טרור אסלאמי באירופה

בעשר השנים האחרונות הציבור האירופאי בכללותו זז לכיוון המרכז ולימין, וזאת בניגוד למנהיגות האירופאית הבכירה שנותרה עם עמדותיה הליברליות המתאימות לימי שנות ה-60 העליזות. מהבחינה הזו, נוצר נתק הולך וגדל בין הציבור האירופאי לבין המנהיגות האירופאית - נתק שהיווה למעשה הזדמנות לכוחות ימין רדיקליים לעצב את התודעה הפוליטית הציבורית בשונה מעמדותיהן הרשמיות של הממשלות האירופאיות שהתיימרו לפעול על-פי קו פוליטי שמאלני פנטזיונרי. התחושה הכללית היא, שהקו הליבראלי לכאורה הפך עם הזמן להפקרות רשלנית המסכנת את הצביון התרבותי, הדתי והלאומי של אירופה.

סדרת הפיגועים שהכתה בפריס בימים הראשונים של חודש ינואר 2015, הראתה בעליל על הכיוון המסוכן אליו גולשת מערב-אירופה כולה בשל מדיניות שרלטנית שנועדה להשיג שקט מדומה מול האסלאם הרדיקלי הרצחני. לעיתים, "התשלום" האירופאי היה באמצעות תמיכה בגישות אנטי-ישראליות ובהתעלמות מהטיות אנטישמיות קשות שהופיעו באורח-תדיר בתקשורת האירופאית ובאקדמיה האירופאית. ההטיות האנטישמיות הללו חדרו עמוק גם לתוך האוכלוסייה המוסלמית באירופה שהפגינה אלימות הולכת וגוברת הן כלפי יהודים והן כלפי מוסדות יהודיים ברחבי היבשת. כך למשל, יהודי צרפת מהווים מיעוט מבוטל שאינו עולה על 0.6 אחוזים מכלל האוכלוסייה, אולם הם מהווים מטרה לפגיעה ביותר מ-40 אחוזים מפשעי-השנאה הנעשים בצרפת כלפי מיעוטים ולאומים המתגוררים ברחבי המדינה. מרבית מהמקרים הללו נדחקו לשוליים של הדיון הציבורי, והם נתפסו כמקרים אלימים הנובעים מהסכסוך הערבי-ישראלי. באמצעות הגישה הזו, המשותפת למרבית המדינות האירופאיות, ניתנה הצדקה אידיאולוגית לפגיעה ביהודים ולפגיעה במוסדות יהודיים. אלא, שהמפלצת האסלאמית הרדיקלית הזו תפחה למימדים גדולים מתחת לעיניהם של כל הרשויות הממלכתיות הפועלות באירופה.

בעצרת ההזדהות שנערכה בפריס ב-11 בינואר 2015 השתתפו מיליוני בני-אדם. עוצמת ההלם מרציחתם של 17 בני-אדם בידי 3 טרוריסטים מוסלמים, שהצליחו להעסיק את רשויות הביטחון של צרפת במשך שלושה ימים רצופים, דרבנה את הציבור הצרפתי ההמום לצאת בהמוניו. ההלם לא היה מהריגת יהודים, אלא מהריגתם של עיתונאים צרפתים שמתחו את גבולות השיח-הציבורי עד כמה שאפשר באמצעות עיתון סאטירי קטן. רצח ארבעת היהודים היה מעין פעולת המשך "לגיטימית" כחלק מהאובססיה האסלאמית הפסיכופטית בנוגע ליהודים השואבת את השראתה מהאובססיה האירופאית המשתרעת על-פני מאות רבות של שנים. כך, השיח האסלאמי-האנטישמי משלים את השיח האירופאי-האנטישמי.

מיליוני בני-אדם יצאו בצרפת להפגנות בעד חופש-הדיבור. מעטים מאוד מהם ביטאו במפורש את הזיקה של אירועים הללו לאידיאולוגיה הקטלנית של האסלאם בכללותו. היחס לנשים, יחס לילדות, היחס לכופרים, היחס להומואים, היחס לדתות אחרות, היחס לחופש-הדיבור, לחופש-הדעה והיחס למיעוטים אחרים, מכתיבים למאמינים המוסלמים תחושת עליונות הנושאת בחובה מגוון עילות לנקוט באלימות קטלנית כלפי אחרים - אלה הנמצאים בתחתית שרשרת-המזון האסלאמית. ממשלת צרפת הזמינה עשרות מנהיגים מרחבי-העולם להשתתף בעצרת הזדהות שהתקיימה ב-11 בינואר 2015. לרבים מהמנהיגים שהשתתפו באירוע - כמו אבו-מאזן, מלך ירדן וראש-ממשלת טורקיה - אין כל זיקה לערכים הליברליים שלמענם יצאו להפגין מיליוני בני-אדם. אולם, באירופה כמו באירופה, כשהצביעות חוגגת אפשר להזמין את התוקפן ואת הקורבן יחדיו לחגיגת פיוס מדומה שנועדה להסתיר את האמת המרה.

כששורת ממנהיגים צעדה בראש התהלוכה בפריס, היה אפשר לראות דמויות פוליטיות שפופות המתחזות לראשי-מדינה בכירים המתיימרים להנהיג את אירופה לעבר עתיד בטוח יותר. אלא שהמנהיג היחיד שהתנהג כמו מנהיג בטוח-בעצמו, במעשיו ובדבריו, היה ראש-ממשלת ישראל בנימין נתניהו. למרות הניסיונות של אחדים מהתקשורת הישראלית (הארץ, ידיעות-אחרונות וערוץ 2) ללעוג למעשיו ולדבריו, במקרה הזו הוכיחה התקשורת הישראלית, פעם נוספת, עד כמה היא הפכה לבלתי-רלוונטית לחיים הלאומיים והתרבותיים שלנו במדינת-ישראל. כשבנימין נתניהו מדבר על אדמת צרפת בנוגע לאסלאם הרדיקלי המאיים על שלום העולם, סביר להניח שעשרות מיליוני בני-אדם קשובים לדבריו יותר משהם קשובים לדברי ההבל שהובאו בתקשורת הישראלית במהלך שהותו של נתניהו בפריס. קשה היה לקרוא לזה "דיווח תקשורתי", אלא זה היה "פשע שנאה" נוסף שנבע מתוך כוונת-זדון - פשוטו כמשמעו.

קריאתו של בנימין נתניהו ליהודי צרפת לעלות לישראל נבעה בתוקף היותו ראש-ממשלת ישראל ולא בשל היותו עוד עיתונאי רדוד המסתובב במסדרונות המעופשים של עיתון הארץ. כשמסתכלים כיום על המנהיגות הפוליטית הבכירה של העולם-הדמוקרטי, קשה לראות מישהו בעל-שיעור קומה בינלאומי היכול לשמש השראה לנוכח מצוקות-העיתים. אין תימה איפה, שרשתות בינלאומיות אחדות העבירו בשידור-חי את ביקורו של נתניהו בבית-הכנסת היהודי בפריס ואת נאומו שנישא מול קהל אוהד וחם.

בזמן שהעולם התאבל על הריגתם של העיתונאים בצרפת, התבצע בניגריה רצח המוני של כ-2,000 בני-אדם בידי טרוריסטים מוסלמים מארגון "בוקו חראם". מיד לאחר מכן התבצעו שני פיגועי התאבדות קטלניים בידי שתי ילדות בנות עשר שגויסו בכפיה - תוך כדי אונס - בידי טרוריסטים מוסלמים חברי הארגון במטרה לבצע רצח המוני נוסף בשם אללה. האירועים הקטלניים הללו שהתרחשו בניגריה במקביל לאירועים שהתרחשו בצרפת, לא דגדגו את התקשורת הבינלאומית ובוודאי לא יצרו בקרב המנהיגות העולמית קו-הגיוני-רציף בין האירועים בצרפת לבין האירועים בניגריה. באופן דומה, המנהיגות האירופאית לא יוצרת ק-הגיוני-רציף בין ההטפה לאלימות קטלנית המתבצעת ברוב המסגדים הקיימים ברחבי היבשת, לבין ההתנהגות הכללית של הקהילה המוסלמית במרחב-הציבורי ובמרחב-הפרטי. אירופה העדיפה להתעלם מתופעות דתיות, חברתיות ופוליטיות הקשורות להגירה המוסלמית ליבשת שהפכה לשיטפון בלתי-נשלט בשנים האחרונות. ההתעלמות הזו הפכה לקו-מדיניות רשמי מצד כל הרשויות הפועלות באיחוד-האירופאי. האיחוד-האירופאי העדיף להתעסק בסטטיסטיקה (במקרה הטוב) ולא במתן פתרונות הולמים לנוכח הבעיות שנבעו מהשיטפון האסלאמי הרדיקלי שפקד את אירופה המערבית כולה. ובמה דברים אמורים?

במשך חודשים ארוכים ציינו במגזין זה על אלפי אזרחים אירופאים הנוהרים לעבר סוריה ולבנון כדי להצטרף לארגון "המדינה האסלאמית" (דאעש). והינה כיום, בינואר 2015, המספר נאמד ביותר מ-5,000 מוסלמים בעלי אזרחות אירופאית שהצטרפו לארגון הרצחני. רובם ככולם עשו זאת דרך המעבר הרשמי בין טורקיה לסוריה או באמצעות סייענים שפעלו ללא הפרעה בצד הטורקי. טורקיה העדיפה להעלים-עין מהנעשה בתחומה משום שהכאוס הכללי אותו יצרו ארגוני הטרור האסלאמיים משרת את המטרות האימפריאליות של ארדואן. טורקיה קרובה יותר לאידיאולוגיה של ארגון "המדינה אסלאמית" מאשר לאידיאולוגיה הליבראלית של אירופה - שהייתה בעשורים האחרונים, ואיננה עוד. הרשויות האירופאיות העדיפו לא ליצור קו-הגיוני-רציף בין הנתונים החלקיים הללו לבין מה שמתרחש ברחבי היבשת במסגדים, ברחובות, ברשתות החברתיות, ברובעי המגורים של המוסלמים, בשכונות הסגורות ובמהפך הדמוגרפי שהתחולל בעשרות ערים אירופאיות. כך למשל, ברחבי אירופה קיימות אלפי מובלעות אסלאמיות שיצאו משליטתן של הרשויות המקומיות ושלכ ל גורמי האכיפה הארציים.

את השורשים לתופעות הללו היה אפשר לראות בבירור כבר בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. סעודיה ומדינות-המפרץ הזרימו מאות מיליארדי דולרים שיועדו להקמת מוסדות-דת אסלאמיים בכל רחבי אירופה המערבית על-פי הזרם הווהאבי הקיצוני. ממון סעודי רב הושקע במוסדות מחקר אירופאיות מתוך כוונה לשפר את התדמית של האסלאם בעיני האירופאי הממוצע. הביטוי האומלל "האסלאם היא דת של שלום" אומץ בידי אינטלקטואלים אירופאים כל עוד הכסף הסעודי זרם למוסדותיהם. לאינדוקטרינציה האסלאמית הזו היה אפקט מצטבר לאורך כל השנים האחרונות גם בדמותן של "אגודות צדקה" שמימנו את כל ארגוני הטרור הקיימים במרחב האסלאמי כולו - החל מארגון החמאס בעזה ועד לארגון הטרור האסלאמי "אבו סיאף" הפועל בדרום הפיליפינים. עם השנים, אירופה הפכה ליצואנית מצטיינת של טרוריסטים מוסלמים שעשו את דרכם למזרח-התיכון, לאסיה ולאפריקה במטרה להצטרף למלחמת הג'יהאד הגדולה. כיום, ינואר 2015, אנחנו יכולים לדבר על "אסלאם אירופאי" שהוא לא פחות רדיקלי ופסיכופטי מהאסלאם המזרח-תיכוני הקטלני שהצליח למוטט את סוריה, עיראק, לוב, תימן, סודאן, סומליה, עזה ומאלי. אם נרחיב מעט את היריעה נוכל לציין גם את לבנון, מצרים, איראן, אלג'יריה, קניה, קמרון, אפגניסטן, פקיסטן, קשמיר, ניגריה, צפון-הקווקז, דרום-הפיליפינים, דרום-תאילנד ועד למחוז שינג'יאנג בסין הרחוקה.

האם אירופה תצליח להתמודד עם האיום האסלאמי? גם אם המוסלמים לא יבצעו אפילו פעולת טרור אחת על אדמת אירופה, דומה הוא שהם הפכו ל"מסה קריטית" העומדת להפוך את כל אירופה המערבית על פיה ללא הכר. יכול להיות שאנו נראה את תקומתו של קו-גבול חדש בין אירופה המערבית לבין אירופה המזרחית בדומה למה שהתרחש בתקופת המלחמה הקרה. אלה שהפעם, אולי תהיה לכך הצדקה הגיונית.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "המנהיגות האירופאית הפקירה את אזרחי אירופה", מגזין המזרח התיכון, 15 בינואר 2015.