מי רוצה מדינה כורדית עצמאית במזרח התיכון

הרחק מעיני התקשורת הטורקית ומעיני התקשורת העולמית מתחוללת מלחמה אכזרית בין הצבא הטורקי לבין הכורדים המתגוררים בדרום-מזרח טורקיה. בכלי-תקשורת אחדים ברחבי-העולם - וגם בישראל - הועלתה טענה שאם העולם לא היה "עסוק" באינטנסיביות במלחמת-האזרחים בסוריה, סביר להניח שמרבית תשומת-הלב העולמית הייתה מתרכזת במה שמתחולל בדרום-מזרח טורקיה ובקורבנות הרבים של הכורדים.

האם באמת לטענה הזו יש בסיס כלשהו? סביר להניח שלא. משום שטורקיה הצליחה להפוך את העימותים הפנימיים שלה ואת העימותים במזרח-התיכון ככלי-נשק המקדמים את הסחטנות המדינית הטורקית כלפי המדינות הסובבות אותה. כך למשל, בזמן שנחתם ההסכם בין האיחוד-האירופאי לבין טורקיה בנוגע לקליטתם של הפליטים שיגורשו מאירופה, ארדואן בחר לתקוף במילים גסות את האיחוד-האירופאי בנוגע לעמדתו הרפה בשאלת פעילותם המחתרתית של הארגונים הכורדיים המבצעים פיגועים קטלניים על אדמת טורקיה. ארדואן בחר שוב לנהוג בבכיינות אסלאמית טיפוסית דווקא בשעה שהוא היה צריך לברך על השגתו של ההסכם שהוא עצמו חתר אליו בהתמדה.

שני אירועים קטלניים נוספים שהיו התקופה האחרונה מאפשרים לטורקיה להצדיק, לכאורה, את עמדתה הפומבית הן כלפי הכורדים והן כלפי אירופה: ב-12 במרס 2016 התבצע פיגוע-התאבדות קטלני בעיר איסטנבול בו נהרגו 3 אזרחים ישראלים ואזרח איראני אחד. התגובה המיידית של טורקיה הייתה להאשים את המחתרת הכורדית בביצוע המעשה, ובכך להעניק לגיטימציה נוספת ומודגשת לסדרת ההתקפות האוויריות הקשות אותה מבצעת טורקיה בדרום-מזרח טורקיה, בסוריה ובצפון עיראק נגד יעדים כורדיים. זאת ועוד, ב-22 במרס התבצעה סדרת פיגועים קטלנית מאוד בעיר בריסל שבבלגיה שגרמה להריגתם של 31 בני-אדם ולפציעתם של כ-270 בני-אדם נוספים. ההלם האירופאי לנוכח המעשה הקטלני האחרון היה עצום, ובכך הושם דגש נוסף על בעיית הפליטים המוסלמים הנוהרים לעבר אירופה דרך טורקיה. מהבחינה הזו, שוב המשטר האסלאמי האוטוריטארי הנוכחי בטורקיה נמצא בעמדה בה כולם מחזרים אחריו כדי לפתור בעיה המעיקה מאוד על "אורח החיים האירופאי".

מנהיגים אירופאים - ובראשם אנגלה מרקל - הצהירו אין-ספור פעמים שהמפתח לפתרון משבר-הפליטים המאיים על אירופה נמצא בטורקיה. לפיכך, לדעת אחדים מהם, יש לעשות הכל כדי למצוא את "הפתרונות הנכונים" כדי שהשלטונות הטורקים יעצרו את זרם הפליטים הנוהר מטורקיה לעבר יוון. במילים אחרות, הרצון האירופאי להגיע להסכמות מהירות עם טורקיה, מהווה סיבה "ראויה" להתעלם ממעשיה הקשים נגד המיעוט הכורדי כשם שקיימת התעלמות מכוונת מצד "מדינות דמוקרטיות" לנוכח מצב זכויות-האדם בטורקיה ולפיקוח התקשורתי ההדוק אותו הטיל המשטר הטורקי על כל כלי אמצעי-התקשורת המקומיים בטורקיה כולה. כך למשל, מאות עיתונאים נאסרו בשנים האחרונות בשל עניינים פעוטים הנראים בעיני ארדואן כ"פגיעה בביטחון המדינה". לדידו של ארדואן, פרסומים על פעילותם המחפירה של החיילים טורקים נגד הכורדים בדרום-מזרח טורקיה, ראויה לכול-גינוי המתבטא גם במאסר לשבועות ולחודשים ארוכים. כך למשל, מקורות כורדיים בטורקיה פרסמו תמונה של לוחמת-כורדית שנהרגה מירי של חיילים  טורקים שהפשיטו את גופתה כאקט של השפלה. אם מעשה כזה היה מתרחש במדינה אחרת - המוכרת לנו היטב - כל העולם היה עומד בתור כדי לגנות את המעשה המביש הזה, ועשרות-אלפי מאמרים היו נכתבים, תוך 48 שעות, בגנות המעשה המחפיר הזה; וכמובן, כולם היו דורשים ועדת חקירה בינלאומית כדי לבדוק את העניין הזה - החל מחקירתו של ראש-הממשלה ועד לאחרון החיילים. אולם, כאשר מדובר על מדינה מטורללת החברה בנאט"ו - כמו טורקיה - היושבת ממש על הווריד האירופאי, המעשים המחפירים הללו נעלמים מהשיח האירופאי הצבוע בנוגע לזכויות-אדם באזורים אחרים בעולם.

את מה שמתחולל בדרום-מזרח טורקיה מאז חודש יולי 2015, אפשר לתאר כהרס שיטתי מכוון של השלטון הטורקי נגד הכורדים המתגוררים באזור כולו. עיירות שלמות נראות בדומה לכפרים הסוריים לאחר חמש שנות מלחמת-אזרחים. מרכזי הערים ומהעיירות הכורדיים נראים הרוסים ומנופצים כאילו התמונות נלקחו מעיראק, מסוריה, מתימן או מלוב. עשרות-אלפי אזרחים היו שרויים בעוצר קפדני שנמשך שבועות רבים וארוכים. מאות-אלפי אזרחים כורדים נאלצו להסתפק במקורות-חיים מצומצמים - כולל סיוע רפואי שנמנע באופן מכוון מצד השלטונות באנקרה. במהלך כל החודשים האחרונים, המשטר הטורקי מנע בכוח כל פרסום על הנעשה באזור ועל מצבם הקשה של האזרחים הכורדים.

באופן לא-מפתיע, שום משלחת סיוע בינלאומית לא הגיעה לאזור כדי להגיש עזרה דחופה לכורדים. אף דיון רציני לא נערך בשום פורום בינלאומי כדי להביע מחאה נגד טורקיה או כדי להביע הזדהות עם הכורדים. מרבית התקשורת הבינלאומית - כולל זו הישראלית - העדיפה לא להתעסק עם טורקיה לא בגלל הפחד מארדואן, אלא בגלל שהעולם-התקשורתי התרגל לעסוק באובססיביות רק בנושאים בהם יש נגיעה כלשהי לישראל עם לסכסוך "היוקרתי" בין הרשות הפלסטינית לבין ישראל. לשם השוואה, בעזה כבר קיימת נסיכות-אסלאמית-פלסטינית. הרשות-הפלסטינית מתנהלת כאוטונומיה - כאשר יותר מ-95 אחוזים מהמוסלמים המתגוררים ביהודה ושומרון נתונים למרותה. במילים אחרות, 1.5 מיליון בני-אדם "זקוקים" למדינה פלסטינית נוספת כחלק מהאג'נדה הלאומית המדומיינת של המוסלמים המתגוררים בחלק זה של ארץ-ישראל. אולם, בהשוואה ל"פלסטינים", מה מספרם המשוער של הכורדים המתגוררים במזרח-התיכון? כמובן שאפשר להביא את המספרים האלה בשורה אחת או שניים, אולם בכך האפקט המספרי נעלם בתוך השורות. לפיכך, טבלה קטנה תבהיר את הממד האנושי של אחד מהמיעוטים הגדולים ביותר בעולם שאין לו אפילו מדינה עצמית אחת - למעט המסגרת האוטונומית הכורדית בצפון עיראק.

מדינה	כורדים	אוכלוסייה כללית
טורקיה	14.7 מיליון	80 מיליון
איראן	8.1 מיליון	81 מיליון
עיראק	5.5 מיליון	37 מיליון
סוריה	1.7 מיליון	17 מיליון (הערכה 2013)
סה"כ:	30 מיליון כורדים

על-פי הערכות אחדות, ברחבי-העולם מתגוררים עוד כ-3 מיליון בני-אדם המוגדרים ככורדים מבחינה אתנית. כך למשל, המדינה בה מתגורר מיעוט כורדי גדול מחוץ למזרח-התיכון היא גרמניה - בה נמצאים יותר מ-500,000 כורדים שמרביתם היגרו מטורקיה.

על מצבם העגום של הכורדים בסוריה, תעיד העובדה שהדיונים בין הארגונים הלוחמים בסוריה לבין נציגי המשטר בנוגע להפסקת-אש, שהחלה ב-27 בפברואר 2016, התנהלו ללא השתתפותם של נציגי הארגונים הכורדים בשל התנגדותה של טורקיה ולמרות תמיכתה של רוסיה. גם הדיונים שנערכו בז'נבה באמצע חודש מרס 2016, התקיימו ללא השתתפותם של הכורדים כאילו הם לא חלק מהמשוואה הבעייתית המשיקה ליחסים המסובכים בין העדות השונות המתגוררות בסוריה. בעיני גורמים אחדים במזרח-התיכון, הכורדים טובים רק כשהם נלחמים נגד ארגון "המדינה האסלאמית", אך הם אינם ראויים לקבל התייחסות כפי שמקבל ארגון סוני זערורי הפועל באזור העיר חאלב שבעברו עסק בפעילות קרימינאלית - בדומה לעשרות הארגונים הפלסטינים הפועלים בעזה וביו"ש.

אולם, הארגונים הכורדים הפועלים בסוריה אינם מחכים לתזוזה בדעת-הקהל העולמית לטובתם או לשינוי רדיקאלי בגישה כלפיהם מצד מדינות האזור. על-פי הערכות אחדות, המיליציות הכורדיות הצליחו להשתלט על כ-10 אחוזים משטחה של סוריה. לפי-שעה, הארגונים הכורדיים שולטים על כ-70 אחוזים מהגבול המשותף בין סוריה לטורקיה משתרע על כ-800 ק"מ. כאשר התנהלו הדיונים בז'נבה "על עתידה של סוריה", נערכה פגישה בצפון-סוריה בין נציגיהם של עשרות ארגונים כורדיים שבמהלכה הוחלט לגבש מבנה פדרטיבי שיאגד את שלושת "הקנטונים" הכורדיים שנוצרו בסוריה תוך כדי מאבק דמים נגד ארגוני הג'יהאד שפעלו באזור כולו. ההכרזה המעניינת הזו יצאה לאוויר העולם ב-17 במרס 2016. כמובן שההכרזה הזו הצליחה להעיב מעט על הדיונים שנערכו בז'נבה, וכמובן שההכרזה המדינית הזו עוררה סערת-רגשות גדולה - הן בקרב כל הנציגים הסורים והן בקרב נציגי המדינות הזרות שהשתתפו בדיונים.

צריך לשים-לב לתגובה הטורקית בנוגע להכרזה. גורם רשמי במשרד-החוץ הטורקי פרסם הצהרה ברוח זו: "האחדות של אזרחי סוריה ושל שטח המדינה הוא דבר בעל חשיבות מרכזית בעינינו". נכון, טורקיה צודקת. אבל רק עם "האחדות של אזרחי סוריה" תביא לחיסולה של הישות הכורדית כולה במזרח-התיכון. מבחינתו של ארדואן ומבחינתם של מרבית הטורקים, אם כל הכורדים היו נמלטים לאירופה, אף אחד בטורקיה לא היה מזיל דמעה. אולם, התגובה הבעייתית ביותר הגיעה דווקא מארה"ב שגינתה לחלוטין את הצעד הכורדי. במילים אחרות, בעיני ארה"ב, הכורדים טובים רק כשהם שופכים את דמם במטרה לחסוך בחיי חיילים אמריקאים. לממשל הנוכחי האמריקאי כנראה יש אובססיה אחת בלבד בנוגע להקמתה של מדינה נוספת במזרח-התיכון, אבל היא בוודאי לא כורדית.

במוקדם או במאוחר, תקום מדינה כורדית עצמאית. בתהליך ארוך-טווח של עשור או שניים, הכורדים יצליחו לבסס ישות לאומית עצמאית משותפת בדרך זו או אחרת. השאלה היא, כמה דם יישפך עד אז - בשל שיקולים ציניים הנוגעים לאינטרסים אזוריים הנובעים בעיקר מאגו מנופח של מנהיגי האזור.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מי רוצה מדינה כורדית עצמאית במזרח-התיכון", מגזין המזרח-התיכון, 24 במרס 2016.

משבר הפליטים באירופה – הזהב השחור של טורקיה

על-מנת להבין את הקונסטלציה המזרח-תיכונית נכון לחודש מרס 2016, להלן נקודות אחדות שיבהירו את התמונה הבינלאומית שבמסגרתה טורקיה הצליחה להפוך את משבר הפליטים באירופה לכלי סחטני דרכו ניתן יהיה להגיע להישגים פוליטיים בזירה הבינלאומית ובזירה המקומית. טורקיה הפכה את משבר הפליטים הנוכחי לכלי מניפולטיבי מול אירופה, בדומה למופע הסחטני של מדינות-ערב, בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, שהפכו את ייצוא הנפט לכלי נשק נגד המדינות הצרכניות על-מנת להשיג תמורות מדיניות מרחיקות-לכת. למעשה, ההשפעה האסלאמית האינטנסיבית, בעיקר באירופה המערבית, שורשיה נטועים היטב עוד מהתקופה ההיא. גלי ההשפעה האלה, שנעשו גם באמצעות חדירה למוקדים נוספים כמו תקשורת ואקדמיה, הכתיבו ברוב-המקרים את המדיניות האירופאית כלפי המזרח-התיכון. לכסף הסעודי הייתה השפעה לא מעטה על עיצובה של האידיאולוגיה המערב-אירופאית בנוגע לעולם-הערבי ובעיקר לעולם-המוסלמי. אפשר לציין, שלאור משבר הפליטים הנוכחי באירופה, נוצרת שכבה שנייה של השפעה אסלאמית על אירופה ממנה עשויה ליהנות טורקיה - זו החותרת בהתמדה להצטרף לאיחוד האירופאי. מה שהיה בלתי סביר בתחילת שנת 2015, נראה שסביר לחלוטין במרס 2016 בעיניים טורקיות. ועם זאת, לצד ההישגים, יש גם לא מעט סיכונים על-פי ראייה הטורקית.

1. בעקבות ההחלטה הרוסית, שפורסמה ב-14 במרס 2016, על כוונתה לדלל את כוחותיה הפועלים למען משטר העלווי של בשאר אל-אסד, אפשר להעריך שרוסיה השלימה עם חלוקתה של סוריה על-פי מפתח עדתי - כל עוד יישמרו הבסיסים הצבאיים הרוסים הנמצאים בטרטוס ובלטקיה. ההחלטה הרוסית, למעשה, פותחת פתח של תקווה למיעוט הכורדי שמטרתו לבסס אוטונומיה עצמאית בסוריה למרות התנגדותה הלוחמנית של טורקיה. המלחמה הקטלנית המתנהלת בדרום-מזרח טורקיה נגד המיעוט הכורדי, מעמידה בספק את התגשמותה המלאה של השאיפה הכורדית גם בסוריה וגם בעיראק. השתיקה הבינלאומית לנוכח מעשיה הקטלניים של טורקיה נגד הכורדים, נובעת בעיקר מהיותה של טורקיה "הציר-המרכזי" עליו ניתן לבסס את פתרונו לכאורה של משבר הפליטים באירופה. השתיקה האירופאית הזו, גם לנוכח מה שמתחולל בטורקיה בעניינים הקשורים לזכויות-אדם, חופש-עיתונות וזכויות-נשים, הוכתרה כ"קריסה מוסרית" בעיני אחדים בזירה התקשורתית האירופאית. ל"קריסה המוסרית" הזו, יש כתובת אחת הרשומה כולה על שמה של אנגלה מרקל - לאור ועידת-הפסגה שהתקיימה ב-7 במרס 2016 בין נציגי "האיחוד האירופאי" לבין ראש-ממשלת טורקיה.

2. כשבוע לפני שנודע על ההחלטה הרוסית, התקיימה ועידת-פסגה בין נציגי האיחוד לבין הנציג הטורקי שדנה רובה ככולה על "תפקידה של טורקיה" בפתרון משבר הפליטים. ב-13 במרס 2016, עמדו להתקיים בגרמניה בחירות כלכליות בשלוש מדינות-מחוז. התקשורת הגרמנית כולה הכתירה את המועד כ"סופר סנדיי" של אנגלה מרקל משום שהנושא המרכזי לאורך כל המערכת הבחירות שהתקיימה במדינות הללו, עסקה במשבר הפליטים ובמדיניותה של אנגלה מרקל בעניין האקוטי זה. הלחץ הציבורי והתקשורתי על מרקל היה רב. לפיכך, היא נאלצה לדחוף בכוח את נציגי האיחוד-האירופאי להגיע להבנות מהירות עם טורקיה, ובכך להציג לציבור הגרמני שיש פתרון ראוי באופק - שבעקיפין ישפיע על תוצאות הבחירות במדינות-המחוז לטובת מפלגתה של מרקל.

3. לפני קיומה של ועידת-הפסגה, שר-הפנים הגרמני ערך ביקור חפוז וחשוב במדינות-המגרב במטרה לקבל את הסכמתן המלאה לקבל את אזרחיהן שלא קיבלו אישורי-שהייה בגרמניה. הסכמה כללית כזו התקבלה, אך לא נמסר באופן מלא לציבור הגרמני מה התמורה שתשלם גרמניה על הסכמתן זו. החשש היה, שמדינות-המגרב תלכנה בעקבות טורקיה שהפגינה מידה נוקשה של סחטנות במסגרת הדיונים שנערכו עם נציגי האיחוד האירופאי במהלך החודשים האחרונים. טורקיה רצתה תשלום גבוה מאוד על הסכמה להגיע להבנות עם האיחוד-האירופאי.

4. בעקבות ועידת-הפסגה, בין האיחוד-האירופאי לטורקיה, התקבלו שלוש החלטות כלליות חשובות מבחינה של טורקיה: א) מהגרים שהגיעו לאירופה מטורקיה והם אינם פליטי-חרב, יוחזרו לטורקיה. ב) על כל פליט שיוחזר או יגורש לטורקיה, אירופה תצטרך לקלוט פליט סורי. ג) טורקיה תקבל סיוע בסך של 6 מיליארד אירו שהוא סכום כפול ממה שהציעה מרקל לארדואן בפגישתם שנערכה ב-18 באוקטובר 2015. לאורך כל התקופה שעברה מאז, טורקיה איימה להציף את אירופה בפליטים נוספים אם היא לא תקבל את הסיוע הראוי לדעתה. ד) התקבלה החלטה עקרונית לאפשר לאזרחי טורקיה לערוך ביקורים באירופה ללא צורך במתן ויזה - החל מיולי 2016. ה) נושאים כמו הצנזורה הטורקית על התקשורת המקומית, בעיית הכורדים ונושאים הקשורים לזכויות-אדם, כלל לא הועלו לדיון, וזאת למרות הבטחתן של מדינות אירופאיות אחדות. אף אחד באירופה לא רצה להרגיז את הסולטאן הטורקי באחד מרגעי המשבר החמורים של אירופה.

5. צריך לשים-לב לסעיף ב' במסגרת ההסכמות הכלליות שהתקבלו בין האיחוד-האירופאי לטורקיה. דהיינו "אירופה תצטרך לקלוט פליט סורי, על כל פליט שיגורש לטורקיה". במילים אחרות, בידי טורקיה יש כלי בו היה יכולה לנתב את סוג הפליטים המגיעים לאירופה. במקרה הזה, לטורקיה יש אינטרס עליון לדלל את האוכלוסייה הכורדית-סורית הנמצאת על אדמת טורקיה. בעקיפין, אירופה העניקה לטורקיה סוג של הסכמה לבצע טיהור-אתני בהתאם למדיניותה הקטלנית כלפי הכורדים בסוריה, בעיראק בטורקיה. ארגונים כורדיים אף הביעו חשש כבד מאפשרות לאחר שנודע סעיף זה.

6. סעיף ד' שהתקבל המסגרת ההסכמות הכלליות עם האיחוד-האירופאי, בנוגע לביטול משטר הויזות המוטל על אזרחי טורקיה הנכנסים לאירופה, נושא חשוב זה מאפשר לארדואן להציג לציבור הטורקי הישג פוליטי משמעותי המהווה צעד ראשון, לכאורה, לקראת קבלתה של טורקיה לאיחוד-האירופאי בתנאים מועדפים. הציבור הטורקי בכללותו קיים דיונים נוקבים בנושא זה בחודשים האחרונים.

7. נציגים בכירים באיחוד-האירופאי טענו שטורקיה "התחייבה לשמור על התחייבויותיה הבינלאומיות" בעניין הכורדי. אולם "התחייבות" זו לא מנעה בטורקיה להרסו עוד כמה שכונות כורדיות בדרום-מזרח טורקיה - לפני קיום הוועידה ובעיקר לאחריה. כפרים שלמים ושכונות שלמו נחרבו לחלוטין בעקבות סדרה ארוכה של מבצעים צבאיים שטורקיה ערכה במהלך החודשים האחרונים נגד המיעוט הכורדי באזור זה.

8. דונלד טוסק, נשיא מועצת אירופה, הצהיר לאחר ועידת-הפסגה ש"הימים של הגירה לא חוקית לאירופה נגמרו". האומנם? ממש לא. ההחלטות הללו הן פלטפורמה נוספת עליה תקפץ טורקיה בוועידה-הפסגה הנוספת המתקיימת ב-18-17 במרס 2016 במטרה לגבש את ההסכמות הסופיות עם טורקיה. ומה בנוגע לבחירות שהתקיימו בגרמניה ב-13 במרס 2016? הסתבר, שהציבור הגרמני לא קנה את הלוליינות הפוליטית של מרקל עם טורקיה של ארדואן. והתוצאה הייתה, ניצחון גדול מאוד למפלגה הימנית "אלטרנטיבה לגרמניה", ומאידך מפח-נפש גדול עוד יותר למפלגתה של מרקל. לאחר שנודעו התוצאות המהממות של הבחירות בשלוש מדינות-מחוז, מרקל הצהירה ש"העם לא מבין את מה שאנחנו עושים". במילים אחרות, "העם אשם", ולא מדיניותה הרשלנית של מרקל בנושא הפליטים - שהיא אחראית עליו מתחילתו ועד לסופו הבלתי-ידוע.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "משבר הפליטים באירופה - הזהב השחור של טורקיה", מגזין המזרח-התיכון, 17 במרס 2016.

טרור אסלאמי – מלחמת-אזרחים בסוריה – פברואר 2016

בחודש מרס 2016, מלאו 5 שנים למלחמת-האזרחים בסוריה. כאשר החלו האירועים האלימים בסוריה, סביר להניח שאף אחד לא תיאר לעצמו שכך יתגלגלו פני הדברים. מ"הלב הפועם של העולם-הערבי", על-פי האידיאולוגיה של מפלגת הבעת', סוריה הפכה למדינה הכושלת ביותר במזרח-התיכון הערבי בשל אלימות בלתי-מרוסנת של כל הצדדים הלוחמים שחצתה את כל הקווים האנושיים. סוריה הפכה לעיי חורבות - הן מבחינה אורבאנית והן מבחינה אנושית.

מה נותר מ"המבצר של הלאומיות הערבית" לאחר 5 שנות מלחמת-אזרחים בסוריה? מאומה. במשך עשרות שנים התקיימה בסוריה מערכת מקיפה של שטיפת-מוח אידיאולוגית - בעיקר מאז הפיכת הקצינים של חודש מרס 1963 - שעסקה ללא הרף על מקומה המיוחד והייחודי, כביכול, של סוריה במסגרת הלאומית הרחבה של עולם-הערבי ואף מעבר לו. היו מי שטענו שהשליטה על העולם-הערבי עוברת דרך סוריה. לא לחינם, מנהיג מצרים המיתולוגי עבד אל-נאצר, שאף להשתלט על סוריה במסגרת איחוד כפוי שהחזיק מעמד תקופה קצרה בין השנים 1961-1958. לאחר פירוק האיחוד, שני הצדדים יצאו ממנו במפח-נפש גדול מאוד. כחלק מהפקת-הלקחים שנערכו בסוריה ובמצרים, שתי המדינות החלו לפתח אידיאולוגית ייחודיות שרק זירזו את ההרס החברתי, הפוליטי והכלכלי בשתי המדינות ובמדינות ערביות נוספות בשל התערבותן הבוטה. משלב זה, ההידרדרות הייתה כבר רשומה על הקיר - שפריצתה הייתה תלויה בזמן ובנסיבות הטראגיות של האירועים שנחתו על העולם-הערבי במהלך העשורים האחרונים. העולם-הערבי כולו היה תלוי על בלימה. העולם-הערבי כולו עדיין תלוי על בלימה, כפי שאינטלקטואלים רבים במרחב-הערבי מתארים את המצב הנוכחי נכון לחודש מרס 2016.

כאשר החלו המרידות האזרחיות האלימות בעולם-הערבי בחודש ינואר 2011, נשיא סוריה בשאר אל-אסד הצהיר לבני-עמו, לנוכח האירועים הקשים, ש"סוריה איננה כמו מצרים וטוניסיה". ובכן, איך אסד הגיע למסקנה הנמהרת הזו? ובכן, בשאר אל-אסד הוא "התוצר" המובהק של התעמולה האידיאולוגית של מפלגת הבעת' הסורית שיצרה קהילה פוליטית אטומה. לאטימות הזו היה יעד פוליטי מקומי ברור שנועד לכסות את מה שהיה יודע מזה שנים רבות: סוריה היא בסך הכל תוצר מלאכותי המורכב מעדות ודתות העוינות האחת את השנייה - כפי שהיה בטבח האיום שהיה בעיר אל-חמה בשנת 1982 שבעקבותיו נרצחו עשרות-אלפי בני-אדם, וכמיליון אזרחים סורים נאלצו לעזוב את המדינה. האירועים האלה היו בזמן כהונתו של חאפז אל-אסד, אביו של בשאר. מסתבר שיש מקרים בהם התלמיד בכל זאת עולה על רבו. הבן, בשאר אל-אסד, אכן עלה על אביו בעשרות מונים, בעיקר בכל מה לחיסולם של מאות-אלפי בני-אדם לבריחתם של מיליוני אזרחים סורים לעבר מדינות שכנות ולעבר אירופה.

ב-15 במרס 2011 תוכנן בסוריה "יום הזעם". הלבה הרותחת החלה לבעבע בקצב-עולה ובהתמדה חודשים רבים לפני שהחלו מהומות הדמים בטוניסיה. כשהחלה כהונתו של בשאר אל-אסד כנשיא סוריה בחודש יוני 2000, רבים מאזרחי סוריה ציפו לשינוי חיובי על חייהם כפרטים ועל מדינתם כאומה ריבונית. אלא, שהחניך האדוק של התעמולה הסורית, התגלה כהרפתקן פולטי מקומי ואזורי. ימים אחדים לפני שהחל "יום הזעם" הסורי, התפרסמה כתבה צבעונית אוהדת של משפחת אסד הצעירה במגזין האופנה "ווג". זו הייתה עוד מצגת-שווא של "המשפחה הנשיאותית" שהייתה תלושה לחלוטין מהמציאות, שאינה שונה באופייה ממשפחות אחרות השולטות בעולם-הערבי.

סוריה הפכה למיקרוקוסמוס של העולם-הערבי כפי שלבנון הייתה בשנות ה-70 של המאה הקודמת. לפי שעה, המצב בסוריה חמור יותר, משום שבמדינה זו פועלים באלימות אין-ספור גורמים מקומיים, אזוריים ובינלאומיים שיש להם אינטרסים סותרים לחלוטין - החל מהכוחות החמושים המייצגים את הלאום הכורדי, דרך סעודיה ועד למעורבותה הישירה של רוסיה למען ביצור שלטונו של בשאר אל-אסד. מעורבותם של גורמים זרים וריבוי הקבוצות הלוחמות בסוריה הרחיבו את מעגל-האלימות למימדים קשים מנשוא. כך למשל, גורמים בינלאומיים פרסמו את מספר ההרוגים בסוריה בחמש השנים האחרונות הנע בין 300,000 הרוגים ל-470,000 הרוגים. זאת ועוד, סוריה הפכה לבעיה בינלאומית לאור זרם הפליטים הבלתי-פוסק המגיע לאירופה שבחלקו נעשה בעידודה הנמרץ של טורקיה. על כך במאמר הבא, לאור השיחות שנערכו בין טורקיה ל"איחוד האירופאי" ב-8 במרס 2016.

העוינות ההדדית בסוריה הפכה לקשה ומסובכת גם ללא קיומו של ארגון "המדינה האסלאמית". אין תימה איפה, שרבים בסוריה ומחוצה לה, החלו להפנים את הרעיון שיש לבצע חלוקה מחודשת של סוריה על בסיס עדתי-אזורי. למעשה, זה כל מה שנשאר מהעולם-הערבי "הגדול" המחולק לחמולות, שבטים, עדות, דתות, אזורים ומדינות - שכנראה יהפכו לשברירי מדינות. הכישלון הסורי הנוכחי הוא חלק אינטגראלי מהכישלון הערבי שאינו מצליח לבסס חברה אזרחית מודרנית ומתפקדת - הרחק מהציווי האלים של האסלאם שמצדיק פתרון אלים כפתרון מועדף לכול מחלוקת. מהבחינה הזו, אין כל הבדל בין המנהיגות של ערביי-ישראל לבין מנהיגים אחרים במרחב הערבי-אסלאמי של 2016.

בסיכומו של דבר בחודש פברואר 2016, נהרגו 12,559 בני-אדם; בחודש ינואר 2016, נהרגו 12,161 בני-אדם. בשני החודשים הראשונים של שנת 2016 נהרגו 24,720 בני-אדם באלפי פעולות טרור אסלאמיות ובאלימות אסלאמית. לשם השוואה, לאורך כל שנת 2015 נהרגו 147,875 בני-אדם.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - פברואר 2016

מדינה:	הרוגים:	פצועים/הערות:
סוריה:	4,802	8,000
עיראק:	3,841	6,000
אפגניסטן:	982	רובם טרוריסטים מוסלמים
ניגריה:	797	רבים מהם טרוריסטים מוסלמים
תימן:	571	2,000
טורקיה - כורדים:	250	רובם לוחמים כורדים
פקיסטן:	240	2,000
קמרון:	238	רבים מהם טרוריסטים מוסלמים
לוב:	213	500
סודאן + דארפור:	131	200
סומליה:	107	200
פיליפינים - טרור אסלאמי:	95	רובם טרוריסטים מוסלמים
מצרים:	58	--
דרום-סודאן:	53	--
מאלי:	38	--
הודו - קשמיר:	27	--
לבנון:	11	--
סעודיה:	5	דיווח רשמי בלבד
אלג'יריה:	5	--
טוניסיה:	4	--
צ'אד:	4	--
קניה - טרור אסלאמי:	3	--
תאילנד - טרור אסלאמי:	2	--
רוסיה - קווקז:	2	--
רוסיה - סוריה:	1	יועץ צבאי
ישראל - הרשות הפלסטינית:	16	טרוריסטים מוסלמים וג'יהאדיסטים
ישראל - טרור:	3	חיילת, קצין מילואים, ואזרח
תימן - חיסולים-מוקדים אמריקאיים:	12	--
אפגניסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאיים:	48	--
סה"כ:	12,559 הרוגים	18,900 פצועים

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - מלחמת-אזרחים בסוריה - פברואר 2016", מגזין המזרח-התיכון, 10 במרס 2016.

פוגרומים, רפובליקת ויימאר ומשבר מנהיגותי בגרמניה

הכותרת של המאמר מטעה. אנחנו לא מדברים על גרמניה של 1934, אלא על תיאור האווירה השוררת בגרמניה כפי שהוא משתקף בתקשורת הגרמנית של חודש פברואר 2016. לאחר "הלהבה" הגדולה שהוצתה בליל הסילבסטר של ה-31 בדצמבר 2015 בעקבות מאות רבות של נשים שהותקפו מינית בעיר קלן בידי מאות מהגרים, בגרמניה הוצתו עוד כמה "מדורות" שהדגישו את מלא חריפותה של הבעיה הרובצת לפתחה של גרמניה כחבית אבק-שריפה העומדת להתפוצץ בכל רגע. כך למשל, באמצע חודש פברואר 2016, הגיע אוטובוס עם פליטים חדשים לעיירה גרמנית על-מנת להשתכן באחד מהבניינים שהוכנו מראש לכך. כשהגיע האוטובוס ליעדו, המתינו לפליטים מאות מפגינים גרמנים שחסמו את האוטובוס ובכך נמנעה מהפליטים את האפשרות לרדת מהאוטובוס ולהיכנס למעון. המפגינים הגרמנים צעקו קריאות רמות לעבר הפליטים שנותרו מפוחדים בתוך האוטובוס. לפתע, אחת מהנשים שהיו בתוך אוטובוס ירקה לעבר המפגנים לאות מחאה - מעשה שכנראה גרר קריאות רמות יותר של המפגינים הגרמנים נגד הפליטים שסירבו לרדת מהאוטובוס. סבלנותם של השוטרים שאבטחו את האירוע פקעה לחלוטין. אחד מהשוטרים עלה לאוטובוס וגרר בכוח ילד בוכה - שגם הוא היה שרוי במצוקה קשה לנוכח הפגנת-הכוח של המפגינים הגרמנים.

התוקפנות הזו של השוטר כלפי ילד-פליט וגרירתו בכוח לתוך המעון, היא שהעלתה פעם נוספת לראש הכותרות הראשיות את המדיניות של אנגלה מרקל בנוגע לפליטים, משום שבמצב האקוטי הזה - שהיא יצרה במו-ידיה - נוצרו מצבים בלתי-אפשריים בהם נתקלים כל הצדדים הנאלצים להתמודד עם זרם בלתי-פוסק של פליטים מוסלמים. כמובן, שהתנהגותו הברוטאלית של השוטר כלפי הילד, עלתה לראש הכותרות התקשורתיות במשך ימים ארוכים. כמובן, שהצמרת הבכירה של הפוליטיקה הגרמנית גינתה את האירוע כולו מתחילתו ועד לסופו. יום למחרת, בעיירה אחרת, נשרף מתחם שלם - המורכב מבניינים אחדים - שהיה מיועד לקליטתם של פליטים שהיו אמורים להגיע למקום בתוך ימים ספורים בלבד.

באווירה הציבורית השוררת בגרמניה בחודשים האחרונים, אפשר למצוא ברשתות-החברתיות ביטויים כמו "אנו זקוקים לליל-בדולח נוסף" המדגימים את סוג-השיח האלים והבוטה המתחולל בגרמניה בין קבוצה אחת לרעותה - לא רק בנושא קליטתם של הפליטים, אלא גם מה "נכון" לעשות איתם. לרבים מהמגיבים יש הצעות שונות ומשונות בנוגע לשאלה "מה לעשות עם מיליוני הפליטים המגיעים לגרמניה". פוליטיקאית אחת, ממפלגת ימין קיצונית, הציעה לשוטרים לירות בפליטים הנכנסים לגרמניה דרך אוסטריה. בשל ריבוי האלימות המילולית הקיימת ברשתות-החברתיות, משרד-המשפטים הגרמני "שובר את הראש" בימים אלה במטרה למצוא מענה משפטי הולם לאווירה המתלהמת הזו.

אין תימה איפה, שלנוכח האירועים החמורים שהתרחשו לאורך כל חודש פברואר 2016, פוליטיקאים גרמנים והתקשורת הגרמנית החלה להשתמש בביטוים כמו "יש אווירה של פוגרומים בגרמניה", "גרמניה כיום היא כמו רפובליקת ויימאר של 1933", "האם יש חשש למלחמת-אזרחים בגרמניה" ו"גרמניה שרויה במשבר מנהיגותי". גורמים אחרים בגרמניה טוענים שהביטויים האלה רחוקים מאוד מהמציאות היומיומית, למרות האווירה הקשה השוררת בקרב חלקים רחבים מאוד בציבור הגרמני. אולם עיתונים מובילים בגרמניה יצאו עם מאמרים ראשיים בסגנון "האם היציבות של הרפובליקה הגרמנית הגיעה לסופה", וכן גם על "העקשנות הבלתי-מובנת של אנגלה מרקל". הכותרות הללו יוצרות דינמיקה פוליטית שקשה כרגע לאמוד את טיבה המדויק. גם הרשויות בגרמניה מפרסמות מידע לציבור, הדבר העלול לגרום לעלייה נוספת בהתנגדות העיקשת נגד מדיניותה של מרקל. כך למשל, הרשויות בגרמניה פרסמו לאחרונה כי ב-4 השנים הבאות, גרמניה תצטרך לקלוט כ-4 מיליון פליטים. בשנים 2015-2010, הגיעו לגרמניה כ-3 מיליון מהגרים. בשנת 2015 לבדה הגיעו לגרמניה 1.1 מיליון פליטים. המשמעות של המספרים האלה היא שבמשך כעשור יגיעו לגרמניה יותר מ-8 מיליון פליטים - רובם פליטים מוסלמים. המספרים האלה מעוררים חרדה גדולה בקרב חלקים רחבים בציבור הגרמני. על כל זה, יש להוסיף את הידיעות המתפרסמות מידי פעם על אלימות מינית של מהגרים כלפי נשים גרמניות, וכן על התארגנותם של אזרחים גרמנים המתנדבים ל"משמר האזרחי" בעיירות רבות ברחבי גרמניה כדי להגן על משפחותיהם ועל רכושם. יתרה מזאת, לעיתים עולה הקריאה לאזרחים הגרמנים ללמוד קורס להגנה-עצמית או לרכוש אמצעים להגנה-עצמית. לפיכך, אין להתפלא על כך, שהחברה הגרמנית מרגישה משוסעת יותר מתמיד.

בחודשים האחרונים מרקל הצליחה לחדד את השסעים הטבעיים הקיימים ממילא בגרמניה: מזרח-גרמניה נגד מערב-גרמניה, מינכן (בוואריה) נגד ברלין (פרוסיה), פרוטסטנטים נגד קתולים והמחנה השמרני-ימני נגד השמאל הגרמני על חלקיו השונים. כדי להפגין את השסע החברתי-פוליטי הקיים בגרמניה, לעיתים התקשורת הגרמנית מפרסמת נתונים על האזורים בהם נקלטים הפליטים. כך למשל, בעיירות הנמצאות במערב-גרמניה, היחס הוא 4 פליטים על כל 1,000 תושבים. בעוד שבמזרח-גרמניה היחס הוא 18 פליטים על כל 1,000 תושבים. אחדים מראשי העיריות והעיירות (המתפוררות) במזרח-גרמניה טענו שהפליטים המגיעים אליהם, רבים מהם אנאלפביתים, כך שתהליך האינטגרציה יהיה ממושך יותר בכל הנוגע לרכישת כישורי-שפה בסיסיים והכשרה מקצועית. במילים אחרות, המנהיגים המקומיים מכינים את התשתית ה"עובדתית" לקראת דרישות לתקציבים פדראליים נוספים - הגדולים יותר, באופן משמעותי, בהשוואה למה שהרשויות הממלכתיות שיערו בשנת 2015.

מאז שאנגלה מרקל החלה לכהן כקנצלרית גרמניה בשנת 2005, היא ניסתה לעצב את "האיחוד האירופאי" על-פי דרכה. בעיני אחדים מנהיגי אירופה, מדיניות זו סימלה בעיניהם את הדורסנות הגרמנית הטיפוסית בשל היותה של גרמניה מדינה עתירת אוכלוסייה, עם משאבים כלכליים מרשימים השוכנת בלב-ליבה של אירופה. בגרמניה עצמה, קיימת גם בימים אלה "תחושה של מצור" בשל שיקולי חשבון היסטוריים עם כל המדינות המקיפות אותה - דנמרק, הולנד, בלגיה, לוקסמבורג, שוויץ, ליכטנשטיין, אוסטריה, צ'כיה, פולין וצרפת. סביר להניח שאנגלה מרקל רצתה להטמיע את גרמניה באירופה כולה, אולם הסתבר לרבים מהמנהיגים האירופאים שמדינותיהן מוטמעות במסגרת התכתיב הגרמני. לא לחינם, בחודשים האחרונים, עלתה השאלה בתקשורת הגרמנית "האם סירובן של מדינות אירופה לקלוט את זרם הפליטים, הוא נקמה בגרמניה על מדיניותה בעבר ובהווה?".

עצם העלתה של השאלה כזו יכולה להיחשב כסוג של קהות-חושים גרמנית לנוכח תחושת-המצור האמיתית שחשות המדינות האירופאיות הקטנות לנוכח מה שנראה כ"איום לאומי" וכ"סיכון כלכלי בלתי נסבל". דוברים אחדים באירופה טענו שאנגלה מרקל הצליחה להחזיר את "מסך הברזל" לא רק ללב אירופה, אלא גם למערב אירופה. כך למשל, ראש-ממשלת צרפת, מנואל ואלס, טען ב-26 בפברואר 2016, שאנגלה מרקל הלכה רחוק מידי. צרפת הודיעה לגרמניה שהיא מוכנה לקלוט לכול היותר כ-30,000 פליטים ו"אפילו לא אחד יותר מכך". וכך, בעלת-הברית היחידה של גרמניה באירופה - צרפת - החלה להתרחק ממדיניותה של מרקל בנוגע לקליטת פליטים על-פי חלוקה "צודקת" המוכתבת ל"איחוד האירופאי" בהתאם לדעתה של מרקל. אפילו קנצלר אוסטריה, שהיה אחד מתומכיה של מרקל בסוף אוגוסט 2015, שינה את דעתו מקצה לקצה.

מאידך, שאלה זו יכולה להישאר פתוחה על-פי הבנתם של אלה העוקבים אחרי ההתפתחויות בגרמניה ובאירופה כולה לאור משבר הפליטים המאיים על "הסולידאריות" האירופאית קצרת-הימים. בעיני אחרים, גרמניה יצרה, פעם נוספת, בעיה גדולה לאירופה כולה בשל שיקולים הנובעים מיוהרה אישית בלתי-מרוסנת. אין תימה איפה, שמנהיגים אירופאים אחדים נזקקים לתיאורים הלקוחים ממלחמת-העולם השנייה כדי לתאר את המצב הנוכחי בגרמניה ובאירופה כולה.

ב-7 במרס 2016, יערכו שיחות מכריעות בין טורקיה לבין "האיחוד האירופאי" בשאלה איך מתמודדים עם בעיית הפליטים המציפים את אירופה. טורקיה מבינה היטב ש"האיחוד האירופאי" נמצא בלחץ רב. לפיכך, זו תהייה הזדמנות יוצאת-מהכלל לגבש החלטות מרחיקות-לכת עבור טורקיה - הן בעניין הפיננסי והן בעניין צירופה של טורקיה לאיחוד-האירופאי בעתיד הרחוק. ב-13 במרס 2016 יערכו בחירות לפרלמנט המקומי במדינות פדראליות אחדות המרכיבות את גרמניה. הלחץ על מרקל להציג הישגים מרשימים בשיחות עם טורקיה עולה מיום ליום, גם בשל עלייה די מרשימה בכוחה של המפלגה הימנית "אלטרנטיבה לגרמניה" הזוכה לתמיכתם של אוהדי תנועת "פגידה" הגרמנית (פטריוטים אירופאים נגד אסלאמיזציה של מדינות-המערב). יתרה מזאת, מנהיגים מקומיים ממפלגתה של מרקל שהציגו עמדה עצמאית הסותרת את מדיניותה של מרקל, זוכים לתמיכה גדולה יותר בסקרי דעת-קהל שנערכו לקראת הבחירות.

על-מנת להבין את גודל המצוקה בה שרויה אנגלה מרקל מימים אלה, שר-הכלכלה הגרמני, שהוא גם סגן-הקנצלרית, אמר את אחד מהדברים החשובים ביותר שנאמרו לאחרונה מפי אישיות פוליטית בכירה בקואליציה הרחבה של מרקל: בדיון שנערך באחת מהרשתות בגרמניה על משבר-הפליטים, שר-הכלכלה טען כי בכל פעם שהוא מעלה דרישה צנועה לשפר את חייהם של אזרחים הגרמנים, מרקל מדברת רק על "איזון-תקציבי". אולם, כאשר דנים על קליטתם של הפליטים הזורמים לגרמניה, לפתע מרקל מצליחה למצוא לכך תקציב נאות. שר-הכלכלה הגרמני הדגיש שגרמניה מזניחה את אזרחיה והדבר עלול להוות חבית-אבק-שריפה העלולה להתפוצץ בעתיד. יתרה מזאת, השר הביע חשש גדול מרדיקאליזציה של החברה הגרמנית שבה הלכידות החברתית תתפורר בשם ה"איזון התקציבי" המדומה. לדעתו, מרקל הלכה רחוק מידי בנוגע לקליטתם של הפליטים באירופה בכלל ובגרמניה במיוחד. על-מנת לתת משנה-תוקף לדבריו, בתקשורת הגרמנית החלו להופיע לאחרונה איורים בהם נראים משפחה-גרמנית מול משפחה של פליטים היושבות על מאזני-משקל. איורים אלה המדגימים את הדילמה הקשה בה שרויה גרמניה כולה.

בשנים האחרונות, אנגלה מרקל כונתה בתקשורת הבינלאומית "הקנצלרית של העולם-החופשי". כך למשל, אחד מהאינטלקטואלים הסוציאליסטים הבכירים בצרפת טען לאחרונה ש"אנגלה מרקל אינה נאיבית. היא לא ביצעה טעות היסטורית. היא לא סיכנה את אירופה, אלא היא הצילה אותה". אולם, מעצם העלתן של טענות כאלה מראה בעליל על הקרב-המאסף אותו מנהלים בימים האלה אוהדיה של מרקל בשמאל הקיצוני באירופה. אם 10 מדינות אירופאיות הודיעו לאחרונה על סגירת גבולותיהן בפני הפליטים, אפשר להעריך שההחלטה הזו נותנת לנו תשובה חלקית לשאלה "האם מרקל באמת הצילה את אירופה". לאור מה מתחולל באירופה ולאור המורשת הבעייתית אותה מוריש אובמה לארה"ב, אפשר להעריך שהעולם-החופשי-והדמוקרטי שרוי במצוקה מנהיגותית קשה מאוד. אפשר להעריך ששנת 2016 תהיה שנה גורלית מאוד מבחינתה של מרקל, כשם שזו תהיה שנה גורלית מאוד לארה"ב עצמה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "פוגרומים, רפובליקת ויימאר ומשבר מנהיגותי בגרמניה", מגזין המזרח-התיכון, 3 במרס 2016.