יוני 1967 - 49 שנים לתבוסה הגדולה של הלאומיות הערבית

הרעיונות הבסיסיים של המאמר הנוכחי נכתבו לפני כעשר שנים במלאות 40 שנה למלחמת ששת-הימים של יוני 1967. האם משהו השתנה עם חולף הזמן? האם "ספרות הלקח" שהתפרסמה בעולם-הערבי מייד לאחר המלחמה, אכן שינתה את המצב בעולם-הערבי מקצה לקצה? האם התבוסה של 1967 בישרה את קריסתו של העולם-הערבי למה שהוא כיום בשנת 2016? המצב הערבי לא השתנה לטובה, אלא הוא החמיר באופן טרגי לאור מלחמות-האזרחים המדממות המתחוללות בכל פינה מפינותיו של המזרח-התיכון: מיליוני הרוגים, מיליוני פצועים, מיליוני פליטים, ערים ועיירות הרוסות לחלוטין, מדינות ערביות מפורקות ומדינות ערביות בלתי-מתפקדות. בערות בשילוב של דת רצחנית השתלטו על השיח-הערבי - לא רק במזרח התיכון, אלא גם באירופה, בארה"ב בדרום-אמריקה.

בשנה הבאה, בשנת 2017, ימלאו 50 שנה למלחמת ששת-הימים. כבר כעת, השמאל הישראלי הקיצוני יחד חבריהם מעבר-לים מתכננים להעלות על-נס את "הכיבוש" הישראלי על שטחי יהודה ושומרון מאז אותה מלחמה. כמובן שהם ינסו לשכנע את כולנו ש"הכיבוש" הזה הוא הדבר הכי נורא המתחולל עלי-אדמות. הם כמובן ינסו לשכנע רבים וטובים ש"הכיבוש" הזה הוא טעות טרגית מבחינתה של ישראל המודרנית. אולם, למען האמת, ברגע שהשמאל הישראלי החל להשתמש בטרמינולוגיה הערבית כרעיון-פוליטי-מנחה, השמאל קרס יחד העולם-הערבי למה שהם מסמלים יחדיו בשנת 2016.

לאור מה שמתחולל בעולם-הערבי בעשורים האחרונים, סביר להניח שרבים מערביי ארץ-ישראל מעדיפים להישאר במסגרת הישראלית ולא באיזו מסגרת ערבית מקומית או אזורית. זאת הטרגדיה אמיתית של הלאומיות הערבית לאחר התבוסה הגדולה של 1967 ולתבוסות הגדולות שהגיעו לאחריה, שנה אחר שנה, עד לימים אלה, 49 שנים לאחר התבוסה. מלחמת ששת-הימים של יוני 1967 עדיין מהווה נקודת-התייחסות, המכתיבה את דעותיהם בזמן ובמרחב של אינטלקטואלים ערבים במזרח-התיכון. מסקנתם של רבים הייתה, ועודנה, שמאומה לא השתנה מאז, והבעיות רק הלכו והחריפו עם חלוף הזמן משום שהלאומיות הערבית נכשלה בבנייתה של "חברה אזרחית חיה ותוססת". את התוצאות לכך, אנו רואים בכל אחת מפינותיו של העולם-הערבי של 2016. ישראל הפכה למעצמה חברתית, כלכלית וטכנולוגית בעוד שהעולם-הערבי גלש במדרון החלקלק של אלימות קטלנית בשם הרעיון השמימי.

התיאור (להלן) בנוגע לתחושותיהם של הערבים בשבועות ובחודשים הראשונים שלאחר המלחמה, לוקטו ממגוון רחב מאוד של מקורות בערבית, באנגלית ובעברית, והם מבטאים את תחושותיהם של רבים מהערבים גם בשנת 2016 - אלא שהפעם ישראל איננה קשורה לעניין.  אולם, הבעיות שתוארו בגילוי-לב נדיר בשנת 1967 נותרו כפי שהיו גם בשנת 2016. סביר להניח שלאור המצב הנוכחי הן רק ילכו ויחריפו עם חלוף הזמן משום שהכוחות הצנטריפוגליים בחברה-הערבית חזקים יותר מהצורך לגבש חברה-אזרחית בעלת ערכים מעודכנים לדרישות של החיים המודרניים.

כשהגיעו החדשות הראשונות, או קטעי הידיעות, על התבוסה הצורבת של מדינות-ערב ימים אחדים בלבד לאחר תחילת הקרבות שפרצו ב-5 ביוני 1967, ענן שחור כיסה את שמי המזרח-התיכון הערבי ודוק של עצבות התפשט על פניהם של האנשים. תוגה גדולה התפשטה, אלם והלם מקפיא, חוסר-אמון, חוסר אמונה, ואי-הבנה על תוצאותיה של התבוסה המעיקה והבלתי נתפסת הזו. הכאב היה גדול. עצום. משפיל עד כדי כאב פיזי. עוד לא התבררו לאשורם ממדי התבוסה והשפעתה על העולם-הערבי, וכבר בעמקי נשמתם של רבים היה נהיר כי מה שהיה עד לאותה עת, קרס בשאון גדול. ההד של אותם ימים לא נמוג. הוא עדיין מהדהד מקצה העולם הערבי ועד לקצהו גם בימים אלה. התבוסה עדיין נתפסת כמגדלור ענק המציין את מהלך-העניינים בזמן ובמרחב. העולם של האתמול נמוג יחד עם צבאו של עבד אל-נאצר בחולות סיני, הוא נעלם בסמטאותיה הצרות של ירושלים העתיקה והתפורר לאפר יחד עם האודים העשנים של צבא סוריה ברמת-הגולן הבזלתית.

מעטים מהערבים הרהיבו עוז לכנות את המלחמה הזו, שהם ציפו לה וייחלו לה בכל ליבם, "מלחמת ששת-הימים". הם העדיפו - ועדיין מעדיפים - לכנותה "מלחמת יוני", כדי להרחיק מעליהם את ההתמודדות עם העובדה המרה והמכאיבה כי בחמישה ימים בלבד התמוטט הסדר הערבי. אז והיום, אנשים מוצאים ניחומים במילים המשככות את הכאב, מרסנות אותו עד שיפוג, או מנסות לנסוך תקווה לעתיד אחר - פחות מר-כלענה, פחות מעיק כאבן-רחיים על ליבותיהם של הבריות. הקיץ החם של יוני 1967 הוסיף עוד יותר מהשפעתו על האנשים, ודומה היה כי שום דבר לא היה יכול לצנן את הזעם שעמד להתפרץ בכל רגע. לשבור, להרוס הכל ולבנות מחדש. למחוק את ההשפלה או לכסותה תחת קילומטרים של אדמה. מועקת התבוסה השפיעה גם על היחסים בין איש לחברו. כל עניין וכל דמות סימלו את התבוסה: החייל הפשוט, הקצין עטור המדליות, הנהג מונית, הרוכל בשוק, הבעל השב מעבודתו או המנהיג המקומי שהריע לטנקים השועטים ברחובות קהיר שפניהם לעבר סיני רק ימים אחדים בלבד לפני כן. מודעות התמיכה בנאצר ובמלחמת-ההשמדה בישראל נראו לפתע זרות, תפלות וחסרות-טעם, כאילו הטיחו בהתרסה את האיוולת התודעתית שאומה שלמה נסחפה לתוכה בחוסר-זהירות משווע. תמונות הזמרים המצריים שחולקו לחיילים כדי לעודד את רוחם במרחבי-סיני סימלו את האסון. היחסים החברתיים קיבלו ממד נוסף של חשדנות וזרות, הרבה יותר ממה שהיה נהוג עד כה. ההתפרצויות זה כלפי זה בשל עניינים פעוטים היו בהתאם. במפקדה הצבאית המשותפת של ירדן ומצרים הטיחו קצינים משני הצדדים האשמות הדדיות אלו באלו. הבריות ראו לפתע את סימני התבוסה בכל פינה: בסוחרי החשיש, בזנות, ברחובות העמוסים לעייפה, באוטובוסים הצפופים, בעיתונות, במאמרים, בטלוויזיה, בכלכלה הקורעת תחת נטל הדרישות, בחוסר-הסדר ובחוסר הארגון החברתי - החל ממבנה הכפר הערבי ועד לתכנון העירוני המסורבל. לפתע ניתן היה להבחין כי מיליוני מצרים גרים בבתי קברות בשל המחסור בדירות פנויות או בשל עוני מרוד.

בבתי הקפה של דמשק ישבו רבים מחסידי הנאצריזם בדממה מעיקה, בפנים חתומות, בלב דואב וניסו להרהר בשיקול-דעת מה יילד יום. הם ראו בנאצר את ביסמרק של איחוד גרמניה, או את טיטו של יוגוסלביה. זו אותה יוגוסלביה שהפיחה תיקווה גדולה בליבותיהם, אך עדיין לרבים מהם לא היה ידוע שגם היא תתפוצץ ברעש גדול ותגלוש למלחמת דמים קשה, מכאיבה והרסנית. דמשק התמלאה בתושבים שנסו מרמת-הגולן יחד עם שרידי הצבא הסורי. חיילי הלגיון הירדני המובס פשטו את מדיהם בבהלה כדי להתערות במהירות באוכלוסייה המקומית. חלקם ניסה לחזור לירדן בכל מחיר, בנתיבים נסתרים. בדרך היה להם זמן להרהר רבות בשאלה "איך השתנו סדרי-עולם במהירות שכזו". כל סימני התבוסה, שנחתה עליהם, היו שרירים וקיימים גם לפני-כן, אך הפנטזיה הלאומית, המרהיבה, חיפתה על הכל וכיסתה את הכל תחת מעטה כבד של מילים והבטחות חסרות-בסיס. אנשים החלו לשים לב עד כמה קשים חייו של הערבי במזרח-התיכון שהשתעבד לחלומותיהם של מנהיגים חסרי-בינה וחסרי-כישרון. אפילו ראש-הכפר הערבי, שהסתובב ברחבי נחלתו בשביעות-רצון גלויה עם הגלבייה המתנפנפת ברוח, לא נתפס יותר באור רומנטי, אלא ביטא יותר מכל את נחשלותה של מצרים. ברדיו החלו להישמע לפתע פסוקים מהקוראן - אולי באלה יהא כוחם לתת נחמה לתושבים. מצרים החילונית של עבד אל-נאצר, שדיכאה ביד-ברזל את ה"אחים המוסלמים", נזכרה לפתע בכור-מחצבתה. הזרזיף הקטן הזה שהחל בצורה מהוססת יגיע לרגע טרגי בו נרצח הנשיא סאדאת ב-6 באוקטובר 1981, בדיוק 8 שנים לאחר מלחמת יום-הכיפורים. פייצל מלך סעודיה, שתמך במלחמה למרות העוינות בינו לבין נאצר, אמר למקורביו כי לא לעולם יחייך כל עוד מסגד אל-אקצה כבוש בידי הישראלים. ב-1975 נרצח פייצל בידי אחיינו. לאחר נאום התבוסה של עבד אל-נאצר היו כאלה שיצאו להפגין למענו - למען האיש שסימל את הערביות החדשה שפרצה לחייהם בשנות ה-50. היה זה ניסיון נוגע ללב להציל את המלך שירד מכל נכסיו. הלאומיות הערבית החדשה, החיק החמים של המוני-ערב בקהיר, בדמשק, בביירות, בעמאן, במדבריות ערב ובהרי צפון אפריקה, סימלה את העתיד ואת התקווה ואת המאוויים ואת הרצון הקולקטיבי. עבד אל-נאצר סימל עד ה-5 ביוני את התקווה מעוררת ההוד. לאחר מכן, נאצר סימל את התבוסה הצבאית ואת תבוסתה של הלאומיות הערבית החילונית שהכזיבה, שכשלה, שהובסה עד עפר. סטודנטים בביירות, שאך לפני ימים אחדים הריעו לנאצר והריעו לשמע כל ידיעה על תבוסתה של ישראל, יצאו לכלות את זעמם ברכוש הציבורי ועלטה כבדה ירדה על ביירות למשך ימים אחדים.

אם בתחילת המאה ה-20, בית המלוכה ההאשמי ציפה, ללא הצלחה, לשלוט בחגורת הסהר-הפורה: בארץ-ישראל, בסוריה, בלבנון ובעיראק, התברר כי הרצונות אלה פינו את מקומם לאידיאולוגיה הנאצריסטית של שנות ה-50 שהייתה מלהיבה יותר. זו הייתה אידיאולוגיה של ההמונים המאוחדים סביב דמותו האחת של עבד-אל-נאצר. מיליונים רבים האזינו בדריכות לכל מוצא-פיו. הם הריעו לכל משפט גם אם הם לא הבינו לאשורו את מלוא כוונותיו. די היה להם בהבטחותיו לעתיד זוהר בכל פינה מפינותיו של העולם-הערבי. ההבטחה הגדולה שפני הדברים פונים לדרך-המלך התגלתה בעת הלאמת תעלת-סואץ על-ידי נאצר ב-1956. באוקטובר אותה שנה, אנגליה, צרפת וישראל פלשו למצרים. הצבא הישראלי הכניע בסיני את הצבא המצרי שסבל מאבדות כבדות מאוד. בלחץ המעצמות, ישראל נסוגה מכל סיני במרץ 1957. נאצר הריע לניצחונו הדיפלומטי ואתו הריעו ההמונים על גאוניותו של האיש. אף אחד בעולם-הערבי לא רצה לדוש ולהתעמק בסיבות לקריסתו המהירה של הצבא המצרי בתוך ימים אחדים בלבד. נאצר הבטיח להמונים הצלחות, על-כן הוא הפך את הכישלון הצבאי להצלחה מרשימה בעזרת רטוריקה יומיומית בדומה לרטוריקה של חסן נסראללה לאחר מלחמת לבנון השנייה ב-2006. לשבריר של שנייה, בינואר 1958, היה נדמה כי העולם-הערבי אכן מתגבש בהתאם לציפיותיהם של המונים. מצרים וסוריה הודיעו על איחוד מדיני לקול מצהלותיהם של ההמונים המריעים. אך התברר כי השעה הייתה מוקדמת מידי, וכי האיחוד גרם להתמרמרות רבה, בלתי מוסתרת, במדינה הסורית. האיחוד החפוז נעשה בשל חששם של הסורים מהשתלטות קומוניסטית על מדינתם מחד-גיסא, ומשום הפחד בפני התערבות מערבית מאידך. הסורים ציפו להיות שותפים שווי-ערך, אך המציאות הנאצריסטית טפחה של פניהם. ב-1961, האיחוד פורק בידי קבוצת קצינים סורים בעלי מגוון של דעות - החל משלילה גמורה של האיחוד עם מצרים ועד להקמת איחוד מחודש שיהא מבוסס על יסודות יציבים יותר. מ-1961 ועד ל-1970 סוריה שוב נכנסה לעידן של חוסר יציבות פוליטית, והשלטון עבר מיד ליד עד לבואו של חאפז אל אסד שלמעשה מינה את עצמו לנשיאה של סוריה בפברואר 1971. סקירה של העיתונות הבינלאומית ב-1961, לאחר פירוק האיחוד, במעלה כי רבים ניבאו באורח-טרגי את מה שעתיד להתרחש ב-1967.

בשל ההלם הגדול מהתבוסה של יוני 1967, היו כאלה שהרחיקו מליבותיהם את התחושות ושקעו באורח-חיים שגרתי ככל האפשר. אחרים, הרחיקו למדינות זרות כדי לתת מנוחה לנפשם המיוסרת. רבים אחרים רכנו מעל דפיהם הלבנים וכתבו בשצף-קצף מנהמות ליבם, אפילו בדם ליבם, על תחושותיהם, חששותיהם, ומסקנותיהם לנוכח המציאות החדשה. כל אותם אלה שביכו על מר גורלו של העולם-הערבי לאחר יוני 1967, לא נתנו את דעתם למאות אלפי הילדים הישראלים שחפרו שוחות בחצרות הבתים כדי לקדם את פני הסכנה ולנוכח קריאות ההשמדה שעלו מקהיר, מדמשק, מעמאן, מביירות, מבגדאד ומריאד.

לרבים מהכותבים היו פתרונות, אך רבים עוד יותר רצו תשובות; להבין מה אירע, איך אירע ולמה אירע. עשרות ספרים ומאות מאמרים התפרסמו. אחדים מהפרסומים היו טובים, מועילים. חלק גדול מהפרסומים היה אווילי, אנטישמי, שחיפש ניחומים לבעיות ההווה בחיקה של הגזענות הנאצית. ספרים ומאמרים אחדים היו משוללים כל יסוד רציונאלי. מאמרים רבים היו אפולוגטיים או עסקו באישוש תיאוריית הקונספירציה שעסקה בהתערבותן של ארה"ב ואנגליה לטובת ישראל - למרות שישראל שידרה ב-6 ביוני 1967 את השיחה בין נאצר למלך חוסיין המתאמים ביניהם את הבדותה הידועה. גם הספרות הדתית של אותה עת לא הייתה טובה ממנה. כותבים רבים לא הצליחו להתגבר על היצר, והם נזקקו לתיאורים הלקוחים מ"הפרוטוקולים של זקני ציון" כדי להסביר לקהל הקוראים את הסיבות לתבוסה וממדיה, או הביאו מהקוראן הוכחות לדבריהם על היותו של העם היהודי עם בזוי. אחרים נזקקו לטיעונים משונים בדבר כוח חיצוני שעזר לישראל, שכן "ישראל לבדה, בכוחה היא, לא הייתה מסוגלת לנצח כך את הערבים". לצידם, התפתחה ספרות מהפכנית שעיצבה דורות של צעירים ברחבי המזרח-התיכון. הספרות המהפכנית שהתפתחה אז, השפיעה גם על צעירים בעלי נטיות רומנטיות, רדיקליות, במדינות רחוקות מעבר-לים. היא השפיעה בעיקר על אלה שחיו בשולי חברת-השפע המערבית - באיטליה, בגרמניה, ביפאן, ביוון ובדרום-אמריקה. הם שאבו עידוד מהספרות מהפכנית שהעלתה על הנס את המאבק המזוין, האלים, הבוטה, והם נשאבו לתוכו כבחבלי קסם.

אחת הדוגמאות המרשימות של התחושה הערבית לאחר 1967, באה מפיו של פרופסור לואיס עוד', שהיה העורך הספרותי של העיתון "אל-אהראם" וסופר בעל-שם במצרים. פרופסור עוד' העלה על הכתב את רשמיו על טיול שערך לאירופה בקיץ 1969, ובו הוא תיאר את הטיול כ"מסע החלמה". זו אינה החלמה מחולי גופני, אלא מן ההלם הנורא של "מאורעות" יוני 1967, "מאורעות שהפכו את שעותינו לימים, את ימנו לחודשים, ואת החודשים לשנים ואת שנותינו לדורות על דורות. ההלם ערער את העצבים, שבר את הלב מרוב חרפה והחשיך את הנפש מרוב ייאוש". וכך תיאר פרופסור עוד' את המצוקה שארצו שרויה בו - ודומה כי הוא הצליח לבטא את תחושותיהם של רבים באותה עת: "על דרך הקיצור, אני סבור שמצוקתנו אינה צבאית, או מדינית, או כלכלית, או חברתית, או מוסרית, או אף רוחנית. המצוקה היא כל אלה יחד - מצוקה תרבותית. מצרים דומה לקרחון, שרק שמינית ממנו מצויה על פני המים, ושבע-שמיניות כמוסות במעמקים... המערכה האמיתית שלנו היא בין ישן לחדש, בין ריאקציה לקדמה: אך לדמוקרטיה וסוציאליזם אי-אפשר להגיע בהעדר תנועה להומניזם, לתיקונים בדת ולמהפכה תרבותית". (לואיס עוד', אל-פנון ואל-ג'נון פי ארופא 1969. קהיר: 1970). שנים רבות לאחר התבוסה, יקוננו אנשי-הרוח במדינות-ערב כי המסה האנושית הערבית לא הפכה לקהילה מוצקה חיה ותוססת - מבחינה תרבותית, לאומית, כלכלית ופוליטית. זאת, למעשה, הטרגדיה הערבית במלוא עוצמתה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "49 שנים לתבוסה הגדולה של הלאומיות הערבית - יוני 1967", מגזין המזרח התיכון, 2 ביוני 2016.