ב-15 במרץ ימלאו 6 שנים למלחמת-האזרחים בסוריה שהחלה כ"יום הזעם" בדומה ל"ימי הזעם" שצוינו ברחבי העולם-הערבי באותה עת, וזאת במטרה לאותת לשליטי המדינות הללו על חוסר שביעות-הרצון הכללי שאפף את מרבית האזרחים כלפי מדינתם וכלפי ההתנהלות הכללית של שליטיהם. אלפי הסורים שהשתתפו בהפגנה המונית שנערכה בדמשק באותו יום, כנראה כבר אינם בחיים או אינם מתגוררים יותר בסוריה. במהלך הימים הבאים לאחר ה-15 במרץ, מאות-אלפי אזרחים יצאו להפגנות המוניות בכל רחבי המדינה מתוך ציפייה שמשהו יסודי ישתנה בסוריה. אף אחד מהם, לא תיאר לעצמו שלאחר 6 שנים, עריה וכפריה של סוריה ייראו כעיי-חורבות עם יותר מ-500,000 הרוגים וכ-10 מיליון פליטים הנודדים ברחבי-המזרח-התיכון ובמדינות אירופאיות אחדות. זה היה, ועודנו, טיהור-אתני מכוון ושיטתי בממדים עצומים המלווה במעשי אונס סיטונאיים. כבר בימים הראשונים של מלחמת-האזרחים, ארגון הטרור "חיזבאללה" שלח כוח חמוש כדי לסייע למשטר הסורי להשתלט על המהומות בעיר דרעא שהפכה למוקד העיקרי להתנגדות האזרחית נגד המשטר. מאז, לא רק שהמעורבות של "חיזבאללה" גברה בסוריה, למרות אבדותיו הרבות של הארגון במהלך הלחימה, אלא שהוא הפך את לבנון למחסן-נשק אחד גדול המיועד לשרת את מטרותיו ואת מטרותיה של איראן בלבנון. לאור המעורבות העמוקה של איראן בעיראק - בחסותה של ארה"ב - "הסהר השיעי", מעיראק דרך סוריה ועד לבנון, הפך ממושג ערטילאי למציאות מוחשית שיש לה השפעות מרחיקות-לכת על האזור כולו, וזאת ללא שום קשר למותג "ישראל" בו משתמשים בכל דיון ועל כל דיון העוסק באזור. המחלה הזאת של שימוש במותג "ישראל" אינו מאפיין רק את המדינות המזרח-תיכוניות. כך למשל, בכל פעם שגרמניה של מרקל חוטפת השפלות בינלאומיות ממדינות אירופאיות, מטורקיה ומארה"ב, תמיד יצוץ איזה "בכיר גרמני" שידליף לתקשורת הבינלאומית או זו הישראלית על "שפל חדש" ביחסים בין גרמניה לישראל. הפסיכוזה הגרמנית כלפי ישראל, בדומה לפסיכוזה השיעית כלפי ישראל, תלך ותחריף במהלך השנה הקרובה לאור השינויים הפוליטיים שיאפיינו את גרמניה במהלך השנים הקרובות.
הפיכתה של סוריה לשדה-קטל המוני, אינו רק כישלון סורי, או ערבי, או אסלאמי. אלא זהו כישלון של הקהילה הבינלאומית שלא הצליחה לגבש אפילו חלקיק של הסכמה משותפת כדי להקל במעט על הסבל האנושי. וכך סוריה הפכה לשדה-המשחקים הקטלני ביותר של העשורים האחרונים בהשתתפותן של איראן, טורקיה, סעודיה ורוסיה - שיש להן אינטרסים מנוגדים לחלוטין בנוגע לעתידה של סוריה כמדינה ריבונית. כל המעטפת הזאת, וכל שאר המשברים האקוטיים שהתרחשו במזרח-התיכון בעשור האחרון נבעו בראש ובראשונה מכישלון מנהיגותי של המערב בהנהגתו הכושלת של ברק חוסיין אובמה שניהל רומן עם האסלאם הרדיקאלי המזרח-תיכוני. בקצה האחר של האסלאם הקטלני הזה ניצבה איראן השיעית שאובמה חיזר אחריה במרץ. זאת הייתה מדיניות לא-שפויה שכנראה ראתה ב"סדר העולמי הדמוקרטי" עוד סוג של דיכוי כלפי "האחר המוסלמי", לכאורה. אחרת, אי-אפשר להבין עד הסוף, מה באמת הניע את האיש הזה להתנהג כפי שהוא נהג לאורך כל שנות שלטונו בבית-הלבן. האם דונלד טראמפ, הנשיא האמריקאי הנוכחי, ינהג אחרת מעבר לשימוש בביטויים הנכונים כמו "טרור אסלאמי רדיקאלי"? מוקדם מאוד להעריך מה תהיינה ההשלכות המעשיות של מדיניותו על האזור כולו ועל אזורים אחרים ברחבי-העולם הסובלים מרמות אלימות גבוהות בדומה למה שמתרחש במדינות רבות באפריקה.
אלא, שכנראה הציפיות שלנו גבוהות מידי עבור יכולותיה הפרקטיות של ארה"ב למרות עוצמתה הכלכלית והצבאית. לשם השוואה, העוצמה הכלכלית של רוסיה בקושי מתקרבת לעוצמתה הכלכלית של קליפורניה לבדה, שלא לדבר על ארה"ב כולה. אולם, הנחישות הרוסית לעמוד ביעדיה האסטרטגיים למרות חולשתה הכלכלית ולמרות משטר הסנקציות כלפיה - בדומה לאיראן - מציבה אתגר לא פשוט לכול מנהיג מערבי משום שהכללים החלים על מדינה דמוקרטית שונים מהכללים האופייניים למדינות כמו טורקיה, רוסיה, איראן, סין, צפון-קוריאה ודומיהן. ההבדלים האלה הם יותר מסתם הבדלים של סוג המשטר - אלה הם הבדלים מנטאליים עמוקים שלא רבים רוצים לדון בכך באופן הולם ורציני.
האם יש תרבויות אנושיות שאינן מסוגלות ואינן רוצות לקיים אורח-חיים תקין המותאם - פחות או יותר - לדרישות של המאה ה-21? איך זה יכול להיות, שלמרות שפע האפשרויות שיש כיום ולמרות הזרימה האין-סופית של ידע וטכנולוגיה מקצה העולם ועד לקצהו, חברות אנושיות רבות מידי מעדיפות להתנהל על-פי מתווה אלים המנסה להכפיף את האוכלוסייה המקומית, או האזורית, לסד של ערכים נוקשים האופייניים כל-כך לתקופות בהן הברוטאליות הייתה כלי-מדיני להשגת יעדים רחבי-היקף. מה פשר ההבדלים הללו בין מדינה אחת לרעותה, בין חברה אנושית אחת לאחרת, בין קבוצה דתית אחת לקבוצה דתית שנייה ובין עדה אחת לעדה אחרת? האם הכל עניין של תרבות, חינוך ודת, או שיש באמת הבדלים מנטאליים עמוקים שחינוך ותרבות אינם מצליחים לגשר על הפערים העמוקים הללו? האם יש חברות אנושיות המוכשרות לנהל אורח-חיים תקין, לעומת חברות אנושיות אחרות הפחות מוכשרות לנהל אורח-חיים כזה? כך למשל, מדוע מדינות אפריקאיות עשירות במשאבי-טבע, אינן מסוגלות להפיק עשירית מהיכולת של מדינות אחרות שלא נהנות מהשפע הפוטנציאלי הזה.
וכאן, נשאלת השאלה האם כל "העמים" מסוגלים לנהל באמת מסגרת מדינית טריטוריאלית? ההתפרקות של מדינות אחדות ברחבי המזרח-התיכון והשליטה הכפויה הקיימת במדינות מוסלמיות רבות, מראות בעליל על ליקויים יסודיים עמוקים שאינם מאפשרים לחברות הללו להתנהל באופן מושכל - ובוודאי לא מאפשר להן להעניק תנאי-חיים סבירים הנוגעים לביטחון אישי, להשכלה, למזון ולמגורים. סוריה, למרות היוהרה הפאן-ערבית שלה, שהייתה כלי דרכו ניסה המשטר העלווי להשיג לגיטימציה פנימית וחיצונית, מהווה דוגמא ומופת ליסודות הנפיצים האלה האופייניים כל-כך למנטאליות התרבותית של המזרח-התיכון הערבי כולו. בסוריה יש כרגע סוג של "הפסקת אש" שהושגה בעמל רב תחת לחץ כבד של מדינות כמו רוסיה וטורקיה. אולם מה זה אומר על החברה הסורית שבמסגרת "הפסקת האש" הזו, נהרגו כ-3,000 בני-אדם בחודש בפברואר 2017? אם נרחיב את היריעה, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו, "מה עושה" את העם הסורי ל"עם"? או איזה הבדל גדול יש בין "העם הסורי" ל"עם הפלסטיני" - בשעה שמצויים באמתחתנו אין-ספור הצעות מדיניות הנמצאות על המדף הדיפלומטי בכל הקשור לענייני יהודה ושומרון. ברור לכולנו, שסיפוח מלא על כל המשתמע מכך, אינו בא בחשבון בשל המרכיב האזרחי הכרוך בכך ובהפיכתם של אזרחי ישראל היהודים לבני-ערובה בידי קהילה אלימה העוינת אותם ממילא. גם הקמתה של מדינה ערבית נוספת בגבולות 4 ביוני 1967, נראית כסוג של הימור שקשה להעריך איזו תוצאה טובה תצא מזה - מעבר לעניין של שייכות היסטורית יהודית לאזור. המתח העדתי והדתי המתחולל זה שנים רבות בסוריה, בעיראק, בתימן, בלוב, בניגריה, בסודאן, בלבנון ובמקומות נוספים במרחב, מוכיח לנו שזהויות דתיות ועדתיות הנאלצות להתגורר בכפיפה אחת, גולשות במהירות לעבר אלימות מכוונת וחסרת-רסן.
טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - פברואר 2017
מדינה:
|
הרוגים:
|
פצועים/הערות:
|
סוריה:
|
2,854
|
כ-600 מהם אזרחים
|
טורקיה - סוריה:
|
8
|
חיילים טורקים
|
רוסיה - סוריה:
|
4
|
חיילים רוסים
|
עיראק:
|
2,784
|
כ-800 מהם אזרחים
|
אפגניסטן:
|
755
|
רבים מהם טרוריסטים
|
תימן:
|
677
|
2,000 פצועים
|
פקיסטן:
|
315
|
700 פצועים
|
ניגריה:
|
104
|
250 פצועים
|
סומליה:
|
93
|
--
|
מצרים:
|
42
|
--
|
מצרים -עזה:
|
2
|
חופרי מנהרות
|
טורקיה - כורדים:
|
42
|
רבים מהם מהמחתרת הכורדית
|
דרום-סודאן:
|
36
|
--
|
לוב:
|
23
|
--
|
הודו - קשמיר:
|
19
|
--
|
ניז'ר:
|
18
|
רובם חיילים
|
פיליפינים - טרור אסלאמי:
|
15
|
--
|
גרמניה - פיליפינים:
|
1
|
בן ערובה גרמני
|
אלג'יריה:
|
15
|
כולם טרוריסטים מוסלמים
|
סעודיה:
|
14
|
רובם חיילים ושוטרים
|
סודאן: + דארפור:
|
14
|
--
|
מאלי:
|
13
|
--
|
קמרון:
|
7
|
--
|
קניה - טרור אסלאמי:
|
4
|
--
|
צ'אד:
|
4
|
--
|
לבנון:
|
3
|
--
|
טוניסיה:
|
2
|
--
|
ישראל - עזה:
|
--
|
--
|
ישראל - הרשות הפלסטינית:
|
--
|
--
|
אפגניסטן: חיסולים-ממוקדים אמריקאים:
|
22
|
--
|
סה"כ:
|
הרוגים: 7,872
|
פצועים: 20,000
|
בסיכומו של דבר בחודש פברואר 2017, נהרגו 7,872 בני-אדם; בחודש ינואר 2017 נהרגו 9,145 בני-אדם; בחודשיים הראשונים של שנת 2017 נהרגו 17,617 בני-אדם באלפי פעולות טרור אסלאמיות ובאלימות אסלאמית. מרבית ההרוגים, כמובן, היו מוסלמים שחוסלו בידי מוסלמים אחרים.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - אלימות של זהויות מנוגדות - חודש פברואר 2017", מגזין המזרח התיכון, 9 במרץ 2017.
No comments:
Post a Comment