הרביעייה הפותחת - או ארבעת פרשי האפוקליפסה

מאמר ראשון -  מאת ד"ר ישראל בר-ניר: ארבעת פרשי יום הדין או ארבעת פרשי האפוקליפסה, הם דמויות המופיעות בברית החדשה, בספר הבשורה ע"פ יוחנן בו מתוארים מאורעות אחרית הימים. המוטיב של ראיית ארבעה רוכבי סוסים המהווים שליחי האל, לקוח מספר זכריה: וָאָשֻׁב, וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה, וְהִנֵּה אַרְבַּע מַרְכָּבוֹת יוֹצְאוֹת, מִבֵּין שְׁנֵי הֶהָרִים; וְהֶהָרִים, הָרֵי נְחוֹשֶׁת. בַּמֶּרְכָּבָה הָרִאשֹׁונָה, סוּסִים אֲדוּמִּים; וּבַמֶּרְכָּבָה הַשֵּׁנִית, סוּסִים שְׁחוֹרִים. וּבַמֶּרְכָּבָה הַשְּׁלִישִׁית, סוּסִים לְבָנִים; וּבַמֶּרְכָּבָה הָרְבִיעִית, סוּסִים בְּרוּדִּים, אֲמוּצִּים (זכריה, פרק ו').

הכותרות בתקשורת בימים אלה מספרות על ארבעה גנרלים, רמטכ"לים לשעבר, שחברו ביחד על מנת לגאול את העם היושב בציון מ"המצוקה" בה הוא נמצא כתוצאה ממדיניותו "הכושלת" של נתניהו. בהופעותיהם הפומביות הם הפליאו את מכותיהם ולא חסכו גידוף או השמצה מראש הממשלה - בהשאלה מהנאמר בהגדה של פסח כל המרבה לגדף את נתניהו הרי זה משובח.

מבין הארבעה - ברק, יעלון, אשכנזי וגנץ, הגדיל לעשות אהוד ברק, שנוסף להיותו רמטכ"ל לשעבר כיהן פעמיים כשר ביטחון ופעם אחת, תקופה קצרה, כראש ממשלה. בהשוואה לאש והגופרית שברק הטיח בנתניהו, ה"כיסוי" הקבוע לו זוכה נתניהו מעל דפי "העיתון לאנשים חושבים" יכול בהחלט להראות כאוסף של מחמאות.

הופעתו של ברק משכה תשומת-לב מיוחדת בגלל הזקן שהוא החליט לגדל - אולי הוא חשב שהופעתו החדשה תקל על הציבור לשכוח את המורשת האומללה שהוא הותיר אחריו כראש ממשלה/שר ביטחון. אבל לא קשה היה להבחין שזו אותה גברת בשינוי אדרת. על מחדליו - אף לא מילה, על מחדליהם של אחרים - מלוא המגילה. בין השאר, בנאומו ברק קרא להחלפת השלטון דרך מחאה עממית ודרך פתק הבוחר. מאחר ובחירות אינן נראות באופק בשעה זו, זאת שאלה מעניינת למה בדיוק ברק מתכוון כאשר הוא מדבר על "החלפת השלטון דרך מחאה עממית". כאשר ברק נשאל על כך בראיון בטלוויזיה ע"י רינה מצליח, הוא נמנע ממתן תשובה.

  

בקטע אחר של נאומו ברק הצהיר "התחילה הספירה לאחור לסיום כהונתו של נתניהו". הבנת המתרחש בעולם ויכולת חיזוי לא היו אף פעם הצד החזק של אהוד ברק. כשפרצה מלחמת האזרחים בסוריה לפני חמש שנים, ברק "נתן" לאסד מקסימום שבועיים של השארות בשלטון. זמן קצר לאחר מכן, בעקבות איומו של אבו מאזן לפנות למועצת הביטחון לקבלת הכרה במדינה פלשתינאית במרץ 2011, ברק התנבא על "צונאמי מדיני" הצפוי למדינת ישראל. על הצונאמי אפשר לומר "נשיאים ורוח, וגשם אין", ואחיזתו של אסד במוסרות השלטון בסוריה איתנה יותר מתמיד. תחזיות השחור של ברק אינן צריכות להדאיג את נתניהו.

  

בינתיים, בשלוש השנים שנותרו עד למועד הבחירות, ולפני שהם מתחילים לארגן "מחאה עממית" על מנת לקצר את תקופת ההמתנה, על הארבעה להתגבר על מכשול שהוא למעשה בלתי עביר - עליהם להחליט "מי בראש".

אמחיש את גודל הבעיה באמצעות סיפור מהסרטים. לפני כארבעים שנה יצאה מהוליווד קומדיה משעשעת בשם מלחמתו הסודית של הארי פריג (The Secret War of Harry Frigg). הסרט, בכיכובו של פול ניומן, תיאר סיטואציה ממלחמת העולם-השנייה בה ארבעה גנרלים - אמריקאי, בריטי, צרפתי וקנדי, נמצאים בשבי האיטלקי. במקום לכלוא אותם במחנה שבויים, האיטלקים שיכנו אותם בווילה מפוארת עם שמירה מינימאלית והם היו חופשיים לצאת ולבוא כעולה על רוחם. במפקדת בעלות-הברית שררה מבוכה. אף אחד לא הבין למה הם לא בורחים מהשבי. לבסוף מי שהוא עלה על התשובה - "כל הארבעה הם תתי אלופים (גנרלים עם כוכב אחד), ואף אחד מהם לא מוכן לקבל פקודות מהאחרים" חשבו וחשבו ומצאו פתרון. איתרו סמל בלתי ממושמע (פול ניומן) שלאורך כל הקריירה הצבאית שלו היה נמלט ממעצרים להם נידון על עבירות משמעת. בתמורה להבטחה שהוא יקבל חנינה על כל עבירותיו, הוא הסכים לקבל דרגה זמנית של אלוף (גנרל עם שני כוכבים), ולצנוח באזור על מנת ליפול בשבי ו"לתפוס פיקוד". זה עבד, ואחרי מספר התפתחויות שנועדו למלא את עלילת הסרט בתוכן, הגנרלים נמלטו מהשבי, תחת פיקודו של ה"אלוף".

הבעיה היחידה היא שהפתרון ההוליוודי איננו ישים למצב בישראל. מעל תת-אלוף יש דרגה של אלוף. אבל רב-אלוף היא הדרגה הכי גבוהה אליה אפשר להגיע, ואין דרגה מעליה. אז איך ימצאו "פול ניומן" שרמטכ"ל לשעבר יהיה מוכן לציית לו? מהכרת הנפשות הפועלות, מועד הבחירות הקרובות יעבור לפני שהפרימדונות האלה יצליחו להחליט למי מהם מגיעה הבכורה.

אבל זה לא סוף המעשה. חבורת הארבעה, "הרביעייה הפותחת" כפי שכיניתי אותה, היא רק קצה הקרחון. מאחוריהם נגררת חבורה שלמה של "בטחוניסטים". זאת חבורה המונה כ-200 לשעברים, ברובם אלופים ותתי אלופים. החבורה הזאת התארגנה במהלך כהונתו הקצרה של ברק כראש ממשלה, על מנת להקנות לגיטימציה ביטחונית ליוזמתו של ברק למסור את רמת-הגולן לסוריה. קבוצת הבטחוניסטים היא מאגר בלתי-נדלה של ראשי ממשלה בפוטנציה.

על-מנת להבין את מידת ההבנה של החבורה הזאת במתרחש בעולם, יש ביניהם כאלה שעדיין טוענים שאילו היו מאפשרים לברק למסור את רמת-הגולן לסוריה, סוריה הייתה הופכת לדמוקרטיה שוחרת שלום, ומלחמת האזרחים שם הייתה נמנעת - אורי שגיא, מי שהיה ראש אמ"ן, למשל.

בפוליטיקה קשה מאוד, למעשה בלתי אפשרי, לחזות את העתיד. נכון להיום, לא נראה שבעתיד הנראה לעין יש סיכוי כל שהוא שהשלטון במדינת-ישראל יוחלף דרך פתק הבוחר. האם מדינת-ישראל תגלוש לנורמה של חילופי שלטון דרך "מחאה עממית"? ימים יגידו. אם זה יקרה, קרוב לוודאי שהדבר יתקבל בברכה בבית הלבן ובבירות מערביות אחרות.

הנשיא אובמה, בעת ביקורו בישראל, הצביע בברור למה הוא מצפה. במקום להופיע בפני הכנסת, אובמה הופיע בבנייני האומה שם הוא נשא נאום בפני קהל סטודנטים שהיה מורכב רובו ככולו מתומכי מרץ באוניברסיטת בן-גוריון (נציגי השגרירות האמריקאית דאגו לסנן את המוזמנים). בנאומו הוא קרא לקהל לקחת דוגמא ממה שהתרחש בכיכר "תחריר" במצריים.

מאמר שני - מאת ד"ר יוחאי סלע: בישראל יש איזה תופעה פוליטית מוזרה הראויה למחקר מנטאלי מעמיק: כל מי שעובר לצד השמאלני של המפה הפוליטית מבחינה אידיאולוגית (או שהוא היה שם כבר), מתגלה בסופו של דבר, כבעל אישיות פסיכוטית עם רעיונות ואמירות מוזרות מאוד, עד שהן עלולות לסכן את הציבור הישראלי כולו - במידה ושאיפותיו הפוליטיות יתגשמו ברמה הלאומית. כנראה שהשאיפה האישית הזו, הבלתי-ניתנת לריסון, לחתור תחת ראש-ממשלה מכהן בשל משטמה אישית או בשל חוסר-היכולת להשפיע על בחירתו הדמוקרטית של הציבור, היא שמהווה זרז למצב הפסיכוטי הזה המלווה בדרך-כלל באמירות שהן על סף ה"היסטריה-הלאומית" שהיא בסך-הכול השתקפות בלבד של האישיות הגבולית הזו.

במילים אחרות, הקשר בין ההיסטריה-המילולית המבוססת על דמיונות-שווא לבין המציאות אינו קיים כלל - אך היא קיימת, ללא כל-ספק, רק בדמיונו של הדובר. פופוליזם שמאלני + משיחיות פוליטית + היסטריה מילולית + רקע צבאי, מהווים מתכנון מסוכן, העלול לערער מדינות דמוקרטיות יציבות כדוגמת מדינת-ישראל. ובכן, מדוע זה מסוכן? משום שהאישיות הגבולית הזו מחפשת קיצורי-דרך באמצעות אלימות מילולית או באמצעות אלימות אופרטיבית לא בשל כישלונה של מדינת-ישראל, אלא בשל כישלונה הפוליטי הקולוסאלי של האישיות-הפוליטית-הגבולית הזו, המתבטא בחוסר-היכולת (או בחוסר-הכישרון) לשכנע את הציבור הישראלי באמצעות תהליכים דמוקרטיים חוקתיים מקובלים וארוכי-טווח. הגישה ש"יעד-פוליטי" מבוקש דורש התייחסות אופרטיבית בדומה ל"יעד-צבאי" מבחינה האסטרטגית והטקטית, היא חשיבה מסוכנת מהיסוד, משום ששני היעדים האלה מצריכים משאבים שונים לחלוטין, שהם זרים לחלוטין למי שמחזיק במנטאליות של "גנרליסימו" בעברו הצבאי - זה המתיימר להנהיג מדינה דמוקרטית ברמה הפוליטית-לאומית.

עצוב מאוד שחלקים אחדים בתקשורת הישראלית - זו המתיימרת להציג עמדות ליבראליות עד כדי גיחוך - הלכה שבי אחרי אמירותיהם של בכירים לשעבר שפרשו מהמערכות הביטחוניות הישראליות בשנים האחרונות. התמיכה האוטומטית הניתנת לדבריהם רק בשל היותם גנרלים לשעבר המציגים עמדות שמאלניות שטחיות, מראה בעליל על דלות הרוח הדמוקרטית השוררת בתקשורת הישראלית "השמאלנית" ועל מצבו הקשה של השמאל הישראלי ברמה הפוליטית והציבורית. השמאל הישראלי בדרך-כלל מטיח ביקורת כלפי הימין-השמרני על "משיחיותו", לכאורה. אך בה בעת, השמאל הישראלי מחפש כבר שנים איזה "משיח פוליטי עם הילה צבאית" שיגאל אותו ממצבו הפוליטי העגום ויביא לסחף פוליטי בדעת-הקהל הישראלי שיאמץ לחיקו את המחנה הפוליטי "הנכון".

הבעיה היא שלשמאל הישראלי, בשנים האחרונות, אין הרבה מה למכור - לא מבחינה פוליטית, לא מבחינה ערכית, לא מבחינה תרבותית, לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה כלכלית-חברתית. אין תימה איפה, שהשמאל הישראלי, על שלוחותיו המדלדלות בתקשורת הישראלית, נוטה יותר ויותר לעבור להסתה יומיומית שלוחת-רסן לא רק כלפי אישים פוליטיים בכירים אלא גם נגד מוסדות המדינה ונגד הערכים הלאומיים של מדינת-ישראל שהשמאל הישראלי היה שותף לעיצובם עד למפלה הגדולה של שנת 1977. וכך במסגרת הזו, הבליח לפתע-פתאום גנרליסימו אהוד ברק עם אמירה של "מהפכן בסגנון קובני" על כך ש"צריך להפיל את הממשלה הנוכחית דרך מחאה עממית". בראבו, גנרליסימו, בראבו! כשאהוד ברק מדבר על "ניצני פאשיזם בישראל", כדאי מאוד שהוא יבדוק היטב בציציותיו, לא בשל עברו (הקצר) כראש-ממשלת ישראל, אלא בגלל הנאום המטורלל של ה-16 ביוני 2016 בכנס-הרצליה.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "הרביעייה הפותחת - או ארבעת פרשי האפוקליפסה", מגזין המזרח התיכון, 23 ביוני 2016.

האם הליברליזם המערבי מחריף את האיום האסלאמי

המאמר הקודם, המסכם את אירועי הטרור של חודש מאי 2016, עסק בעיקר באידיאולוגיה הדתית של האסלאם הרדיקלי בנוגע לאופיו של "חג הרמדאן" שהפך ברבות-השנים למסכת שלמה של טיעונים המוקדשים למתן לגיטימציה לבצע פעולות טרור ברחבי-העולם, כולל נגד מוסלמים, אך בעיקר נגד אלה המגודרים כ"כופרים" בידי נאמני האסלאם הרדיקאלי, הקטלני. במאמר המדובר לא היה שום חידוש ואפילו לא ראיית-הנולד או נבואה שהגשימה את עצמה. זו הייתה בסך-הכל גישה מעט מפוקחת לאור ההודעות שארגון "המדינה האסלאמית" שלח לנאמניו לאורך כל חודש מאי 2016 לקראת "חג הרמדאן הקדוש" -  שעליהם לממש את מחויבותם האסלאמית באמצעות פיגועי-טרור בכל דרך שהם ימצאו לנכון, על-פי נוסח ההודעה. ובכן, הם מצאו את הדרך לבצע את האידיאולוגיה הקטלנית של הארגון גם אם הם לא קיבלו הוראות ישירות מאנשי הארגון. כך, באופן הזה, ארגון "המדינה האסלאמית" העניק חשיבות דתית לכול מיני מוסלמים בעלי נטיות קרימינאליות שביקשו לממש את עצמם באמצעות האלימות "המקודשת".

וכך, פחות מ-24 שעות לפני פרסום המאמר, נרצחו 4 אזרחים ישראלים שיצאו לבלות בלב תל-אביב בידי 2 טרוריסטים מוסלמים שפעלו בשם "קדושתו" של חג הרמדאן. לא עברו יותר 48 שעות מאז שהמאמר המופיע במגזין זה, והינה התבשרנו על טבח של 49 בני-אדם שהתבצע בידי טרוריסט מוסלמי שפעל נגד אזרחים אמריקאים שבסך-הכל ביקשו לבלות סוף-שבוע במועדון המיועד לבני הקהילה הגאה באורלנדו. זה הכל. זה כל הפשע הנורא והאיום שלהם על-פי המתכונת הדתית של האסלאם. אזרחים אמריקאים פשוטים ביקשו לבלות במסגרת הנוחה להם, אך מישהו חשב שיש בכך עילה "מקודשת" לטבוח בהם לרגל חג רמדאן.

בזה לא הסתיים העניין. עברו עוד 48 שעות, והינה התבשרנו על הריגתו של קצין משטרה בכיר ואשתו בידי טרוריסט מוסלמי שפעל בצרפת בהשראה של ארגון "המדינה האסלאמית". הטרוריסט המוסלמי, כחלק מחוויית ההרג האסלאמית שלו, שידר את המעשה הזוועתי באמצעות הפייסבוק. ולא רק זאת, אלא הם גם ביקש "עצה" (הלכתית) מה לעשות עם בנם הקטן, בן ה-3, שהיה עד לרציחתה של אמו. סביר להניח שאם הוא היה מקבל תשובה חיובית, הוא לא היה מהסס לחסל את הילד כחובה דתית במלחמה האסלאמית הקדושה נגד "הכופרים" מסוגים שונים.

בשני המקרים האלה נהרגו 51 בני-אדם חפים-מפשע בידי שני טרוריסטים מוסלמים שנהרגו בידי כוחות-הביטחון של ארה"ב וצרפת. אולם, זהו רק חלק זעיר מהתמונה הכללית האלימה המתרחשת בעולם-המוסלמי - לא רק לאורך חג הרמדאן, אלא לאורך השנה כולה ולאורך השנים האחרונות. שלל האירועים האלימים המתרחשים במדינות המוסלמיות, הופך את הסיקור העיתונאי לדיווח סכמטי, קר, כדי להספיק לדווח על אירוע קטלני אחר - אלים יותר מהקודם לו. בסיכומו של דבר, הריגתם של "אחדים בלבד" בשל פיגוע טרור בעולם-המוסלמי, אינו נחשב לאירוע שאפשר להפיק ממנו "סיפור גדול". סף-הרגישות התקשורתי מקבל ממדים אחרים, שונים לחלוטין - אלא אם כן מדובר על נפגעים בעולם-המערבי או כאלה שנפגעו בידי כוחות-הביטחון של ישראל. לזה, התקשורת מגלה רגישות גדולה יותר, הנובעת מהרגל של שנים שקשה למחוק למרות מאות-אלפי הנרצחים במדינות הערביות - רק בחמש השנים האחרונות.

מאז האירוע באורלנדו של ה-12 ביוני 2016, אלפי מאמרים וכתבות התפרסמו בתקשורת האמריקאית. מאות רבות של שעות שידור הוקדשו לסיקור הטבח מזוויות שונות בעזרתם של מאות מומחים מתחומים שונים שניסו לתת עוד הסבר למעשה המחריד - שהתווסף לשלל הסברים שהיו כבר מונחים על המדף. זאת עוד, כל הכתבות והשידורים האלה, שהוטחו במשך שעות ארוכות מאז הפיגוע בתל-אביב (ב-8 ביוני) ועד לפיגוע בצרפת (ב-12 ביוני), נראו כמו שידור-חוזר של אירועים קטלניים שהתבצעו בידי טרוריסטים מוסלמים, בשנים קודמות, ברחבי-העולם הדמוקרטי. כמובן, שההסברים חזרו על עצמם. אותם מומחים שכבר הפכו לאורחים קבועים באולפנים, אמרו את אותם הדברים כפי שתמיד אמרו - פעם מתוך נקודת-מבט שמאלנית ופעם מתוך נקודת-מבט שמרנית. וכך הציבור נע ונד בין שתי גישות שונות, וכתוצאה מכך מצב-הרוח של הציבור עלה וירד בתדירות גבוהה בהתאם להסברים שהוא שמע או של כאלה שהוא הזדהה עמם. המטוטלת הרגשית של הציבור במצבים כאלה, זזה בדרך-כלל אל השמרנות, אל המקום הבטוח, בו הכל אמור להיות מובן. אלא שהתזוזה הפוליטית הזו ימינה, מתרחשת בעזרתה של התקשורת המערבית, למרות שרבים ממנה נחשבים לליבראליים עד לרמה של קיצוניות מטורללת. התזוזה הזו ימינה או למרכז השמרני, התעצמה מאוד בשנתיים האחרונות בזכותה של התקשורת הליבראלית.

צריך לשים-לב למה שמתחולל בתקשורת המערבית-הדמוקרטית בעיקר בשנתיים האחרונות. התקשורת הזו מוצפת במידע על העולם-הערבי, על העולם-האסלאמי, על פיגועי-טרור אסלאמיים, על אלימות אסלאמית, על בעיות של המהגרים המוסלמים, על פליטים מוסלמים, על חוקי השריעה, על מלחמות-האזרחים המתחוללות במזרח-התיכון, על פשיעה אסלאמית, על מעמד הנשים באסלאם, על הגישות השונות כלפי מיעוטים, כלפי "כופרים" או  כלפי הומוסקסואלים, על היחס בין מוסלמים לנוצרים וליהודים, על הטרדות מיניות המתבצעות בידי מוסלמים ומהגרים, על מגפת האונס במדינות אירופיות אחדות ועל נושאים רבים נוספים. אין כמעט אספקט אחד בעולם-המוסלמי שאינו מסוקר מזוויות שונות ומשונות - וזאת בהתאם לעמדתם של העיתונאים ושל מערכות התקשורתיות במערב-הדמוקרטי.

מצד אחד. רבים מכלי התקשורת במערב מציגים עמדה ליבראלית כלפי האסלאם, וכן כלפי המוסלמים או כלפי הגירה המוסלמית. אך, מצד שני, השיטפון של הסיקור התקשורתי הזה יוצר דיסוננס עמוק בדעת-הקהל המקומית - ברוב המדינות הדמוקרטיות - משום שעל-פניו נראה שהאסלאם השתלט לחלוטין על השיח הציבורי מבחינה פוליטית, דתית, תרבותית וחברתית. ככול שהתרבו הדיווחים על האסלאם בהיבטיו השונים, כך החשש הציבורי עלה משום שחשיפת-היתר של הנושא האסלאמי ברמה התקשורתית הפכה למאיימת באורח-ישיר גם אם האזרח המערבי הממוצע לא ראה מימיו מוסלמי אחד המתגורר בסביבתו.

יתרה מזאת, הגישה הליבראלית הפופוליסטית של התקשורת המערבית-הדמוקרטית שהתיימרה להציג את "פניו היפות של האסלאם", יצרה גם היא דיסוננס עמוק משום שהגישה הזו אינה מתכתבת כיאות עם המציאות האסלאמית השוררת בעולם-המוסלמי, או זו הקיימת במדינות-ערב או זו המתגוררת במדינות מערביות אחדות. מיליוני המוסלמים הללו, שהיגרו למערב ב-30 השנים האחרונות, הפכו למסה קריטית המאיימת על הסדר המערבי-הדמוקרטי בעיני חלקים רחבים מהציבור המקומי, וזאת למרות הניסיונות של התקשורת הליבראלית הפופוליסטית להראות צדדים פחות מאיימים של האסלאם. אלא, ששילוב של תקשורת ליבראלית פופוליסטית יחד עם מנהיגות פוליטית פרו-אסלאמית, יוצרת אפקט של איום כפול על החברה המערבית-הדמוקרטית, עד שאנו שומעים על נטיות פוליטיות רדיקליות של קהלים רחבים באירופה ובארה"ב הכמהים ל"מנהיג חזק" שיעשה סדר במצב הכאוטי הזה. נטיות כאלה אנו רואים בעוצמות הולכות וגדלות בגרמניה, באוסטריה, בבריטניה, בשבדיה, בצרפת וארה"ב ובמדינות מערביות נוספות. בעיני קהלים שונים ומגוונים, המנהיגות המקומית נראית תלושה מהמציאות משום שמנהיגות זו באמת מתנהגת באופן תלוש מהמציאות - בדומה להתנהגותו ולאורח-מחשבתו של ברק חוסיין אובמה, בעיקר לאחר הטבח באורלנדו.

שעות אחדות לאחר הטבח באורלנדו, הנשיא אובמה  ניסה לתת הסבר למעשה הרצחני - שהיה הסבר תלוש מהמציאות. זה לא היה הסבר של נשיא מעצמה, אלא זה היה הסבר של פקיד זוטר במחלקה לעזרה סוציאלית במועדון מקומי. בעקבות דבריו המגומגמים של הנשיא אובמה, הביקורת כלפיו הפכה לארסית יותר ולקטלנית הרבה יותר, עד שהוא נאלץ לנאום לאומה, פעם נוספת, כדי להסביר מדוע הוא אינו משתמש במונח "אסלאם רדיקאלי" (משום שזהו מונח "פוליטי" לדעתו). ובכן, זה היה נאום טוב. רגשני מאוד. אובמה נאם כמי שנעלב עד עמקי נשמתו מהניסיון להכליל את כל המוסלמים רק בשל מעשיהם הרצחניים של כמה מאות-אלפי טרוריסטים מוסלמים הפרוסים ברחבי-העולם שחיסלו מאות-אלפי בני-אדם אחרים - רק בחמש השנים האחרונות. במקרה זה, אובמה דיבר כמו פילוסוף מוסלמי אפולוגטי, ולא כמו נשיא של המעצמה החזקה בעולם כמתחייב מתפקידו. את התמונה הזו, ראו עשרות מיליוני בני-אדם ברחבי-העולם - שהחרדה שלהם כנראה גברה, משום שאפילו אוהדיו המושבעים של אובמה הפסיקו לנסות להבין אותו. אולם הנקודה-המרכזית היא, שבמהלך הנאום על "האסלאם הרדיקאלי", אובמה דיבר מעומק-ליבו, בנימה מעוררת חשד, כמו פילוסוף מוסלמי אפולוגטי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "האם הליבראליזם המערבי מחריף את האיום האסלאמי", מגזין המזרח התיכון, 16 ביוני 2016.

טרור אסלאמי – לקראת חודש הרמדאן – מאי 2016

הסקירה הנוכחית של אירועי הטרור האסלאמיים מתייחסת לאירועי חודש מאי 2016. ולמרות זאת, כולנו יכולים לשער מה יקרה בחודש הרמדאן שהחל השנה ב-6 ביוני 2016, וזאת לנוכח ניסיון העבר בחגים הקודמים בהם החג עצמו הפך במהרה לאורגיה של אלימות ורצחנות בלתי-נסבלת למרות "קדושתו" לכאורה של החג המוסלמי. והינה, שוב קיבלנו הוכחה מוחשית, קרובה, לברבריות האסלאמית בפיגוע שהתבצע במסעדה במרכז תל-אביב, ב-8 ביוני 2016, שבמהלכו נרצחו 4 אזרחים ישראלים בידי שני טרוריסטים מוסלמים שהתחזו לבני-אנוש בעזרת חליפות מהודרות. סביר להניח ששני הטרוריסטים מוסלמים, שהגיעו מהעיירה יטא שבאזור חברון, צמו במהלך היום כחלק מהמסורת "המקודשת" של חג הרמדאן. סביר להניח שהמחשבות הטורדניות של שני הטרוריסטים מוסלמים הללו בנוגע להריגתם של ישראלים החלו ימים רבים לפני כן. סביר להניח שהם תכננו, מתוך כוונת מכוון, לבצע את הטבח דווקא בחג הרמדאן הנוכחי במסגרת הקריאה הכללית שיצאה מכל ארגוני הטרור אסלאמיים להגביר את פיגועיהם דווקא ביום חג זה למען האדרת שמו של "אללה". כנראה שהאדרת שמו של ה"אל האסלאמי" יכולה להתבצע רק באמצעות טבח, הרג, רצח, אונס, הרס וביזה. מסתבר שזה עניין של הרגל מנטאלי שאינו קשור רק לאידיאולוגיה דתית קטלנית.

לפיכך, סביר להניח ששני הטרוריסטים מוסלמים הללו יצאו לעבודתם במהלך היום או בילו עם משפחותיהם או עסקו בתפילות ל"אל אסלאמי" במסגד מקומי. בשעות הערב הם לבשו את חליפותיהם המהודרות ויצאו לכיוון תל-אביב. כשהם הגיעו למתחם שרונה במרכז העיר, הם נכנסו למסעדה כדי "לשבור" את הצום. לאחר שהם סעדו את ליבם, הם הוציאו כלי-נשק והחלו לטבוח בסועדים הישראלים ששהו במקום. לאחר שנודע המעשה, גלים של שמחה אסלאמית הציפו את תושבי עזה, חברון ויישובים ערביים נוספים ברחבי ארץ-ישראל. כהרגלם, מוסלמים חילקו סוכריות וממתקים לעוברים-ושבים כחלק מהמסורת האסלאמית הידועה - בעיקר כאשר מדובר על טבח של יהודים, נוצרים או סתם "כופרים". ככה המוסלמים אוהבים לחגוג את חגיהם המקודשים. כמובן שלפיגוע הזה יש הצדקות הלכתיות-אסלאמיות לצד הצדקות פוליטיות המגובות בעזרתם של "ישראלים" אחדים המייצגים את הציבור הערבי בפרלמנט הדמוקרטי הישראלי. מהבחינה הזו, אין שום הבדל בין מנהיג ארגון "המדינה האסלאמית" לבין המוסלמים אחרים המתחזים ל"מתונים" משום שכולם שואבים את השראתם ממקור תרבותי זהה. האם יש הבדל גדול בין ארגון "החאמס", לבין "חיזבאללה", לבין "התנועה האסלאמית", לבין "משמרות המפכה האיראניות", לבין ארגון "בוקו חראם"  ולבין ארגון "המדינה האסלאמית"? אין הבדל גדול - כשם שאין ההבדל רב בינם לבין המטרות המוצהרות של תנועת הפת"ח.

הפעם הקורבנות היו ישראלים שיצאו לבלות בערב קייצי נעים. בפעמים הקודמות היו אלה אמהות שהגנו על ילדיהן, אבות ואמהות שיצאו לעבוד, קשישות שיצאו לערוך קניות, ילדים שחזרו מבית-הספר, תלמידים שהיו בדרכם לבית-הספר, מטיילים ישראלים, תיירים מחו"ל, חיילים, שוטרים או סתם ישראלים שהמכנה-המשותף בין כולם מתבטא בכך שהם הפכו לאובייקט של הסתה יומיומית המתנהלת בערוצים תקשורתיים רבים - הסתה המקבלת גיבוי גם ממקורות ישראלים ידועים וברורים שהפכו את הפוליטיקה המקומית לסוג של הזדהות גורפת עם עקרונות הג'יהאד הקטלני. הם גם נוטים להמציא לג'יהאד הזה שמות "מודרניים" שנועדו לטשטש את המטרה הסופית, הברורה והידועה, של העקרונות הללו. אולם, ביסוד של העקרונות הללו עומד הרצון לנקוט באלימות ברוטאלית מתוך כוונת מכוון. לפיכך, לפיגוע הרצחני הזה אין כל קשר למדיניות ישראלית, כזו או אחרת, מימין או משמאל - כפי שיש כאלה שהיו רוצים שתחשבו. האלימות האסלאמית היא לא "האמצעי" להשגת יעדים, אלא היא "המטרה" בפני עצמה.

לעקרונות הללו יש קו-מנחה-משותף: פעם הוא מגיע בלבוש פוליטי, פעם הוא מגיע בלבוש לאומי ופעם הוא עוטה על עצמו לבוש דתי - כפי שדוברים אחדים המזוהים עם ארגון "המדינה האסלאמית" הפצירו בחבריהם ובאוהדיהם להגביר את מאמציהם להוציא-לפועל פיגועי טרור ברחבי-העולם דווקא בחג הרמדאן. כך למשל, מקורות ביטחוניים באירופה מסרו על סיכול וחשיפה של עשרות התארגנויות טרור אסלאמיות רק בחמשת החודשים הראשונים של שנת 2016. אחדים מהטרוריסטים מוסלמים שנתפסו באירופה התחזו ל"פליטים" בדומה לשני הטרוריסטים המוסלמים שביצעו את הפיגוע בתל-אביב שהתחזו לבני-אנוש בעזרת חליפות מהודרות ומחויטות.

כך, בעזרת רטוריקה דתית ממושכת ואלימה, החג עצמו הפך גם לסוג של "עילה מקודשת" לפגוע במיעוטים המתגוררים במדינות המוסלמיות רק בשל החשד לכאורה שהם לא "כיבדו" את המסורת המוסלמית המקודשת. האלימות האסלאמית לאורך החג אינה מופנית רק כלפי מיעוטים, אלא היא לובשת צורה ופשוטת צורה בשל עניינים פעוטים הן ביחסים בין הזרמים השונים באסלאם והן בתוך העדות הדתיות האסלאמיות. כל קבוצה "מקדשת" את המסורת האסלאמית - על-פי ראות עיניה - תוך כדי זלזול מתנשא ורצחני כלפי עדות אחרות שגם הן מקיימות את החג.

כמובן שמנהיגים ברחבי העולם יברכו את העדות המוסלמיות ביום חגם בברכות חמות ובביטויים צבועים כמו "האסלאם היא דת של שלום". נכון, האסלאם היא דת של "שלום ולא להתראות" בעיקר כלפי כופרים כבר יותר מ-1,300 שנה.  מנהיגים ברחבי העולם ינסו להפגין את רוחב-לבם הליבראלי בכך שהם יעטירו תשבחות על האסלאם כדי לא לעורר את המפלצת-הדתית המאיימת לפגוע בכל מי שמפגין שמץ של ביקורת כלפי מוחמד או כלפי היסודות המרכזיים המרכיבים את האמונה האסלאמית הברברית. כמו כן, נוצרים ויהודים או סתם "כופרים" יתאמצו להפגין את סובלנותם הדתית כלפי המוסלמים במהלך חודש הרמדאן. כמובן שהם ישתדלו לכבד את הפולחן הדתי יותר משהמוסלמים מכבדים עדות מוסלמיות אחרות לאורך כל ימי החג - כפי שאנו עדים לשרשרת האין-סופית של אירועי הטרור הקטלניים המתבצעים בעולם-המוסלמי, כל יום, כל שעה. מוסלמים טובחים במוסלמים אחרים, באלפיהם, אך על-פי הרטוריקה האסלאמית השכיחה, תמיד ישנם גורמים אחרים, חיצוניים, האשמים במצבם האומלל של המוסלמים ברחבי-העולם. העולם-המוסלמי נמצא בימים אלה בנקודת-שפל מוסרית, תרבותית, אנושית טכנולוגית וכלכלית, משום שהעולם זה אינו מסוגל להפיק מסקנות מתבקשות לנוכח המציאות הקשה בה חיים מאות-מיליוני מוסלמים  - אלה השרויים תחת דיכוי פוליטי נוקשה ואלימות דתית קטלנית, חסרת-פשרות.

על-פי המסורת המוסלמית, ייעודו של חג הרמדאן מתבטא גם בעריכת חשבון-נפש תוך כדי התבוננות פנימית עמוקה. הרבה ברברת מילולית אסלאמית נכתבה לאורך ההיסטוריה בידי כוהני הדת המוסלמית על ייעודו הדתי, ההלכתי והמוסרי של החג. מספר הפרשנויות בנוגע ל"מותר או אסור" לאורך ימי החג כפוף למספר הפרשנים שלקחו על עצמם לבאר לקהילה את מהותו האמיתית והעיקרית של הציווי הדתי. ובכן, איך החג עצמו הפך ל"עילה מקודשת" לטבוח בקבוצות אחרות ללא גינוי גורף של כל העדה המוסלמית כולה ללא יוצא-מהכלל?  אולי יש לזה פרשנויות רבות, אך מאידך רעיון "קדושת החיים" לא היה אחד מאבני-היסוד של התרבות האסלאמית, אלא דווקא ההרס השיטתי של עמים אחרים ותרבויות אחרות היוו את היסוד המרכזי של הפעולה הדתית במשך יותר מ-1,300 שנה. בעניין הזה, קיים חיץ בלתי-ניתן לגישור בין התרבות האסלאמית לתרבויות דתיות אחרות. אם קיים סוג מסוים של דו-שיח, הרי הוא דו-שיח של חרשים בו צד אחד מתנהג כאילו הוא חיי במאה ה-8 בעוד האחר צופה לעבר עתיד נאור יותר. בסופו של דבר, גם העולם-המוסלמי יפנים את הרעיון שעל-מנת לבסס גשר של כבוד עם דתות אחרות, על החברה המוסלמית כולה לעבור תהליך חסר-פשרות של דה-אסלאמיזציה כוללת ועמוקה - מהמסד ועד לטפחות. זה יקרה, אם בשל רצון עצמי או בכפייה לאור כורח הנסיבות דווקא בידיהם של גורמים חיצוניים.

ובכן, כמה בני-אדם נהרגו בחודש מאי 2016 בפיגועי טרור אסלאמיים ובאלימות אסלאמית? הסקירה החודשית הנוכחית אינה שונה בהרבה בהשוואה לחודשים הקודמים. בחודש מאי 2016 נהרגו 11,857 בני-אדם באלפי פעולות טרור אסלאמיות ובאלימות אסלאמית - זוהי תמונה חלקית בלבד מהתמונה הכללית של האלימות הדתית השוטפת את המרחב הסלאמי, משום שאזורים רבים ברחבי-העולם המוסלמי עדיין שרויים בעלטה תקשורתית. בסיכומו של דבר, בחודשים ינואר-מאי 2016 נהרגו 57,973 בני-אדם. לשם השוואה, לאורך כל שנת 2015, נהרגו 147,425 בני-אדם.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - מאי 2016

מדינה:	הרוגים:	פצועים/הערות:
סוריה:	4,927	כולל טרוריסטים מוסלמים
עיראק:	4,164	כולל טרוריסטים מוסלמים
אפגניסטן:	1,052	רבים מהם טרוריסטים מוסלמים
תימן:	348	2,000
ניגריה - טרור אסלאמי:	234	כולל בהתקפות של מיליציות אסלאמיות
מצרים:	224	כולל 66 נוסעי מטוס מצרי
טורקיה - כורדים:	214	רבים מהם לוחמים כורדים
סומליה:	121	--
פקיסטן:	109	--
סודאן + דארפור:	94	--
מאלי:	59	כולל בהתקפות של מיליציות אסלאמיות
לוב:	58	--
פיליפינים - טרור אסלאמי:	54	רובם טרוריסטים מוסלמים
הודו - קשמיר:	26	--
ניז'ר - טרור אסלאמי:	18	--
קמרון - טרור אסלאמי:	15	--
אלג'יריה:	14	--
סעודיה:	13	--
טוניסיה:	12	--
לבנון:	12	--
דרום-סודאן:	12	בוודאות היו יותר
קניה - טרור אסלאמי:	10	--
רוסיה - טרור אסלאמי - קווקז:	8	--
טנזניה - טרור אסלאמי:	5	--
גרמניה - טרור אסלאמי:	1	פיגוע אסלאמי לפי עדי-ראיה
עזה:	1	טרוריסט בתאונת "עבודה"
ישראל - הרשות הפלסטינית:	2	טרוריסטים מוסלמים
אפגניסטן - חיסולים ממוקדים אמריקאים:	46	עשרות
רוסיה - סוריה:	1	חייל רוסי
ארה"ב - עיראק:	1	חייל אמריקאי
אפגניסטן - נאט"ו:	2	חיילים מרומניה
סה"כ:	11,857 הרוגים	20,000 פצועים

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, " טרור אסלאמי - לקראת חודש הרמדאן - מאי 2016, מגזין המזרח התיכון, 9 ביוני 2016.