הרבה דברים נכתבו ונאמרו בתקשורת הגרמנית לפני המפגש בין אנגלה מרקל לדונלד טראמפ שנערך בבית-הלבן ב-17 במרץ 2017. אפשר לסכם את מה שנאמר בתקשורת הגרמנית בשני משפטים קצרים: א) זה היה אמור להיות מפגש היסטורי. ב) על גרמניה להסתגל לשינויים שבאו עם בחירתו של טראמפ. בנוגע למשפט הראשון, אין לי כל מושג מדוע התקשורת בגרמניה או זו הישראלית מתארת מפגשים כאלה כ"אירוע היסטורי". הרי זו לא הפעם הראשונה שנציגים רשמיים של גרמניה נפגשים אם נציגים בכירים של הממשל האמריקאי מאז סיום מלחמת-העולם השנייה. אחדים מכלי התקשורת בישראל גם הם מיהרו לתאר את המפגש בין נתניהו לטראמפ כ"פגישה היסטורית", בשעה שלא הייתה כאן שום "היסטוריה" יוצאת-דופן גם אם מכניסים למשוואה את התנהלותו של אובמה כלפי ישראל במהלך שנות כהונתו בבית-הלבן. זאת ועוד, הגישה הפוליטית בישראל כלפי טראמפ עומדת בניגוד גמור לגישה הפוליטית השוררת בגרמניה כלפי טראמפ. אך, אולי אפשר למצוא ניחומים בכך שכעת הממשלה הגרמנית מבינה מה עבר על ישראל במהלך 8 שנות כהונתו של אובמה, וזאת בהשוואה קלילה למה שעבר על גרמניה בחודשיים האחרונים מאז שטראמפ החל את כהונתו.
את התחושה בגרמניה אפשר לתאר כ"חרדה קשה מפני העתיד". זו לא סתם חרדה, אלא זו חרדה "קיומית", משום שגרמניה כרגע חשופה לשלושה איומים עיקריים העלולים לערער את מעמדה הן בזירה האירופאית והן בזירה הבינלאומית: 1) איום מצד רוסיה. 2) קריסתו של האיחוד-האירופאי. 3) הסרת המטרייה הביטחונית האמריקאית מעל אירופה או לפחות חשיבה אמריקאית מחודשת בנוגע למעמדה של אירופה בעיני ארה"ב. יתרה מזאת, בתוך הזירה הפנים-גרמנית, אנגלה מרקל ניצבת בפני שני אתגרים קשים: 1) איומים על חייה של מרקל מצד קבוצות פוליטיות רדיקליות לאור משבר הפליטים המוסלמים העלול לקעקע, לדעתן, את זהותה של גרמניה כולה. 2) בחירתו של מרטין שולץ למועמד של המפלגה "הסוציאל-דמוקרטית" (SPD) שיתחרה במרקל במסגרת הבחירות הכלליות שיערכו ב-24 בספטמבר 2017. על-פי סקרים אחדים שנערכו לקראת סוף חודש מרץ 2017, בזכות מועמדותו של שולץ, מפלגתו עוברת לראשונה את מפלגתה של מרקל - המפלגה הנוצרית-דמוקרטית CDU)) - באחוזים אחדים.
בכך, שולץ הפך לתקווה הלבנה של השמאל הגרמני כולו. זו לא סתם תקווה, אלא זו כמעט קריאת-חירום לנוכח מה שנראה כ"גל של לאומנות אירופאית מסורתית" השוטפת את היבשת. גרמניה איננה רק חרדה ממה שעלול להתרחש ביבשת האירופאית, אלא היא בעיקר חרדה ממה שעלול להתרחש בביתה היא, לנוכח ניסיונות העבר ובשל הנטייה המהירה של הציבור הגרמני לגלוש לעבר משטר רדיקאלי ברוטאלי. מרטין שולץ עלול להתברר למרקל כיריב קשה משום שהוא נוטה לאמץ עמדות פוליטיות מימין ומשמאל במטרה להרחיב את קהל בוחריו הפוטנציאלי - גם אם התנהלות זו מוגדרת כפופוליסטית בעיני יריביו ומבקריו של שולץ. אולם לנוכח המגמות הרדיקליות השוררות באירופה ובגרמניה, שולץ נאלץ לאמץ רעיונות מגוונים למפלגתו - כמו בנוגע ל"הידוק הפיקוח על גבולותיה של גרמניה" לאור משבר הפליטים המוסלמים ועל רקע המתיחות הגואה עם טורקיה של ארדואן שגלשה לאחרונה לפסים בלתי-רציונאליים.
תוצאות הבחירות בהולנד שנערכו ב-15 במרץ 2017, גרמו לאנחת-רווחה באירופה כולה וגם בישראל. אולם הפיכתה של מפלגתו של חירט וילדרס למפלגה השנייה בגודלה בהולנד עם 20 מושבים בפרלמנט, מראה בעליל שהזרם השמרני-רדיקלי הולך וצובר תאוצה בכל רחבי היבשת, כולל בגרמניה. כך למשל, המפלגה הימנית-רדיקלית "אלטרנטיבה לגרמניה" עדיין זוכה להיות המפלגה השלישית בגודלה בגרמניה בסקרי דעת-קהל, אולם היא אינה מצליחה לעבור את ה-11 אחוזים מכלל הציבור. זאת ועוד, מאז הודעתו של מרטין שולץ שהוא מתמודד מול אנגלה מרקל, פרשנים אחדים בגרמניה טענו שהוא מצליח "לגנוב" מצביעים ממפלגה זו בשל ביקורתו כלפי מרקל בשאלת ההגירה המוסלמית לגרמניה.
בזמן שמרקל נפגשה עם טראמפ, ראש-ממשלת בוואריה, הורסט זהופר (Horst Seehofer), ערך פגישת-עבודה מתוקשרת עם פוטין במוסקבה. זאת לא הפעם הראשונה שזהופר מנהל מדיניות-חוץ עצמאית מול רוסיה, וזאת בניגוד לחששותיה של הממשלה הגרמנית ממעורבות מסיבית של רוסיה בפוליטיקה הגרמנית הנעשית באמצעים מתוחכמים על-פי הגדרתם של אחדים מבכירי הפוליטיקאים הגרמנים. לאורך כל שנת 2016, הורסט נחשב למועמד מוביל מול מרקל למרות שמפלגתו של הורסט היא מפלגת-אחות למפלגתה של מרקל. הורסט היה המנהיג הגרמני הפעיל ביותר בכל הקשור להגבלת זרם הפליטים המגיעים לגרמניה, והוא לא היסס להתעמת עם מרקל גם באופן פומבי על רקע זה.
לאור כל האמור לעיל, "הפגישה ההיסטורית" בין מרקל לטראמפ שנערכה ב-17 במרץ 2017 הייתה טעונה ממילא - לא רק בגלל האמירות של מרקל כלפי טראמפ לאחר הבחירות, וכן גם לא על רקע דבריו של טראמפ על מעמדה של גרמניה באירופה ועל מנהיגותה של מרקל. ועם זאת, לגרמניה היו ציפיות גבוהות מהביקור הן בתחומים הנושקים לענייני כלכלה ומסחר ההדדי, והן בתחומים הקושרים לזירה הבינלאומית. מילת-המפתח הייתה "הסתגלות גרמנית לאור השינויים המתחוללים בזירה האמריקאית". אלא שהתברר, שהמפגש בין מרקל לטראמפ היה סוג של דו-שיח בין חרשים, ולא רק בגלל שטראמפ באמת לא שמע את שאלתה של מרקל בנוגע ללחיצת-היד שלא התקיימה כמקובל, וזאת בשל הרעש של העיתונאים שהיו בקרבתם.
תילי-תילים של מילים נכתבו ונאמרו ברחבי-העולם על האירוע הקטן הזה. אחדים מכלי-התקשורת בגרמניה ציינו, ש"טראמפ אותת למרקל מי הבעל-בית האמיתי כאן". אחדים מהעיתונאים האמריקאים מיהרו לציין שטראמפ הוא "בריון" לעומת מרקל "המנומסת והעדינה". בתקשורת הבינלאומית טענו שטראמפ "השפיל" את מרקל. עיתונאים רבים אף הביעו פליאה על נוכחותה של איוונקה טראמפ שהתיישבה לצידה של אנגלה מרקל במהלך פגישת-עבודה שנערכה בין המשלחת הגרמנית לנציגי הממשל האמריקאי. הנקודות הקטנות האלה הראו בעליל על הבדלים סגנוניים גדולים בין שני האישים האלה, שהם בלתי-ניתנים לגישור כפי שיתברר בהמשך.
אנגלה מרקל ודונלד טראמפ מייצגים שתי תפיסות-עולם שונות לחלוטין: מרקל מאמינה בגלובליזציה, בגבולות-פתוחים ובקליטת מהגרים. טראמפ יודע שהעקרונות הללו ניתנים ליישום רק אם הם באמת משרתים את האינטרס האמריקאי העליון על-פי ראות-עיניו. בעיני מרקל, העקרונות הללו מאפשרים לגרמניה לפרוץ את גבולותיה הכלכליים לעבר אפיקים מבטיחים במדינות הרחוקות מהסביבה האירופאית, משום שחוזקה הכלכלי של גרמניה משפיע באופן מיידי על מעמדה הבכיר בזירה האירופאית. במאמר מוסגר אפשר לציין, שאם ארה"ב הייתה נוקטת רק חלקיק מהמניפולציות הכלכליות שגרמניה נוקטת ברחבי-העולם, מצבה הכלכלי של ארה"ב היה שונה לחלוטין ממה שהוא כיום. גרמניה של מרקל רוצה להמשיך להכתיב את הטון הכלכלי והפוליטי באירופה כולה, משום שבידוד גרמני בתוך אירופה אינו מבשר טובות לאף אחד. מכאן נובעת הרגשנות הגדולה של מרקל בכל הקשור ל"איחוד האירופאי". אין תמה איפה, שמרקל נוהגת לבטא את צמד-המילים "אנחנו האירופאים" ולא "אנחנו הגרמנים" גם בהקשרים פנימיים.
בהתאם לפרסומים שיצאו לאחר הפגישה בין מרקל לטראמפ, התברר ששני נושאים עיקריים עלו בשיחותיהם: 1) המשבר באוקראינה. 2(המאבק בטרור האסלאמי הרדיקלי. אולם, על חתרנותה של רוסיה באירופה ועל מדיניותו של פוטין, כנראה שהנושאים המרכזיים הללו, בעיני גרמניה, לא עלו לדיון במהלך פגישתם. מאידך, מרקל הודיעה שהיא מוכנה להעלות את תקציב-הביטחון ל-2 אחוזים מהתל"ג, וזאת כחלק מההיענות הגרמנית לדרישה של טראמפ שהמדינות החברות בנאט"ו צריכות לשאת בכול העלויות הכרוכות בכך. מרקל חשבה שהדבר יספק את טראמפ. מקורות בגרמניה דיווחו שמרקל אפילו ציפתה לסוג של הכרת-תודה מצד טראמפ על היענותה לדרישותיו. אלא, שיום לאחר הפגישה שנערכה בבית-הלבן, טראמפ פרסם הודעה בטוויטר, שגרמניה חייבת "סכום אדיר" לנאט"ו. שעות אחדות לאחר מכן, שרת-ביטחון של גרמניה, אורסולה פון דר ליין, פרסמה הודעה שלגרמניה אין חובות כספיים לנאט"ו. ובכן, היחסים בין גרמניה לארה"ב חזרו לנקודת-ההתחלה כאילו "הפגישה ההיסטורית" בין מרקל לטראמפ, מעולם לא התקיימה.
דוברים גרמנים רמזו, לפני הפגישה עם טראמפ ובעיקר לאחריה, שהיחסים החמים והמיוחדים בין מרקל לאובמה לא יחזרו על עצמם בעידן טראמפ. אחדים מכלי התקשורת בגרמניה טענו שטוב שהפגישה עם טראמפ הסתיימה כפי שהיא הסתיימה, משום שהתוצאה הייתה יכולה להיות גרועה יותר. דוברים אחרים מסרו שהביטחון-העצמי הגרמני ירד לממדים מציאותיים יותר על-פי המגבלות שטראמפ מציב לגרמניה. אין כאן רק הבדלים עקרוניים במדיניות, אלא יש כאן הבדלים מנטאליים עמוקים בלתי-ניתנים לגישור. ועם זאת, עד שגרמניה תתארגן על עצמה מבחינה ביטחונית וכלכלית באמצעות בריתות אזוריות ובינלאומיות, ברור לחלוטין לזרם המרכזי בגרמניה שלארה"ב אין תחליף נאות כרגע. גרמניה, בדומה לישראל, מחפשת יחסים מיוחדים עם סין, יפן והודו. מאידך, ארה"ב לוטשת עיניים לא רק למדינות הללו, אלא גם למדינות אירופאיות שהפכו בעיני ארה"ב "לגרורות גרמניות". על-פניו נראה שטראמפ הפך את העימות הכלכלי המוצדק מול גרמניה, לעימות שיש לו היבטים רבים המשרתים את המשימה העיקרית של טראמפ. דהיינו, כלכלה זו "משימה לאומית" - כפי שגרמניה עשתה למדינות אחרות במהלך העשורים האחרונים בעזרת מניפולציות כלכליות ומסחריות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אנגלה מרקל מול דונלד טראמפ - דו-שיח של חרשים", מגזין המזרח התיכון, 23 במרץ 2017.
