ארה"ב: "איזו עוד מדינה אנחנו יכולים להרוס במזרח-התיכון"

ב-9 ביוני 2014 נכבשה העיר מוסול בידי טרוריסטים מוסלמים מארגון ISIS (מדינת האסלאם בעיראק ובאל-שאם - דאע"ש). יומיים לאחר מכן, ב-11 ביוני 2014, נכבשה העיר תכרית, עיר סונית, בה נולד סדאם חוסיין, נשיא עיראק לשעבר, שהוצא להורג ב-30 בדצמבר 2006. על-פי הערכות אחדות, במשך ימים אחדים של קרבות, נהרגו אלפי בני-אדם וכמיליון אזרחים שיעים ניסו להימלט מאזורי הקרבות לעבר האזורים הכורדיים ולעבר העיר בגדאד. גורמים תקשורתיים בעיראק מסרו כי בחודש יוני 2014 נהרגו בעיראק כ-5,400 בני-אדם כולל אזרחים, חיילים וטרוריסטים מוסלמים. חרדה קשה השתלטה על עיראק ועל שכנותיה לנוכח פני הבאות. הצבא העיראקי הגדול, המונה כמיליון מגויסים (על הנייר), גילה רפיסות מוחלטת מול ארגון טרור קטלני המונה לכול היותר כ-12,000 חמושים. מאז שעיראק נכבשה בידי ארה"ב שנת 2003, הושקעו במדינה כטריליון דולרים אמריקאים תוך כדי הישענות והסתמכות אמריקאית על העדה השיעית בעיקר - המהווה כ-60 אחוזים מכלל האוכלוסייה העיראקית. לכאורה נעשה כאן צדק היסטורי לנוכח עריצותו הקטלנית של סדאם חוסיין, בן המיעוט הסוני, ששלט בעיראק ביד רמה באמצעות טרור, אונס, שימוש בנשק כימי והוצאות-להורג המוניות. בתקשורת הערבית כינו את סדאם חוסיין "הקצב מבגדאד", משום שאפילו את בעליהן של שתי בנותיו הוא טרח להוציא-להורג בחודש פברואר 1996.

פקידים בכירים שיעים שהיו מוצבים בצפון עיראק טענו שקציני הצבא שיתפו פעולה עם ארגון ISIS והם אף נמלטו מאזור מוסול שעות אחדות לפני שפעילי הארגון הצליחו להשתלט בקלות על העיר. על-פניו נראה שכל ההשקעה העצומה בביסוס הצבא העיראקי ירדה לטמיון דווקא בשעת-המבחן הקשה ביותר של ממשלת עיראק השיעית. אין תימה איפה, שמרגע שהעיר מוסול נכבשה בידי ארגון ISIS, החלה התרוצצות היסטרית של מנהיגים מרחבי-העולם כדי לאמוד את מצבה אמיתי של עיראק ולבחון אמצעים מעשיים כדי להתמודד עם המצב החדש שנוצר העלול להוביל את כל האזור למסכת נוספת של אלימות בלתי-מרוסנת וחוסר-יציבות. למעשה, זהו המצב הטבעי של כל המזרח-התיכון כבר מאות שנים.

ב-29 ביוני 2014,  הכריזו דוברי ISIS על הקמתה של "מדינה אסלאמית" המשתרעת מאזור העיר חאלב שבסוריה ועד למחוז דיאלא שבעיראק הנמצא על גבול איראן. מנהיג הארגון, אבו-באכר אל-בגדאדי, הוכרז לח'ליף החדש של "כל המאמינים המוסלמים" המחויבים בשבועה של נאמנות כלפיו ללא כל סייג על-פי המסורת המשפטית האסלאמית. וכך, בהבל-פה, התחדש לאלתר מוסד הח'ליפות שהתבטל בשנת 1924 עם סילוקו הסופי של הח'ליף האחרון, אבדילמג'יט השני, בידי האספה הלאומית של טורקיה. ברכות לאבו-באכר אל-בגדאדי הח'ליף החדש של האומה האסלאמית לשנת 2014. בהודעה של הארגון - שתורגמה גם לשפות אירופאיות, כולל לגרמנית - נאמר, שמי שלא יתמוך ב"מדינה האסלאמית" החדשה, ייחשב לאויב האסלאם. מייד לאחר ההכרזה של הארגון, דובר הצבא העיראקי, קאסים עטא, פרסם הצהרה נואשת בה הוא ציין שהמטרה של הארגון איננה רק להשתלט על המדינות במזרח-התיכון, אלא על כל המדינות בעולם. מאות האזרחים הזרים שהצטרפו לארגון - מגרמניה, מצרפת, מאנגליה ומרוסיה - כנראה מעניקים לו "פרספקטיבה גלובלית" החורגת הרבה מעבר למזרח-התיכון. ובכן, "הפרספקטיבה" הזו אינה משתלבת לחלוטין עם המטרות של ארגון אל-קאעידה החותר לעליונות דומה. כתוצאה מכך, שני ארגוני הטרור הפסיכופטים האלה ("דאעש" ו"אל-נוסרה" המזוהה עם אל-קאעידה) מנהלים מלחמה עקובה-מדם בצפון סוריה שגרמה לכ-7,000 הרוגים, משני הצדדים, בחודשים ינואר-יוני 2014 בלבד. אבו-באכר אל-בגדאדי הבטיח למוסלמים להפוך אותם ל"שליטי העולם ולאברי המלחמות", וכן שהוא עצמו יעמוד בראש צבא אסלאמי שיעלה על רומא. אולם, עד אז, הברברים החדשים של המזרח-התיכון מתאמצים לטבוח באופן שיטתי גם במוסלמים סונים יריבים, וזאת בהתאם לתרבות האסלאמית הידועה.

כאן נשאלת השאלה, איך יכול להיות שכל האמצעים המודיעיניים העומדים לרשותה של ארה"ב לא הצליחו לעלות על התוכניות של הארגון לפלוש לתוככי עיראק עד לכיבושה של העיר מוסול ומעבר לה? ריכוז של אלפי טרוריסטים מוסלמים במקום מוגדר אחד, הנעזרים חלקית ברשת תקשורת אלחוטית, היה צריך לעורר את סקרנותם האינטלקטואלית של כל גורמי המודיעין האמריקאים. אולם, הבעיה האמריקאית אינה נוגעת למחסור במידע, אלא לפרשנות הניתנת למידע הזה המושפע כולו מהתכתיב האידיאולוגי האמריקאי של הממשל הנוכחי. במילים אחרות, לבית-הלבן יש מדיניות אסלאמית ברורה הרואה בקשר עם גורמים אסלאמיים רדיקליים מעין סוג של אידיאולוגיה פוליטית חדשה המתאימה לארה"ב, וזאת בהתאם לתפיסתו הרעיונית של נשיא ארה"ב הנוכחי, ברק חוסיין אובמה. באופן מוזר, נראה כאילו המדיניות האמריקאית של השנים האחרונות חותרת ליצירת כאוס שלטוני במדינות ערביות מסוימות כדי להעלות גורמים אסלאמיים רדיקליים. פעם, עד לשנות ה-80 של המאה הקודמת, התרגיל הזה עבד בדרום-אמריקה על-רקע המאבק האמריקאי נגד השפעה הסובייטית שנעשה באמצעות תמיכה בהפיכות הצבאיות במדינות הלטיניות.

ההצלחה המסחררת של ארגון ה-ISIS בעיראק, עורר חשש כבד בירדן גם לאור ההצהרה של דוברי הארגון על כוונתם להגיע לירדן משני כיוונים. בין עיראק לירדן עובר קו גבול באורך של 181 ק"מ המהווה פיתוי גדול לארגון המנסה להרחיב את השפעתו בהתאם לשאיפותיו הטריטוריאליות הכוללות את עיראק, סוריה, לבנון וארץ-ישראל (וגם סעודיה וכוויית). בפרסומים אחדים של ארגון ISIS תואר המלך עבדאללה כמונרך פרו-אמריקאי, רודן, הראוי למיתה באמצעות הוצאה-להורג על-פי חוקי האסלאם. הטעות הראשונה של האמריקאים בנוגע לאיום כלפי ירדן הייתה הדלפה מתוזמנת היטב של פקידים אמריקאים המקורבים לאובמה שטענו כי אם המצב יסתבך בירדן, ישראל תהיה מוכנה "להציל את הממלכה ההאשמית", וזאת על-פי הבטחה מפורשת שנאמרה מפי בכירים ישראלים במהלך פגישה נערכה עם בכירים אמריקאים. בכך, בהבל-פה, האמריקאים הצליחו להפוך את ירדן למדינה שברירית הזקוקה לחסדיה של ישראל. הטעות השנייה הייתה שהאמריקאים לא הבטיחו במפורש שהם יבואו לעזרתה של ירדן, אלא הם רמזו שישראל תשמש "כלי" בידי ארה"ב כדי לעזור לירדן. המסקנה היא, שאם ירדן רוצה לשמור על שלמותה וביטחונה, אולי עדיף לה להתרחק מעט מארה"ב לאור ניסיונה הכושל בעיראק במהלך האירועים הדרמטיים של חודש יוני 2014.

האמריקאים, כרגיל, שמו לעצמם רגל: אם ירדן נתפשת כשברירית מול גלי הרצחנות הרדיקאלית האסלאמית, מה הטעם לתמוך בהקמתה של מדינה פלסטינית ביו"ש שתהא למאכל קל בידי הפונדמנטליסטים האסלאמיסטים? יתרה מזאת, מה הטעם להציב כוחות אמריקאים על הגבול הנמתח בין ירדן לישראל אם ארה"ב הגדולה אינה מצליחה לעזור לעיראק דווקא בשעתה הקשה ביותר? כעת כולנו מבינים שהצעותיה של ארה"ב לישראל, במהלך המשא-ומתן עם הרשות-הפלסטינית, נבעו מהפקרות מוחלטת שהתאפיינה באובדן חוש-הכיוון ההגיוני של המדיניות האמריקאית במזרח-התיכון.

כאשר ג'ון קרי נסע ממדינה למדינה ברחבי המזרח-התיכון כדי לבדוק את האפשרות "איך המדינות הערביות המתונות יכולות לעזור לעיראק", הוא נחת גם במצרים של עבד אל-פתאח אל-סיסי - הנשיא החדש שהושבע בתחילת יוני 2014. למרות קריסתה של מדיניות-החוץ האמריקאית במזרח-התיכון, ג'ון קרי לא הצליח להתאפק גם מול עמיתיו המצרים בשעה שהוא דיבר על "חירויות רבות יותר במצרים" ועל "תקשורת חופשית יותר במצרים", כאילו מאומה לא נלמד מעלייתה של תנועת "האחים המוסלמים" הרדיקלית לאחר הדחתו של הנשיא חוסני מובארק בשנת 2011. כרגיל, המשטר האמריקאי הנוכחי חי בסרט.

ובכן, כאן נשאלת השאלה מה הירדנים יכולים לעשות לנוכח המשבר הנוכחי בעיראק? ב-24 ביוני 2014, עבדאללה מלך ירדן נפגש עם הקנצלרית אנגלה מרקל. במהלך המפגש, עבדאללה תיאר באוזני מרקל את הסכנות החדשות הרובצות לפתחה של ירדן לאור המשבר החדש בעיראק ולאור המשבר המתמשך בסוריה מאז שהחלה מלחמת-האזרחים במדינה. למרות הניסיון המאולץ לגרור את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי לתוך השיח-המדיני שהתנהל בין שני המנהיגים, לכולם היה ברור שירדן שרויה במצוקה גדולה הן בשל מה שמתרחש בעיראק ובסוריה והן בשל זרם הפליטים האדיר המגיע לירדן והמאיים לערער את הכלכלה המקומית - מעבר לאתגר הביטחוני הכרוך באיום זה.

החולשה האמריקאית, כמעצמה-עולמית, תחת הנהגתו של ברק חוסיין אובמה, קורצת לגרמניה תחת הנהגתה של מרקל. במהלך החודשים האחרונים נשמעים קולות, הולכים וגוברים, על רצונה של גרמניה להתערב מבחינה צבאית גם בסכסוכים בינלאומיים. לשם כך, נערכת הכנה יסודית של המנהיגות הגרמנית כלפי הציבור הגרמני, ובמקביל לכך גרמניה מכינה היטב את הצבא הגרמני לקראת אתגרים עתידיים, לכאורה. גרמניה הנוכחית רוצה השפעה גדולה יותר בעולם - הרבה מעבר להשפעתה הכלכלית. באורח-מסורתי, גרמניה תמיד רוצה משהו שהוא יותר מסתם השפעה כלכלית, מרשימה ככול שתהיה. הבעיה היא כמובן בפרשנות הגרמנית הניתנת לאירועים המתרחשים בעולם. כך למשל, שבועות אחדים לפני ביקורו של המלך עבדאללה בגרמניה, הקנצלרית אמרה שסעודיה וקטאר הן "אי של יציבות" באזור הסובל מחוסר-יציבות. אולם, לפתע התברר למנהיגות הגרמנית, שסעודיה וקטאר עודדו אנשי-עסקים אמידים מאוד ממדינות-המפרץ להעניק מימון רחב-לב לארגון ISIS כחלק מהמלחמה המתנהלת נגד ההשפעה האיראנית-השיעית באזור. המימון הזה לא החל לפני שבועות אחדים בלבד, אלא קיימים סימנים אחדים לכך שזאת הייתה התוכנית הסעודית מאז הפלישה האמריקאית לעיראק בשנת 2003 שהביאה לעלייתו של הגורם השיעי במדינה זו. לסעודיה היה ברור מה יקרה לעיראק לאחר נפילת סדאם חוסיין, בעוד שהאמריקאים שגו בחלומות-שווא על ביסוס דמוקרטיה-מערבית בעיראק. החלומות האמריקאים האלה עלולים להגיע גם לירדן אם היא לא תצליח להגן באופן מוחלט על הגבול המזרחי שלה עם עיראק. או אז, האמריקאים יבקשו מהמלך עבדאללה לפנות את כיסאו, וזאת כחלק מפשרה למען "ייצוב המדינה" כפי שהדבר התרחש במצרים עם סילוקו של מובארק.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ג'ון קרי - איזו עוד מדינה אני יכול להרוס במזרח-התיכון", מגזין המזרח התיכון, 3 ביולי 2014.