילה כעניין הנובע מאינטליגנציה עודפת. אך למען האמת, היהירות הסמויה שהפגין אובמה במהלך הפגישה עם נתניהו נבעה למעשה מבורות של טירון בתחילת דרכו המחפש קיצורי-דרך בנושאים בעלי רקע היסטורי עמוק ומושרש. ימים אחדים לאחר הפגישה עם נתניהו, גם הטון התקשורתי בנוגע לאובמה השתנה לאיטו - ולא לטובה, שכן התברר כי הפנטזיות בנוגע לאובמה שאפיינו את תחילת דרכו חרגו לחלוטין מן הטעם הטוב.

אמריקה של אובמה ונשף המסכות הערבי

המאמר שהתפרסם ב-13 ביוני 2019 במגזין זה: פופולאריות ציבורית עדיין אינה ההוכחה לכך שקיימת עוצמה ציבורית ופוליטית אפקטיבית שיש ביכולתה להביא לשינויים רדיקליים עמוקים. יהא נאומו של בנימין נתניהו אשר יהא (נאום בר-אילן מיוני 2009), הממשל החדש של ארצות-הברית החליט ללכת לעימות הדרגתי עם ישראל במישורים אחדים. המטרה: להפגין לעיני העולם-המוסלמי שארה"ב של אובמה יכולה להיות קשוחה עם ישראל כדי לשפר את מעמדה בעיני המדינות המוסלמיות שהיא כה זקוקה להן בשנים הקרובות - החל מסעודיה (דולרים, והרבה דולרים) וכלה באיראן השיעית שיש ביכולתה להשפיע על הנעשה בעיראק. בשל כך, מערכת יחסי-הציבור המשומנת היטב של אובמה, דואגת להפיץ מידי יום ביומו כותרות חדשותיות הנוגעות לישראל: פעם הדלפות, פעם שיחות רקע, פעם פליטות-פה לכאורה, פעם צילומים, ופעם עדות של נציגי ממשל בפני ועדות הסנאט האמריקאי. מאומה מכול זה לא נעשה באורח-מקרי, כפי ש"הבחורות המתעלפות" בכנסי הבחירות של אובמה לא התעלפו בשל התרגשותן האמיתית. למקהלת המעודדות של אובמה בתקשורת הישראלית אין צורך להעניק שכר - החברים הבכירים במקהלה זו התנדבו להתעלף באורח מאולץ בכל פעם שאובמה פתח או פותח את פיו גם כשהוא מדבר על ענייני זוטות. 

אמריקה של אובמה משערת שחבטות מילוליות בישראל מקנות לה נקודות זכות בזירה הבינלאומית. אך למען האמת, מרבית האימפריות הזמניות ששלטו במזרח-התיכון נהגו כך כלפי היישוב היהודי או כלפי מדינת-ישראל הריבונית, והדבר לא הוסיף לכבודן ולמעמדן הבינלאומי. ארה"ב שאבה את כוחה ועוצמתה במזרח-התיכון גם בשל הקשר ההדוק שלה עם ישראל ב-40 השנים האחרונות. בריטניה הפכה באופן הדרגתי ללא רלוונטית למזרח-התיכון, וזאת משום שהיא החליטה להפר את הבטחותיה שניתנו לראשי היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז 1917. צרפת הפכה ללא רלוונטית למזרח-התיכון בגלל שהיא נטשה את ישראל באחת משעותיה הקשות מעט לפני מלחמת ששת-הימים, ביוני 1967. בריה"מ לשעבר ניתקה את יחסיה עם ישראל ב-1967, ובשל כך היא הפכה לגורם מאוס מבחינתה של ישראל למרות עוצמתה הצבאית של בריה"מ והשפעתה על העולם-הערבי. בדרך-כלל, גורמים מחוץ למזרח-התיכון אינם מבינים את הקודים הפנימיים של האזור הזה והם נוטים לטעות בהבנת הזרמים התת-קרקעיים הרוחשים בו. גם אנחנו כלולים במשוואה הזו, ולכן אנו טועים מידי פעם בהבנת המניעים האמיתיים הנוגעים לאורח-מחשבתם של השחקנים הראשיים באזור כפי שהדבר התברר לאשורו לאחר הסכם אוסלו מ-1993. אמריקה של אובמה מחפשת פתרון (מדיני) עד 2011, בעוד שהשחקנים הראשיים באזור מתייחסים למעשיהם במונחים היסטוריים ארוכי-טווח של עשרות ומאות שנים.

אמריקה של אובמה מבקשת מהשחקנים הראשיים במזרח-תיכון להיות כנים עם עצמם ועם אחרים. זו בקשה הגיונית ומתבקשת בעיקר אם היא המופנית לעבר מנהיגים החיים בתרבות מערבית, הישגית וליברלית כדוגמת מדינת-ישראל. אולם, עצם האמירה המופנית במפגיע גם לעבר העולם-המוסלמי, מראה בעליל על חוסר-הבנה בתרבות הפוליטית הערבית וגם בזו האסלאמית. "להגיד את האמת" בעולם-הערבי, משמעותו לחשוף את הפגמים העמוקים הקיימים בעולמו הפנימי והחיצוני ולהציבו בעמדת נחיתות מול שאר העולם-הרחב הפעיל והאנרגטי. אבל אמריקה של אובמה בחרה לחבוט בישראל הדמוקרטית, ולא להציב מראה אמיתית מול העולם-הערבי והאסלאמי כפי שמתחייב מהמטלה שהיא נטלה על עצמה - דהיינו לחנך את העולם כולו על-פי ערכים ליברליים מסוימים. להתחנף לעולם-המוסלמי, משמעותו גם לעבור תהליך של איסלאמיזציה כפי שהדבר מתרחש על אדמת אירופה ב-20 השנים האחרונות. להתחמק מהבעיות האמיתיות של ארה"ב מבית ומחוץ בעזרת חנופה לעולם-המוסלמי עוזרת לטווח הקצר בלבד, אך מולידה בעיות נוספות קשות מנשוא לטווח הארוך.

האמת והכנות של אובמה

המדיניות הנוכחית של ארה"ב כלפי ישראל במישור ההצהרתי, מוכיחה לעולם כולו את התיזה הראשית בנוגע לארה"ב: דהיינו, לארה"ב יש מסורת ארוכה של נטישת בעלות-בריתה דווקא ברגעים מכריעים. ארה"ב הסתבכה קשות בעיראק ואפגניסטן (למרות אזהרותיהם של בכירים ישראלים לפני הפלישה לעיראק), אך הנסיגה משם אינה עוברת דרך מרפסת ביישוב עילי או באריאל. ישנו הבדל גדול מאוד בין לדעת מבחינה תיאורטית איך ללכת בנתיב מסוים, לבין ללכת בו בפועל. על כן בעולם התיאורטי של אובמה, הניצחון של המחנה הפרו-מערבי בלבנון בבחירות האחרונות שנערכו ב-7 ביוני 2009, נתפס כניצחון שהושג בעזרת השפעתה של הרטוריקה הנשיאותית. אך למעשה, הניצחון הפרו-מערבי בלבנון הושג בעקבות תוצאותיה של מלחמת לבנון השנייה ובשל ניסיונותיו של חיזבאללה להשתלט על ביירות במאי 2008. יתרה מזאת, נצחונו של אחמדינג'אד באיראן בבחירות של יוני 2009, הורס את העולם הווירטואלי ששורטט על ניירות-עמדה במסדרונותיו של הבית הלבן. הרשלנות האמריקאית בנוגע לצפון-קוריאה והעיוורון האידיאולוגי האמריקאי בנוגע לאופיו ולמעשיו של העולם המוסלמי ברחבי-העולם, עלולים לדרבן את הגורמים הרדיקליים להפעיל לחץ גדול יותר על המדינות המתונות באזור ואף להציב את ישראל במוקד התקפותיהם. אנו עלולים לגלות שבעקבות המדיניות החדשה של אובמה, ארה"ב איננה חלק מהפתרון, אלא היא חלק מבעיה גדולה ומעיקה המהווה איום על מדינות דמוקרטיות אחדות.

נקודות המחלוקת עם ארה"ב

אמריקה של אובמה בונה את העימות עם ישראל באופן הדרגתי במישורים אחדים. בימים אלה ארה"ב מתמקדת בשאלת הריבוי הטבעי בהתנחלויות ביהודה ושומרון, ובכך היא מסמנת את ישראל כמטרה העיקרית להתקפות בינלאומיות תוך כדי התעלמות מכוונת מבעיות אקוטיות אחרות בזירה הבינלאומית. גם אם ישראל תסכים להתפשר בנושא זה ובנושאים אחרים, ארה"ב תעלה לדיון בעיות נוספות כגון: בעיית הפליטים - ארה"ב תדרוש קליטה "סמלית" של פליטים ערבים במדינת-ישראל; בעיית ירושלים - ארה"ב תדרוש נוכחות נוצרית בירושלים לכאורה תחת הדגל והפיקוח של האו"ם; בעיית רמת-הגולן - ארה"ב תחתור לנסיגה מלאה של ישראל עד לקו המים של הכינרת; ובעיית ערביי-ישראל - ארה"ב תדרוש מישראל להעניק לערביי-ישראל אוטונומיה פוליטית ותרבותית מלאה הנבדלת לחלוטין מישראל היהודית. על-מנת להבין לאן חותרת ארה"ב של אובמה, צריך רק להביט על פניו הזחוחות של ג'ימי קרטר, נשיא ארה"ב לשעבר, בעת ביקוריו במזרח-התיכון. קרטר, כנוצרי אדוק, רואה בלאומיות הפלסטינית המדומיינת את היורשת האמיתית של ארץ-ישראל הפוסט-יהודית. על כן, הבעיה בינינו לבין ארה"ב, אינה נוגעת רק להתנחלות כזו או אחרת, אלא לבעיה עמוקה הרבה יותר הנוגעת לשאלות יסוד של קיומנו הריבוני והלאומי בארצנו היחידה. יוהרה, מעולם לא היטיבה עם אימפריות שעלו וירדו לאורך ההיסטוריה כפי שאנו מכירים זאת לאור 4,000 שנות היסטוריה ישראלית החקוקות בכל אחת מפינותיה של ארץ-ישראל. רצוי ואפשר להגיע לפשרה אידיאולוגית בארץ-ישראל - אך לא בכל מחיר ולא בכל תנאי.

עד כאן שני המאמרים שהתפרסמו חודשים אחדים לאחר בחירתו של אובמה. הבעיה היא שחלקים רחבים בתקשורת הישראלית הלכו שבי אחרי הרטוריקה של אובמה, ומכאן גם כישלונה לבחון את את דבריו באור מעט יותר מפוכח.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "המפלה של אובמה היא גם המפלה של ארצות-הברית", מגזין המזרח התיכון, 6 בנובמבר 2014.