האם הליברליזם המערבי מחריף את האיום האסלאמי

המאמר הקודם, המסכם את אירועי הטרור של חודש מאי 2016, עסק בעיקר באידיאולוגיה הדתית של האסלאם הרדיקלי בנוגע לאופיו של "חג הרמדאן" שהפך ברבות-השנים למסכת שלמה של טיעונים המוקדשים למתן לגיטימציה לבצע פעולות טרור ברחבי-העולם, כולל נגד מוסלמים, אך בעיקר נגד אלה המגודרים כ"כופרים" בידי נאמני האסלאם הרדיקאלי, הקטלני. במאמר המדובר לא היה שום חידוש ואפילו לא ראיית-הנולד או נבואה שהגשימה את עצמה. זו הייתה בסך-הכל גישה מעט מפוקחת לאור ההודעות שארגון "המדינה האסלאמית" שלח לנאמניו לאורך כל חודש מאי 2016 לקראת "חג הרמדאן הקדוש" -  שעליהם לממש את מחויבותם האסלאמית באמצעות פיגועי-טרור בכל דרך שהם ימצאו לנכון, על-פי נוסח ההודעה. ובכן, הם מצאו את הדרך לבצע את האידיאולוגיה הקטלנית של הארגון גם אם הם לא קיבלו הוראות ישירות מאנשי הארגון. כך, באופן הזה, ארגון "המדינה האסלאמית" העניק חשיבות דתית לכול מיני מוסלמים בעלי נטיות קרימינאליות שביקשו לממש את עצמם באמצעות האלימות "המקודשת".

וכך, פחות מ-24 שעות לפני פרסום המאמר, נרצחו 4 אזרחים ישראלים שיצאו לבלות בלב תל-אביב בידי 2 טרוריסטים מוסלמים שפעלו בשם "קדושתו" של חג הרמדאן. לא עברו יותר 48 שעות מאז שהמאמר המופיע במגזין זה, והינה התבשרנו על טבח של 49 בני-אדם שהתבצע בידי טרוריסט מוסלמי שפעל נגד אזרחים אמריקאים שבסך-הכל ביקשו לבלות סוף-שבוע במועדון המיועד לבני הקהילה הגאה באורלנדו. זה הכל. זה כל הפשע הנורא והאיום שלהם על-פי המתכונת הדתית של האסלאם. אזרחים אמריקאים פשוטים ביקשו לבלות במסגרת הנוחה להם, אך מישהו חשב שיש בכך עילה "מקודשת" לטבוח בהם לרגל חג רמדאן.

בזה לא הסתיים העניין. עברו עוד 48 שעות, והינה התבשרנו על הריגתו של קצין משטרה בכיר ואשתו בידי טרוריסט מוסלמי שפעל בצרפת בהשראה של ארגון "המדינה האסלאמית". הטרוריסט המוסלמי, כחלק מחוויית ההרג האסלאמית שלו, שידר את המעשה הזוועתי באמצעות הפייסבוק. ולא רק זאת, אלא הם גם ביקש "עצה" (הלכתית) מה לעשות עם בנם הקטן, בן ה-3, שהיה עד לרציחתה של אמו. סביר להניח שאם הוא היה מקבל תשובה חיובית, הוא לא היה מהסס לחסל את הילד כחובה דתית במלחמה האסלאמית הקדושה נגד "הכופרים" מסוגים שונים.

בשני המקרים האלה נהרגו 51 בני-אדם חפים-מפשע בידי שני טרוריסטים מוסלמים שנהרגו בידי כוחות-הביטחון של ארה"ב וצרפת. אולם, זהו רק חלק זעיר מהתמונה הכללית האלימה המתרחשת בעולם-המוסלמי - לא רק לאורך חג הרמדאן, אלא לאורך השנה כולה ולאורך השנים האחרונות. שלל האירועים האלימים המתרחשים במדינות המוסלמיות, הופך את הסיקור העיתונאי לדיווח סכמטי, קר, כדי להספיק לדווח על אירוע קטלני אחר - אלים יותר מהקודם לו. בסיכומו של דבר, הריגתם של "אחדים בלבד" בשל פיגוע טרור בעולם-המוסלמי, אינו נחשב לאירוע שאפשר להפיק ממנו "סיפור גדול". סף-הרגישות התקשורתי מקבל ממדים אחרים, שונים לחלוטין - אלא אם כן מדובר על נפגעים בעולם-המערבי או כאלה שנפגעו בידי כוחות-הביטחון של ישראל. לזה, התקשורת מגלה רגישות גדולה יותר, הנובעת מהרגל של שנים שקשה למחוק למרות מאות-אלפי הנרצחים במדינות הערביות - רק בחמש השנים האחרונות.

מאז האירוע באורלנדו של ה-12 ביוני 2016, אלפי מאמרים וכתבות התפרסמו בתקשורת האמריקאית. מאות רבות של שעות שידור הוקדשו לסיקור הטבח מזוויות שונות בעזרתם של מאות מומחים מתחומים שונים שניסו לתת עוד הסבר למעשה המחריד - שהתווסף לשלל הסברים שהיו כבר מונחים על המדף. זאת עוד, כל הכתבות והשידורים האלה, שהוטחו במשך שעות ארוכות מאז הפיגוע בתל-אביב (ב-8 ביוני) ועד לפיגוע בצרפת (ב-12 ביוני), נראו כמו שידור-חוזר של אירועים קטלניים שהתבצעו בידי טרוריסטים מוסלמים, בשנים קודמות, ברחבי-העולם הדמוקרטי. כמובן, שההסברים חזרו על עצמם. אותם מומחים שכבר הפכו לאורחים קבועים באולפנים, אמרו את אותם הדברים כפי שתמיד אמרו - פעם מתוך נקודת-מבט שמאלנית ופעם מתוך נקודת-מבט שמרנית. וכך הציבור נע ונד בין שתי גישות שונות, וכתוצאה מכך מצב-הרוח של הציבור עלה וירד בתדירות גבוהה בהתאם להסברים שהוא שמע או של כאלה שהוא הזדהה עמם. המטוטלת הרגשית של הציבור במצבים כאלה, זזה בדרך-כלל אל השמרנות, אל המקום הבטוח, בו הכל אמור להיות מובן. אלא שהתזוזה הפוליטית הזו ימינה, מתרחשת בעזרתה של התקשורת המערבית, למרות שרבים ממנה נחשבים לליבראליים עד לרמה של קיצוניות מטורללת. התזוזה הזו ימינה או למרכז השמרני, התעצמה מאוד בשנתיים האחרונות בזכותה של התקשורת הליבראלית.

צריך לשים-לב למה שמתחולל בתקשורת המערבית-הדמוקרטית בעיקר בשנתיים האחרונות. התקשורת הזו מוצפת במידע על העולם-הערבי, על העולם-האסלאמי, על פיגועי-טרור אסלאמיים, על אלימות אסלאמית, על בעיות של המהגרים המוסלמים, על פליטים מוסלמים, על חוקי השריעה, על מלחמות-האזרחים המתחוללות במזרח-התיכון, על פשיעה אסלאמית, על מעמד הנשים באסלאם, על הגישות השונות כלפי מיעוטים, כלפי "כופרים" או  כלפי הומוסקסואלים, על היחס בין מוסלמים לנוצרים וליהודים, על הטרדות מיניות המתבצעות בידי מוסלמים ומהגרים, על מגפת האונס במדינות אירופיות אחדות ועל נושאים רבים נוספים. אין כמעט אספקט אחד בעולם-המוסלמי שאינו מסוקר מזוויות שונות ומשונות - וזאת בהתאם לעמדתם של העיתונאים ושל מערכות התקשורתיות במערב-הדמוקרטי.

מצד אחד. רבים מכלי התקשורת במערב מציגים עמדה ליבראלית כלפי האסלאם, וכן כלפי המוסלמים או כלפי הגירה המוסלמית. אך, מצד שני, השיטפון של הסיקור התקשורתי הזה יוצר דיסוננס עמוק בדעת-הקהל המקומית - ברוב המדינות הדמוקרטיות - משום שעל-פניו נראה שהאסלאם השתלט לחלוטין על השיח הציבורי מבחינה פוליטית, דתית, תרבותית וחברתית. ככול שהתרבו הדיווחים על האסלאם בהיבטיו השונים, כך החשש הציבורי עלה משום שחשיפת-היתר של הנושא האסלאמי ברמה התקשורתית הפכה למאיימת באורח-ישיר גם אם האזרח המערבי הממוצע לא ראה מימיו מוסלמי אחד המתגורר בסביבתו.

יתרה מזאת, הגישה הליבראלית הפופוליסטית של התקשורת המערבית-הדמוקרטית שהתיימרה להציג את "פניו היפות של האסלאם", יצרה גם היא דיסוננס עמוק משום שהגישה הזו אינה מתכתבת כיאות עם המציאות האסלאמית השוררת בעולם-המוסלמי, או זו הקיימת במדינות-ערב או זו המתגוררת במדינות מערביות אחדות. מיליוני המוסלמים הללו, שהיגרו למערב ב-30 השנים האחרונות, הפכו למסה קריטית המאיימת על הסדר המערבי-הדמוקרטי בעיני חלקים רחבים מהציבור המקומי, וזאת למרות הניסיונות של התקשורת הליבראלית הפופוליסטית להראות צדדים פחות מאיימים של האסלאם. אלא, ששילוב של תקשורת ליבראלית פופוליסטית יחד עם מנהיגות פוליטית פרו-אסלאמית, יוצרת אפקט של איום כפול על החברה המערבית-הדמוקרטית, עד שאנו שומעים על נטיות פוליטיות רדיקליות של קהלים רחבים באירופה ובארה"ב הכמהים ל"מנהיג חזק" שיעשה סדר במצב הכאוטי הזה. נטיות כאלה אנו רואים בעוצמות הולכות וגדלות בגרמניה, באוסטריה, בבריטניה, בשבדיה, בצרפת וארה"ב ובמדינות מערביות נוספות. בעיני קהלים שונים ומגוונים, המנהיגות המקומית נראית תלושה מהמציאות משום שמנהיגות זו באמת מתנהגת באופן תלוש מהמציאות - בדומה להתנהגותו ולאורח-מחשבתו של ברק חוסיין אובמה, בעיקר לאחר הטבח באורלנדו.

שעות אחדות לאחר הטבח באורלנדו, הנשיא אובמה  ניסה לתת הסבר למעשה הרצחני - שהיה הסבר תלוש מהמציאות. זה לא היה הסבר של נשיא מעצמה, אלא זה היה הסבר של פקיד זוטר במחלקה לעזרה סוציאלית במועדון מקומי. בעקבות דבריו המגומגמים של הנשיא אובמה, הביקורת כלפיו הפכה לארסית יותר ולקטלנית הרבה יותר, עד שהוא נאלץ לנאום לאומה, פעם נוספת, כדי להסביר מדוע הוא אינו משתמש במונח "אסלאם רדיקאלי" (משום שזהו מונח "פוליטי" לדעתו). ובכן, זה היה נאום טוב. רגשני מאוד. אובמה נאם כמי שנעלב עד עמקי נשמתו מהניסיון להכליל את כל המוסלמים רק בשל מעשיהם הרצחניים של כמה מאות-אלפי טרוריסטים מוסלמים הפרוסים ברחבי-העולם שחיסלו מאות-אלפי בני-אדם אחרים - רק בחמש השנים האחרונות. במקרה זה, אובמה דיבר כמו פילוסוף מוסלמי אפולוגטי, ולא כמו נשיא של המעצמה החזקה בעולם כמתחייב מתפקידו. את התמונה הזו, ראו עשרות מיליוני בני-אדם ברחבי-העולם - שהחרדה שלהם כנראה גברה, משום שאפילו אוהדיו המושבעים של אובמה הפסיקו לנסות להבין אותו. אולם הנקודה-המרכזית היא, שבמהלך הנאום על "האסלאם הרדיקאלי", אובמה דיבר מעומק-ליבו, בנימה מעוררת חשד, כמו פילוסוף מוסלמי אפולוגטי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "האם הליבראליזם המערבי מחריף את האיום האסלאמי", מגזין המזרח התיכון, 16 ביוני 2016.