הרומן המסוכן של אובמה עם האסלאם הרדיקלי

לאור ההסכם המתגבש בין המעצמות לבין איראן בנושא הגרעיני, קרוב לוודאי שיש אלפי מומחים מתחומים שונים השאולים את עצמם "מה מתחולל בראש של ברק חוסיין אובמה". אחרים בוודאי יתהו, מתי השגריר האמריקאי בישראל יגיד "מספיק לי עם הנשיא הזה". השגריר האמריקאי בישראל ונציגים בכירים רבים נוספים נדרשים בימים אלה להמציא מילים חדשות באנגלית כדי להסביר את מדיניותו של אובמה במגוון רחב של נושאים ותחומים - החל מענייני המזרח-התיכון וכלה במשבר באוקראינה.

ב-24 בפברואר 2015 האמיר של קטאר, השייח' תמים בן חאמד אל-ת'אני, ערך ביקור רשמי מתוקשר היטב בבית-הלבן של אובמה. לקראת הביקור, דוברי הבית-הלבן פרסמו את ההודעה הזו: "לארצות-הברית ולקטאר יש שותפות ארוכת-שנים, ולכן הפגישה הזו מהווה הזדמנות לקידום היחסים בין שתי המדינות, לצד האינטרס המשותף שלנו ביציבות ובשגשוג במזרח-התיכון". אין צורך בהרבה גופי מודיעין (כפי שיש בארה"ב) כדי לאבחן במדויק את התמונה המלאה בנוגע לתפקידה הקטלני של קטאר למען "יציבותו" ולמען "שגשוגו" של המזרח-התיכון בשנים האחרונות. ב-27 בינואר 2015, משלחת על חברים בתנועת "האחים המוסלמים" נועדה עם בכירים בבית-הלבן. אחדים מחברי המשלחת האסלאמית ערכו ביקור במחלקת-המדינה האמריקאית. כמובן, שהביקור הזה עורר תרעומת עזה במצרים בעיקר לאור מעורבותם של "האחים המוסלמים" בסדרת הפיגועים הקטלנית שהייתה באזור אל-עריש ב-29 בינואר 2015 שגרמה להריגתם של 31 חיילים וקצינים. שני האירועים הקטנים הללו, בעצם מבהירים לנו את התמונה הרחבה-יותר בנוגע להעדפותיו של הנשיא האמריקאי הנוכחי - הן בנוגע לאיראן והן בנוגע להרפתקה האסלאמית של ברק חוסיין אובמה ברחבי המזרח-התיכון.

יש כאלה שיטענו שארה"ב עייפה ממלחמות. יש כאלה שיסבירו שארה"ב כילתה את כוחותיה במלחמות מיותרות באפגניסטן ובעיראק שגבו את חייהם של כ-7,000 חיילים אמריקאים. לשם השוואה, במלחמת-העולם השנייה נהרגו יותר מ-400,000 חיילים אמריקאים ובמלחמת וייטנאם קיפחו את חייהם יותר מ-58,000 חיילים אמריקאים. למרות שבהשוואה כזו יש שמץ של יוהרה משום שמדובר בסופו של דבר בחיי-אדם, ההתמקדות ב"מספר ההרוגים" וב"עייפות האמריקאית ממלחמות" איננה יכולה לתת מענה מדויק למה שהתחולל בארה"ב מאז שנת 2009 בעת שאובמה תפס את מקומו בבית-הלבן. גם הניסיון של אחדים מכלי התקשורת הישראלית להראות שבקרב הציבור האמריקאי גוברת הנטייה להתרחק מישראל, אינה עולה בקנה-אחד עם נתונים המראים על עלייה בתמיכה בישראל לאורך השנים האחרונות - בעיקר בקרב הרפובליקנים בארה"ב. למעשה, התמיכה בישראל בשנת 2014 הגיעה לשיא חדש של כ-70 אחוזים מאזרחי ארה"ב על-פי סקר שנתי של מכון גאלופ שפורסם ב-23 בפברואר 2015. התמיכה הזו מראה, ללא כחל-וסרק, על ההבנה הגוברת של הציבור האמריקאי בנוגע להתמודדות הישראלית מול אויבים הנתפסים כאיום גם על ארה"ב. במילים אחרות, בניגוד גמור למה שהתקשורת הישראלית ניסתה לשדר לציבור הישראלי, התרגילים השקופים של אובמה כלפי ישראל אינם עובדים על הציבור האמריקאי ביחסו הכללי לישראל. שוב, התקשורת הישראלית הרשלנית צריכה לבקש סליחה מהציבור הישראלי בדומה למה שהתרחש במהלך מבצע "צוק איתן". מסתבר שיש משהו משותף בין ברק חוסיין אובמה לבין התקשורת הישראלית הותיקה - שניהם אינם באמת מבינים או רוצים להבין את הציבור האמריקאי או זה הישראלי.

מאז שברק חוסיין אובמה נכנס לתפקידו בבית-הלבן, הממשל האמריקאי החדש לא פספס שום הזדמנות להגיע לעימות מתוקשר עם ישראל. מאות-אלפי ידיעות ומאמרים התפרסמו בתקשורת הבינלאומית על העימותים בין אובמה לנתניהו (תבדקו בגוגל). חלק לא קטן מהמאמרים האלה הגיעו בהזמנה ישירה של הבית-הלבן או של כאלה שצידדו באובמה על רקע עוינותם המסורתית לישראל. "ליצן החצר" של אובמה בעיתון ה"ניו יורק טיימס", תומס פרידמן, כתב מייד עם כניסתו של אובמה לבית-הלבן שלממשל החדש אין זמן למריחת-הזמן של ישראל בעניין הפלסטיני משום "שאנחנו צריכים לבנות מדינה", דהיינו לבנות מחדש את ארה"ב לאחר נשיאותו הכושלת, לכאורה, של ג'ורג' בוש (2009-2001). ובכן, יותר משש שנים עברו מאז שאובמה החל את תפקידו במשרה הרמה. סביר להניח שאפילו פרידמן אינו מצליח להבין את אובמה - לא רק בגלל שארה"ב לא נבנתה מחדש, אלא שבמסגרת המדיניות הנוכחית של אובמה הוא הצליח להביא גם לקריסתן של מדינות אחדות במזרח-התיכון. הקורבן האחרון של המדיניות האמריקאית הנוכחית היא תימן - שנפלה בתחילת פברואר 2015 לזרועותיהן של המיליציות השיעיות החמושות ולזרועותיה של איראן. כנראה שאיראן היא בכל זאת סיפור-הצלחה בניגוד לארה"ב תחת משטרו של אובמה.

כשהגיעו הידיעות על הנעשה בתימן לאור השתלטותן של המיליציות השיעיות החמושות המקבלות סיוע הדוק מאיראן, קשה היה להבין את השתיקה הנשיאותית האמריקאית בעניין. חודשים אחדים בלבד לפני סילוקו של הנשיא התימני בידי המיליציות השיעיות, הממשל האמריקאי שיבח והילל את שיתוף-הפעולה עם תימן כ"מודל של הצלחה". לממשל האמריקאי הנוכחי יש בעיה גדולה מאוד עם ההערכות מודיעיניות או הערכות מדיניות הנוגעות להתפתחויות במזרח-התיכון. כך למשל, כשארגון "המדינה האסלאמית" החל בחודש יוני 2014 את ההכנות לכיבושה המהיר של העיר מוסול בעיראק, אף גורם מודיעיני אמריקאי לא זיהה את ההיערכות לכך, כשם שהמודיעין האמריקאי לא זיהה את הקריסה המהירה של הצבא העיראקי שהושקעו בו עשרות מיליארדי דולרים בשנים האחרונות. מסתבר שהמפקדים העיראקים הקימו "גדודי רפאים", וכן הם עסקו במכירת ציוד צבאי ובהעברת מידע מודיעיני לארגוני טרור אסלאמיים הפועלים בעיראק. במערכת הפוליטית הסבוכה של עיראק, מינויים או הדחות של קצינים נעשו על-פי מפתח של נאמנות פוליטית, עדתית או משפחתית. לאורך כל השנים האחרונות, מעט מאוד קצינים הועמדו לדין בגין שחיתות - וכל זה נעשה מתחת לעיניהם הפקוחה של האמריקאים שהמשיכו להזרים כספים לממשלה העיראקית ולצבא העיראקי המדומיין. כדי לנצח את ארגון "המדינה האסלאמית" וכדי לשחרר את העיר מוסול, ארה"ב צריכה להשקיע עוד כמה מיליארדי דולרים וזאת כדי להעמיד על הרגלים כוח עיראקי של כ-25,000 לוחמים מיומנים.

לארה"ב יש מערכת איסוף-מידע בממדים מפלצתיים. למעשה, רוב סוכנויות המודיעין האמריקאיות טובעות בים של מידע שממנו צריך לדלות פרטים שיש בהם כדי לתרום לאינטרסים האמריקאים. "האינטרס האמריקאי" יכול להיות כל דבר - החל מפרטים צבאיים בעלי-משקל וכלה בנושאים כלכליים שוליים ביותר. כך למשל, בזמן שהאמריקאים היו עסוקים בהאזנה לטלפון הסלולרי של קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, הם לא הצליחו לגבש הערכה ראויה לגבי כוונותיו ויכולותיו של ארגון "המדינה האסלאמית" בסוריה ובעיראק. במילים אחרות, אישים פוליטים ומומחים לענייני המזרח-התיכון הם יעד מודיעיני, אך התארגנותם של אלפי טרוריסטים המתכוונים לכבוש עיר בעלת מיליוני תושבים, נעלמה מעיני האמריקאים כפי שנעלמה מעיניהם כוונותיהן של המיליציות השיעיות החמושות בתימן.

הממשל האמריקאי הנוכחי רואה באסלאם הפוליטי הרדיקלי כוח-עולה. לפיכך, טורקיה של ארדואן, קטאר של שייח' תמים ואיראן השיעית, מהוות ציר מרכזי עליו הייתה יכולה להישען מדיניות-החוץ האמריקאית במזרח-התיכון-החדש על-פי תפיסתו של אובמה. ההפיכות המדממות במדינות הערביות מאז שנת 2011, היוו הזדמנות נאותה מצד הממשל האמריקאי לנהל רומן-אידיאולוגי עם ארגונים אסלאמיים רדיקליים ברחבי המזרח-התיכון כולו ואף מעבר לו. אנחנו חייבים לציין שכבר עם כניסתו של אובמה לבית-הלבן בתחילת 2009 הזהרנו מהמדיניות אסלאמית של הממשל החדש שהוכתבה לכול המערכות הממשלתיות בארה"ב בהשראתו של הנשיא. אין תימה איפה, שבעיני הממשל האמריקאי הנוכחי אין דבר כזה "טרור אסלאמי". לא קיים! הבלוף האמריקאי עוד עלול להתפוצץ להם מול הפרצוף, אולם בינתיים אובמה גיבש בלוף חדש והרסני הרבה יותר בדמותו של הסכם פשרה מרחיק-לכת בנוגע לתוכנית הגרעין של איראן השיעית - זו האחראית גם על הפצתו של הטרור הקטלני ברחבי-העולם. כאן נשאלת השאלה האם הממשל האמריקאי הנוכחי "איבד את הראש"?

לא! הממשל האמריקאי הנוכחי לא איבד את הראש. הנשיא האמריקאי פועל על-פי מדיניות סדורה בעזרת יועצים אסלאמיסטים בעלי נטיות רדיקליות שהתאספו סביבו. ברק חוסיין אובמה עצמו התחנך על ברכי השמאל האמריקאי הקיצוני הרואה במדינות-המערב כוח לבן מדכא שעבר-זמנו. אובמה למעשה הטיל פצצה-אידיאולוגית על העם האמריקאי כולו. והשאלה היא, כמה זמן ייקח עד שהענן הרדיואקטיבי הזה יפוג מעל ארה"ב. במסגרת הזו, נאחל נסיעה טובה לראש-הממשלה במסעו לארה"ב.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ברק חוסיין אובמה הוליך שולל את מדינת-ישראל", מגזין המזרח התיכון, 26 בפברואר 2015.

האם למפלגת העבודה יש תוכנית כלכלית

עוד לא הסתיימה המערכת הבחירות של ה-17 במרס 2015, וכבר כעת נזרקות לחלל-האוויר רמיזות על עתידו הפוליטי של ח"כ יצחק הרצוג ביום שלאחר הבחירות. כבר כעת, רבים במפלגת-העבודה מריחים את המפלה בעקבות המסע הכושל של המפלגה לקבוע את סדר-היום הלאומי של מדינת-ישראל. לפיכך, סביר להניח שיום לאחר הבחירות, נציגים בכירים של המפלגה יבקשו להדיח את הרצוג מראשות המפלגה כפי שהדבר אירע לקודמים לו - החל מעמרם מצנע ועד לשלי יחימוביץ.

הבעיה לא נעוצה רק באישיותו של הרצוג, אלא גם בתגובותיו הפומביות הנשמעות לעיתים הזויות המתאפיינות בסגנון הדומה לטוקבקיסט המצוי הפולט סיסמאות למכביר באתר YENT. סביר להניח שהרצוג שואב אתה שראתו מהכותרות המתלהמות באתר YNET, אלא שתושבי מדינת-ישראל מצפים מהרצוג לרמה גבוהה יותר, מזו האופיינית לאתר חדשותי רכילותי, וזאת לאור הצהרתו ש"אני אהיה ראש הממשלה הבא של ישראל" - הצהרה שנאמרה כבר עשרות פעמים בשבועות האחרונים עד כדי מיאוס.

אחת מהבעיות הראשיות של מפלגת-העבודה בשנים האחרונות מתבטאת בעובדה שהיא "מנצחת" בסקרים, אך מפסידה בבחירות. ברגע האמת, הבוחרים הישראלים אינם מסוגלים להעניק את שרביט האחריות-הלאומית למנהיגי מפלגת העבודה. כאן נשאלת השאלה מדוע? למפלגת-העבודה אין משנה-סדורה של עקרונות ורעיונות לפתרון בעיות היסוד של מדינת-ישראל. יתרה מזאת, גם לבעיות פשוטות לכאורה, למפלגת-העבודה אין תשובה ראויה משום שראשי-המפלגה למעשה הפכו לבני-ערובה בידי התקשורת המתלהמת של ישראל - כדוגמת עיתון "הארץ" ו"ידיעות אחרונות". בשנים האחרונות, המפלגה הפכה כחומר-ביד-היוצר בידי אחדים מכלי התקשורת בישראל בשל שיקולים עסקיים שאין להם ולא-כולם עם האינטרס הישראלי המובהק.

על-מנת להבין טוב יותר את הקריאה המשובשת של המציאות המדומיינת השוכנת בראשם של מנהיגי המפלגה, הצהרתו הילדותית של ח"כ עומר בר-לב, ב-12 פברואר 2015, כי "להרצוג יהיה אומץ לתקוף באיראן", מראה בעליל על חוסר-הבנה מוחלט הן בנוגע לאיום הגרעיני האיראני והן בנוגע למאמציה של ישראל בעניין. א) להרצוג אין אומץ לתקוף באיראן. להרצוג גם אין כל מושג מה צריך לעשות בנושא האיראני ובאיזה דרך לפתור את הבעיה הזו העלולה להעיק מאוד של מדינת-ישראל בשנים הקרובות. ב) האמירה הילדותית והאומללה הזו מעידה שלראשי מפלגת-העבודה יש פה גדול המחפה של דלות המחשבה. ג) מאמציו של נתניהו בנושא האיראני מכוונים לכך שלא יהיה צורך לתקוף צבאית את איראן, ובכך למנוע אובדן של חיי-אדם ולמנוע אובדן בלתי-נסבל של נכסים לאומיים. ההצהרה המבישה של עומר בר-לב מראה בעליל שלמפלגת-העבודה יש מנגנון להשמדה עצמית הפועל לאיטו עד לכישלון הקולוסאלי ביום הבחירות עצמו - פעם אחר פעם. אם טובת המדינה באמת עומדת לנגד עיניהם של ראשי מפלגת-העבודה, מן הראוי היה שהבכירים שבהם היו מצטרפים למאמציו של ראש-הממשלה במסעו לקונגרס האמריקאי כדי להציג את העניין האיראני מנקודת-מבט ישראלית. אולם, משהו אחר כנראה מניע את ראשי המפלגה בבואם לדון באינטרסים החיוניים של מדינת-ישראל.

אמירות אומללות שכאלה אופייניות מאוד לראשי מפלגת-העבודה. כך למשל, יצחק הרצוג טען באמצע חודש פברואר 2015 ש"נתניהו הרס את הכלכלה הישראלית" (ציטוט שהובא באחד מהעיתונים היומיים). כמובן שזו אמירה מוזמנת על-פי הכותרות שהופיעו במהלך השבועות האחרונים בעיתון "ידיעות אחרונות" ובאתר YNET כחלק מהמלחמה על הישרדותו של העיתון מול העיתון "ישראל היום". שוב אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, האם הרצוג מבין בכלכלה כמו שהוא "מבין" בנושא הגרעיני האיראני? מייד לאחר ההצרה המטופשת הזו של הרצוג, התפרסמו נתוני מקרו מעולים בנוגע לישראל הן בתקשורת הישראלית (הנורמאלית) והן בידי ארגונים כלכליים בינלאומיים. כך למשל, חברת דירוג האשראי "סטנדרד אנד פורס" אישררה את דירוג האשראי של ישראל העומד כיום על +A עם תחזית "יציבה", דהיינו השפעת הסיכונים הביטחוניים על ישראל תהיה מוגבלת. זאת ועוד, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה (מיד לאחר אמירתו האומללה של הרצוג) על צמיחה של 7.2 אחוזים ברבעון האחרון של שנת 2014, וזאת לאחר ירידה מסוימת שהייתה בעקבות מבצע "צוק איתן". במילים אחרות, הצמיחה במשק חוזרת להיות בקצב של 3 אחוזים בשנה - זהו נתון המעורר קנאה ברוב המדינות המערביות כולל ארה"ב. ישראל, אם כן, היא אי של שפיות כלכלית, חברתית, פוליטית וביטחונית למרות המסגרת האזורית הסוערת ולמרות המצב הכלכלי הבעייתי השורר ברוב המדינות בעולם.

על-פי נתוני המקרו של מדינת-ישראל, היא מתנהלת כגוף כלכלי מעורר הערצה עם השקעות אדירות בתשתיות, עם הרחבת הסחר עם מדינות אסיאתיות, עם שיא של גיוסי-הון של חברות ישראליות בשנת 2014 העומד על כ-3.4 מיליארד דולר, וכן עם רכישות של חברות ישראליות בידי גורמים בינלאומיים בסכום של יותר מ-900 מיליון דולר לשנת 2014. במשרד האוצר מעריכים שגביית המיסים לשנת 2015 תעמוד על סכום של כ-262 מיליארד שקל וזאת לעומת 254.7 מיליארד שקל בשנת 2014 שהייתה גבוה בכ-1.9 מיליארד שקל מתחזית של משרד-האוצר, וזאת למרות ההוצאות הכבדות שנגרמו במבצע "צוק איתן". הגירעון בתקציב המדינה הסתכם בסך-הכל ב-2.8 אחוזים מהתוצר-הלאומי-הגולמי של ישראל.

ובכן, האם יצחק הרצוג התגלה כשקרן פתולוגי לפתע-פתאום גם בעניין הכלכלי? האם בכלל יצחק הרצוג מבין את ההבדל בין "נתוני המקרו" (המדינה) לבין "נתוני המיקרו" (ההתנהגות הכלכלית של האזרח)? האם אמירתו של יצחק הרצוג נאמרה מתוך כוונת זדון והטעיה מכוונת של הציבור? אפשר להתרשם שיצחק הרצוג קיבל את השכלתו הכלכלית מהכותרות ההזויות של אתר YNET שמצליח להוליך שולל את קוראיו בעזרת הפיכת כל נתון חיובי לנתון שלילי בהשראת המאבק בין "ידיעות אחרונות" לעיתון "ישראל היום". אם המצב כל כך רעוע בישראל, מהי בעצם התוכנית הכלכלית של יצחק הרצוג לעם-ישראל למדינת-ישראל?

מסתבר, שכפי שהצליחו להעלים את ציפי לבני ממסע הבחירות של מפלגת-העבודה, כך גם ראשי המפלגה הצליחו להעלים את התוכנית הכלכלית של מפלגת-העבודה משום שתוכנית כזו למעשה אינה קיימת כלל. שימו-לב למה שהתחולל בתחילת פברואר 2015 בעת שהיה ניסיון להציג תוכנית-כלכלית-מגובשת בידי פרופסור מנואל טרכטנברג המיועד להיות שר-האוצר של מפלגת העבודה. כשטרכטנברג הציג את תוכניתו בכינוס מיוחד של מפלגת-העבודה, הוא זכה לקריאות גנאי על תוכניתו שלא הלמה "ערכים סוציאליסטים" כפי שחשבו אחדים מחברי המפלגה מהאגף הקיצוני. יתרה מזאת, היו כאלה שמצאו במבטאו הארגנטינאי עילה מספיק טובה ללגלג על תוכניתו הכלכלית שנתפסה בעיני אחדים מחברי המפלגה כניאו-ליברלית, אלוהים ישמור. מפלגת-העבודה מורכבת מסופרמרקט של רעיונות - החל מרעיונות מרכסיסטיים וכלה וברעיונות כלכליים ליבראליים הדומים לרעיונותיו של בנימין נתניהו. הרבה טרמפיסטים קפצו על העגלה הרעועה של המפלגה עד שקשה לחברי-המפלגה לגבש רעיון מרכזי אחד בנושא מוגדר אחד.

לפיכך, ליצחק הרצוג אין כל תוכנית כלכלית מגובשת, וזאת למרות טענתו (שנאמרה כבר לפני שבועות רבים) שהבחירות של שנת 2015 יתמקדו בנושאים כלכליים וחברתיים. יתרה מזאת, ליצחק הרצוג אין שום רעיון מה לעשות עם האיום הגרעיני האיראני כשם שאין לו כל מושג מה שצריך לעשות בנושא הפלסטיני או בנוגע למחירי הדיור המעיקים על משפחות רבות בישראל. אין תימה איפה, שיצחק הרצוג נזקק לסיסמאות נבובות המתמקדות אך ורק בנימין נתניהו המשמש כ"מסך עשן" לרדידות האידיאולוגית של כל מנהיגי מפלגת-העבודה.

כל המפלגות בישראל אינן מצליחות לגבש תוכנית כלכלית נאותה שתיצור קורלציה בין נתוני המקרו המדהימים של מדינת-ישראל לבין מצבו הכלכלי של האזרח הישראלי או בנוגע לתחושתו הכלכלית של האזרח הישראלי. הבעיה חמורה הרבה יותר במפלגת-העבודה הרואה את עצמה כמפלגת שלטון. אולם, למפלגה אין כל מושג מה צריך לעשות כדי להוריד את מחירי הדיור בישראל - שזו הבעיה החמורה ביותר בישראל - מבלי לפגוע באופן קשה בהכנסותיה של המדינה, וכן לא לפגוע באזרחים פשוטים המחויבים במשכנתא גדולה על נכס שערכו ירד. הבעיות של ישראל אינן קשורות רק למחירי המזון או למצב מערכת החינוך או למערכת הבריאות - אלה הם בעיקר דיבורים מתלהמים על כשלים ניהוליים שאפשר למצוא להם פתרונות מערכתיים ללא כל הוצאה מעיקה נוספת על תקציב המדינה.

ב-17 בפברואר 2015 התפרסם דו"ח מבקר המדינה על הוצאות מעון ראש-הממשלה. האלימות המילולית שהופגנה בתקשורת הישראלית בנוגע לממצאים אחדים שהועלו בדו"ח, מראים בעליל על ניסיון נואש של בעלי-עניין להפוך את מערכת-הבחירות הנוכחית למסע של הכפשה על משפחת נתניהו. נצא מתוך נקודת-הנחה שאכן הייתה חריגות גדולות בהוצאות הכספיות הנוגעות למעון ראש-הממשלה. ועם זאת, כאשר ראש-ממשלה ישראלי (כלשהו), מארח משלחת של אנשי עסקים זרים, והוא אף מצליח לשכנע אותם להשקיע מאות-מיליוני דולרים לטובת המשק הישראלי, העיסוק האובססיבי בהוצאות על המעון הרשמי המרופט של ראש-הממשלה נראה קטנוני לחלוטין. גם את העניין הזה אפשר לפתור בנוהל-מוסדר של סכום מקסימאלי שנתי, וזאת מבלי לגלוש לאלימות מילולית מיותרת המנסה לחפות על דלות המחשבה הרעיונית הקשורה לאינטרסים החיוניים של מדינת-ישראל ותושביה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "לאן נעלמה התוכנית הכלכלית של יצחק הרצוג", מגזין המזרח התיכון, 19 בפברואר 2015.

הלוליינות האידיאולוגית של מפלגת העבודה

כבר כעת אנחנו יכולים לציין שעיתון "ידיעות אחרונות" הצליח לחסל את השמאל הישראלי. לצערנו הרב, ההצלחה של "ידיעות אחרונות" היא כל כך מרשימה, שהוא הצליח אפילו לחסל את השמאל הישראלי המתון. בקרב אחדים מהמנהיגות הישראלית המתונה, העיתון מכונה "אידיוט אחרונות" לנוכח הכותרות ההזויות שהתפרסמו במהלך השנה האחרונה, ובעיקר במהלך השבועות האחרונים בנוגע למערכת הבחירות הנוכחית המתקיימת בישראל ובמיוחד בנוגע לבנימין נתניהו. התרגילים התקשורתיים של העיתון, הכותרות ההזויות המתפרסמות מידי יום והתבטאויותיהם של עיתונאים אחדים, הראו בעליל שהעיתון לא באמת חרד לדמותה של מדינת-ישראל. מסתבר, שהעיתון "ידיעות אחרונות" עסוק בהישרדות יומיומית מול כלי-תקשורת אחרים, טובים הרבה יותר, המתמודדים בהצלחה רבה יותר על תשומת-ליבו של הקורא הישראלי. לא טובת-הכלל מנחה את העיתון הזה, אלא הישרדותם הכלכלית של בעלי העיתון הסופגים מפלות מידי יום.

בדומה לעיתון "הארץ" שהצליח להפוך את הביטוי "שמאל" למילת-גנאי בשל תמיכתו המפורשת בלאומנות הפשיסטית הפלסטינית או זו הערבית הקרימינלית, כך גם "ידיעות אחרונות" הצליח להפוך את המילה "תקשורת" למילת-גנאי ואת "השמאל המתון" הוא הצליח להפוך לבלתי-רלוונטי במערכת הבחירות הנוכחית. בדומה לעיתון "הארץ" המקיים דיאלוג אינפנטילי ברמה אינטלקטואלית רדודה בין כותביו השונים, כך גם עיתון "ידיעות האחרונות" מקיים דיאלוג פנימי בלבד שנועד להשביע את רצון בעליו החרד לקיומו הכלכלי של העיתון (כסף רבותי, כסף). גם עיתון "הארץ" וגם עיתון "ידיעות אחרונות" יותר משהם חרדים לגורלה של מדינת-ישראל ותושביה, הם חרדים לגורלם המיותר ולקיומם הבלתי-נחוץ בעליל בעולם-התקשורתי הישראלי. אחדים מכלי-התקשורת בישראל (כולל גלי צה"ל) הפכו לבלתי-רלוונטיים בעיני רבים מהציבור הישראלי - לא בגלל שהציבור הישראלי עבר שינוי אידיאולוגי קרדינאלי, אלא בשל ההקצנה הרדיקלית והרדידות האינטלקטואלית שהרסה כל חלקה טובה בשמאל הישראלי כולו לאור להיטותו לעסוק בעניין הפלסטיני בלבד. במילים אחרות, עיתונאים שהתחזו ל"ליבראליים" אימצו עמדות פשיסטיות וגזעניות הלקוחות מהלקסיקון הלאומני הערבי ובמיוחד זה המכונה "פלסטיני" שהפך לכלי קולוניאלי של הלאומנות הערבית הרדיקלית הלובשת צורה ופושטת צורה - פעם במסווה לאומי ופעם במסווה אסלאמי.

מרבית הציבור הישראלי מתון בדעותיו. מרבית הציבור הישראלי אינו מעוניין בהרפתקאות צבאיות או בהרפתקאות מדיניות העלולות לחבל בחוסנה של מדינת-ישראל הן בחינה ביטחונית, הן מבחינה כלכלית, הן מבחינה חברתית והן בנוגע למעמדה הבינלאומי של מדינת-ישראל. בעולם התקשורתי המתלהם שיצרו שני העיתונים האלה (יחד עם ערוץ 2), לציבור הגדול הזה אין ייצוג אמיתי בתקשורת הישראלית - למעט במקרה של העיתון "ישראל היום". לפיכך, אין תימה איפה, ש"ישראל היום" זוכה לאהדה גדולה מאוד בציבור הישראלי - לא בגלל שהעיתון מזדהה עם בנימין נתניהו, אלא בגלל שהעיתון מעניק את הכבוד הראוי לאינטרסים של מדינת-ישראל, לצביונה הלאומי ולערכיה (שהיו פעם ערכיה של מפלגת-העבודה). העניין הזה מוביל אותנו לתרמית האידיאולוגית של מפלגת-העבודה - זו המתחזה ל"מחנה הציוני".

עם הצטרפותה של ציפי לבני למפלגת העבודה (בתחילת דצמבר 2014) נשבר שיא של ציניות בפוליטיקה הישראלית. ניתן להעריך שכוונותיו של יצחק הרצוג היו כנות ואמיתיות (אך, זה עדיין טעון בדיקה). אולם, ספק רב אם כוונותיה של ציפי לבני היו כנות ואמיתיות משום שהאופורטוניזם האישי שלה הפך אותה לסוג של "סוס טרויאני" בכל המפלגות אליהן היא הצטרפה בשנים האחרונות. ציפי לבני הייתה בלתי-נסבלת במפלגת "הליכוד", במפלגת "קדימה", במפלגת "התנועה" וכעת גם במפלגת-העבודה. המעברים החדים האלה הוסברו במסגרת מהשינוי האידיאולוגי שציפי לבני עברה לכאורה בשנים האחרונות. האומנם כך הוא הדבר? מסתבר, שמאחורי המלל התוקפני ומתלהם שלה - בעיקר נגד אישים תחתיהם היא שירתה - מסתתרת פוליטיקאית אופורטוניסטית שהצליחה להפוך את הלוליינות האידיאולוגית שלה לכלי לקידום אישי-אינטרסנטי. סביר להניח ששהות ממושכת מידי בשירות הציבורי גורמת לפוליטיקאים אחדים להיות מנותקים מהמציאות.

מדוע מפלגת-העבודה בחרה בביטוי "המחנה הציוני" לרשימה המשותפת עם ציפי לבני לקראת הבחירות הקרובות? שאלה נוספת היא, מדוע הרשימה המשותפת טורחת להסתיר את השם "המחנה הציוני" כשהיא פונה לקהל הבוחרים הערבי? התשובה היא, כמובן, קשורה לתרמית האידיאולוגית של ראשי-המפלגה בהווה הרואים את האידיאולוגיה הפוליטית ככלי אינטרסנטי גמיש שנועד לחפות על מאוויים הנגועים בשאיפות אישיות הקשורות להשגת עוצמה ולכוח בכל מחיר (על חשבון משלם המסים הישראלי, כמובן). מישהו בכלל יכול לראות שיש איזשהו קשר בין מפלגת-העבודה הנוכחית למפלגת-העבודה ההיסטורית? האם למישהו במדינת-ישראל היה ספק לגבי ציוניותה של מפלגת-העבודה בשנות ה-70 או ה-80? מה הקשר בכלל בין המושג "עבודה" למפלגת-העבודה של 2015? האם מצבעיה הוותיקים של מפלגת-העבודה יכולים להזדהות עם מפלגה שהפכה למפלגה מנוכרת מידי עם מנהיגים עשירים מידי וגם אטומים מידי?

במסגרת הברדאק האידיאולוגי המתחולל במפלגת-העבודה בשנים האחרונות, כל העניינים הנוגעים לאינטרסים הלאומיים של מדינת-ישראל הפכו לבמה של הסתה והתלהמות חסרת-רסן בעידודם הנמרץ של אחדים מכלי-התקשורת בישראל. המפלגה, ששכנה פעם בלב ליבו של הקונסנסוס הישראלי, הפכה לכלי-משחק בידי אחדים מכלי-התקשורת בישראל במסגרת המאבקים הקשורים להישרדותם הכלכלית של אחדים מהם. לא הפוליטיקה עניינה אותם ואף לא טובתה של מדינת-ישראל, אלא רק טובתם הכלכלית. לצערנו הרב, מנהיגי המפלגה נסחפו לפיתוי התקשורתי הזה בנושאים מגוונים כמו הנושא האיראני, המשא-ומתן עם הרשות-הפלסטינית, היחסים עם ארה"ב, המשבר עם טורקיה, בעניין רמת-הגולן, בתחומים כלכליים ובתחומים חברתיים. במקום שהמפלגה תיצור סדר-יום אידיאולוגי לטובת האינטרס הישראלי הכולל (גם אם בנימין נתניהו צודק), היא הפכה לכלי-שרת של גורמים תקשורתיים המוּנָעִים מאינטרסים כלכליים בלבד. ראש-המפלגה האטומים נהנו מכמה כותרות אוהדות, אך את המחיר המלא הם ישלמו ביום הבחירות עצמו ולאחריו. במילים אחרות, לעיתים נדמה שהמאבק "האמיתי" במערכת הבחירות הנוכחית הוא על הישרדותו של עיתון "ידיעות אחרונות" ולא על האינטרסים הלאומיים של מדינת-ישראל.

מפלגת-העבודה איבדה את המטען-האידיאולוגי שלה שליווה אותה במשך עשרות שנים. רק כך אפשר להסביר את הנטייה של ראשיה (גם באדיבותה של ציפי לבני) להתמקד באלימות מילולית חסרת-רסן ובביקורת משוללת כל יסוד עובדתי (כמנהגה של זהבה גלאון). כך למשל, על רקע הוויכוח בנוגע לנאומו של ראש-הממשלה בקונגרס האמריקאי בשאלת האיום הגרעיני האיראני, יצחק הרצוג התבטא בהבל-פה באופן הבא: "ביבי נכשל בנושא האיראני. מחדליו הפכו אותה למדינת סף גרעינית" (ישראל היום, 11 בפברואר 2015, עמוד 2). ובכן, צריך להיות אוטיסט-פוליטי מושלם כדי לזרוק לחלל-האוויר משפט שכזה, משום שהדברים מבטאים יותר-מכל חוסר-הבנה בנוגע למה שמתחולל בזירה הבינלאומית. והשאלה היא, כמובן, האם יצחק הרצוג קרא כמה כותרות מתלהמות ומשוללות כל יסוד-עובדתי בעיתון "ידיעות אחרונות" בעניין הזה? או שהוא הגיע למסקנה הזו בעצמו? בשני המקרים הדבר אינו מחזק את הדעה הכללית בציבור הישראלי שהרצוג ראוי להיות ראש-הממשלה הבא של מדינת-ישראל.

נצא מתוך נקודת-הנחה שביבי נכשל בעניין האיראני. יצחק הרצוג חייב לשאול את עצמו, מהי התרומה של מפלגת-העבודה לכישלון הזה? האם מפלגת העבודה החליטה במזיד לפגוע במאמציו של בנימין נתניהו בעניין הגרעין האיראני רק בשל שיקולים פוליטיים צרים? האם ראשי מפלגת-העבודה ניסו לפגוע במזיד ביחסי-החוץ של מדינת-ישראל רק בגלל שהם קיבלו כמה כותרות אוהדות זמניות בעיתון המתחרה לעיתון "ישראל היום"?

לאור כובד משקלה של הסוגיה האיראנית, מדינאי אמיתי היה מציע לראש-ממשלת ישראל להצטרף אליו במסעו לקונגרס האמריקאי במטרה להפגין אחריות לאומית משותפת למרות מערכת הבחירות המתקיימת בימים אלה בישראל. אלא, שיצחק הרצוג הפך לצל חיוור של המנהיגות שהייתה פעם במפלגת-העבודה ההיסטורית - שהייתה ואיננה עוד. ח"כ שלי יחימוביץ ניסתה להחזיר את המפלגה לתלם הנכון, אך היא הודחה לאחר זמן קצר בעזרת מניפולציות פוליטיות מבית מדרשו של יצחק הרצוג.

מעבר לניתוק של מפלגת-העבודה מהתנועה הקיבוצית, ומעבר לניתוק של המפלגה מזרמים חשובים בציבור הישראלי, ראש-המפלגה מנותקים לחלוטין ממה שמתחולל בזירה המזרח-תיכונית ובזירה הבינלאומית. אחרת, קשה להסביר את המלל המתלהם השופע שליווה אותנו בחודשים האחרונים בנוגע לצעדים אחדים שננקטו בידי ממשלת-ישראל הנוכחית. האטימות של ראשי-המפלגה מתבטאת דווקא באחת מהבעיות החמורות ביותר שלנו הקשורה ליחסיה של מדינת-ישראל עם הממשל האמריקאי הנוכחי תחת שרביטו של ברק חוסיין אובמה. בארה"ב מכהן בימים אלה נשיא אמריקאי המשחק משחק פוליטי מסוכן עם האסלאם-הרדיקלי על גווניו השונים באיראן, במצרים, בטורקיה, בתימן, בלוב, בעיראק, בסוריה, בירדן, בקטר, בלבנון ובמקומות נוספים. במסגרת החורבן הכללי שהוא הצליח להמיט על המזרח-התיכון מאז שהחלה כהונתו בבית-הלבן בשנת 2009, ספק רב אם ממשלה ישראלית שמאלנית הייתה מצליחה להסתדר איתו. למזלנו הרב, אפילו בארה"ב מתחילים להבין את התמונה כולה כפי שאנו ראינו אותה כבר בימים הראשונים של כהונתו, וזאת בשעה שהתקשורת הישראלית הרעיפה דברי הלל צבועים על אובמה תוך כדי ניסיון יומיומי לחבל ביחסים בין הממשל החדש לבין ממשלת נתניהו השנייה (2013-2009).

אזרחים ישראלים רבים היו רוצים להצביע למפלגת-העבודה בשל הקשר הרגשי שיש להם למפלגה זו שהייתה שותפה בעיצוב ערכיה הלאומיים של מדינת-ישראל. אלא, שבשנים האחרונות המפלגה השילה מעליה את המטען-האידיאולוגי שלה שהשפיעה גם על עיצובה החיוור והרדוד של המנהיגות הנוכחית של המפלגה. כך למשל, "הסתפקות במועט" הפך בהבל-פה "לעוני", "טובת הכלל" הפך ל"אינטרס אישי", שמירה על הערכים הלאומיים של מדינת-ישראל הפך ל"פשיזם" והחיפוש אחרי פתרון הולם לסכסוך הערבי-ישראלי הפך להזדהות מלאה עם הנטיות הגזעניות של הלאומנות הפלסטינית ולעיתים גם עם תנועת החמאס האסלאמית בעזה.

באמצע שנות ה-70, ילדים בני 16 מהקיבוץ-המאוחד ומתנועות-הנוער נענו ליוזמה להקים קיבוץ חדש בבקעת-הירדן על-פי תוכניתו של יגאל אלון (וזאת, במסגרת "תוכנית אלון" כפי שהיא כונתה אז). חברים ותיקים וצעירים מקיבוץ עין-חרוד-מאוחד ליוו את התהליך כולו בעזרה ישירה יומיומית ובמסירות אין-קץ. כל מי שליווה את התהליך הזה, למעשה "חרט את שמו" בהיסטוריה המפוארת של מדינת-ישראל. וכך, בחום הלוהט והמעיק של בקעת-הירדן קם לו קיבוץ חדש ופורח - הקיים עד היום, למרות המהמרות הקשות שהיו לאורך כל הדרך. כשמסתכלים כיום על המנהיגות הנוכחית של מפלגת-העבודה, קשה להאמין שיש מישהו מהם המסוגל להזיז אפילו אבן אחת ממקומה לטובת האינטרס הלאומי של מדינת-ישראל ותושביה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מפלגת העבודה - לוליינות אידיאולוגית אטומה", מגזין המזרח התיכון, 12 בפברואר 2015.

טרור אסלאמי - ינואר 2015

ב-7 בינואר 2015 נכנסו שני טרוריסטים מוסלמים, המזוהים עם ארגון אל-קאעידה, למערכת המגזין הסטירי "שרלי הבדו" הממוקם בפריז במטרה להרוג כמה שיותר עיתונאים, מאיירים ועובדים. כתוצאה מההתקפה הזו נהרגו 12 בני-אדם. במהלך מנוסתם של 2 הטרוריסטים המוסלמים, הם הצליחו להרוג שוטרת ולפצוע אזרחים נוספים. יומיים לאחר מכן, למרות ההתרעות של הקהילה היהודית בפריז, נהרגו 4 בני-אדם בהתקפה על סופרמרקט בבעלות יהודית שהתבצעה בידי טרוריסט מוסלמי המזוהה עם ארגון "המדינה האסלאמית". בפעולה של כוחות-הביטחון, שהתבצעה בו-זמנית בשני מקומות שונים, נהרגו שלושת הטרוריסטים המוסלמים שהצליחו לשתק חלקים גדולים מהעיר פריז למשך ימים אחדים. בסיכומו של דבר נהרגו 20 בני-אדם בשרשרת אירועים קטלניים שהצליחה לזעזע את העולם המערבי כולו.

בעקבות האירועים בפריז, מדינות אירופאיות אחדות החלו לנהל מצוד אחרי חשודים המזוהים עם ארגוני טרור אסלאמיים. כך למשל, ב-15 בינואר 2015 נהרגו 2 טרוריסטים מוסלמים בידי כוחות-הביטחון של בלגיה במהלך מבצע מיוחד שנערך נגד חברי תא טרור המזוהה עם ארגון "המדינה האסלאמית". בגרמניה, בבריטניה, בצרפת ובמדינות אירופאיות נוספות נערכו מבצעים מיוחדים שבמהלכם נעצרו עשרות מוסלמים החשודים בתכנון פיגועי טרור קטלניים על אדמת אירופה.

בזמן שהעולם-החופשי התאחד לרגע-קט על רקע האירועים הקטלניים בפריז, בניגריה נרצחו כ-2,000 בני-אדם בהתקפה אלימה ואכזרית שהתבצעה בידי טרוריסטים מוסלמים מארגון "בוקו חראם" הפועלים בצפון המדינה. האירוע הקטלני הזה עבר מתחת לרדאר של תשומת-הלב הבינלאומית. רק לאחר ימים אחדים, ורק לאחר התערבותם של גורמים בינלאומיים, התבררה התמונה המלאה של שדה-הקטל האכזרי שהתבצע בידי טרוריסטים מוסלמים למען האדרת-שמה של הדת המוסלמית. אין תימה איפה, שארגוני הטרור האסלאמיים הפכו למוקד-משיכה לעשרות-אלפי פסיכופטים מרחבי-העולם. כך למשל, ארגון "המדינה האסלאמית" (דאעש) צמח מאלפים בודדים בלבד של טרוריסטים, לארגון המונה כמעט 100,000 טרוריסטים ואנשי-מנהלה הפועלים בעיקר בסוריה ובעיראק.

האכזריות של ארגון "בוקו חראם" אינה יוצאת-דופן. גם האכזריות של ארגון "המדינה האסלאמית" איננה יוצאת-דופן כלל. צליבתם ושרפתם של ילדים יזידים בעיראק, אינן שונות משריפתם וצליבתם של נוצרים בניגריה או מהריגתם של יהודים בלב פריז או בריסל. אלא, שארגון "המדינה האסלאמית" הפך את האכזריות לכלי תקשורתי שנועד לרתק את תשומת-הלב הבינלאומית על-מנת לעורר פחד ורתיעה מלפעול נגד הארגון. כך למשל, כ-60 מדינות חברות בקואליציה הבינלאומית נגד ארגון "המדינה האסלאמית" - כך טוענים גורמים רשמיים בארה"ב. אולם, מסתבר, שהשתתפותן של רבות מהמדינות החברות בקואליציה בפעילות צבאית אפקטיבית נגד הארגון, היא סמלית בלבד. לפיכך, סביר להניח שהמאבק נגד ארגון "המדינה האסלאמית" עלול להימשך שנים רבות על חשבון חייהם של מיליוני בני-אדם ברחבי המזרח-התיכון ובעולם-המוסלמי כולו.

לצד הצלחתו של ארגון "המדינה האסלאמית" להרחיב את השפעתו הרחק מעבר לסוריה ולעיראק, גם המיליציות השיעיות החמושות בתימן (החות'ים) הצליחו להשתלט כליל על העיר צנעא. בכך, איראן יכלה לרשום לעצמה הישג עצום נוסף, וזאת לצד כישלון מהדהד נוסף של מדיניות החוץ האמריקאית תחת שרביטו של הנשיא אובמה.

בסיכומו של דבר, בחודש ינואר 2015 נהרגו 13,486 בני-אדם בעשרות-אלפי פעולות טרור ובאלימות אסלאמית שהתבצעו בעשרות מדינות שונות ברחבי-העולם. במדינות מוסלמיות רבות נערכו מבצעים צבאיים רחבי-היקף נגד ארגוני טרור אסלאמיים שבהלכם נהרגו אלפי טרוריסטים מוסלמים - כך על-פי ההצהרות הרשמיות. מבדיקה שערכנו התברר, שההגדרה של "טרוריסטים הרוגים" הורחבה גם לבני-משפחותיהם של אלה שנהרגו בעקבות פעילויות צבאיות יזומות שנערכו בעיקר בעיראק, בסוריה, בפקיסטן, באפגניסטן, בניגריה, במצרים ובמדינות נוספות.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - ינואר 2015

מדינה:	הרוגים:	פצועים: (אומדן)
עיראק:	6,106 (כ-1500 מהם אזרחים וחיילים)	12,000
סוריה:	2,683	5,000
ניגריה - טרור אסלאמי:	2,644 (מתוכם יותר 2,000 אזרחים)	10,000
פקיסטן:	451	1,500
אפגניסטן:	411	1,500
קמרון - טרור אסלאמי:	279 (רובם טרוריסטים מוסלמים)	--
תימן:	201	--
סומליה:	136	--
מצרים:	124 (רבים מהם חיילים ושוטרים)	--
מצרים - עזה:	1	--
דרום-סודאן:	94	--
פיליפינים - טרור אסלאמי:	78 (50 מהם שוטרים וחיילים)	--
סודאן + דארפור:	54	--
מאלי:	49 (רבים מהם טרוריסטים מוסלמים)	--
בנגלדש:	34	--
לבנון:	20	--
הודו - טרור אסלאמי - קשמיר:	20	--
ניז'ר - טרור אסלאמי:	8	--
קניה- טרור אסלאמי:	7	--
סין - טרור אסלאמי:	6	--
רוסיה - טרור אסלאמי - קווקז:	4	--
תאילנד - טרור אסלאמי:	3	--
טורקיה:	2
אלג'יריה:	1	--
טוניסיה:	1	--
צרפת - טרור אסלאמי:	20 (17 אזרחים ו-3 טרוריסטים מוסלמים)	--
בלגיה - טרור אסלאמי:	2 (טרוריסטים מוסלמים)	--
ישראל - עזה:	--	--
ישראל - הרשות הפלסטינית:	1 (טרוריסט מוסלמי)
ישראל - לבנון:	3 (2 חיילי צה"ל וחייל או"ם)	--
ישראל - סוריה:	6 (טרוריסטים מוסלמים, חיזבאללה)	--
תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	3	--
פקיסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	34	עשרות
סה"כ:	13,486 הרוגים	30,000 פצועים (אומדן בלבד)

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - מפריז ועד לניגריה - ינואר 2015", מגזין המזרח התיכון, 5 בפברואר 2015.