מפלגת קדימה צריכה להדיח את ציפי לבני

מפלגת קדימה הוקמה כאלטרנטיבה "שפויה" לסחרור הקיצוני ששטף את המפלגות הישראליות - הן מימין למפה הפוליטית והן משמאל לה. לכאורה, למפלגת "קדימה" היה פוטנציאל פנטסטי לרתק אליה חלקים רחבים בציבור הישראלי - אלה המחפשים את הפתרון הטוב ביותר ביהודה ושומרון ללא נטילת סיכונים מיותרים וללא יצר הרפתקנות האידיאולוגי המאפיין כל-כך את הצד השמאלי של המערכת הפוליטית בישראל. ולמרות זאת, הציבור הישראלי החליט שלא להעניק רוב ברור למפלגת "קדימה" בראשותה של ציפי לבני. הציבור הישראלי (חד-העין והאוזן), הצליח לפענח כבר בפברואר 2009 את אישיותה האמיתית של ציפי לבני, בעוד שלחלק אחר בציבור הדבר לקח חודשים אחדים עד שהוא הצליח לבין את התופעה האופוזיציונית הזו.

מאז שהוקמה ממשלת נתניהו ב-2009, ציפי לבני אינה מפספסת כל הזדמנות כדי להפגין את הברוטאליות המילולית שלה הן כלפי ראש-הממשלה והן בעניינים רבים ומגוונים העומדים על הפרק. לכאורה, תפקידו של מנהיג האופוזיציה לבקר את מדיניות הממשלה על כל צעד ושעל. אולם, היהירות המופגנת של ציפי לבני כלפי ממשלת ישראל, ניחנה בסוג מסוים של אוטיזם פוליטי (וכנראה גם מנטלי), כאילו הציבור כולו שכח שהיא כיהנה בממשלה שהייתה אחת מהממשלות הגרועות ביותר שהיו לישראל מאז הקמתה. כאשר ציפי לבני וחבריה למפלגה הצליחו לסבך את מדינת-ישראל במלחמת לבנון השנייה (יולי 2006) ובמלחמה בעזה (בדצמבר 2008), דווקא בנימין נתניהו ניהל מסע הסברה מרשים לטובת מדינת-ישראל, בעוד שציפי לבני העדיפה להסתתר מאחורי גבו של אהוד אולמרט ושל שרי-הביטחון דאז עמיר פרץ ואהוד ברק. אין תימה אפוא שציפי לבני נחשבת לאחת משרי-החוץ הגרועים ביותר שהיו לישראל מאז ומעולם.

גם "מלחמת לבנון השנייה" וגם מבצע "עופרת יצוקה" בעזה, הציבו אתגרים רבים בפני הציבור הישראלי שנרתם בהמוניו כדי להגן על עמדותיה של מדינת-ישראל בזירה הבינלאומית. זה היה מענה אזרחי ספונטני כנגד כישלונותיה של ציפי לבני להקים מערך הסברה מרשים וחובק-עולם כדי להתמודד עם האווירה הבינלאומית שנוצרה בעקבות ההחלטות שהתקבלו בעת כהונתה של ממשלת אולמרט. יתרה מזאת, ציפי לבני, המתיימרת להיות ראש-ממשלה בישראל, לא הצליחה לפענח נכון את מדיניותה של טורקיה כלפי ישראל - למרות האזהרות רבות שנשלחו לעברה של ממשלת אולמרט בעניין זה. הרשלנות הזו הביאה לפתיחתו של משא-ומתן מדיני עם סוריה בתיווכה של טורקיה האסלאמיסטית של רג'פ טאיפ ארדואן. ציפי לבני כשרת-החוץ של ישראל וכאחראית גם למעמדה הבינלאומי של מדינת-ישראל וליוקרתה, לא הצליחה לבין את המציאות האזורית בה פועלת טורקיה, וכך לפתע פתאום מצאנו את מדינת-ישראל נכנעת לפנטזיות אימפריאליות של "חמום מוח" אסלאמיסטי. אירועי ספינת הטרור של ארדואן ב-31 במאי 2010, נגרמו כתוצאה ישירה לכישלון המדיני של ישראל בתקופתה של שרת-החוץ ציפי לבני.

ממשלת נתניהו שהחלה לכהן באפריל 2009, נאלצה להתמודד עם סבך בעיות אקוטיות שיצרה המדיניות הרשלנית של ציפי לבני וממשלת אולמרט - בעיקר בנוגע למבצע "עופרת יצוקה" ופרסום דו"ח גולדסטון שבא בעקבותיו. גם הפעם ציפי לבני העדיפה להסתתר מאחורי גבה של ממשלת נתניהו - ממשלה שניהלה מאבק עיקש (כמעט חסר-סיכוי) נגד הדו"ח בזירות בינלאומיות רבות. במקום להתמודד לטובת מדינת-ישראל בזירה הבינלאומית, ציפי לבני העדיפה להתמסר למצלמות הטלוויזיה שסיקרו את תחביבה החדש - לימוד תיפוף בעזרת נגנים מקצועיים. הסתבר, ש"רעש התופים החלולים" של ציפי לבני חרג הרבה מעבר למועדוני הלילה של תל-אביב, והוא הגיע לעיתים קרובות גם לכנסת-ישראל ולדיוניה במליאה.

בדרך כלל, בשעת מצוקה ומשבר, הציבור הישראלי ברובו מתלכד סביב ממשלת ישראל. זו התנהגות טבעית, וגם נדרשת, לנוכח האתגר העומד בפני מדינת-ישראל כמדינה וכחברה. במסגרת הזו, הציבור הישראלי דורש מנבחריו להתלכד עד יעבור זעם, וזאת ללא הטחת ביקורת פופוליסטית מצד גורמים אופוזיציוניים בנוגע למהלכיה של הממשלה המתמודדת עם האתגר. מנהיג אופוזיציוני המתיימר להיות ראש-ממשלה אמור לדעת את הדברים האלה כעניין שבשגרה - כחלק טבעי הנובע מרגישות ציבורית שיש בה סממנים של התנהגות ממלכתית המתעלה מעבר לשיקולים אישיים. אולם, בשל "האוטיזם הפוליטי" האופף את ציפי לבני, היא מתייחסת לכהונת ראש-הממשלה כפלטפורמה ליוקרה אישית, ולא כתפקיד שיש בו מחויבות מנהיגותית השואפת לפעול לטובת הציבור ולטובת המדינה. לפיכך, אין להתפלא על כך שהיא נוטה להפגין זלזול יהיר הן כלפי ראש-הממשלה והן כלפי חבריה למפלגה. יתרה מזאת, המתח שנוצר בשורות מפלגת "קדימה" והמתח המלאכותי שנוצר בין בכירי מפלגת "קדימה" לממשלת נתניהו, הם תוצאה ישירה של התנהלותה פוליטית המפוקפקת הנובעת ממחשבה פוליטית לקויה שיש בה מניעים אישיים בלבד.

פוליטיקאים רשלנים, כדוגמת ציפי לבני, בדרך-כלל בונים על הזיכרון הקצר של הציבור. כך למשל היא קראה להתפטרותו של ראש-הממשלה נתניהו בשל אירועי השריפה בכרמל, אך ציפי לבני הפגינה פחדנות גדולה יותר כאשר בציבור עלתה הקריאה להתפטרותו של אהוד אולמרט לאור החשדות שהועלו נגדו ולאור החלטותיו במלחמת לבנון השנייה. ציפי לבני תקפה את ממשלת ישראל בעניין הפלסטיני, אך היא עצמה הייתה שותפה לשורת מחוות יוצאות-דופן בטיבן שהוגשו לפלסטינים, אך אבו-מאזן סירב להן. ציפי לבני תקפה את ממשלת נתניהו בנוגע למערך הכיבוי האווירי בישראל, אך היא שכחה לציין שהיא הייתה שותפה מלאה בממשלה שהביאה לצמצומו של מערך הכיבוי האווירי בישראל. ציפי לבני קראה לבחירות חדשות בישראל (בדצמבר 2010), אך בתקופת כהונת ממשלת אולמרט היא טענה שיש לשמור על היציבות הפוליטית למרות הקריאות הרמות שעלו באותה עת בנוגע לקיומן של בחירות חדשות בישראל. במילים אחרות, לציפי לבני יש נטייה מנטלית לגלוש לעבר התנהגות של טוקבקיסטית מתלהמת, וזאת בניגוד גמור לנטיות של הציבור המחפש דמויות פוליטיות ממלכתיות שיש ביכולתן ללכד את הציבור. יהירות פוליטית, התנשאות וגישה ביקורתית מזלזלת אינם יכולים להוות תחליף נאות לקו אידיאולוגי ערכי, הגון וישר. הבעיה נובעת, בראש ובראשונה, מגישה קלוקלת הרואה את התפקיד הפוליטי הממלכתי כ"חצר ביזנטית" העוברת מיד ליד בהתאם לנסיבות ולמען השגת יעדים אישיים. לפיכך, אין להתפלא על כך שציפי לבני פיתחה משטמה אישית כלפי בנימין נתניהו ש"גזל" ממנה, לכאורה, את ראשות הממשלה באפריל 2009.

למרות שהתנהגותה המפוקפקת של ציפי לבני גלויה וברורה-לעין, התקשורת הישראלית החליטה לא להתעמק יותר מידי בשאלת התנהלותה הפוליטית, בעיקר מאז שהחלה כהונתו של בנימין נתניהו. סביר להניח שההתעלמות התקשורתית הזאת מכוונת משום שציפי לבני היא אישה - הרי אין עיתונאים רבים בתקשורת הישראלית המעוניינים להסתבך עם ביקורת המוטחת לעברם בידי גורמים בעלי אג'נדה "פמיניסטית". סביר להניח שההתנהלות הברוטאלית של ציפי לבני משרתת את הקו-האידיאולוגי של התקשורת הישראלית בנוגע לבנימין נתניהו. מאידך, ציפי לבני זיהתה קו-תקשורתי מתלהם נגד בנימין נתניהו, ולכן היא החליטה לקפוץ לעגלת ההתלהמות הזו. אולם, בשל האוטיזם הפוליטי האופף את ציפי לבני, היא עדיין אינה משכילה להבין שזו אותה "עגלה מקרטעת" ששימשה את התקשורת הישראלית בתקופתו של אהוד אולמרט. ככול שהציבור הישראלי נחשף לאישיותה של ציפי לבני, כך מתגלית לנו אישיות פוליטית מאוד בעייתית שיש בה סממנים רבים של צביעות, יהירות ורדידות מחשבתית עם נגיעות חזקות של פופוליזם זול וגס. במילים אחרות, הקו המתון והממלכתי של מפלגת "קדימה" נעלם בסבך המלל קיצוני ובסבך המנטליות האוטיסטית של מי שמתיימרת להיות מנהיגת המפלגה ומועמדת לראשות הממשלה לקראת הבחירות הבאות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ציפי לבני - האכזבה הגדולה של הפוליטיקה הישראלית", מגזין המזרח התיכון, 16 בדצמבר 2010.

ישראל צריכה להתרחק מטורקיה

מאז מבצע "עופרת יצוקה" בדצמבר 2008, טורקיה החלה ליזום בשברים רצופים עם ישראל מתוך כוונה ברורה להשתית את מערכת-היחסים בין שתי המדינות על תכתיב טורקי שיהא בעל סממנים אימפריאליים כיאה למעמדה החדש של טורקיה - כפי שמעמד זה מצטייר בעיני ארדואן וחבורתו האסלאמיסטית. סימנים לכך נראו, עד לאותה עת, גם בתחומים נוספים כמו ביחס החם והאוהד לתנועת החמאס ולמעורבותה בעניינים הנוגעים ליחסים בין "הרשות הפלסטינית" לישראל, וכן גם ביחסים בין סוריה לישראל. כל אלה היוו מכשירים פוליטיים בידי השלטון הטורקי כדי להעמיק את המעורבות המדינית במזרח-התיכון תוך-כדי הפגנת אהדה גלויה ובלתי-מסויגת לצד הערבי במשוואה. לפיכך, הקשר עם ישראל נתפס כעניין אינסטרומנטלי בלבד שנועד להעמיק את החדירה הטורקית לתוככי הפוליטיקה הפנימית של האזור כולו על שלל בעיותיו.

טורקיה יושבת על חמישה מוקדים אזוריים בעייתיים מאוד המעיקים של המערכת הפוליטית הפנימית ועל מעמדה הבינלאומי: הסכסוך ההיסטורי עם סוריה; היחס לאיראן הגרעינית; הטבח המתמשך והטרגי בכורדים; שאלת האחריות הטורקית בנוגע לשואה הארמנית; והסכסוך עם יוון בשאלת קפריסין. לא מן הנמנע שארדואן וחבורתו למדו היטב את הלוגיקה הערבית השוררת במזרח-התיכון בנוגע לבעיותיהן פנימיות ואזוריות של המדינות הערביות. דהיינו, הדרך היעילה ביותר להתחמק מדיון מעמיק ונוקב בשלל הבעיות הללו, נעשה באמצעות התקפה יומיומית על ישראל בעזרת פרובוקציות מילוליות על-מנת לרתק את תשומת-הלב האזורית והבינלאומית לעבר ישראל בלבד, ולא לעבר בעיותיה הרבות של טורקיה הנוגעות לענייני פנים וחוץ בוערים.

כאשר ישראל נכנעה ללחץ הטורקי לפתוח במשא-ומתן מדיני עם סוריה בתיווכו של ארדואן, ניתן לציין שישראל נכנעה, למעשה, לתרבות שלטונית של "חמומי מוח" אסלאמיסטיים - כפי שהזהרנו כאן, פעמים אחדות, עוד לפני פרוץ המשבר האקוטי בין שתי המדינות שהתפתח בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" נגד תנועת החמאס בעזה בדצמבר 2008. על-פי האידיאולוגיה המיליטנטית של ארדואן, טורקיה חייבת להילחם עד חורמה נגד המחתרת הכורדית, אך אותו הגיון אידיאולוגי אינו פועל על ישראל כשהיא סופגת מטח של טילים ופגזים במשך חודשים ארוכים. אותו היגיון טורקי פועל גם בנוגע להשתלטות הישראלית על ספינת-הסיוע "מרמרה" ב-31 במאי 2010 שבמהלכה נהרגו 9 פעילי טרור טורקים. למרות שהספינה נשלחה כפרובוקציה טורקית בעידודו של ארדואן וחבורתו, טורקיה דרשה מישראל להביע התנצלות מלאה על האירוע ומתן פיצויים לנפגעים.

דינמיקה של מלכודת טורקית
מאז ראשית קיומה עצמאי של מדינת-ישראל, הדיפלומטיה הישראלית הציבה לעצמה אתגר לאומי לרקום קשרים עם מדינות וארגונים רבים ככול האפשר - גם אם אלה הביעו עוינות מילולית דוקרנית כלפיה בפורומים בינלאומיים. גדולתה של ישראל, כמדינה וכחברה, באה לידי ביטוי בהתעלות מעל לשטף העוין הזה כאשר הופנתה לעברה בקשת סיוע ותמיכה ממדינות שנכנעו ללחץ הערבי שמטרתו הייתה לבודד את ישראל בזירה הבינלאומית. לדיפלומטיה הישראלית היו וישנם הישגים רבים, אך במקביל לכך היא גם מצטיירת כמי שמוחלת על "כבודה הלאומי" באופן-תדיר רק כדי לא להגיע למצבים של בדידות בינלאומית מעיקה. יש בכך הרבה מן ההיגיון המדיני המאפיין את מדינת-ישראל ואת הדיפלומטיה הישראלית. אולם, יש בכך גם רמה מסוימת של סכנה, משום שמדינות אחדות יודעות היטב שאפשר לחבוט בישראל בזירה הבינלאומית ללא הרף, אך במקביל לכך גם לבקש ממנה סיוע כלכלי וטכנולוגי מאחורי הקלעים ובסודי סודות. במילים אחרות, לא העובדות חשובות בזירה הבינלאומית, אלא הדימוי הבינלאומי שנוצר לישראל בעקבות החבטות הללו. הדימוי הזה הוא שיוצר בדרך-כלל גם את התודעה-העצמית של הישראלים על עצמם כחברה וכמדינה (העלולים לגלוש, לעיתים, לרמה של אוטו-אנטישמיות).

טורקיה מבינה היטב את הכמיהה הישראלית להכרה בינלאומית ולהעמקתם של יחסים תקינים ומועילים עם כל המדינות - ובעיקר עם המדינות המוסלמיות כחלק מהמערך האסטרטגי הישראלי שנועד לחזק את מעמדה בזירה הבינלאומית. בשל כך, טורקיה נוקטת בטקטיקה של סחטנות כלפי ישראל, הן כדי להגביר את יוקרתה של טורקיה באזור, והן כדי לגמד את ישראל ואת יכולותיה לנוכח האתגרים המדיניים והצבאיים הניצבים לפתחה. ביטוי נוקב לכך התקבל בעת ביקורו של ארדואן בלבנון ב-25 בנובמבר 2010: במהלך הביקור, ארדואן הצהיר ללא כחל וסרק, ש"אם ישראל תתקוף שוב את לבנון או את רצועת-עזה, טורקיה לא תשב בשקט". למעשה, זו הייתה מעין הכרזת מלחמה טורקית על ישראל שנבעה בעיקר מיהירותו המנטלית של ארדואן ומיהירותם של יועציו הקרובים ביותר.

היהירות הזו לא נמשכה זמן רב: סטירת-הלחי המצלצלת לארדואן הגיעה עם הפרסום המסמכים המודלפים של מחלקת המדינה האמריקאית באתר ויקיליקס ב-28 בנובמבר 2010. אין הבדל גדול בין מה שכתבנו במגזין המזרח-התיכון על ארדואן, לבין מה שנכתב עליו בידי דיפלומטים אמריקאים המוצבים באנקרה. מתוך המסמכים המודלפים התברר שארדואן נתפס בעיני הדיפלומטיה האמריקאית כ"בור אסלאמיסט", "שונא ישראל" וכ"בעל שאיפות להפוך את טורקיה למעצמה עולמית" בסגנון של האימפריה העות'מאנית. שר-החוץ הטורקי, אחמט דבוטוגלו, מתואר במסמכים כ"אדם מסוכן באופן יוצא-דופן". ממשלת ארדואן מתוארת כ"מושחתת" וכ"מסייעת לאיראן" לעקוף את הסנקציות הבינלאומיות שהוטלו עליה. על החבורה הקרובה המקיפה את ארדואן נכתב שהיא "בעלת השקפה מדינית מוגבלת", דהיינו היא מתמקדת בהיבט האסלאמי בלבד של המפה הבינלאומית. לפיכך, לדעת הדיפלומטים האמריקאים באנקרה, ארה"ב אינה יכולה לסמוך על טורקיה כבעלת-ברית מועילה ומהימנה - כל עוד ארדואן מחזיק ברסן השלטון.

בחודשים יולי-נובמבר 2010 נערכו פגישות אחדות בין נציגים ישראלים לנציגים טורקים במטרה להגיע ל"נוסחת פיוס" שבמסגרתה ישראל אמורה ליטול אחריות על האירוע ואף לשלם פיצויים למשפחותיהם של פעילי הטרור הטורקים שנשלחו בידיעת ראש-ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן. כאשר פרצה השריפה באזור הכרמל, ב-2 בדצמבר 2010, טורקיה החליטה לשלוח סיוע לישראל למרות שישראל לא ביקשה זאת. בעיני אחדים, זה היה איתות ברור על רצונה של טורקיה לשפר את יחסיה עם ישראל. אולם, מאחורי המחווה ההומניטרית הזאת, עדיין שרירה וקיימת השאיפה הטורקית למלכד את ישראל בעזרת קבלת אחריות משפטית, מדינית ומוסרית על פרובוקציה שטורקיה עצמה יזמה, תכננה והוציאה אל הפועל. כל פשרה ישראלית בעניין, בשל שיקול-דעת לקוי הנובע ממצוקה מדינית, תהווה פתח לסחטנות טורקית נוספת ופתח לסחטנות משפטית מצד גורמים אסלאמיים נוספים. בניגוד למקרים אחרים, לישראל אסור לטעות בנושא הזה, גם אם היחסים בין טורקיה לישראל יכנסו להקפאה עמוקה יותר. ארדואן לא ישלוט בטורקיה לנצח, וההימור הטורקי של ארדואן על איראן וסוריה יתברר בסופו של דבר כהימור מפוקפק ביותר.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "פיוס עם טורקיה - מלכודת משפטית ומדינית לישראל", מגזין המזרח התיכון, 9 בדצמבר 2010.

התקשורת הבינלאומית והגילויים על המלחמה בעיראק

במשך ימים אחדים התקשורת הבינלאומית שוב התרגשה מפרסום המסמכים המודלפים שהופיעו באתר וויקיליקס בנוגע למלחמה המתנהלת בעיראק מאז הפלישה האמריקאית שהחלה במרץ 2003. כאשר הצביעות התקשורתית חוגגת, אז גם אפשר להיות "מופתעים" ממספר ההרוגים במלחמה ומגודש האירועים האלימים המתרחשים בעת מלחמה עקובה-מדם, כפי שזו אכן מתנהלת בעיראק. 37 מדינות השתתפו בקואליציה המלחמתית נגד עיראק מאז 2003. 47 מדינות (כולל מדינות סקנדינביה המתחסדות) השתתפו בקואליציה המלחמתית באפגניסטן - וזאת, מאז שהחלה ההתקפה על ארגון הטליבאן באוקטובר 2001.

מאז ועד היום, מאות עיתונאים סיקרו את שתי המלחמות הללו, ומאות אלפי כתבות מאמרים וסקירות התפרסמו הן בנוגע להתנהלות המלחמתית בעיראק והן להתנהלות המלחמתית באפגניסטן. ולמרות זאת, מאומה לא הצליח לחדור את האטימות המחשבתית של התקשורת הבינלאומית ובמיוחד זו הישראלית השקועה בדכדוך קליני על כל מוסלמי בעזה שנשרפה לו מנורה בבית. איסוף מידע שיטתי על הנעשה בעיראק ובאפגניסטן באמצעות כלים עיתונאיים רגילים, היה מעלה תמונה ברורה יותר, וזאת ללא ההתחסדות המיותרת שהתלוותה לפרסום המסמכים המודלפים. נבדוק לרגע קט איך התקשורת הישראלית מתנהלת גם בימים רגילים מבחינה עיתונאית, וזאת לצורך ההדגמה בלבד: בחודש ספטמבר 2010 נהרגו ברחבי העולם-המוסלמי כ-2,300 בני-אדם מפעולות טרור ומאלימות של ארגונים אסלאמיים. מבדיקה שערכנו לאורך כל חודש ספטמבר 2010 בנוגע ל-4 היומונים המודפסים בישראל, התברר כי לאורך כל החודש כולו התפרסמו ידיעות ספורות בלבד על פיגועי טרור שהתבצעו במרחב האסלאמי.

מתוך המסמכים שהודלפו עולה כי מאז שנת 2003 ועד לשנת 2010 נהרגו בעיראק 110,000 בני-אדם בקירוב. כמובן שהמספר הזה "הפתיע" רבים בכלי התקשורת בעולם. אולם צריך לשים לב להתנהלות התקשורתית השרלטנית שהחלה למעשה כבר מתחילתה של המלחמה: קבוצת מחקר משותפת של אמריקאים ועיראקים פרסמה מחקר (בשנת 2006) על מספר ההרוגים בעיראק מאז שהחלה הפלישה האמריקאית. קבוצת המחקר הזו הגיעה למסקנה "מרעישה" שמספר ההרוגים בשנים 2006-2003 הגיע ל-655,000 בני-אדם. מתוך המספר הזה, נהרגו באלימות צבאית וטרוריסטית כ-600,000 בני-אדם, והשאר מתו ממחלות או בנסיבות הקשורות באופן עקיף למלחמה. כמובן שהמחקר הזה צוטט בהרחבה בכל כלי התקשורת בעולם כולל אלה שבישראל.

בדצמבר 2005 טען הנשיא ג'ורג' בוש כי בעיראק נהרגו כ-30,000 בני-אדם מאז שהחלה הפלישה ב-2003. באמצע 2006 נמסר מפי ארגון בריטי עצמאי שמספר ההרוגים הגיע ל-50,000 בני-אדם. אולם כבר ב-2004 הארגון הבריטי פרסם ברבים שמספר ההרוגים הגיע ל-100,000 בני-אדם. במילים אחרות, כולם דמיינו מספרים והרוגים, וכולם קשקשו דיאגרמות וסטטיסטיקות, חוץ מהנשיא בוש שהעריך נכון, פחות או יותר, את מספר ההרוגים - נכון לדצמבר 2005. גם הנתון החדש על 110,000 הרוגים עיראקים עד לשנת 2010, נובע בעיקרו מהאלימות ההדדית האכזרית המתנהלת בין המוסלמים לבין עצמם בעיראק השסועה. דווקא הנתון זה הוא שחשוב ולא "האם ארה"ב ביצעה בפשעי מלחמה בעיראק" לאור חשיפתם של המסמכים. שאלת "פשעי המלחמה של הצבא האמריקאי בעיראק", איננה מעסיקה את התקשורת האמריקאית, ובוודאי שאיננה מעסיקה את הציבור הרחב בארה"ב.

סקנדינביה והמלחמה בעיראק ובאפגניסטן
דנמרק ונורבגיה שלחו לעיראק את חייליהן להילחם לצד האמריקאים והבריטים. שבדיה, דנמרק, נורבגיה ופינלנד שלחו גם הן את חייליהן לסייע במלחמה המפוקפקת המתנהלת באפגניסטן. לדנמרק נהרגו 7 חיילים במלחמה המתנהלת בעיראק, ו-38 מחייליה נהרגו באפגניסטן. לשבדיה נהרגו 5 חיילים באפגניסטן. לנורבגיה נהרגו 9 חיילים באפגניסטן. לפינלנד נהרג חייל אחד באפגניסטן. ובכן, איך כל זה מתקשר להדלפת המסמכים הנוגעים למלחמה בעיראק?

בתרבות הפוליטית והחברתית הקיימת במדינות סקנדינביה, הנוהג הוא שאין זה רצוי לחשוף את הפגמים לעיני כל ובוודאי שאין זה ראוי לנהל דיון פומבי חודרני על הפגמים הללו - כפי שהדבר נהוג בקיצוניות התקשורתית המזוכיסטית הקיימת בישראל. במדינות הללו רווחת הדעה הידועה ש"אם רוצים לדובב מעט את הסקנדינבי הממוצע, רצוי לעשות זאת על כמה כוסות בירה הגונות", ואז האמת יוצאת לאור - גם היא, באופן מדוד. למרות השוני במבנה הפוליטי של המדינות הללו, הן חולקות מידע רב-ערך (כולל מידע מודיעיני), והן אף מרעיפות שבחים רבים, זו על זו, בפורומים בינלאומיים ובעדכונים שוטפים המתקיימים לסירוגין בינן לבין עצמן. ההרמוניה הפוליטית והחברתית היא יסוד מוסד בתרבות הסקנדינבית, כך שההתערטלות הישראלית הידועה נתפסת בעיניהם כהיסטריה שיש לה נגיעות הקשורות לתכונות גנטיות שליליות. "הכאה על חטא" האובססיבית הקיימת בישראל, איננה עושה רושם על אף אחד במדינות הללו, משום שהדבר מצביע לדעתם על חברה הנמצאת במשבר עמוק מאוד - דהיינו, חברה העומדת בפני קריסה והתפוררות. זו הסיבה שבשם "ההרמוניה החברתית" מעלימים מידע ונתונים סטטיסטיים, וזאת כדי לא לפגוע במורל הלאומי ולא לפגום בתדמית הסקנדינבית שנבנתה בעמל רב. כשלא מחפשים שחיתות בכל פינה, אז גם לא מוצאים אותה חדשות לבקרים.

מתוך המסמכים המודלפים התברר שאמצעי-לחימה משבדיה, הכוללים נשק וחומרי-חבלה, שימשו את האמריקאים בהרג של אזרחים עיראקים. כמובן שמרבית הרשויות הפוליטיות והצבאיות בשבדיה ידעו על מכירתם של אמצעי-לחימה לצבא האמריקאי ולשימוש שנעשה בו בלחימה בעיראק. עד כה, כל הרשויות השבדיות שתקו בנוגע לכך ואף אחד לא פצה את הפה בעניין. אולם מרגע פרסום המסמכים, הצביעות הסקנדינבית שוב צצה ועלתה כאשר פוליטיקאים שבדים דרשו "חקירה מעמיקה" על השימוש שנעשה בנשק השבדי במהלך המלחמה בעיראק. כאשר השקר משמש כלי פוליטי פנימי, אז גם הצביעות נהפכת לחלק מהמדיניות הרשמית בזירה הבינלאומית.

ובעניין התקשורת הישראלית
על-מנת להצביע, שוב, על ההתנהלות המפוקפקת הקיימת בתקשורת הישראלית, אין כמו עיתון הארץ כדי להדגים זאת. מאמר המערכת שהתפרסם ב-25 באוקטובר 2010 בעניין המסמכים המודלפים מדגים היטב את הקשקשת העיתונאית הרגילה של העיתון בשנים האחרונות. וכך נכתב בפתיחה של המאמר: "פרסומם של מאות אלפי מסמכים צבאיים מסווגים על הלחימה האמריקאית בעיראק באתר ויקיליקס אינו עניין אמריקאי פנימי. המסמכים חושפים כי ארה"ב טייחה עינויי אסירים על-ידי כוחות הביטחון העיראקיים והסתירה את נתוני האמת על הרג אזרחים בעת מלחמה, אינם אמורים להסעיר רק את המעורבים בדבר". האומנם זה באמת כך? בואו נבדקו עד כמה הנושא הזה "הסעיר" את עיתון הארץ בימים שלאחר פרסום מאמר-המערכת: ב-26 באוקטובר 2010 התפרסם רק מאמר דעה אחד, זניח לחלוטין, בחלק ב' בעמוד 1. ב-27 באוקטובר 2010 הופיעו שלוש התייחסויות - מאמר מתורגם קצר מעיתון הגרדיאן הבריטי שהופיע בעמוד 7; ידיעה נוספת מסרה שאתר וויקיליקס עומד לפרסם מסמכים על רוסיה; וכן מאמר דעה מיותר שהופיע בחלק ב' בעמוד 4. ב-28 באוקטובר 2010 לא הופיעה אפילו התייחסות אחת בעניין. במילים אחרות, בין המילים הגבוהות של העיתון לבין המעשים בפועל קיים מרחק גדול ורב. שכן, אף אחד לא מנע מעובדי עיתון הארץ החרוצים לנבור היטב במסמכים ולהציג לקוראים "ידיעות מרעישות" מידי יום ביומו, כשם שאף אחד לא מנע מעובדי עיתון הארץ לנהל מעקב מסודר, יומיומי ושיטתי על הנעשה בעיראק ובאפגניסטן - וזאת במקום להציג "תדהמה" מלאכותית לנוכח פני האירועים האלימים המתחוללים בשתי המדינות הללו.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "לפתע העולם התקשורתי נדהם ממה שמתרחש בעיראק", מגזין המזרח התיכון, 28 באוקטובר 2010.

רצח נשים בעולם-המוסלמי

באמצע חג הרמדאן המוסלמי, באוגוסט 2010, בחורה אלג'ירית כבת 20 נרצחה בדקירות סכין בידי אחיה ליד המסגד המקומי בעיר מגוריה. שניות אחדות לפני כן, האח רצח צעיר מקומי באמצעות דקירה אחת שחדרה ללבו ושגרמה מייד למותו. העילה לרצח: האח הרוצח חשד שאחותו מקיימת קשרים רומנטיים עם הנרצח. הטרמינולוגיה המשפטית של החברה המוסלמית, ברוב המקרים, מתייחסת לרצח כזה כעל "רצח על חילול כבוד המשפחה", (القتل على شرف العائلة), שאינו ראוי לעונש מחמיר כמקובל במדינות דמוקרטיות רבות. המקרה המזעזע הזה היווה עילה לעיתון אלג'ירי המופיע גם בשפה האנגלית לפרסם מאמר ביקורתי על הפרדוקס הקיים בין המוטיב העיקרי של חג הרמדאן לבין מקרי האלימות הרבים המתרחשים בחוג האינטימי של משפחה האסלאמית לאורך כל החג עצמו. לאלימות כלפי נשים בחברה המוסלמית יש פנים רבות: כך למשל, ב-16 בספטמבר 2010 עיתון אלג'ירי פרסם ידיעה על פעיל מוסלמי רדיקלי מתימן שאנס ורצח ילדה אלג'ירית בת 14 ששהתה בעיר מכה שבסעודיה יחד עם אביה במסגרת ביקור דתי לרגל סיום חג הרמדאן.

בדומה לתקשורת האלג'ירית, גם העיתון הבריטי "האינדיפנדנט" פרסם, ב-7 בספטמבר 2010, כתבת-תחקיר המתייחסת לתופעה הנרחבת של "רצח על כבוד המשפחה" בחברה המוסלמית. מגזין נוסף המופיע בבנגלדש ניסה להתמודד עם התופעה הזו בעזרת השוואה תמוהה ביותר בין מצבן של הנשים החרדיות בישראל לבין מצבן של הנשים המוסלמיות הנאלצות להתמודד עם אלימות רצחנית בלתי-נסבלת. הכתבה שהופיעה ב-13 בספטמבר 2010 הוכיחה פעם נוספת שהחברה המוסלמית אינה מסוגלת להתמודד עם תופעות חמורות המתרחשות במדינות המוסלמיות מבלי לכרוך את הדבר עם נושא כלשהו הקשור לישראל או ליהדות. בדומה לנושאים בוערים נוספים, גם בנושא הזה קיימת התעלמות ממקרי האלימות הרבים והקשים מאפיינים את המשפחה המוסלמית בכל אחת ואחת מ-57 המדינות המוסלמיות הקיימות כיום. ולא רק זאת, בשל גלי ההגירה של מיליוני מוסלמים לאירופה, הרשויות המקומיות באירופה נאלצות להתמודד עם תופעות של אונס קבוצתי על רקע דתי ועדתי (גם של אונס אירופאיות), עם רצח על כבוד המשפחה, עם הדומיננטיות הגברית הקשוחה שיש לה לגיטימציה דתית, וכן גם למקרים רבים של כריתת-הדגדגן לילדות קטנות ולנערות צעירות. לאור כל זאת, ראוי לשאול, היכן מסתתר למעשה "הכבוד" של המשפחה המוסלמית לקראת העשור השני של המאה ה-21?

החברה המוסלמית כולה שרויה בשלושה מעגלים של אלימות קשה שיש לה שורשים היסטוריים עמוקים. אך מעל לכול, האלימות הזו נובעת, בראש ובראשונה, מעקרונות הדת המוסלמית המתבססת על היררכיה ברורה וקשוחה המכתיבה את חייו של הפרט בזמן ובמרחב על-פי העקרונות הללו: א) שליט - ונשלט. ב) מוסלמי - וכופר. ג) גבר - ואישה. במילים אחרות, האישה נמצאת בתחתית המדרג ההיררכי של החברה המוסלמית והיא נתפסת, לעיתים קרובות, כייצור נחות שנועד לספק צרכים מיניים וצרכים הנוגעים לגידולה של האוכלוסייה המוסלמית הנקבעת לפי דתו של האב - וזאת בניגוד ליהדות שבה לאם יש תפקיד מכריע בהגדרת הלאומיות של הצאצאים. לפיכך, "ריבוי נשים" (מקומיות וזרות) מרחיב את הקהילה המוסלמית, בעוד שריבוי נשים זרות ביהדות, אין לו כל משמעות לאומית ודתית. על-מנת להגיע לנקודה העיקרית בנוגע למצבן של הנשים בעולם המוסלמי, עלינו לתת סקירה קצרה על מרכיבי ההיררכיה העיקריים הקיימים באסלאם, ומכאן להסיק את המסקנות המתבקשות בנוגע לאופייה של החברה המוסלמית בכללותה.

תרבות פוליטית של שליטה ודיכוי
השלטון המוסלמי דוגל בדרך-כלל ביציבות, המשכיות ושינון ערכים מסורתיים לדורות הבאים. אולם, מתחת לפסדה הזו מסתתרת לה מערכת שלמה של מנגנוני דיכוי רבים ואלימים, הפועלים לעיתים קרובות בברוטאליות קשה גם האחד כלפי רעהו. כך למשל, בכל מדינה מוסלמית קיימים מנגנוני ביטחון שתפקידם לצבור מידע מרשיע על מנגנוני ביטחון אחרים הפועלים במדינה ושעלולים לזעזע את היסודות של המדינה המוסלמית. המשמעות היא, שקיים חוסר-אמון אינהרנטי בין המרכיבים השונים של החברה המוסלמית - הן מבחינה פוליטית והן מבחינה דתית - משום שהשלטון הדתי הפוליטי אינו מאמין שהקהילה תפעל כפי שמצופה ממנה. וכך, נוצר מעגל שלם של חוסר-אמון שמוביל לדיכוי, והדיכוי שמוביל לאלימות קשה ואכזרית כמו במקרים הבאים:

השלטון העלווי בסוריה פועל באלימות רבה הן כלפי הכורדים והן כלפי הקהילות הדתיות האחרות. ארגונים לזכויות-אדם מוסרים על 17,000 בני-אדם שנעלמו רק בבתי-הכלא בסוריה מאז תחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. במצרים וירדן, השלטונות מפעילים יד-ברזל כלפי אלה המבטאים טענות ביקורתיות כלפי השלטון המרכזי. מצרים מפעילה מערכת ממוסדת ומאורגנת היטב של דיכוי הקופטים במצרים המהווים לפחות 10 אחוזים מהאוכלוסייה הכללית. השלטון בטורקיה מעמיד לדין מאות עיתונאים מדי שנה בשל הטענה השכיחה המתייחסת ל"פגיעה באומה הטורקית". זאת ועוד, מאבקם של הכורדים בטורקיה למען הכרה בלאומיותם ובייחודם התרבותי, גבה את חייהם של כ-45,000 בני-אדם. לבנון נאבקת נגד כוחות צנטריפוגליים אלימים המאיימים לפרק את המדינה השברירית הזו ליחידות עדתיות נפרדות. בסודאן, בסומליה, בניגריה, באלג'יריה, בתימן, בעיראק, באיראן והמדינות מוסלמיות נוספות, החברה המוסלמית נמצאת במעגל אין-סופי של אלימות הן מצד השלטון המרכזי והן מצד יסודות חתרניים הפועלים באלימות רבה כלפי החברה האזרחית ויסודותיה. עשרות אלפי בני-אדם נעצרים מידי שנה בתואנות שונות ומשונות בעולם-המוסלמי; אלפי אסירים מעונים בשם הביטחון הלאומי והפוליטי; ומאות מהם מוצאים להורג לאחר משפט שאינו עומד בסטנדרטים מקובלים. עם הזמן, העולם-המוסלמי כולו הפך למרתף-עינויים אחד גדול.

תרבות אסלאמית של חיסול והשמדה
האסלאם מתיימר להשליט את הסדר הדתי האסלאמי על כלל-העולם כחלק אינטגרלי ממערך הציוויים הדתיים להם מחויב כל מאמין. אולם, בשנים האחרונות, העולם-המוסלמי מנהל מלחמה דתית עקובה מדם דווקא נגד יסודות אסלאמיים בעלי זהות כזו או אחרת. מידי שנה נרצחים בעולם-המוסלמי למעלה מ-25,000 בני-אדם בפיגועי טרור רצחניים - מרבית הנרצחים הם מוסלמים חפים-מפשע. במסגרת הזו, פעילי טרור מוסלמים אינם נרתעים מלפוצץ מסגדים על יושביהם בזמן תפילה, וכן הם גם אינם נרתעים מלהרוס מאות בתי-ספר המעניקים חינוך החורג מעט מהתוכן הדתי המקובל. במאבק הדמים הזה המתנהל בין העדה השיעית לעדה הסונית, נפגעים רבים מבני העדה הנוצרית המתגוררים במדינות המוסלמיות, ורבים מהם שרויים במלכודת כפולה של אלימות הן מצד פעילי טרור מוסלמים והן מצד השלטון המרכזי המתעלם המעשים המתבצעים נגד בני העדה הנוצרית. מאות אירועים אלימים מתבצעים נגד בני-העדה הנוצרית בעזה, בסומליה, בניגריה, בעיראק, בפקיסטן ובמדינות מוסלמיות נוספות. בתחילת חודש ספטמבר 2010 נודע על רציחתו של אזרח נוצרי וחטיפת ארבעת ילדיו בידי פעילי טרור מוסלמים מארגון "אל-שבאב" המזוהה עם ארגון אל-קאעידה. ביולי 2010 נרצחו בפקיסטן שני אחים נוצרים בידי המון מוסלמי משולהב במהלך דיון שנערך בבית-המשפט. חודשים אחדים לפני כן נאנסה אישה נוצריה בידי שוטרים פקיסטנים לאחר שבעלה הוצת ונשרף למוות. כך, באופן דומה, נשרפו למוות 7 נוצרים בפקיסטן באוגוסט 2009. בניגריה, חיילים מוסלמים חטפו ואנסו מאות נשים נוצריות, ועשרות מהן נרצחו לאחר האונס. במהלך שנת 2010 נרצחו בניגריה מאות בני-אדם - מוסלמים ונוצרים כאחד - בעימותים אלימים שפרצו על רקע דתי ואתני. גם במדינות שיש בהן ריכוז גדול של מוסלמים, נמדדים שיעורים גבוהים של אלימות אסלאמית. כך למשל, בתאילנד נהרגו 4,100 בני-אדם מאז שנת 2004 בעימותים אלימים עם ארגוני טרור אסלאמיים. בפיליפינים נהרגו 150,000 בני-אדם מאז שנת 1981 בעימותים אלימים עם המיעוט המוסלמי המתגורר בדרום-המדינה.

אלימות כלפי נשים כחלק מהסדר החברתי
על-פי הערכות אחדות, מידי שנה נרצחות כ-20,000 נשים מוסלמיות על רקע מה שמכונה "רצח על כבוד המשפחה". העילה לרצח יכולה להיות שולית ביותר הנוגעת להתנהגותה של האישה המוסלמית. במקרי רצח רבים, העילה לרצח אינה קשורה להתנהגותה של האישה, אלא נובעת מהתנהגותם של הגברים כמו במקרים של אונס על-ידי קרוב משפחה או אדם זר. רק במהלך חודש הרמדאן התאבדו 21 נשים פקיסטניות בעקבות התעללות מינית. על-מנת להבין טוב יותר את מערכת הדיכוי והאפליה המופעלים על האישה המוסלמית, עיתונאית סעודית בשם פטמה אל-פקיה פרסמה מאמר בפברואר 2007 בעיתון הסעודי אל-ווטן המפרט את מצבה האמיתי של האישה הסעודית, המשקף גם את המצבה הכללי של האישה במדינות מוסלמיות רבות כמו האיסור המוחלט שהוטל על נשות עזה לעשן נרגילה. וכך היא תיארה באופן ענייני ונוקב את מצבה של האישה הסעודית:

"האם קיים למעשה עושק נגד האישה? לאישה אסור לנהוג ברכב. אסור לנסוע בלי רשות. אסור לשכור חדר במלון בלי רשות. אסור לתת שמות לילדיה בלי רשות. אסור להנפיק דרכון בלי רשות. אסור לצאת מהבית בלי רשות. אסור להצטרף לעבודה בלי רשות. אסור לשנות את צבע העבאיה (הגלימות השחורות). אסור ללכת לאוניברסיטה או לבית הספר בלי רשות. אסור לחתום על מניות או לפתוח חשבון-בנק בשם ילדיה ללא רשות. לאישה אסור לחשוף את פניה בכמה ערים בממלכה. אסור להינשא בלי רשות. אסור להמשיך בנישואיה אם קרוב משפחתה החליט שהייחוס השבטי של בעלה נמוך משלה. אסור לבקש גט ללא התנצלות ותשלום קנס. אסור להחזיק בילדיה לאחר גירושים ללא אישור. אסור להתמנות למשרות בכירות במגזר הפרטי והממשלתי. אסור להגיש מועמדות ולהצביע בבחירות. אסור לנסוע לבדה עם נהג. אסור לה להכעיס את בעלה. ולבסוף... 'קול באישה ערווה' ואין להשמיעו בפומבי כדי שעניינה יישאר עטוף סוד. החוקר שסקר את כל המגבלות החלות על נשים החליט לעצור בנקודה זו, משום שאין סוף לרשימה. והוא הבחין כי מי שמטיל ספק באמיתות אי-הצדק הקיים בעניין האישה הוא חסר תודעה או שהוא מפיק רווח מהאפליה נגד נשים. הנזק ברור והפתרון התאחר מאוד והביא להחמרת המצב. צריך להתערב במהרה כדי לעצור את ההידרדרות".

מאות מיליוני נשים מוסלמיות חיות בשוליים של החברה המוסלמית. אלפי נשים נאנסות במהלך העימותים האלימים המתרחשים בין קבוצות מוסלמיות שונות. נשים מוסלמיות רבות נאלצות לשלוח יד בנפשן בשל עניינים של מה-בכך. האלימות כלפי נשים מהווה חלק אינטגראלי ב"משולש שווה-צלעות" של אלימות שלטונית ואלימות דתית הנובעות מעקרונות היסוד של הדת המוסלמית הנשענת על: שליט - נשלט, מוסלמי - כופר, וגבר - אישה. במילים אחרות, האסלאם הוא הבעיה ולא הפתרון.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "לאן נעלמות 20,000 נשים מוסלמיות מידי שנה", מגזין המזרח התיכון, 16 בספטמבר 2010.

גזענות ואנטי-ישראליות באקדמיה הישראלית

תתארו לעצמכם שמנכ"ל משרד ממשלתי כלשהו היה מטיף להחרים את ישראל, אך במקביל לכך הוא היה דורש מהמדינה גם לממן לו משכורת חודשית מכובדת לכול ימי חייו כחלק מעקרונות "חופש הביטוי" ו"חופש העיסוק". תתארו לעצמם שעובד בכיר בחברה כלשהי היה מטיף להחרים את מוצרי החברה בה הוא עובד, אך במקביל לכך הוא היה גם דורש מבעלי החברה לממן לו את משכורתו החודשית כחלק מזכויותיו הטבעיות. תתארו לעצמכם עובד בחברה כלשהי שהיה מפרסם מאמרים בהם ישנן הנחיות מפורטות לקוראים איך לפגוע במזיד בחברה בה הוא עובד ואף עולה מהם הקריאה להחרים את מוצריה. נשמע אבסורד? לא בהכרח, וזאת בעיני חלקים אחדים מהאקדמיה הישראלית ההיסטרית, המתלהמת והנבערת שיש לה קו פוליטי רדיקלי קיצוני הגובל באנטישמיות לטנטית. כשרואים אקדמאים ישראלים מחבקים פעילים מהאסלאם הרדיקלי המטיפים לרצח ואלימות, אז זו כבר לא פעילות פוליטית לגיטימית, אלא זו אידיאולוגיה הנשענת על יסודות אנטישמיים שיש לה כוונות ברורות וידועות בדרך-כלל. אקדמאים אחרים, מבהירים את עמדתם הרדיקלית בדרך קצת יותר מתוחכמת בעזרת פיתוח תיאוריות שמתחילות בדרך-כלל במילה "פוסט" - פוסט-משהו, פוסט-כלשהו, בעיקר אם זה "פוסט" הקשור לקיום הממלכתי היהודי.

במדינות דמוקרטיות רבות ישנן מגבלות רבות הנוגעות לניסויים בבעלי-חיים והן אף מחוקקות חוקים הנוגעים לרווחתם של בעלי-חיים. במדינות אחרות, כמו ארה"ב, מקפיאים את מימונם של מחקרים העוסקים בתאי גזע עובריים. בישראל, לעומת זאת, קיימת האפשרות לעסוק במחקר תאי גזע עובריים לצורך טיפולי-פוריות בלבד. כמו כן, ישנם איסורים רבים הנוגעים לניסויים בבני-אדם על-פי "אמנת הלסינקי" שנוסחה מחדש משנת 1975. המשמעות של הדוגמאות הקצרות הללו היא ש"החופש האקדמי", המהולל בפי-כל, אינו בלתי-מוגבל וכי הוא נתון למגבלות רבות ברמה הלאומית והבינלאומית גם יחד. מעצם המגבלות הקיימות על "החופש האקדמי", הרי גם "חופש הביטוי" נתון בסד של "הבנות", "איסורים" ו"מגבלות", או שהוא מתוחם לעיתים כפונקציה של "קונסנסוס ציבורי" רחב בנושאים אחדים הנוגעים לאתוס הלאומי או הדתי.

מאז ש"המכון לאסטרטגיה ציונית" החל לטפל בהטיה השמאלנית הרדיקלית של מרצים אחדים בחוגים אחדים באוניברסיטאות בישראל, אבירי "החופש האקדמי" בישראל הזדעקו בקול גדול כאילו מישהו נגע בעצב החשוף של התעמולה האנטי-ישראלית הרוחשת במחלקות אחדות באקדמיה הישראלית. המאמר המביך של פרופ' אהרן צ'חנובר, חתן פרס נובל בכימיה לשנת 2004, שהתפרסם באתר YNET ב-24 באוגוסט 2010, מדגים יפה את חוסר-ההבנה הקיים באקדמיה בנוגע להבדל בין "תחום מחקרי" ל"פרופגנדה חמאסניקית". בשל חוסר-ההבנה הזה, פרופ' צ'חנובר נפל לקלישאות אקדמיות ילדותיות, וזאת במקום לעסוק במהותה של האידיאולוגיה הרדיקלית הקיימת בתחומים אקדמיים אחדים הממומנים על-ידי משלם-המסים הישראלי.

בדרך-כלל, לחלקים אחדים האקדמיה הישראלית קיימת הנטייה האוטומטית לחבוט בחברה הישראלית ובמוסדותיה על כל צעד ושעל. כיום, התהפכו היוצרות, שכן הציבור הישראלי החל לדרוש מענה מוצדק בשאלת מימונם של מרצים רדיקליים בעלי אג'נדה אנטי-ישראלית. על-מנת להבין את הנקודה הזו, ראוי לציין את מאמרו של פרופ' מני מאוטנר, (משפטים, אוני' ת"א), שהופיע בעיתון הארץ ב-19 באוגוסט 2010. שימו לב גם לכשל הלוגי הקיים במאמרו של פרופ' מאוטנר, בו הוא מציע נוסח תשובה לנשיאי האוניברסיטאות בנוגע לטענות שהעלה המכון לאסטרטגיה ציונית. וכך הציע פרופ' מאוטנר לנסח את התשובה של ראשי האוניברסיטאות לטענות שהועלו כלפי מחלקות אחדות באקדמיה הישראלית:

"המכון לאסטרטגיה ציונית שלח לנשיאי האוניברסיטאות נייר עמדה, הבוחן את מידת הציונות של הפעילות המקיימת באוניברסיטאות. להלן נוסח מוצע למכתב תשובה: נייר העמדה שלכם כתוב מתוך נקודת-מוצא שאינה מקובלת עלי, ולפיה מידת התמיכה בציונות היא אמת מידה רלוונטית לפעולת האוניברסיטה. האוניברסיטה אינה שייכת למדינה ולא לתנועה הציונית שיצרה את המדינה; היא שייכת לבני אדם, ולה שלוש מטרות עיקריות: ייצור דעת אקדמית העשויה לגרום לבני האדם העשרה רוחנית והבנה טובה יותר של המצב האנושי; שימור הדעת שנוצרה בעבר; והפצת דעת בין בני האדם". לדעתו של פרופ' מאוטנר, "אמת-המידה היחידה לתכנים המופקים באוניברסיטה היא אמת-מידה הומניסטית: האם התכנים מכוונים לקדם את רווחת בני-אדם". בכוונה הדגשתי מילים אחדות, משום שהקטע הבא במאמרו מצייר "הומניזם" חד-צדדי, שאינו נוגע ליהודים כציבור הזכאי לזכויות של בני-אנוש רגילים, כמו הזכות להגדרה עצמית. וכך המשיך פרופ' מאוטנר את מאמרו בנוגע ל"נוסח התשובה" הרצוי של ראשי האוניברסיטאות:

"ברצוני לדון בתכנים המופקים באוניברסיטה - שאלה שהיא קשה יותר משאלה אחרת המתעוררת לפעמים בהקשר זה, שאלת הדעות שחברי הסגל מביעים כאזרחים. מותר לכתוב באוניברסיטה וגם ללמד, שבמאה ה-19 עמדו לפני העם היהודי אופציות עדיפות מאשר הקמת תנועה לאומית החותרת לריבונות לאומית; שבשלב הנוכחי בהיסטוריה שלה ישראל צריכה להביא לידי סיום את תפיסת העולם הציונית העומדת בבסיס קיומה; שהקמת ישראל הייתה כרוכה בפגיעה קשה בערביי ארץ-ישראל; שישראל צריכה לחדול מלתפוס את עצמה כמדינה יהודית ודמוקרטית, ותחת זאת לתפוש את עצמה כמדינת כל אזרחיה; שעל ישראל להיות מדינה דו-לאומית; שעליה להיטמע בפדרציה מזרח-תיכונית".

במאמר מוסגר יש לציין שכבר למעלה מ-3,500 שנה, עולים וצצים כל מיני "אידיאולוגים" המנסים להטמיע (או להטביע) את היהודים בדרך זו או אחרת. מאחר ופרופ' מאוטנר כתב את הביטויים "שימור הדעת שנוצרה בעבר" (דהיינו, היסטוריה), "העם היהודי" ו"הומניזם", אז ראוי להביא כמה עובדות היסטוריות על-מנת לחדד את הנושא: בשנת 351 התחולל המרד הלאומי האחרון של יהודי ארץ-ישראל - הוא "מרד גלוס"; דונה גרסיה, הפילנתרופית היהודיה, פעלה כבר בתחילת המאה ה-16 למען פתרון מדיני טריטוריאלי ליהודים בארץ-ישראל; בשנת 1577 יצא-לאור בצפת הספר המודפס העברי הראשון בשם "ספר לקח טוב" - שהיה הספר הראשון שיצא-לאור בדפוס בכל המזרח-התיכון; זאת ועוד, כבר בשנת 1844 ליהודים היה רוב ברור בהשוואה לאוכלוסייה המוסלמית ולנוצרית גם יחד למרות הטבח המתמשך שנעשה ביהודים גם על-ידי הכובשים הנוצרים וגם על-ידי הכובשים המוסלמים; היישוב היהודי קיבל את החלטת החלוקה של 1947 המדברת על הקמת "מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית" (ולא פלסטינית) בארץ-ישראל המערבית, אולם המדינות הערביות החליטו לדחות את ההחלטה ולפתוח במלחמת ג'יהאד (השמדה) נגד הקיום היהודי בארץ-ישראל. ישנן 57 מדינות מוסלמיות, אולם לצערנו הרב, אין מדינה אחת בכול המרחב המוסלמי הראויה להיקרא "מדינה מתפקדת" לא מבחינה שלטונית ולא מבחינה אזרחית והומניסטית.

פרופ' מאוטנר גם קבע במאמרו אמת-מידה לתכנים הראויים להילמד באוניברסיטה במשפט הבא, שהוא מדהים כשלעצמו: "תכנים שאינם עומדים באמת-מידה ההומניסטית, אין להם מקום באוניברסיטה". בכך פרופ' מאוטנר הצליח להפוך את כל האקדמיה הישראלית לקריקטורה מהלכת בדיוק כמו הטיעונים הקריקטוריסטים של האידיאולוגיה המתיימרת להיות "פוסט-ציונית". אפילו חנה ארנדט, הפילוסופית האהודה בדרך-כלל של השמאל הקיצוני, הגיעה למסקנה מתבקשת עם עליית הנאצים לשלטון במילים הברורות הללו: "כשאדם מותקף בשל היותו יהודי, עליו להגן על עצמו כיהודי, לא כגרמני, לא כאזרח העולם, ולא כתומך בזכויות האדם". למרות שחל איסור על ניסויים בבני-אדם, עדיין ישנם כאלה המפנטזים על "ניסויים" ביהודים כאילו הם נמצאים מחוץ לשיח ההומניסטי מתוך הרגל היסטורי מגונה. הגיע הזמן לשנות כליל את הפרדיגמה הגזענית הזו, המתיימרת להיות "תחום אקדמי" לגיטימי בישראל.
=
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "האקדמיה הישראלית תחת ביקורת ציבורית מוצדקת", מגזין המזרח התיכון, 27 באוגוסט 2010.

סיכויי השלום עם סוריה של בשאר אל-אסד

ביום האחרון של משחקי המונדיאל 2010, באמצע משחק-הגמר בין ספרד להולנד, הופעלו מטעני-חבלה אחדים בעיר קמפלה שבאוגנדה, וכתוצאה מכך נהרגו 74 בני-אדם ועוד רבים נוספים נפצעו. את האחריות לפיגוע הרצחני הזה נטל על עצמו ארגון טרור סומלי בשם "אל-שבאב" המזוהה עם ארגון אל-קאעידה. כך סתם, בשם האסלאם, נרצחו 74 בני-אדם בשעת צפייה במשחק כדורגל שהוקרן לטובת הקהל-הרחב במקומות מרכזיים אחדים. אם נרחיב מעט את היריעה בנוגע לטרור האסלאמי, נוכל להצביע על מספרים בלתי-נתפסים של אלפי מוסלמים הנרצחים מידי חודש בחודשו בשם הדת המוסלמית. האסלאם הפך עם הזמן לדת של טרור ואלימות, והשפה הערבית הפכה לשפה של רצח, גזענות וטרור בינלאומי (בדומה למה שאירע לשפה הגרמנית לאחר מלחמת העולם-השנייה).

אין גבול משותף בין אוגנדה לסומליה. אולם ממשלת אוגנדה מסייעת לממשלה המרכזית של סומליה להתמודד אם האלימות הטרוריסטית של ארגון "אל-שבאב" - אלימות הגובה מחיר דמים מידי יום ביומו. במסגרת ההבנות עם מדינות מערביות אחדות, ממשלת אוגנדה מסייעת לחיילים סומלים לרכוש מיומנות צבאית בעזרת הדרכה קפדנית הניתנת על אדמתה. במהלך החודשים האחרונים הזהירו בכירים אחדים מארגון "אל-שבאב" את ממשלת אוגנדה שפעילי הארגון "יעבירו את המלחמה שהם מנהלים בסומליה לאדמת אוגנדה" אם היא תמשיך לסייע לממשלה הסומלית הנתמכת בידי מדינות המערב. על-פי אינדיקציות רבות, ארה"ב ביצעה חיסולים-ממוקדים בסומליה - בדומה למה שמתרחש בפקיסטן - שגרמו לנפגעים רבים חפים-מפשע שהגבירו את המוטיבציה של פעילי "אל-שבאב" להרחיב את מלחמתם גם מחוץ לסומליה. למרות הסיוע המערבי לממשלת סומליה, ארגון "אל-שבאב" שולט על מרבית חלקיה של המדינה והוא מכפיף את האוכלוסייה למסכת שלמה של איסורים הנוגעים ללבוש, למוסיקה ועל איסורים הנוגעים לצפייה במשחקי-כדורגל. לאורך כל תקופת משחקי המונדיאל 2010, נרצחו בסומליה לפחות 5 צעירים שצפו במשחקי-כדורגל. זאת ועוד, בהתאם למעקב היומיומי הנערך על-ידי מגזין זה - מגזין המזרח התיכון - נהרגו בסומליה מתחילת 2010 (מינואר ועד יוני) כ-1,660 בני-אדם בקרבות העזים המתנהלים בין נאמני הממשלה לבין פעילי טרור מארגון "אל-שבאב". סביר להניח שמספר ההרוגים גבוה בהרבה, שכן לארגונים ממשלתיים ולארגונים בינלאומיים אין דריסת-רגל באזורים רבים בסומליה בשל שלטון הפחד שמפעילים פעילי הטרור מארגון "אל-שבאב". מדיניות זהה ננקטת גם על-ידי פעילי טרור מארגון הטליבאן בגבול המשותף בין אפגניסטן לפקיסטן בעזרת הסיוע של המודיעין הפקיסטני.

שעות אחדות לאחר הפיגוע הרצחני בקמפלה, הנשיא אובמה פרסם הודעת גינוי בה הוא כינה את הטרוריסטים "פחדנים" - לא פחות ולא יותר. למרבה הצער, הטרוריסטים המוסלמים אינם פחדנים, שכן הם מפגינים גבורה רבה יותר ממה שהפגין הנשיא האמריקאי המסרב להוציא מפיו את המשפט "טרור אסלאמי". לעולם-המערבי יש מנהיג פחדן - מנהיג השרוי בדמיונות-שווא ובהכחשה-עצמית העלולים לעלות לנו במחיר יקר ובדמים רבים. הממשל הנוכחי האמריקאי מסרב לדבר על "טרור אסלאמי", על "אלימות אסלאמית" ועל המאבק התרבותי השורר מזה עשורים אחדים בין העולם-המוסלמי לבין העולם הדמוקרטי והמערבי. הגדרת הבעיה היא גם חלק מפתרונה. אלא, שהממשל האמריקאי הנוכחי דוגל בהתרפסות דווקא כלפי אלה הנוקטים במדיניות ברברית - הן על רקע דתי והן על רקע פוליטי, ולכן כולנו נשלם מחיר יקר על כך. לתפישה המדינית האמריקאית הנוכחית יש השפעה על אירופה, על אסיה, על אפריקה, וגם (כמובן) על הסכסוך הערבי-ישראלי. העניין הזה מוביל אותנו למה שעתיד להתחולל במשא-ומתן עם סוריה של בשאר אל-אסד - אם וכאשר הדבר יהיה רלוונטי. אולם, ראשית, כמה מילים על תהליכים היסטוריים הנסתרים מן העין.

כאשר כתבתי את המאמר על "רצח-העם בדארפור שמערב-סודאן" ביוני 2006, היו בישראל 180 פליטים מסודאן. ביולי 2010, יש בישראל כ-30,000 פליטים שהגיעו ממדינות אפריקאיות אחדות משום לישראל לא הייתה מדיניות ברורה בנושא, והיא נכנעה ללחץ מלאכותי של כל מיני ארגונים קיקיונים במקום לחשוב על העניין כעל נושא שיש לו השלכות היסטוריות על החברה הישראלית. דבר דומה מתרחש גם בנושא ההשתלטות הבדואית על אדמות הנגב וגם בנושא העבריינות הלאומנית הקשה של ערביי-ישראל. אם לא נתעשת בזמן הקרוב, בתוך עשרות שנים נמצא את עצמנו חיים ברצועה צרה המשתרעת מחיפה ועד לגדרה בלבד בצפיפות בלתי-נסבלת. להערכתי, בערים אחדות בישראל (בעיקר בדרום) מתחולל שינוי דמוגרפי שאינו לטובתנו, משום שההתמקדות הממשלתית הישראלית נוטה לדבוק בכיבוי שרפות, ולא בהתוויית מדיניות ארוכת-טווח לטובת הדורות הבאים. לעיתים, כדי לפתור בעיה מקומית קצרת-טווח, משעבדים את העתיד בשל לחץ ציבורי ותקשורתי מלאכותי.

התהליך המדיני עם סוריה של בשאר אל-אסד
בשבועות האחרונים גברו הקולות בישראל בנושא "חידוש המשא-ומתן המדיני עם סוריה". עוד נודע, שכל ראשי מערכת הביטחון של ישראל משוכנעים כעת, (יולי 2010), ש"זה הזמן להיכנס למשא-ומתן רציני עם סוריה על עתיד רמת-הגולן". עוד נודע, שקצינים בכירים שוב טענו כי "ניתן להגן על ישראל גם ללא רמת-הגולן". סביר להניח שהם צודקים, אולם המחיר יהיה איום ונורא אם "נצטרך להגן על ישראל" בשעת מלחמה מהגבול של ה-4 ביוני 1967. גם בעידן של טילים בליסטיים יש חשיבות גדולה לטופוגרפיה ולעמוק אסטרטגי מוחשי. יתרה מזאת, בל נשכח שסוריה במעשיה ובמחדליה דרבנה את כל האזור לדהור לעבר מלחמה כוללת שפרצה ביוני 1967. אם המקרה היה הפוך, אף אחד בעולם לא היה מצפה מסוריה לוותר על רמת-הגולן אם ישראל הייתה מתנהגת כפי שסוריה פעלה ב-1967. האם סוריה כמדינה ריבונית אינה צריכה לשלם על מעשיה פרובוקטיביים כלפי ישראל מאז שנות ה-60 ועד לימנו אנו?

לחסידי "מדיניות הוויתורים" בישראל יש שיטה מתודולוגית שמחזיקה מעמד בכל תנאי: אם ישראל חזקה, אזי עליה לדבוק בוויתורים, שכן היא המדינה החזקה באזור. ואם ישראל מפגינה חולשה, אז גם צריך לוותר משום ש"מי יודע מה יקרה בעתיד ועלינו לשמור על הקיים או על חלקו". אותה שיטה מתודולוגית פועלת גם כלפי שאר האויבים שלנו - בעבר ובהווה. האמירות שנשמעו לאחרונה בנושא הסורי, נבעו בשל התחושה שסוריה מנסה להתנתק מאיראן לאור סבב הסנקציות החדש שהוטל עליה בתחילת יולי 2010. חודש לפני כן, הציר הרדיקלי היה באופוריה בעקבות משט פעילי הטרור של ארדואן שנעצר ב-31 במאי 2010 בידי לוחמי צה"ל. בטווח של חודשים בלבד "המטוטלת הפרשנית" בנוגע לבשאר אל-אסד נעה מקיצוניות אחד לקיצוניות שנייה. במילים אחרות קוראים לזה "חלון הזדמנויות" - שהוא מונח שכיח מאוד בפיהם של חסידי מדיניות הוויתורים בכל מה שקשור ליחסים בין ישראל לבין שכנותיה הרדיקליות ואלימות.

ראוי להזכיר לכולנו שבעקבות מלחמת לבנון השנייה, שררו בישראל תחושות לא-רציונאליות של מפלה וכישלון שהשפיעו הן על הציבור הרחב והן על הצמרת המדינית של ישראל. מייד לאחר סיום המלחמה, בשאר אל-אסד העניק ראיון לעיתון הגרמני "דר שפיגל" בו הוא הצהיר על רצונו בשלום עם ישראל. לאמירה זו לא הייתה כל משמעות אמיתית, שכן הצמרת הסורית בכללותה הייתה שרויה באופוריה לנוכח מה שנראה ככישלון צבאי ישראלי מול ארגון חיזבאללה - כישלון שהופגן, לדעתם, לאורך כל ימי המלחמה. בהתאם לדעה ששררה בסוריה באותה עת, חיזבאללה הצליח לחשוף את נקודות-התורפה של ישראל. כתוצאה מכך, היו כאלה בצמרת הסורית שהשתעשעו בפתיחתה של חזית מלחמתית נגד ישראל ברמת-הגולן הן באופן ישיר והן באופן עקיף באמצעות הקמתם של ארגוני טרור שיפעלו למען מטרה זו. לאחר פרסום הראיון ב"דר שפיגל", מייד קפצו דוברים ישראלים אחדים וטענו כי זו "הזדמנות לעשות שלום עם סוריה גם במחיר וויתור על כל רמת-הגולן" - כאילו הלקח של הסכם אוסלו האומלל מעולם לא נלמד. גם אז, בישראל של 2006, דוברים ישראלים דיברו על "חלון הזדמנויות" כשם שהם דיברו על "חלון הזדמנויות" בתקופת אסד האב שהלך לעולמו בשנת 2000. לצערנו הרב, כאשר מדברים בישראל על "שלום" עם סוריה, או על "מלחמה" עם סוריה, שוכחים את הממד ההיסטורי הטמון בתהליכים ארוכי-טווח בשל התחושה הנגרמת מלחץ ציבורי או תקשורתי המופעל לעיתים על הדרג המדיני. זו אחת הסיבות שנתקענו בלבנון למשך 18 שנה מאז שהחלה מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, וזו גם הסיבה שבגינה הקלנו ראש בנוגע להסכם אוסלו של 1993 ובנוגע להתנהלותו המפוקפקת של יאסר ערפאת ברשות הפלסטינית.

הפיצול האסלאמי ועליית הליברליזם
בואו נבדוק לרגע קט איזה תהליכים היסטוריים מתרחשים בימים אלה בעולם-המוסלמי: צפון-קפריסין היא מדינה מוסלמית בחסות טורקית שאינה מוכרת כרגע על-ידי הקהילה הבינלאומית; באזור המכונה "המדינה הסומלית", קיימת לה אוטונומיה עצמאית מאז שנת 1991 בשם סומלילנד - אולם גם היא אינה מוכרת כרגע על-ידי הקהילה הבינלאומית; ברצועת-עזה קיימת לה נסיכות אסלאמית רדיקלית שאינה מוכרת כרגע על-ידי הקהילה הבינלאומית; ירדן היא מדינה פלסטינית לכל דבר ועניין, כך שיש צורך לשנות את שמה מ"הממלכה הירדנית ההאשמית" ל"ממלכה הפלסטינית ההאשמית"; עיראק תתפצל באופן מובהק לשלושה מחוזות עיקריים - כורדי, שיעי וסוני; סודאן תתפצל כנראה לשלוש מדינות; ניגריה תתפצל גם היא לשתי מדינות לפחות - אחת נוצרית והשנייה מוסלמית; תימן תתפצל לשתי מדינות; טורקיה תצטרך לתת אוטונומיה רחבה למיליוני הכורדים החיים בתחומה; לבנון כנראה תתפצל לשתי ישויות נפרדות - אחת שיעית, והשנייה נוצרית-סונית עם תמיכה של הדרוזים (במקרה הטוב והאופטימי); אפגניסטן תתפצל למחוזות אוטונומיים; כך גם יקרה למחוזות של פקיסטן הגובלים עם אפגניסטן; אל תתפלאו אם באיראן ובסוריה יתרחשו תהליכים דומים לאור ההרכב העדתי של האוכלוסייה המקומית בשתי המדינות. האסלאם הרדיקלי ביקש לאחד באלימות את העולם המוסלמי ליחידה אחת אורגנית, אולם דווקא תהליך הפוך מתרחש לנגד עינינו לאחר 30 שנות טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית רחבת-היקף. המצב האקוטי הזה מציב בפני החברה המוסלמית מַרְאָה המסייעת בידי אחדים מהם להתבוננות מחודשת בפניה האלימות והגזעניות של המדינה המוסלמית על כל מרכיביה הדתיים והפוליטיים. התבוננות זו, תרומת לעלייתם המחודשת של כוחות ליברליים - גם אם הם נשמעים כהד קלוש לזרם הכללי השוטף את החברה המוסלמית בימים אלה. אחד מהביטויים לכך הגיע דווקא מעיתונאית פלסטינית בשם זינב רשיד שטענה כי "העם הסורי זקוק יותר למשטי חירות מהעם הפלסטיני", וזאת בעקבות ניסיונו של המשטר הסורי להסיט את תשומת-הלב על הנעשה בסוריה באמצעות המשט הטורקי (ממרי, 4 ביולי 2010). וכך הבהירה רשיד את טענותיה כלפי המשטר הסורי הנוכחי של בשאר אל-אסד:

"המצב בעזה בתחום הכלכלה, תנאי החיים, החינוך והחירויות - עד השתלטות החמאס - היה הרבה יותר טוב מהמצב בסוריה שתחת שלטון משפחת אסד ומנגנוני הביטחון המדכאים שלה שהחזירו את סוריה עשרות שנים אחורה והפכו את עמה המכובד לאחד העמים העניים ביותר באזור ובעולם. הם חנקו את החירויות ו'לקחו בשבי' את כל מי שהרים קולו וביקש מינימום של חירויות. אני מתעקשת להשתמש במונח 'שבויים' בנוגע לכל אזרח ואזרחית סוריים הכלואים בחדרי הצינוק של המשטר של אסד, מאחר שהתקווה שיהיה פיוס לאחר מותו של הדיקטאטור הגדול והורשת השלטון לבנו, אבדה. המשטר הנוכחי נמצא במצב של 'עוינות' עם כל העם הסורי לאחר שניצל את כל ההזדמנויות שהעניק לו עם אצילי זה לעשות פיוס היסטורי. הסורים שנמצאים בחדרי הצינוק הם שבויים בידי גורם עוין לעם, למולדת ולכל מה שהוא אנושי, מוסרי ויפה".

הביטויים הללו אינם בודדים במערכה על דמותו של העולם-הערבי והאסלאמי. למעשה, הם משקפים הלך-רוח ציבורי רחב שיבוא לידי ביטוי באופן איטי והדרגתי שיארך שנים רבות, ואף ישפיע על התייחסותו של העולם-המוסלמי בנוגע לישראל - וזאת, אם נדע להתאזר בסבלנות הדרושה והראויה למדינה היושבת לבטח בארצה מבלי להפגין חולשה מדינית בשל מהמורות אחדות הניצבות בפנינו לאורך הדרך.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "שלום עם בשאר אל-אסד - המרתון המדיני של ישראל", מגזין המזרח התיכון, 17 ביולי 2010.

מדוע הישראלים עדיין לא סומכים על ברק חוסיין אובמה

לפני שאגיע לנושא שעל הפרק בעניין ביקורו של ראש-ממשלת ישראל בארה"ב ב-6 ביולי 2010, אני מעוניין לציין נקודה אחת חשובה הנוגעת לסיקור התקשורתי המתקיים בישראל בעניינים בינלאומיים: ב-6 ביולי 2010 היו שתי היתקלויות קטלניות בין הצבא הטורקי לבין אנשי המחתרת הכורדית, ה-PKK. בשני האירועים הללו נהרגו 15 בני-אדם, מהם 12 כורדים. למחרת היום, ב-7 ביולי 2010, נהרג חייל טורקי נוסף בהיתקלות עם לוחמי המחתרת הכורדית. באף אחד מהעיתונים היומיים בישראל לא התפרסמה ידיעה על התקרית - לא בעיתון "הארץ", לא בעיתון "מעריב", לא בעיתון "ידיעות אחרונות" ולא בעיתון "ישראל היום". אולם, כל אמירה מטופשת של איזה פוליטיקאי טורקי בנוגע לישראל, קיבלה התייחסויות בעמודי החדשות, ולעיתים הנושא קיבל סיקור שחרג מהטעם הטוב. כל קשקוש אנטי-ישראלי מקבל כותרות ראשיות בתקשורת הממסדית כחלק מאיזו מגמה מטופשת שכך - בדרך עקיפה - אפשר ללחוץ על ממשלת ישראל בנושאים בינלאומיים.

שימו לב לקטע הבא שנכתב בעיתון הארץ ב-6 ביולי 2010 בעמוד 5 בנוגע ליחסי ישראל-טורקיה: "ההתפתחויות האחרונות ביחסים עם טורקיה והמשבר הפוליטי סביב הפגישה (בין בנימין בן-אליעזר לשר-חוץ הטורקי) מעוררים תסכול וכעס רב בקרב הגורמים העוסקים ביחסים עם טורקיה במשרד החוץ. בימים האחרונים אמרו פקידים בכירים במשרד החוץ כי הדרג המדיני מנהל את היחסים עם טורקיה בצורה חובבנית ומזיקה. בכירי המשרד התבטאו בצורה חריפה בנושא בדיונים פנימיים שקיימו. לדבריהם, היחסים עם טורקיה יקרים ללבם והם רואים בעיניים כלות כיצד הסוגייה הטורקית הפכה לאמצעי בקרב הפוליטי בין המפלגות השונות בישראל".

אם באמת היחסים עם טורקיה "יקרים ללבם", הפקידים הבכירים היו צריכים להזהיר את הדרג המדיני בישראל מלהעניק לטורקיה דריסת רגל בתהליכים המדיניים המתקיימים בין ישראל לבין שכנותיה, משום שטורקיה תחת משטרו של ארדואן מנהלת מדיניות אזורית אסלאמית מיליטנטית בעלת קווים ברורים הסותרים לחלוטין את האינטרס הישראלי. טורקיה, סוריה ואיראן מנהלות מלחמת-חורמה נגד הלאומיות הכורדית ונגד 25 מיליון כורדים המייחלים לקבל הכרה לאומית. בשנים האחרונות, טורקיה רצתה להפוך את ישראל לכלי פוליטי אזורי שבאמצעותו היא תצליח להגיע להבנות אסטרטגיות עם סוריה ואיראן. ישראל נכנסה למלכודת הזו למרות האזהרות הרבות שהופנו לעברה מאז שארדואן נכנס לתפקידו ב-2003. צריך להזכיר לכמה פקידים במשרד-החוץ הישראלי שטורקיה עדיין לא מדינה דמוקרטית במובן המערבי המקובל, גם לאור העובדה הנוגעת למאסרם של 60 עיתונאים היושבים כרגע בבתי-הכלא וגם לאור העובדה שכ-700 תיקים ממתינים להישמע בבית-המשפט בעניינם של עיתונאים נוספים. ההתנהלות האזורית של טורקיה קשורה גם לרפיסות המנהיגותית של ארה"ב מאז שברק חוסיין אובמה החל את כהונתו בראשית 2009.

זה באמת לא משנה מה אובמה יעשה
זה לא משנה מה ברק חוסיין אובמה יעשה בתקופה הקרובה למען ישראל, הציבור הישראלי בכללותו יישאר חשדן מאוד כלפי הנשיא האמריקאי לאור התנהלותו כלפי ישראל מאז תחילת שנת 2009 ועד ליולי 2010. זה לא משנה כמה מחמאות ירעיף אובמה על ראשו של ראש-ממשלת ישראל, הציבור הישראלי עדיין יסרב להאמין שהדברים נאמרו מתוך כנות אמיתית כיאה לבעל-ברית שניתן לסמוך עליו. הבעיה אינה נובעת רק מקווי-המתאר של ממשלת נתניהו או בגלל הרכב פרסונאלי כזה או אחר של ממשלת ישראל. הבעיה נעוצה בראש ובראשונה באידיאולוגיה של ברק חוסיין אובמה הנשענת על חנפנות ורפיסות כלפי העולם-המוסלמי על 57 מדינותיו - שרובן ככולן הן אנטיתזה לעקרונות של העולם-החופשי והדמוקרטי. בראיון לעיתון האיטלקי "קוריירה דלה סרה", שהתפרסם ב-8 ביולי 2010, אמר אובמה כי על אירופה לקבל את טורקיה לאיחוד האירופאי כדי שזו לא תיזום בריתות מחוץ למדינות-המערב. אמירה זו ואחרות, שנאמרו בעניין זה במהלך 18 החודשים האחרונים, מראים בעליל כי ארה"ב מנסה לכפות על אירופה הרפתקה מסוכנת שתועלתה לאירופה הנוצרית מוטלת בספק (בלשון המעטה). מעניין מה הייתה התגובה האמריקאית אם האיחוד האירופאי היה מעלה דרישה מאובמה להתאחד עם מקסיקו? במקום לדרוש מטורקיה לטפל בבעיותיה הרבות במטרה לשפר את חייהם של אזרחיה על-פי הסטנדרט האירופאי, אובמה מבקש מבכירי אירופה "לוותר" לטורקיה רק בגלל שהיא מדינה מוסלמית. זהו ההיגיון הפוליטי של השמאל הרדיקלי בארה"ב של שנת 2010 גם בתחומים נוספים.

חודשים אחדים לאחר בחירתו של ברק חוסיין אובמה, הוא זכה לקבל פרס נובל לשלום לשנת 2009. ומה העולם קיבל בתמורה לפרס יוקרתי הזה? אלפי אנשים - חפים מפשע - נרצחו בחיסולים-ממוקדים אמריקאים באפגניסטן, בפקיסטן, בתימן, בסומליה ובעיראק. מאז תחילת שנת 2009 נרצחו בפקיסטן בלבד כ-1,200 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים. המדיניות הזו גררה אחריה ביקורת עזה בפקיסטן עד כדי כך שבית-המשפט בפקיסטן הכריז ביולי 2010 כי ארה"ב מפרה את הריבונות הפקיסטנית, וכי יש לנהל חקירה רחבה על-מנת להעמיד לדין בכירים אמריקאים בגין פשעי מלחמה. על-פי מעקב יומיומי הנערך על-ידי מגזין זה, יש לנו יסוד סביר להניח כי בגבול המשותף בין אפגניסטן לפקיסטן נהרגים מידי חודש כ-1,000 בני-אדם בפעילות צבאית של פקיסטן, של אפגניסטן, של כוחות נאט"ו ושל פעילי טרור מארגונים אסלאמיים. אולם רק חלק מהפעילות הצבאית מגיע לידיעת הציבור. כשהנשיא אובמה החל את כהונתו בבית-הלבן הוא חשב שהסכסוך המקומי שלנו ביהודה שומרון, משפיע על הסכסוכים ההיסטוריים העמוקים הקיימים באסיה, בתימן, בסומליה, בסודאן ובטורקיה בנוגע לכורדים ולצפון-קפריסין. הגישה הרשלנית הזו הכתיבה את המדיניות האמריקאית כלפי ישראל במהלך ה-18 החודשים האחרונים. אובמה, למעשה, העניק הכשר אידיאולוגי לחבוט בישראל בזירה הבינלאומית - החל מהניסוחים האנטישמיים בדו"ח גולדסטון וכלה בשליחת ספינת הטרור של ראש-ממשלת טורקיה, ארדואן.

אובמה יכול להמשיך להתבכיין שלא "אוהבים" אותו בגלל צבע עורו או בגלל שמו האמצעי (חוסיין). דווקא שני ההיבטים הללו יכלו להעניק לו נקודות זכות בדעת-הקהל בישראל, אלא שאובמה החליט להתנהג כמו כל מנהיג מוסלמי טיפוסי בדומה לארדואן, בכך שהוא הפך את ישראל ל"כלי" פוליטי דרכו הוא ניסה להתחבב על העולם-המוסלמי. זה היה שקוף מידי גם בעיני מוסלמים רבים במרחב. לפיכך נשאלה השאלה החשובה באמת: "אם כך אובמה מתנהג לבעלת בריתה המסורתית של ארה"ב, אז איך מדינות אחרות תוכלנה לסמוך עליו בעתיד?".

המפגש המתוקשר בין ראש-ממשלת ישראל לנשיא האמריקאי ב-6 ביולי 2010 זכה לתיאורים מלבבים בתקשורת הישראלית. אולם, המבחן האמיתי בנוגע ליחסו של הנשיא האמריקאי הנוכחי למדינת-ישראל יהיה לאחר הבחירות לקונגרס האמריקאי בנובמבר 2010. או אז נדע האם הכל היה הצגה אחת גדולה - כפי שרק וושינגטון המסורתית יודעת לעשות, לטוב ולרע.

==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מדוע הישראלים עדיין אינם יכולים לסמוך על ברק חוסיין אובמה", מגזין המזרח התיכון, 10 ביולי 2010.