היודופוביה החריפה של עיתון הארץ

המציאות הישראלית של המאה השנים האחרונות הכתיבה למעשה אורח-חיים ייחודי המוכר כל-כך לכולנו. כל זה נעשה בעזרת חקיקת חוקים, חוקי-עזר או בעזרת כוח-ההרגל מעצם היותנו אזרחים המתנהלים על-פי לוח השנה העברי - בעיקר בנוגע לחגים ומועדים. ועם זאת, אין חוק שמחייב לא לנוסע ביום-כיפור, אולם כל היהודים מכבדים את היום הקדוש הזה; אין חוק המורה על קיום מצוות ברית-מילה, אולם מרבית היהודים ימולו את בניהם; כך גם מרבית היהודים יעדיפו לערוך טקס נישואין ברוח המסורת היהודית ולא רק בגלל שאין-ברירה. מעצם הגדרת מדינת-ישראל כמדינה יהודית ומעצם קיומו של "חוק-השבות", מדינת-ישראל אינה מדינת מהגרים קלאסית, משום שמרבים העולים לישראל מזדהים לחלוטין עם הערכים הלאומיים שלנו. כתוצאה מכך, החיכוך בין קבוצות אוכלוסייה שונות, שונה לחלוטין ממה שמתרחש באירופה, בארה"ב ובמקומות נוספים. לפיכך, חיזוק הערכים היהודיים במדינה וחיזוק המרחב הציבורי על בסיס הערכים הללו, יקנה ביטחון רב-יותר לכלל האוכלוסייה המתגוררת במדינה. אין מדובר על כפייה דתית, אלא על חיזוק הערכים התרבותיים עליהם הושתתה התרבות שלנו לאורך מאות ואלפי שנים.

באופן פרדוכסלי, הביטוי "מדינה דמוקרטית" בלבד, עלול להחליש את הצביון הלאומי של מדינת-ישראל שנועדה מלכתחילה להיות "מדינה יהודית" הן על-פי הצהרת בלפור (1917) והן על-פי הנוסח הנהדר שהובא במגילת-העצמאות (1948). מאידך, הביטוי "מדינה יהודית" אינו סותר ערכים דמוקרטיים מובהקים משום שהדת היהודית שמה דגש רב על ערכים אוניברסאליים - כמו חירות, שוויון, שוויון בפני החוק, זכויות קניין, בעיית הגר, קדושת החיים והדאגה לזולת - המצוטטים באופן תדיר במרבית המדינות דמוקרטיות בעולם. לערכים היהודיים הללו הייתה השפעה עצומה ברחבי-העולם במשך מאות שנים בעיקר באירופה, בארה"ב ואף באפריקה בעת שהחלה ההתעוררות הלאומית האפריקאית באמצע המאה ה-19. כך למשל, אחד ממבשריה של הלאומיות האפריקאית, אדוארד בליידן, שאב את השראתו מהקשר הלאומי הייחודי של היהודים לארץ-ישראל.

אדוארד בליידן  (Edward Blyden) נולד ב-1832 והלך לעולמו ב-1912. מוצאו היה מסנט-תומס באיים הקריביים, (איי הבתולה של ארה"ב כיום), אזור שהיה במשך רבות תחת הכיבוש הדני. בליידן היה מאבותיו הרוחניים של הלאומיות האפריקאית החדשה, ומחסידיה וממגשימיה של התנועה שדגלה ב"חזרה לאפריקה". הוא היגר לליבריה וכיהן בתפקיד שר-החוץ ואף היה מועמד לנשיאות. בליידן כתב מאמרים רבים על היסטוריה, תרבות, גורל וגאווה כושיים והדגיש את ייחודה וגדולתה של ה"אישיות האפריקאית". בליידן פעל רבות לפיתוח חינוך אפריקני מודרני שנועד למזג את המורשת הלאומית האפריקאית עם הישגי הציביליזציה האירופאית. כבר אז בליידן הבין את מה שמנהיגים אפריקאים רבים עדיין מסרבים להבין גם כיום את המובן-מאליו בשאלת הזהות הלאומית.

ב-1898 כתב בליידן את הדברים האלה: "יש לי עניין עמוק ביותר בהיסטוריה היהודית, ובעיקר באותה תנועה נפלאה המכונה ציונות. השאלה, במובנים רבים, דומה לזו המתסיסה אלפי כושים באמריקה, הרוצים בכל מאודם לחזור לארץ אבותיהם. ההיסטוריה של הגזע האפריקני - השעבוד, הרדיפות, האפליה והסבל, דומה להיסטוריה היהודית. יש לציין בסיפוק שהתנועה הציונית משפיעה על כל הקהילות היהודיות. היא עוקרת מתוכם חומרנות אדישה ומחזירה אותם לרוחניות, להכרה פעילה בדבר אחריות לאומית. אין כמעט איש בעולם התרבותי - נוצרי, מוסלמי או יהודי - שאינו מכיר בתביעה ובזכות היהודית לארץ הקודש. מעטים הם אלה שלא ישמחו - אם התנאים יאפשרו זאת - לראות יהודים חוזרים כגוף אחד לכור מחצבתם בארץ אבותיהם". הקטע מופיע בספרו "השאלה היהודית" שיצא לאור ב-1898. ובכן, 116 שנים עברו מאז שנכתבו הדברים החמים האלה והם עדיין מרגשים כאילו הם נאמרו בפעם הראשונה.

הזהות הלאומית שלנו מורכבת משלושה אבני-יסוד עיקריים: א) תורת-ישראל. ב) ארץ-ישראל. ג) בני-ישראל. במילים אחרות, הלאומיות שלנו אינה דוגלת בכיבושים טריטוריאליים לשם כיבוש והיא אינה עוסקת במיסיונריות בדומה לאסלאם ולנצרות. לא לחינם המקורות המקראיים שלנו עוסקים במתן הוכחות נחרצות לקשר בין בני-ישראל לבין ארץ-ישראל והם אף עוסקים ללא הרף בביסוס ערכים משפטיים שנועדו להסדיר את היחסים בין הקהילה לבין עצמה, בין הקהילה הלאומית-הטריטוריאלית לבין שכנותיה ובין הקהילה הלאומית-הדתית לבין בורא-עולם. אם מתעוררות מחלוקות בנוגע לנושא מסוים, הם נדונים במסגרת שלושת אבני-היסוד האלה המהווים חומה-בצורה לקיומה של הקהילה היהודית המתבססת על טריטוריה מוגדרת. על-הבסיס הזה אפשר לציין שהרעיון הלאומי (בכללותו) הוא למעשה המצאה יהודית. כך למשל, מתוקף היותה של הקהילה היהודית מבוססת טריטוריה, היה צורך לתת מענה משפטי לגבולותיהם המוסכמים של המים הטריטוריאליים של הקהילה המדינית. אלמנטים משפטיים רבים שהיו מובנים לנו לפני יותר מ-3,000 שנה, נקלטו במרחב התרבותי הדמוקרטי רק בעשרות השנים האחרונות.

עם העלאת רעיון "חוק הלאום" וההתלהמות הפוליטית שנלוותה לכך מפי גורמים פוליטיים אינטרסנטיים שאין להם ולא-כלום עם האינטרס הציבורי, נזרקו לחלל האוויר-העולם טענות שונות ומשונות שהחוק המוצע עלול, לכאורה, לסתור ערכים דמוקרטיים. אלא שהסעיפים המופיעים בחוק המוצע למעשה מקבעים את המציאות ולא משנים אותה, וזאת בניגוד מוחלט לטענותיה האומללות וההזויות של שרת-המשפטים ציפי לבני שהחליטה לעטות על עצמה את גלימת "שומרת הדמוקרטיה" בישראל. הדמוקרטיה כשלעצמה אינה מהווה מחסום מוחלט בפני אלה המעוניינים לחסל את הדמוקרטיה כשם שהחוקה האמריקאית אינה מעניקה זכויות למיעוטים על-פי המציאות הקיימת בארה"ב בשנים האחרונות למרות כהונתו של נשיא שחור ראשון במדינה זו. יתרה מזאת, בניגוד מוחלט לטענה של ציפי לבני (ולחבריה בתקשורת הישראלית) אין כל סתירה בין "חוק הלאום" לבין הדמוקרטיה הישראלית משום ששני ההיבטים האלה מסתדרים היטב האחד עם השני במדינת-ישראל כבר עשרות שנים. לפיכך, הטענות של המתנגדים ל"חוק הלאום" כנראה נובעות מאינטרסים פוליטיים צרים בלבד בשל ליקוי-מאורות פוליטי. צפי לבני כנראה סובלת (יחד עם אחרים בתקשורת הישראלית) מ"יודופוביה" קשה בשל חוסר-הבנה מוחלט הן בנוגע למציאות הקיימת בישראל, הן בנוגע למציאות האזורית והן בנוגע לערכים היהודיים שליוו את עמנו במשך אלפי שנים.

קיימת שאלה נוספת המתייחסת לנחיצותו של החוק. השאלה הגדולה היא האם באמת מדינת-ישראל זקוקה לחוק כזה. יכול להיות שהתשובה לכך חיובית. אולם, אם ראש-הממשלה - האחראי על ביטחונה ושלמותה של מדינת-ישראל מתוקף תפקידו - חושב שהחוק הזה חשוב, ראוי היה שהשרים המכהנים בממשלתו ינהלו עימו דיון ענייני על השגותיהם באופן הולם - ולא באמצעות התנהלות תקשורתית ברוטאלית שהפגינו אחדים מהשרים כדוגמת ציפי לבני ויאיר לפיד. גם הברוטאליות של התקשורת בעניין הזה לא תרמה מאומה לדיון החשוב הזה משום שהטענות שהועלו נגד החוק היו נגועות בגישה האוטומטית והנמהרת המתבטאת בתסמונת קשה של "אנטי ביבי". על הבסיס הילדותי הזה הוחלט גם על חוק בנוגע לעיתון "ישראל היום" - חוק שהוא לחלוטין אנטי-דמוקרטי עליו הצביעה ציפי לבני המתיימרת לשמור על ערכי הדמוקרטיה הישראלית.

מעיון בסעיפי החוק על-פי הצעתו של ראש-הממשלה, מסתבר שאין כל סיבה עניינית לא לתמוך בחוק המוצע. יתרה מזאת, כל ערבי הגון צריך לתמוך בחוק הזה משום שרק באמצעות חוק כזה יישמרו זכויותיו הדתיות והאזרחיות וזאת בניגוד מוחלט למה שמתרחש ברחבי העולם-הערבי כולו המצוי תחת דיכוי פוליטי ודתי בלתי-נסבל. כל נוצרי הגון המתגורר בישראל צריך לתמוך בחוק כזה משום שרק במסגרת המדינה היהודית זכויות הדתיות והאזרחיות יישמרו וזאת בניגוד מוחלט לטבח המתחולל ברחבי המזרח-התיכון כלפי המיעוטים הנוצריים. כל דרוזי הגון צריך לתמוך בחוק הזה משום שרק במסגרת המדינה היהודית זכויותיו הדתיות והאזרחיות הייחודיות יישמרו וזאת בניגוד מוחלט למה שמתרחש בסוריה ובלבנון בהן מתגוררים בני-העדה המצויים במתח דתי ועדתי בלתי-נסבל עם סביבתם.

כאשר אתם מתבוננים צפונה עד לרוסיה, וכשאר אתם מתבוננים מזרחה עד לסין או כאשר אתם מתבוננים מערבה עד למרוקו, בכל המרחב האדיר הזה קיימות עשרות רבות של מדינות. אולם רק מדינה אחת נחשבת למדינה ליבראלית, דמוקרטית, שוויונית ומתקדמת - כל זה מתקיים רק בשל היותה צמודה לערכים יהודיים שליוו את עמנו לאורך אלפי שנים. קצת חומר למחשבה לכול אלה מתנגדים לחוק המוצע בשל שיקולים פוליטיים צרים או לכאלה הסובלים מ"יודופוביה" חריפה כדוגמת עיתון "הארץ".

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "חוק הלאום - מדינה יהודית של כל אזרחיה", מגזין המזרח התיכון, 27 בנובמבר 2014.