הלוליינות האידיאולוגית של מפלגת העבודה

כבר כעת אנחנו יכולים לציין שעיתון "ידיעות אחרונות" הצליח לחסל את השמאל הישראלי. לצערנו הרב, ההצלחה של "ידיעות אחרונות" היא כל כך מרשימה, שהוא הצליח אפילו לחסל את השמאל הישראלי המתון. בקרב אחדים מהמנהיגות הישראלית המתונה, העיתון מכונה "אידיוט אחרונות" לנוכח הכותרות ההזויות שהתפרסמו במהלך השנה האחרונה, ובעיקר במהלך השבועות האחרונים בנוגע למערכת הבחירות הנוכחית המתקיימת בישראל ובמיוחד בנוגע לבנימין נתניהו. התרגילים התקשורתיים של העיתון, הכותרות ההזויות המתפרסמות מידי יום והתבטאויותיהם של עיתונאים אחדים, הראו בעליל שהעיתון לא באמת חרד לדמותה של מדינת-ישראל. מסתבר, שהעיתון "ידיעות אחרונות" עסוק בהישרדות יומיומית מול כלי-תקשורת אחרים, טובים הרבה יותר, המתמודדים בהצלחה רבה יותר על תשומת-ליבו של הקורא הישראלי. לא טובת-הכלל מנחה את העיתון הזה, אלא הישרדותם הכלכלית של בעלי העיתון הסופגים מפלות מידי יום.

בדומה לעיתון "הארץ" שהצליח להפוך את הביטוי "שמאל" למילת-גנאי בשל תמיכתו המפורשת בלאומנות הפשיסטית הפלסטינית או זו הערבית הקרימינלית, כך גם "ידיעות אחרונות" הצליח להפוך את המילה "תקשורת" למילת-גנאי ואת "השמאל המתון" הוא הצליח להפוך לבלתי-רלוונטי במערכת הבחירות הנוכחית. בדומה לעיתון "הארץ" המקיים דיאלוג אינפנטילי ברמה אינטלקטואלית רדודה בין כותביו השונים, כך גם עיתון "ידיעות האחרונות" מקיים דיאלוג פנימי בלבד שנועד להשביע את רצון בעליו החרד לקיומו הכלכלי של העיתון (כסף רבותי, כסף). גם עיתון "הארץ" וגם עיתון "ידיעות אחרונות" יותר משהם חרדים לגורלה של מדינת-ישראל ותושביה, הם חרדים לגורלם המיותר ולקיומם הבלתי-נחוץ בעליל בעולם-התקשורתי הישראלי. אחדים מכלי-התקשורת בישראל (כולל גלי צה"ל) הפכו לבלתי-רלוונטיים בעיני רבים מהציבור הישראלי - לא בגלל שהציבור הישראלי עבר שינוי אידיאולוגי קרדינאלי, אלא בשל ההקצנה הרדיקלית והרדידות האינטלקטואלית שהרסה כל חלקה טובה בשמאל הישראלי כולו לאור להיטותו לעסוק בעניין הפלסטיני בלבד. במילים אחרות, עיתונאים שהתחזו ל"ליבראליים" אימצו עמדות פשיסטיות וגזעניות הלקוחות מהלקסיקון הלאומני הערבי ובמיוחד זה המכונה "פלסטיני" שהפך לכלי קולוניאלי של הלאומנות הערבית הרדיקלית הלובשת צורה ופושטת צורה - פעם במסווה לאומי ופעם במסווה אסלאמי.

מרבית הציבור הישראלי מתון בדעותיו. מרבית הציבור הישראלי אינו מעוניין בהרפתקאות צבאיות או בהרפתקאות מדיניות העלולות לחבל בחוסנה של מדינת-ישראל הן בחינה ביטחונית, הן מבחינה כלכלית, הן מבחינה חברתית והן בנוגע למעמדה הבינלאומי של מדינת-ישראל. בעולם התקשורתי המתלהם שיצרו שני העיתונים האלה (יחד עם ערוץ 2), לציבור הגדול הזה אין ייצוג אמיתי בתקשורת הישראלית - למעט במקרה של העיתון "ישראל היום". לפיכך, אין תימה איפה, ש"ישראל היום" זוכה לאהדה גדולה מאוד בציבור הישראלי - לא בגלל שהעיתון מזדהה עם בנימין נתניהו, אלא בגלל שהעיתון מעניק את הכבוד הראוי לאינטרסים של מדינת-ישראל, לצביונה הלאומי ולערכיה (שהיו פעם ערכיה של מפלגת-העבודה). העניין הזה מוביל אותנו לתרמית האידיאולוגית של מפלגת-העבודה - זו המתחזה ל"מחנה הציוני".

עם הצטרפותה של ציפי לבני למפלגת העבודה (בתחילת דצמבר 2014) נשבר שיא של ציניות בפוליטיקה הישראלית. ניתן להעריך שכוונותיו של יצחק הרצוג היו כנות ואמיתיות (אך, זה עדיין טעון בדיקה). אולם, ספק רב אם כוונותיה של ציפי לבני היו כנות ואמיתיות משום שהאופורטוניזם האישי שלה הפך אותה לסוג של "סוס טרויאני" בכל המפלגות אליהן היא הצטרפה בשנים האחרונות. ציפי לבני הייתה בלתי-נסבלת במפלגת "הליכוד", במפלגת "קדימה", במפלגת "התנועה" וכעת גם במפלגת-העבודה. המעברים החדים האלה הוסברו במסגרת מהשינוי האידיאולוגי שציפי לבני עברה לכאורה בשנים האחרונות. האומנם כך הוא הדבר? מסתבר, שמאחורי המלל התוקפני ומתלהם שלה - בעיקר נגד אישים תחתיהם היא שירתה - מסתתרת פוליטיקאית אופורטוניסטית שהצליחה להפוך את הלוליינות האידיאולוגית שלה לכלי לקידום אישי-אינטרסנטי. סביר להניח ששהות ממושכת מידי בשירות הציבורי גורמת לפוליטיקאים אחדים להיות מנותקים מהמציאות.

מדוע מפלגת-העבודה בחרה בביטוי "המחנה הציוני" לרשימה המשותפת עם ציפי לבני לקראת הבחירות הקרובות? שאלה נוספת היא, מדוע הרשימה המשותפת טורחת להסתיר את השם "המחנה הציוני" כשהיא פונה לקהל הבוחרים הערבי? התשובה היא, כמובן, קשורה לתרמית האידיאולוגית של ראשי-המפלגה בהווה הרואים את האידיאולוגיה הפוליטית ככלי אינטרסנטי גמיש שנועד לחפות על מאוויים הנגועים בשאיפות אישיות הקשורות להשגת עוצמה ולכוח בכל מחיר (על חשבון משלם המסים הישראלי, כמובן). מישהו בכלל יכול לראות שיש איזשהו קשר בין מפלגת-העבודה הנוכחית למפלגת-העבודה ההיסטורית? האם למישהו במדינת-ישראל היה ספק לגבי ציוניותה של מפלגת-העבודה בשנות ה-70 או ה-80? מה הקשר בכלל בין המושג "עבודה" למפלגת-העבודה של 2015? האם מצבעיה הוותיקים של מפלגת-העבודה יכולים להזדהות עם מפלגה שהפכה למפלגה מנוכרת מידי עם מנהיגים עשירים מידי וגם אטומים מידי?

במסגרת הברדאק האידיאולוגי המתחולל במפלגת-העבודה בשנים האחרונות, כל העניינים הנוגעים לאינטרסים הלאומיים של מדינת-ישראל הפכו לבמה של הסתה והתלהמות חסרת-רסן בעידודם הנמרץ של אחדים מכלי-התקשורת בישראל. המפלגה, ששכנה פעם בלב ליבו של הקונסנסוס הישראלי, הפכה לכלי-משחק בידי אחדים מכלי-התקשורת בישראל במסגרת המאבקים הקשורים להישרדותם הכלכלית של אחדים מהם. לא הפוליטיקה עניינה אותם ואף לא טובתה של מדינת-ישראל, אלא רק טובתם הכלכלית. לצערנו הרב, מנהיגי המפלגה נסחפו לפיתוי התקשורתי הזה בנושאים מגוונים כמו הנושא האיראני, המשא-ומתן עם הרשות-הפלסטינית, היחסים עם ארה"ב, המשבר עם טורקיה, בעניין רמת-הגולן, בתחומים כלכליים ובתחומים חברתיים. במקום שהמפלגה תיצור סדר-יום אידיאולוגי לטובת האינטרס הישראלי הכולל (גם אם בנימין נתניהו צודק), היא הפכה לכלי-שרת של גורמים תקשורתיים המוּנָעִים מאינטרסים כלכליים בלבד. ראש-המפלגה האטומים נהנו מכמה כותרות אוהדות, אך את המחיר המלא הם ישלמו ביום הבחירות עצמו ולאחריו. במילים אחרות, לעיתים נדמה שהמאבק "האמיתי" במערכת הבחירות הנוכחית הוא על הישרדותו של עיתון "ידיעות אחרונות" ולא על האינטרסים הלאומיים של מדינת-ישראל.

מפלגת-העבודה איבדה את המטען-האידיאולוגי שלה שליווה אותה במשך עשרות שנים. רק כך אפשר להסביר את הנטייה של ראשיה (גם באדיבותה של ציפי לבני) להתמקד באלימות מילולית חסרת-רסן ובביקורת משוללת כל יסוד עובדתי (כמנהגה של זהבה גלאון). כך למשל, על רקע הוויכוח בנוגע לנאומו של ראש-הממשלה בקונגרס האמריקאי בשאלת האיום הגרעיני האיראני, יצחק הרצוג התבטא בהבל-פה באופן הבא: "ביבי נכשל בנושא האיראני. מחדליו הפכו אותה למדינת סף גרעינית" (ישראל היום, 11 בפברואר 2015, עמוד 2). ובכן, צריך להיות אוטיסט-פוליטי מושלם כדי לזרוק לחלל-האוויר משפט שכזה, משום שהדברים מבטאים יותר-מכל חוסר-הבנה בנוגע למה שמתחולל בזירה הבינלאומית. והשאלה היא, כמובן, האם יצחק הרצוג קרא כמה כותרות מתלהמות ומשוללות כל יסוד-עובדתי בעיתון "ידיעות אחרונות" בעניין הזה? או שהוא הגיע למסקנה הזו בעצמו? בשני המקרים הדבר אינו מחזק את הדעה הכללית בציבור הישראלי שהרצוג ראוי להיות ראש-הממשלה הבא של מדינת-ישראל.

נצא מתוך נקודת-הנחה שביבי נכשל בעניין האיראני. יצחק הרצוג חייב לשאול את עצמו, מהי התרומה של מפלגת-העבודה לכישלון הזה? האם מפלגת העבודה החליטה במזיד לפגוע במאמציו של בנימין נתניהו בעניין הגרעין האיראני רק בשל שיקולים פוליטיים צרים? האם ראשי מפלגת-העבודה ניסו לפגוע במזיד ביחסי-החוץ של מדינת-ישראל רק בגלל שהם קיבלו כמה כותרות אוהדות זמניות בעיתון המתחרה לעיתון "ישראל היום"?

לאור כובד משקלה של הסוגיה האיראנית, מדינאי אמיתי היה מציע לראש-ממשלת ישראל להצטרף אליו במסעו לקונגרס האמריקאי במטרה להפגין אחריות לאומית משותפת למרות מערכת הבחירות המתקיימת בימים אלה בישראל. אלא, שיצחק הרצוג הפך לצל חיוור של המנהיגות שהייתה פעם במפלגת-העבודה ההיסטורית - שהייתה ואיננה עוד. ח"כ שלי יחימוביץ ניסתה להחזיר את המפלגה לתלם הנכון, אך היא הודחה לאחר זמן קצר בעזרת מניפולציות פוליטיות מבית מדרשו של יצחק הרצוג.

מעבר לניתוק של מפלגת-העבודה מהתנועה הקיבוצית, ומעבר לניתוק של המפלגה מזרמים חשובים בציבור הישראלי, ראש-המפלגה מנותקים לחלוטין ממה שמתחולל בזירה המזרח-תיכונית ובזירה הבינלאומית. אחרת, קשה להסביר את המלל המתלהם השופע שליווה אותנו בחודשים האחרונים בנוגע לצעדים אחדים שננקטו בידי ממשלת-ישראל הנוכחית. האטימות של ראשי-המפלגה מתבטאת דווקא באחת מהבעיות החמורות ביותר שלנו הקשורה ליחסיה של מדינת-ישראל עם הממשל האמריקאי הנוכחי תחת שרביטו של ברק חוסיין אובמה. בארה"ב מכהן בימים אלה נשיא אמריקאי המשחק משחק פוליטי מסוכן עם האסלאם-הרדיקלי על גווניו השונים באיראן, במצרים, בטורקיה, בתימן, בלוב, בעיראק, בסוריה, בירדן, בקטר, בלבנון ובמקומות נוספים. במסגרת החורבן הכללי שהוא הצליח להמיט על המזרח-התיכון מאז שהחלה כהונתו בבית-הלבן בשנת 2009, ספק רב אם ממשלה ישראלית שמאלנית הייתה מצליחה להסתדר איתו. למזלנו הרב, אפילו בארה"ב מתחילים להבין את התמונה כולה כפי שאנו ראינו אותה כבר בימים הראשונים של כהונתו, וזאת בשעה שהתקשורת הישראלית הרעיפה דברי הלל צבועים על אובמה תוך כדי ניסיון יומיומי לחבל ביחסים בין הממשל החדש לבין ממשלת נתניהו השנייה (2013-2009).

אזרחים ישראלים רבים היו רוצים להצביע למפלגת-העבודה בשל הקשר הרגשי שיש להם למפלגה זו שהייתה שותפה בעיצוב ערכיה הלאומיים של מדינת-ישראל. אלא, שבשנים האחרונות המפלגה השילה מעליה את המטען-האידיאולוגי שלה שהשפיעה גם על עיצובה החיוור והרדוד של המנהיגות הנוכחית של המפלגה. כך למשל, "הסתפקות במועט" הפך בהבל-פה "לעוני", "טובת הכלל" הפך ל"אינטרס אישי", שמירה על הערכים הלאומיים של מדינת-ישראל הפך ל"פשיזם" והחיפוש אחרי פתרון הולם לסכסוך הערבי-ישראלי הפך להזדהות מלאה עם הנטיות הגזעניות של הלאומנות הפלסטינית ולעיתים גם עם תנועת החמאס האסלאמית בעזה.

באמצע שנות ה-70, ילדים בני 16 מהקיבוץ-המאוחד ומתנועות-הנוער נענו ליוזמה להקים קיבוץ חדש בבקעת-הירדן על-פי תוכניתו של יגאל אלון (וזאת, במסגרת "תוכנית אלון" כפי שהיא כונתה אז). חברים ותיקים וצעירים מקיבוץ עין-חרוד-מאוחד ליוו את התהליך כולו בעזרה ישירה יומיומית ובמסירות אין-קץ. כל מי שליווה את התהליך הזה, למעשה "חרט את שמו" בהיסטוריה המפוארת של מדינת-ישראל. וכך, בחום הלוהט והמעיק של בקעת-הירדן קם לו קיבוץ חדש ופורח - הקיים עד היום, למרות המהמרות הקשות שהיו לאורך כל הדרך. כשמסתכלים כיום על המנהיגות הנוכחית של מפלגת-העבודה, קשה להאמין שיש מישהו מהם המסוגל להזיז אפילו אבן אחת ממקומה לטובת האינטרס הלאומי של מדינת-ישראל ותושביה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מפלגת העבודה - לוליינות אידיאולוגית אטומה", מגזין המזרח התיכון, 12 בפברואר 2015.