בחירות בישראל - בשורה טובה לכלכלה ולחברה הישראלית

באחת ממדינות אירופה התקיימו בחירות כלליות בתחילת שנת 2014. מיד לאחר שנמסרו תוצאות הבחירות, התקיימו מגעים קואליציוניים מתישים במשך כשלושה חודשים עד לכינונה של ממשלה מתפקדת - פחות או יותר - עם קווי-פעולה משותפים ומוסכמים בין שתי המפלגות הגדולות שהצליחו להשיג את מרבית קולות הבוחרים.

לאורך כל התקופה הנדונה התנהלו המגעים הקואליציוניים בין שתי המפלגות ללא התלהמות מצד התקשורת המקומית. למרות הזמן הממושך, התקשורת המקומית שידרה לציבור שיש "לתת לפוליטיקה לעשות את שלה" וזאת למרות הבעיות הכלכליות הבוערות, למרות הבעיות הביטחוניים הנוגעות גם לאסלאם הקיצוני, למרות בעיות ההגירה ולמרות טענותיהם של האזרחים על יוקר-המחיה ועל קשיי הדיור העומדים בסתירה למעמדה הכלכלי האיתן של המדינה ברמת המקרו. מדי פעם, נמסר בקיצור-רב על פוליטיקאים מקומיים אחדים שניסו "להבעיר את השטח", אך הניסיונות הללו נבלמו גם בעזרת התקשורת המקומית שניסתה לשדר לציבור שכדי להגיע להסכמות בין שתי המפלגות, הן צריכות לפעול באווירה רגועה ככול שניתן. ראוי להזכיר שהמדינה עליה אנו מדברים היא מדינה דמוקרטית הפועלת על-פי כללים דמוקרטים מובנים וידועים לכול.

מדינת-ישראל נחשבת לאחת מהמדינות העשירות בעולם עם אוכלוסייה משכילה מאוד המייצרת כ-41,000 דולר תוצר-לאומי-גולמי לנפש לשנה לפי ערכים של סוף 2014. זהו התוצר-לנפש המרשים ביותר בעולם אם לוקחים בחשבון את הסביבה הערבית-אסלאמית הברוטאלית בה ישראל צריכה לתפקד הן ברמה הכלכלית והן ברמה הביטחונית. ועם כל זאת, מדינת-ישראל הייתה צריכה להיראות אחרת לחלוטין הן ברמת רווחתו של האזרח-הישראלי והן ברמת הפוליטיקה הפנימית המשליכה על תדמיתה הבינלאומית של המדינה. על-מנת ליצור קורלציה הגיונית בין העושר של המדינה לבין תחושתו של האזרח, יש צורך דחוף להתנתק לחלוטין מהפוליטיקה הקטנונית בה מתנהלת מדינת-ישראל, ובמקביל לכך חייבים ליצור סדר-עדיפויות לאומי שיהא מותאם למרבית האוכלוסייה המתגוררת בישראל - כולל יצירת הבנות עם האוכלוסייה החרדית והאוכלוסייה הערבית.

העניין הזה מוביל אותנו לנתח מעט את הכישלון המרשים של ממשלת נתניהו השלישית שהחלה את כהונתה ב-18 במרס 2013 - שהפכה לממשלה ה-33 של מדינת-ישראל מאז 1948. כשיש יותר מידי ממשלות בפרק זמן קצר, אפשר להבין שהמערכת הפוליטית בישראל פועלת בתנאים בלתי-אפשריים הנובעים בין היתר מאחוז-חסימה נמוך הגורם לריבוי מלאכותי של מפלגות ללא כל הצדקה. החברה הישראלית אינה משוסעת כפי שאחדים טוענים, אלא דווקא ריבוי המפלגות הוא שמזרז את הפלגנות והמחלוקות בשל עניינים פעוטים או בשל ענייני יוקרה ויוהרה אישית.

באחד מהמאמרים שפרסמתי במגזין זה, ביוני 2014, טענתי שממשלתו השלישית של בנימין נתניהו תהיה חייבת להציג לציבור הישגים יוצאי-דופן בטיבם לאור ניסיונו הרב של ראש-הממשלה. יתרה מזאת, הציבור הישראלי בכללותו מצפה שראש-ממשלה (המכהן בפעם השלישית) לא ייפול למלכודת הפוליטית שטמנו לא טירונים פוליטיים כדוגמת נפתלי בנט ויאיר לפיד רק בשל שאיפתו של ראש-הממשלה לכהן פעם נוספת בתפקידו. מסתבר, שממשלת-ישראל השלישית של בנימין נתניהו התנהלה על-פי הקפריזות של 4 ראשי-מפלגה שחשבו שהם למעשה מנהלים את המדינה מאז כינונה של הממשלה החדשה. ועם זאת, גם ההתנהלות של ראש-הממשלה - בעניין בחירתו של נשיא המדינה ובשימוש בביטוי "פוטש" - לא הוסיפו כבוד רב הן למדינת-ישראל והן לתושביה. במצב ששרר בממשלת-ישראל מאז חודש מרס 2013, גם האדם המוכשר ביותר בישראל לא היה מצליח להתמודד אם אגו כל-כך מנופח של 4 ראשי מפלגה שלא הפנימו שהם חייבים לעמוד לצידו של ראש-הממשלה, לא רק למענו אלא למען כלל תושבי המדינה. לצערנו הרב, המעשים והדיבורים של ציפי לבני, יאיר לפיד, נפתלי בנט ואביגדור ליברמן בממשלה נתניהו השלישית היו הפוכים לחלוטין ממה שניתן היה לצפות מנבחרי ציבור המתיימרים להנהיג את מדינת-ישראל כראשי-ממשלה אי-פעם בעתיד. ובכן, מה הייתה תרומתו העיקרית כל אחד מהאישים האלה לבלגן השלטוני שהשתולל כאן בשנה האחרונה?

אביגדור ליברמן: מי שהתחיל את המהלך נגד ראש-הממשלה היה שר-החוץ אביגדור ליברמן - שהתגבשה אצלו המחשבה שהוא המועמד הראוי ביותר לרשת את מקומו של בנימין נתניהו. ההתנהלות השערורייתית שלו במהלך מבצע "צוק איתן", מוססה לחלוטין את השיירים של תדמיתו הפוליטית בעיני כלל הציבור הישראלי. הדיפלומט מספר 1 של מדינת-ישראל התנהג כמו תגרן פוליטי במשך שבועות ארוכים, וזאת במקום לייצג את מדינת-ישראל כהלכה באחת משעותיה הקשות. האם ליברמן באמת ראוי לייצג את מדינת-ישראל מול הקהילה הדיפלומטית הבינלאומית?

נפתלי בנט: כבר בכהונתו הראשונה בכנסת, מונה נפתלי בנט לשר בממשלת נתניהו של מרס 2013. בנט אף כפה על ראש-הממשלה את כניסתו של יאיר לפיד לממשלת נתניהו שהתבררה כאחת מהטעויות הגדולות ביותר שנעשו בתחום הפוליטי בשנים האחרונות. בנט, כשר הכלכלה, התנהג לאורך כל המלחמה בעזה של יולי 2014, כשר-הביטחון בפועל של מדינת-ישראל. אין טעם לדבר על שיפור במצב הכלכלה של מדינת-ישראל, משום שפעילותו של בנט התמקדה בפוליטיקה לעומתית מול ראש-הממשלה מתוך תקווה שבדרך זו הוא בונה את עצמו לקראת כהונה רמה יותר.

ציפי לבני: אפשר לתאר את תפקידה של ציפי לבני בממשלת נתניהו בעזרת הביטוי "סוס הטרויאני אולטימטיבי". מעבר להתנהלות המנטאלית הבעייתית ומעבר לנטייה הבלתי-נשלטת לגלוש להתלהמות מילולית על-כל דבר ועניין, לבני יזמה פרויקט "מיוחד" העוסק בגזענות בחברה הישראלית - אולם רק כאשר מדובר על גילויי גזענות של יהודים כלפי ערבים. לעומת זאת, גילויי הגזענות של ערבים כלפי יהודים (למרות המקרים הרבים הן יחסית והן אבסלוטית) פשוט לא היו קיימים משום שאף אחד לא טורח ללמוד את הנושא הזה כהלכה במשרד-המשפטים בשל הטיה פוליטית מסוימת. אין טעם אפילו לתאר את ההתלהמות המילולית שלה בנוגע ל"חוק הלאום" על-פי הצעתו של הראש-הממשלה.

יאיר לפיד: ההצבעה בבחירות הקודמות למפלגתו של יאיר לפיד אפשר לכנותה כ"הצבעה הורמונאלית". בשל מניפולציות פוליטיות של נפתלי בנט, מונה יאיר לפיד (הטירון) לאחד מהתפקידים הבכירים והמשפיעים ביותר במדינת-ישראל. כבר בימים הראשונים לאחר הבחירות, לפיד התבטא ביהירות רבה שהוא "רואה את עצמו מועמד ראוי לכהונת ראש-הממשלה". ההתעקשות של יאיר לפיד וחבריו בנוגע לגיוס חרדים, בנוגע לחוק מע"מ אפס לרוכשי דירה ראשונה ובנוגע להגדלת הגירעון, הראו בעליל שמדובר בתוכנית שרלטנית המכוונת לקהל בוחריו של לפיד ולא לכלל האוכלוסייה הישראלית. בימים אלה אנו שרויים בסכסוך מר ומיותר עם החרדים, אין לנו התחלות בנייה של דירות חדשות ודירוג האשראי הבינלאומי של ישראל ירד. האיש שהבטיח "לייצר" פוליטיקה חדשה, המתנהל על-פי כללי הפוליטיקה הישנה והמאוסה של ישראל בשנות ה-80.

מה בעצם הציבור הישראלי רוצה? בהכללה אפשר לציין שהציבור הישראלי השפוי (רוב אזרחי המדינה) רוצה שקט: שקט מדיני (ללא הרפתקנות מדינית), שקט ביטחוני ובעיקר ביטחון כלכלי. ההתלהמות הפוליטית של נבחרי הציבור וההתלהמות התקשורתית הברוטאלית מתלווה לכך, אינן תורמות מאומה לרווחתו האישית של האזרח הישראלי למרות מסירותו הרבה למען המדינה כפי שהדבר התגלה במלוא הדרו במהלך מבצע "צוק איתן" של יולי-אוגוסט 2014. לפוליטיקאים הישראלים לעיתים קשה להבין מה באמת מעסיק את האזרח הישראלי הממוצע. אז הינה תזכורת קטנה: ביטחון תעסוקתי; משכורת הוגנת; ביטחון פנסיוני; ביטחון תזונתי; דיור נאות במחיר הגיוני; אופק כלכלי לילדיו; רחובות נקיים ומטופחים; תחבורה ציבורית מעולה; סביבת מגורים מטופחת; בריאות; והשכלה מעולה ככול שניתן. כל הדברים הפשוטים האלה נראים בעיני רבים בישראל כבלתי ניתנים להשגה למרות עושרה הרב של מדינת-ישראל. עם 41,000 דולר תוצר-לאומי-גולמי לנפש לשנה, (יותר מיפן ומאיטליה), היינו צריכים להיות במקום שונה לחלוטין ממה שאנו רואים כיום ברחבי מדינת-ישראל. נתוני המקרו של מדינת-ישראל הם מעולים. נכון, לנתניהו יש חלק גדול בהישג הזה מאז היותו שר-האוצר בשנת 2003 בממשלת אריאל שרון השנייה. הגיע הזמן שנתניהו יחשוב על האנשים שמסתתרים מאחורי נתוני המקרו אם הוא רוצה את אמון הציבור גם בפעם הרביעית.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הבחירות הן בשורה טובה לכלכלה ולחברה הישראלית", מגזין המזרח התיכון, 4 בדצמבר 2014.