מקונסטנטינופול לשערי העיר בגדאד

כאשר נכבשה קונסטנטינופול ב-29 במאי 1453 בידי חיילי האימפריה העות'מאנית בהנהגתו של הסולטאן מהמט השני, בא הקץ לאימפריה הביזנטית של הקיסר קונסטנטינוס ה-11. הכנסייה המפוארת "איה סופיה", שהייתה הכנסייה הגדולה בעולם למשך כ-1,000 שנה, הפכה למסגד על-פי הוראתו של הסולטאן העות'מאני. על-פי מקורות היסטוריים שונים נמסר כי במשך שלושה הימים הראשונים לאחר כיבושה של קונסטנטינופול (כיום איסטנבול), חיילי הצבא העות'מאני ערכו אורגיה חסרת-רסן של טבח, ביזה ואונס בעיר. ראשו הכרות של הקיסר קונסטנטינוס ה-11 הוצג לראווה כמנהג התקופה - ובכך הגיעה לקיצה האימפריה הרומית המזרחית לאחר יותר מ-1,000 שנות נוכחות באזור. שכיות-החמדה של העיר נבזזו או הועלו באש בידי הפולשים המוסלמים.

כל מוסלמי המתגורר בטורקיה כיום, יודע בתוך-תוכו שמאחורי החזות האסלאמית של טורקיה מסתתרים שורשים נוצריים עמוקים מאוד - עמוקים יותר מהשורשים האסלאמיים. כך, באופן דומה, חש כל מצרי בר-דעת לאור הכיבוש המוסלמי על מצרים שהחל בשנת 641 לספירה. קיומם של הקופטים במצרים נתפס כ"סמרטוט אדום" בפני כל מוסלמי מאמין והוכחה לראשוניותם של הקופטים על אדמת מצרים משום שהם בניה המקוריים ולא הערבים-המוסלמים שהגיעו בכוח-הזרוע. שרשרת הכיבושים הקולוניאליסטים של הערבים החל מהמאה ה-7 שינו כליל את האזור למשך מאות שנים. כיבושה הנורא של קונסטנטינופול בשנת 1453 בידי העות'מאנים עיצב פעם נוספת את האזור כולו עד לכיבוש הבריטי מלחמת-העולם הראשונה, 1918-1914. בחסות המעצמות של אותה תקופה, גובשו פחות או יותר הגבולות המדיניים של הישויות הריבוניות שהוקמו במזרח-התיכון - כפי שהן מוכרות לנו כיום.

הגבולות המדיניים שהתגבשו לאורך השנים לא יצרו זהות לאומית מובהקת שהיה ביכולתה לעצב את התודעה האזרחית לכדי פעולה משותפת לטובת הכלל. הגבולות הללו למעשה היוו חיפוי להבדלים דתיים, עדתיים ותרבותיים שהיו חזקים יותר מכל קו סתמי שנמתח באורח-שרירותי על המפה המדינית. לפיכך, מרבית המדינות הערביות המוכרות לנו כיום הוקמו ללא כל היגיון דתי, עדתי ותרבותי. וכתוצאה מכך, רובן נחשבות למדינות כושלות הנמצאות בשלב, כזה או אחר, של פירוק לאור העימותים הפנימיים שיש להם רקע היסטורי עמוק הנמתח עד לראשית עלייתו של האסלאם בחצי-האי ערב במאה ה-6 לספירה. החלוקה בין אסלאם-סוני לאסלאם-שיעי שהחלה כבר בשנים הראשונות של הדת החדשה, מאיימת לפרוץ פעם נוספת לכדי מרחץ-דמים קשה מנושא בעקבות כיבושיהם של ארגוני אל-קאעידה הסונים המאיימים לעלות על בגדאד של עיראק הנשלטת בידי השיעים - המהווים כ-60 אחוזים מכלל האוכלוסייה במדינה.

ארגוני אל-קאעידה שהצליחו לכבוש בסערה את צפון עיראק עד לעיר מוסול, מוטטו את הצבא העיראקי בימים ספורים בלבד למרות מיליארדי הדולרים שהושקעו בו לאורך השנים האחרונות. כאשר נכנסו אנשי ארגון ISIS ("המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה") לעיר מוסול הם בחרו להוציא-להורג לאור-היום מאות חיילים ושוטרים במטרה להעביר מסר לשלטון השיעי בבגדאד לקראת הבאות. מאות נשים נאנסו בימים הראשונים של הכיבוש. כמו כן, הג'יהאדיסטים פרסמו צו-הלכתי-אסלאמי המורה לאוכלוסייה המקומית למסור לידיהם את הנשים הלא-נשואות כדי לתרום את חלקן באמצעות יחסי-מין. לאסלאם יש אובססיה קשה עם נשים העולה על האובססיה נגד יהודים. הינה כי כן, "הברברים החדשים" של המזרח-התיכון פועלים לפי הספר. לפיכך, השלטון המרכזי בבגדאד נמצא בחרדה גדולה משום שהטבח שהיה בעיר מוסול ביוני 2014 יתגמד לחלוטין אם "המונגולים החדשים" יצליחו להגיע לעיר הבירה. לפתע, רבים נזכרו בנפילת בגדאד לידי המונגולים בשנת 1258.

העיר בגדאד הייתה בירת הח'ליפות העבאסית החל משנת 758. בשיא פריחתה, העיר מנתה כמיליון תושבים והיא הפכה למרכז חשוב של השכלה ואמנות למרות ירידה בעוצמתה הצבאית לנוכח שליטתם של מצביאים טורקים וממלוכים על הח'ליפות. החשיבות של בגדאד הייתה שהיא היוותה מרכז של השראה דתית ותרבותית לכלל האומה האסלאמית של אותה עת. הפלישה המונגולית לעיראק החלה כבר בשנת 1238, אלא שהכוחות העבאסיים הצליחו להדוף את הכוחות המונגוליים פעם אחר פעם. רק לאחר שהמצביאים המונגוליים הצליחו לרכז כ-150,000 לוחמים, הם הטילו מצור על העיר שהחל בתחילת חודש פברואר 1258. לאחר 11 ימים בלבד של קרבות, ב-13 בפברואר 1258, נכנסו הצבאות המונגוליים לעיר בגדאד. כביטוי של השפלה למובסים, הח'ליף העבאסי של אותה עת נרמס למוות על-ידי פרשים מונגולים.

הכוחות המונגולים הפכו את העיר על-פיה במסע של הרס שיטתי ומכוון: מקורות היסטוריים שונים טענו שכמיליון בני-אדם נטבחו בעיר. אלפי רבים הוצאו להורג. אלפי נשים נאנסו. רבים מבני-משפחתו של הח'ליף הוצאו-להורג. כל בנייני הפאר, המסגדים, הארמונות והספריות נבזזו ונהרסו עד ליסוד. מאות-אלפי תעודות היסטוריות שהיו בספריות המקומיות הועלו באש או הושלכו לנהר יחד עם אלפים רבים של נרצחים. ההרס של העיר היה מוחלט. למעשה, העיר לא התאוששה מהחורבן עד לכיבושה בידי הכוחות הבריטיים שנכנסו לעיר בחודש מרס 1917.

הזיכרון ההיסטורי הזה מלווה את עיראק המודרנית גם בימים אלה משום שהריסתה של תרבות המתקדמת של בית עבאס בידי המונגולים, החזירה את הכלכלה המוסלמית מאות שנים לאחור. מבחינה יהודית, אפשר לציין, שבשל הריסתה של בגדאד, מרכז הכובד התרבותי-היהודי עבר באופן סופי למרכז אירופה לאחר יותר מ-1,000 שנות פריחה שעיצבו את הדת היהודית למשך דורות רבים עד לימנו אנו.

מה שמתרחש במזרח-התיכון ב-70 השנים האחרונות, הוא כולו מעשי ידי-אדם, בדומה למה שהתרחש באירופה עד לשנת 1945. הפעם אלה אינם כובשים זרים, אלא ברברים מקומיים המקדשים את המוות בשם דת המתחזה לדת שמימית המטילה על תושביה ומאמיניה אסון אנושי אחד על משנהו, פעם אחר פעם. צרור הפקודות והצווים ההלכתיים, לכאורה, אותם מפרסמים ארגוני הטרור האסלאמיים מראה בעליל על אורח-מחשבה מעוות שיש בו סימנים רבים לתרבות קרימינלית אינהרנטית. כשבוחנים את ההרכב האנושי של ארגון ISIS (או כפי שאחרים מכנים אותו, ISIL) מגלים שיש בו בוגרי מלחמת-האזרחים בסוריה, בני-העדה הסונית הממורמרת, אזרחים זרים, חברים לשעבר במפלגת הבעת' העיראקית ושרידים של חברי המיליציות השבטיות הסוניות ששיתפו פעולה עם השלטון השיעי בעיראק ועם הכוחות האמריקאים שפעלו נגד ארגון אל-קאעידה. ההרכב האנושי הזה, שהתגבש גם בעזרתו של כסף סעודי כדי להילחם בהשפעה השיעית בסוריה ובעיראק, הפך בתוך זמן קצר לארגון הטרור העשיר בעולם. הטלת אימה, טרור, טיהור אתני, אונס, ביזה, חטיפת נשים וילדות ומכירתן, שוד,הברחות סמים ועסקאות כלכליות מפוקפקות גם עם יריבים, משמשים כלים לגיטימיים להטלת מרות לשם צבירת כוח ועוצמה שהקשר שלהם לדת הוא מקרי בהחלט.

היסוד הקרימינאלי הוא המהות. הדת היא רק כלי כדי להעניק לגיטימציה שמימית למעשים הנתבעים ביותר המתרחשים ברחבי העולם האסלאמי - מקצהו האחד ועד לקצהו השני. ארגון "בוקו חראם" בניגריה, ארגון "אל-שבאב" בסומליה, ארגון "אבו סיאף" בפיליפינים, תנועת "החמאס" בעזה, ארגון "הטליבאן" באפגניסטן, "משמרות המהפכה" באיראן, ארגון "חיזבאללה" בלבנון, כנופיות "השביחה" העלוויות בסוריה וכל ארגוני "הג'יהאד העולמי" הפועלים בכל המרחב-האסלאמי מהווים עדות חיה ליסוד הקרימינאלי המלווה את התרבות האסלאמית במתכונתה החדשה במאה ה-21. אם כן הוא המצב, כנראה שאין מנוס מתהליך כפוי ועמוק של "דה-אסלאמיזציה" במזרח-התיכון בדומה למה שעברה גרמניה לאחר מלחמת העולם-השנייה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אויב בשער - מקונסטנטינופול ועד לשערי העיר בגדאד", מגזין המזרח התיכון, 26 ביוני 2014.