ועידת מינכן לביטחון שהתקיימה באמצע חודש פברואר 2017, נערכה זו הפעם ה-53 על אדמת גרמניה. לביטוי "ועידת מינכן", מבחינה היסטורית, יש משמעות עצומה על אירופה משום שהוא מתייחס לוועידת הפסגה שנערכה ב-29 בספטמבר 1938 בין אדולף היטלר לבין נוויל צ'מברליין בה נדונה דרישתה של גרמניה הנאצית לספח את חבל הסודטים שהיה בריבונותה של צ'כוסלובקיה. הוועידה, בה השתתפו גם צרפת ואיטליה וללא השתתפותה של צ'כוסלובקיה, קבעה שהצבא הגרמני יוכל להשלים את סיפוח החבל עד ה-10 באוקטובר 1938, וכי צ'כוסלובקיה מחויבת למסור את השטחים הללו לא יאוחר ממועד זה. עם חזרתו של צ'מברליין לבריטניה, הוא הכריז ב-30 בספטמבר 1938 כי בעקבות ההסכם שנחתם בין הצדדים, הושג "שלום בזמננו". מדיניות הפיוס כלפי היטלר שכפי שהופגנה בוועידת מינכן הוכחה כשגויה מן היסוד וכי ועידה זו הייתה אחת מהסיבות שהובילו למלחמת-העולם השנייה. מאז, הביטוי "ועידת מינכן" הפך לכינוי המבטא פייסנות חסרת-אחריות כלפי מנהיגים תוקפניים.
מאחורי קיומה של "ועידת מינכן לביטחון", עומד תרגיל תודעתי גרמני מכוון, שנועד להפוך ביטויים שליליים הקושרים למשטר הנאצי, לביטויים שיש בהם פרשנות המתאימה ל"גרמניה החדשה" שצצה לפתע פתאום לאחר תבוסתה ב-1945. ועידה זו שהחלה ככינוס פרטי של אקדמאים וחוקרים גרמנים יחד עם עמיתיהם ממדינות מערביות אחדות, הפך עם השנים לאחר מהכנסים לענייני ביטחון מחשובים בעולם. ככול שחשיבתו גברה, כך המעורבות הממשלתית של גרמניה גברה באמצעות מימון נידב מאוד של הכנס, של אורחי הכנס ושל המחקרים המתבצעים בשם המסגרת הכללית של הוועידה. מכינוס של אקדמאים, הוועידה הפכה למפגש בינלאומי מרשים של מנהיגים בכירים מאוד מעשרות מדינות המקיימים דיונים ומפגשים בלתי-פורמאליים בין מדינה אחת לרעותה ללא המגבלות של המתחים השוררים בזירה הבינלאומית. במסגרת הדיונים "האקדמיים" הללו, גרמניה יכלה לנהל מפגשים מדיניים בלתי-פורמאליים, לכאורה, על-מנת לקדם את האינטרסים שלה שיש בהם "מעטפת כלכלית" המשמשת כלי-פוליטי שנועד להטמיע את הרעיון על היותה גרמניה מעצמה בינלאומית מובילה. מאז איחוד גרמניה באוקטובר 1990 והפיכתה של ברלין לבירת המדינה המאוחדת, גרמניה חותרת בהתמדה לא רק לעצב את "איחוד-האירופאי" על-פי המתווה הגרמני, אלא גם להפוך את "האיחוד-האירופאי" לכלי בו גרמניה משפיעה על הזירה הבינלאומית בהתאם לשאיפותיה. כמו תמיד, גודלה של המדינה הגרמנית ועוצמתה הכלכלית, אף פעם לא סיפקו את המאוויים האמיתיים של הלאומנות הגרמנית הנעטפת - בעשרות השנים האחרונות - בהרבה מלל "ליבראלי" ו"גלובאלי". כשמשתמשים בביטוי "גלובליזציה" יותר מידי פעמים בכל נושא ועל כל נושא, כנראה שמנסים להסתיר משהו.
"ועידת מינכן לביטחון" שהתקיימה בפברואר 2017 הייתה שונה מזו שהתקיימה שנה קודם לכן. הבעיות הבינלאומיות הגדולות שלא מצאו את פתרונן בפברואר 2016, קיבלו משנה-תוקף נוסף בשל שינויים הנראים לפי-שעה כ"שינויים טקטוניים" המשפיעים על הזירה הבינלאומית ועל מאזן-כוחות הבינלאומי. למעשה, אפשר לציין, שהחרדה האירופאית גברה בעיקר לאור בחירתו של דונלד טראמפ בארה"ב והצהרותיו הרדיקליות כלפי הקהילה הבינלאומית בשלל נושאים ועניינים - החל משינויים נדרשים בנאט"ו ועד לביקורתו בנוגע ליחס הסלחני של הקהילה הבינלאומית כלפי איראן. החרדה הזאת הקיפה בעיקר את המדינות האירופאיות שנאלצו להתמודד עם מה שנראה כנחישות ובחישה פוליטית רוסית באירופה מול הסרת המטרייה הביטחונית האמריקאית מעל אירופה המערבית - כפי שזו עוצבה מאז שנת 1945. במסגרת הזו, "ועידת מינכן לביטחון" שהתקיימה בפברואר 2017, היוותה למעשה סוג של תרפיה קבוצתית של מדינות המערב המצפות ומייחלות להמשכו של "הסדר הישן" עד שאירופה "תעמוד על הרגליים" - אם בכלל. הדריכות הכללית של המשתתפים בכנס לנאומו של סגן-הנשיא האמריקאי, מייק פנס, היוותה אות ברור לכך שאין זה משנה כלל מי מכהן כנשיא של המעצמה החזקה בעולם, ארה"ב עדיין מהווה סוג של מגדלור שעל-פיו מנווטים בזמן במרחב. כך גם ביחס כלפי רוסיה, כך גם לגבי איראן ובוודאי גם לגבי אירופה.
כאשר שר-החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, דיבר בוועידה על "סדר עולמי חדש פוסט-מערבי", כוונתו הייתה לחלוקה מחדש של העולם לאזורי-השפעה באמצעות "יחסים מכובדים ופרגמאטיים" עם ארה"ב. רמז ברור לכך שלרוסיה יש אינטרסים מובהקים ברחבי היבשת האירופאית - לחרדתם של האירופאים. לדידם, עידן "פוסט מערבי" משמעתו הגמוניה רוסית באירופה על-פי התכתיב הרוסי. על כן, ההצהרה של סגן-הנשיא האמריקאי על המחויבות האמריקאית המפורשת והעמוקה לברית-נאט"ו, הפחיתה מעט מעוצמתו של הביטוי "עידן פוסט-מערבי" על-פי המושגים המעורפלים של רוסיה של פוטין. גם אנגלה מרקל לכאורה הביעה נאמנות עמוקה לארה"ב משום ש"אירופה זקוקה לארה"ב לנוכח הטרור האסלאמי ולנוכח השאפתנות רוסית". אך מאידך, מרקל טענה בוועידה ש"האסלאם אינו מקור לטרור" למרות שמיליוני טרוריסטים מוסלמים הפרושים ברחבי-העולם לא יסכימו איתה. ככה זה בגרמניה של מרקל. ובכן, האם אירופה יכולה להסתדר ללא המטרייה האמריקאית?
גרמניה של מרקל חושבת שכן בעיקר לאור בחירתו של טראמפ לנשיאות האמריקאית שזעזעה עד היסוד את אמות-הסיפים הרעועים של האיחוד-האירופאי בעקבות פרישתה של בריטניה מהאיחוד. האם לגרמניה יש תפיסת ביטחון קוהרנטית בנוגע לגרמניה, לאירופה ולמקומה של גרמניה בזירה האירופאית? תלוי את מי שואלים. אולם מתוך הכוונות וההצהרות של בכירים גרמנים, אפשר לשרטט קווים עיקריים בתפיסה הביטחונית של גרמניה שחלקם אולי נראים סותרים, אך הכיוון פחות או יותר ברור.
כך למשל, גרמניה מתכננת לבנות צבא גרמני בסדר-גודל של יותר מ-200,000 חיילים עם כוח-עזר אזרחי מקצועי של יותר מ-61,000 אזרחים עד לשנת 2024. זה עניין של 7-6 שנים בסך-הכל. כבר במהלך השנים האחרונות, גרמניה עשתה מאמץ לגייס כוח-אדם איכותי באמצעות פרסומות בטלוויזיה ובאמצעות מסעות-הסברה בבתי-הספר התיכוניים על האפשרויות העומדות לרשותם של צעירים הבוחרים בקריירה צבאית. גרמניה רוצה להקים "צבא אירופאי" עם שפה אחת ועם אחידות באמצעי הלחימה של כל החברות באיחוד-האירופאי. ועם כל זאת, עד לשנת 2017, גרמניה הקדישה רק 1.2 אחוזים מהתל"ג שלה לתקציבים צבאיים וביטחוניים - נושא הזוכה לביקורת רבה מצד הממשל האמריקאי החדש, משום שארה"ב, לדעת רבים בממשל, משקיעה ממון רב באירופה, וזאת ללא כל התמורה הולמת ומקבילה מצד מדינות אירופאיות עשירות כדוגמת גרמניה וצרפת. לפיכך, בשל הגישה האמריקאית החדשה, המחשבות על הקמתו של "צבא אירופאי" תעבורנה למצב של האצת התוכניות האופרטיביות, שבשלב הראשון יוקם כוח-צבאי שיעבוד עם נאט"ו, ולאחר מכן ה"צבא האירופאי" יתפתח על-פי השינויים הגיאו-פוליטיים באירופה ובזירה הבינלאומית. במילים אחרות, בחירתו של טראמפ, למרות דבריו מרגיעים של מייקל פנס, האיצה במידה רבה את ההיערכות הצבאית החדשה של גרמניה באירופה. אולם, התהליך הזה כנראה יהיה ארוך מאוד - ועם התנגדויות אזרחיות רבות במדינות השרויות במשבר כלכלי.
ובכן, האם אירופה, גם בעוד 10 שנים, תוכל לעמוד לבדה ללא המטרייה האמריקאית? ספק רב. אך התוכניות הגרמניות ברמה הצבאית הן ארוכות טווח תוך-כדי חיפוש אחרי בעלי-ברית משמעותיים בזירה הבינלאומית בשל מה שנראה כ"התכנסות אמריקאית פנימה" בעידן של הנשיא טראמפ ואולי גם לאחריו. במסגרת הזו, שהחלה לפני יותר מעשור, גרמניה מעורבת צבאית במקומות שונים ברחבי-העולם - החל במאלי וכלה בסיוע צבאי-הדרכתי לכוחות הכורדיים שבעיראק. גרמניה, כחלק מהכשרת-הלבבות של האוכלוסייה הגרמנית ושל הקהילה הבינלאומית, אפילו מתנדבת ליטול חלק במשימות הצבאיות הללו עם כל העלויות הכרוכות בכך. וזאת, משום שהניסיון הצבאי הנצבר בזירות האלה, יעצב את הצבא הגרמני למשך שנים רבות וארוכות. יתרה מזאת, הנושא הביטחוני ובניית הצבא הגרמני אינם יורדים מסדר-היום הלאומי. כך למשל, שרת-הביטחון הגרמנית, ד"ר אורסולה פון דר ליין, מופיעה בטלוויזיה בתדירות שאינה אופיינית למדינות דמוקרטיות אחרות. כמובן, שהדיבורים הביטחוניים עטופים בחשיבה "כלל אירופאית" ובשם "אירופה", אך ברור לרבים בזירה האירופאית ששילוב של עוצמה כלכלית עם עוצמה צבאית עלולים להכתיב מדיניות שיש בה סוג של כפייה מסוכנת שתתבטא פעם נוספת בהשתלטות גרמנית על אירופה - אלה שהפעם זה יהיה באמצעות שימוש בערכים "אירופאים" לכאורה.
גרמניה הצליחה להכתיב מדיניות כלכלית על אירופה במהלך השנים האחרונות. היא גם הצליחה להכתיב מדיניות הגירה בניגוד לדעתן של מרבית המדינות החברות באיחוד-האירופאי. היא ניהלה רומן מסוכן עם הרודן הטורקי ארדואן על חשבון מדינות אחרות באירופה. והיא גם עלולה להכתיב מדיניות הרפתקנית צבאית על "האיחוד האירופאי" כחלק מהרצון האינהרנטי של גרמניה לראות את עצמה שוות-ערך במעמדה לעומת מעצמות אחרות. אולם עד שזה יקרה, שר-החוץ החדש של גרמניה, זיגמר גבריאל, מנסה לקדם במלוא-המרץ יחסים מיוחדים עם סין במטרה להחליף את "המטרייה האמריקאית" - כבר בעידן הנוכחי של הנשיא טראמפ. מסגרת הזוייתכנו שינויים גם בנוגע ליחסים עם ישראל. אולם, בחודש ספטמבר 2017, יערכו בחירות כלליות בגרמניה - ועד אז הרבה דברים יכולים להשתנות בזירה הגרמנית. על כך, באחד מהמאמרים הבאים.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ועידת מינכן - התרפיה הקבוצתית של מדינות המערב", מגזין המזרח התיכון, 23 בפברואר 2017.
