מי סייע לחמאס לבצע פשעי מלחמה

מאז שארגון החמאס תפס את השלטון בעזה, ב-14 ביוני 2007, תוך כדי חיסולם של מאות בני-אדם המזוהים אם ארגון הפת"ח, האוכלוסייה המקומית הייתה כפופה למרותו מתוך הבנה שהארגון הוא הריבון בעזה גם לאור הבחירות שנערכו בינואר 2006. לפיכך, בהתאם למצב הנתון הזה, ארגון החמאס בעזה, למרות היותו ארגון טרור, היה מחויב לעשות את כל המאמצים לשמור על האוכלוסייה המקומית תוך כדי הקפדה ברורה בנוגע לאספקת שירותים חיוניים מאוד כמו מזון, חשמל, מים, חינוך, בריאות ונושאים חשובים נוספים שנועדו לקיים חיים סבירים ככול האפשר.

מאחר, ועל עזה לא היה קיים איום צבאי כלשהו לא מצד מצרים ולא מצד ישראל, ניתן היה להעריך שארגון החמאס יעסוק בטיפול שוטף באוכלוסייה המקומית למען רווחתם של כלל התושבים - כולל המיעוט הנוצרי הזעיר שהתגורר בעזה. מאז שנת 2007, ארגון החמאס קיבל מיליארדי דולרים ממדינות שונות ומארגונים שונים שנועדו לתחזק את שלטונו בעזה לטובת כלל האוכלוסייה. מאות ארגונים בינלאומיים סיפקו כסף, מזון וציוד רפואי מתוך "הבנה" שהם מיועדים לצרכים אזרחיים. עשרות ארגונים לזכויות-אדם הצהירו שההגנה על האוכלוסייה המקומית בעזה עומדת "בעדיפות ראשונה" כחלק ממערך הומאני אוניברסאלי המוקדש כולו למען אנשים החיים תחת כיבוש - למרות שישראל נסוגה לחלוטין מעזה ב-11 בספטמבר 2005 במסגרת תוכנית-ההתנתקות.

במהלך השנים האחרונות, נשמעו מצד ארגונים לזכויות-אדם קריאות חוזרות ונשנות על מצבם הכלכלי הקשה של תושבי בעזה, למרות שהוזרמו לעזה מיליארדים רבים של דולרים וכן הם זכו לסיוע הומניטארי מצד ארגונים הפועלים באירופה, בארה"ב, באסיה ובמדינות מוסלמיות רבות. מידי פעם שמענו מצד גורמים מסוימים שאזרחי עזה מקבלים אספקת חשמל ומים למשך שעות בודדות בלבד בכל יום. ובכן, נשאלת השאלה, לאן נעלם כל הכסף הזה שהוזרם לעזה במשך 7 שנים רצופות? יתרה מזאת, עלינו לשאול איזה מדינות וארגונים העלימו עין - מתוך כוונת מכוון - בנוגע ליעד הסופי אליו הוזרמו כל הכספים האלה.

במסגרת המבצע הישראלי "צוק איתן" שהחל ב-8 ביולי 2014, התעמולה הערבית בעזה מסרה כי עד ל-24 ביולי 2014  נהרגו בעזה כ-700 בני-אדם. עוד נמסר מפי התעמולה הערבית שמרבית ההרוגים הם אזרחים. אם כך, נשאלת השאלה, לאן נעלמו אלפי "הלוחמים" של כל ארגוני טרור הפועלים בעזה שהיו אמורים להגן על האוכלוסייה המקומית?

מאז שהחמאס פתח במתקפת טילים על ישראל ובעיקר מאז שהחל המבצע הקרקעי הישראלי נגד מנהרות-הטרור ברצועה, התבררו שני הנתונים החשובים האלה: א) ארגון החמאס בעזה בנה מערך טילים התקפי בתוך השכונות האזרחיות על כל המשמע מכך. ב) ארגון החמאס בנה עיר תת-קרקעית מתחת לשכונות אזרחיות, הכוללת שרשרת ארוכה של מנהרות, מפקדות ובונקרים שנועדו להגן רק על הכוח הלוחם ומפקדיו ולא על האוכלוסייה המקומית.

על-מנת למנוע הרג של אזרחים בשעת מלחמה, ועל מנת ליצור מערכת של כללים ברורים אליהם כופפים גם ארגונים רדיקליים השולטים באזור טריטוריאלי מוגדר, עלינו לבצע חקירה מקיפה בנוגע לתפקידו של החמאס לאור המערכה האחרונה של יוני-יולי 2014. יתרה מזאת, עלינו לשאול, האם הארגונים הוולונטריים שפעלו למען תושבי עזה ולמען ארגון החמאס הבינו והזהירו מפני האסטרטגיה האזרחית של החמאס בעזה. עיסוק הולם ונאות בשאלות הללו, יבהיר לכול ארגוני הטרור הפועלים בעולם כולו שהם אינם חסינים לחלוטין גם אם הם פועלים תחת המטריה של "אזור כבוש", שהוא מושג אהוב על מרבית הארגונים לזכויות-אדם הפועלים, לכאורה, למען תושבי עזה ובנותיה. לפיכך, יש להעלות את נושאים החשובים האלה לבדיקה מקיפה בנוגע למלחמה האחרונה בעזה.

1. כשהחמאס פתח בהתקפת טילים על ישראל, האם הוא הכין את האוכלוסייה המקומית באופן אופטימאלי באמצעות בניית מערכות מיגון, מקלטים והוראות ברורות לשעת חירות. מאחר, והחמאס היה שותף לממשלת האחדות הפלסטינית, נשאלת השאלה האם ראש הרשות-הפלסטינית - אבו מאזן - הזהיר את החמאס מפני התוצאות העלולות לנבוע מהתקפת טילים אינטנסיבית על ישראל.

2. לאור העובדה שהחמאס בנה את כל המערך הצבאי המיליטריסטי שלו באזורים מאוכלסים, האם לראשי החמאס הייתה אסטרטגיה כלשהי שנועדה להגן על האוכלוסייה המקומית בעזה. אם לא - מדוע?

3. האם החמאס החליט, מתוך כוונת מכוון, להקריב את האוכלוסייה המקומית כולה רק למען שמירת שלטונו בעזה ורק למען שמירה על ביטחונם של חברי ארגון החמאס ושל שאר חברי ארגוני הטרור הפועלים בעזה? האם הארגונים לזכויות-אדם והמדינות התורמות הזהירו את החמאס מפני האסטרטגיה הזו? אם לא - מדוע?

4. בניית מערך הטילים והרקטות, וכן בניית מערך הביצורים והמנהרות מתחת לעיר עזה עלו מיליארדי דולרים. כמו כן, רכישת ציוד-לחימה, בניית מערך הברחות ותשלום לגורמים בינלאומיים ומקומיים, עלו ממון רב מאוד. לפיכך, נשאלת השאלה, האם המדינות והארגונים הבינלאומיים שתרמו לארגון החמאס ידעו שהכסף מוקדש כולו לבניית אסטרטגיה מיליטריסטית תוקפנית על חשבון יעדים אזרחיים?

5. האם המדינות התורמות והארגונים הבינלאומיים כולל הארגונים לזכויות-אדם, ידעו על הכוונה של ארגון החמאס לבנות מערך צבאי תוקפני בלב האוכלוסייה המקומית? מתוך עשרות אלפי האנשים שעסקו בסיוע ובתמיכה בעניין הפלסטיני בעזה, סביר להניח שרבים מהם היו חשופים באופן כלשהו למידע בנוגע למערך התוקפני של החמאס. לפיכך, נשאלת השאלה, מדוע הארגונים לזכויות-אדם לא הזהירו את האוכלוסייה המקומית מפני ההשלכות העתידיות הנובעות מבניית מערך צבאי תוקפני בלב שכונות אזרחיות?

6. האם הארגונים האלה, כולל הארגונים לזכויות-אדם, פנו לגורמים בינלאומיים על מנת-לעורר את תשומת-הלב העולמית לתוכניתו של החמאס? אם לא - מדוע לא? האם לארגונים האלה, כולל ארגונים לזכויות-אדם, יש אחריות ישירה - אישית או קבוצתית או ארגונית - לתוצאות שנבעו מבנייתו של מערך צבאי תוקפני בלב השכונות האזרחיות?

7. האם הסיוע הישיר או העקיף שהוענק לתושבי עזה בידי ארגונים אזרחיים בינלאומיים או מקומיים נועד לשחרר את ארגון החמאס מאחריות שלטונית כלפי האוכלוסייה המקומית, ובכך נוצר עודף כספי שהוקדש כולו לבניית מערך צבאי תוקפני בלב השכונות האזרחיות בעזה? האם הארגונים האלה היו מודעים לכך?

8. האם ההצהרות של כל הארגונים הבינלאומיים על מצוקתם של תושבי עזה, נבעו ממידע מבוסס, או שהארגונים הללו שימשו כלי-שרת בידי ארגון החמאס כחלק ממערך מתוכנן מראש שנועד לשחרר תקציבים גדולים יותר לבנייתו של מערך צבאי תוקפני בלב האוכלוסייה האזרחית? לפיכך יש לבדוק באופן הולם את כל ההצהרות של הארגונים האלה מאז שארגון החמאס תפס את השלטון בעזה ב-14 ביוני 2007.

9. האם ניתן להעמיד-לדין על סיוע לביצוע פשעי-מלחמה את אותם מדינות, קבוצות, ארגונים ואישים שסייעו לארגון החמאס ולשאר ארגוני הטרור בעזה לבנות את המערך הצבאי התוקפני בלב האוכלוסייה האזרחית?

10. האם בני-משפחותיהם של הטרוריסטים המוסלמים הפועלים בעזה ידעו שבבתיהם מאוכסנים אמצעי-לחימה קטלניים, כולל טילים, המיועדים לפוגע באזרחים ישראלים חפים-מפשע? אם הם ידעו, מדוע הם לא התאמצו להביע מחאה הולמת לנוכח הסיכון הרב הכרוך באחסון של אמצעי-לחימה בבתים פרטיים? האם ההגדרה של "חפים מפשע" כוללת גם את אלה שהסכימו לאחסן בבתיהם אמצעי-לחמיה קטלניים למרות שהם לא היו מעורבים באופן-ישיר בתוקפנות טרוריסטית נגד אזרחי ישראל? האם אישה, תושבת עזה, שהתחתנה עם טרוריסט מוסלמי הבינה את המשמעויות העתידיות הנובעות מהסכמתה לאחסן אמצעי-לחימה קטלניים? האם גם היא מוגדרת "חפה מפשע"?

11. האם הרטוריקה של ארגון החמאס המדברת על חיסול והשמדה בנוגע לישראל, עומדת בסתירה לחוק הבינלאומי? האם עצם השימוש בביטוים כאלה כלפי עמים אחרים יכול להיות מוגדר כ"פשע מלחמה"? אם כן, מהי הסנקציה המשפטית הראויה לביטויים כאלה בשעת מלחמה או בעיתות של רוגע?

12. אפילו אם תרמתם שקל אחד לתושבי עזה - המשמעות היא, שסייעתם לארגון החמאס לבנות מערך מיליטריסטי תוקפני בלב השכונות האזרחיות. כל שקל כזה, שיחרר את החמאס מאחריותו כלפי האוכלוסייה המקומית הנתונה למרותו, ובכך הוא ביצע פשע-מלחמה כפול - הן כלפי תושבי עזה והן כלפי תושבי מדינת-ישראל. מישהו חייב לתת את הדין על כך.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מי עזר לחמאס לבצע פשעי-מלחמה בעזה", מגזין המזרח התיכון, 24 ביולי 2014.

A madman who wants to start a war against Israel

לארגוני הטרור בעזה, לארגון חיזבאללה, לאיראן ולסוריה הייתה תוכנית מלחמה נגד ישראל שנראתה, על הנייר, כתוכנית מוצלחת מאוד. מאז מלחמת לבנון השנייה של 2006, איראן וחיזבאללה הגיעו למסקנה שלישראל אין מענה הולם לירי הרקטות לעבר העורף הישראלי. בתפיסה הערבית, העורף הישראלי הוא אחד ממרכיבי החולשה של מדינת-ישראל בדומה לחולשה של התקשורת הישראלית ושל המערכת המשפטית הפועלת לעיתים בניגוד לאינטרס הישראלי - זהו עניין שאינו מובן לחלוטין בקרב מקבלי ההחלטות במדינות הערביות ובארגוני הטרור.

שילוב של עורף בלתי-מוגן, תקשורת ביקורתית ואלימה מאוד ומערכת משפט הססנית ורופסת מהווים את היסודות עליהן נשענת טקטיקת הלוחמה של המדינות הערביות הרדיקליות נגד מדינת-ישראל. הזיהוי המדויק של מרכיבי החולשה של מדינת-ישראל כחברה דמוקרטית, גובשה ונוסחה היטב בידי אחמד יאסין, מייסד ארגון החמאס, שחוסל בידי ישראל ב-22 במרס 2004. אחמד יאסין למד היטב את ההיסטוריה העתיקה של ארץ-ישראל. אולם, במקום ללמוד את המשמעויות האמיתיות של הקיום היהודי בארץ-ישראל המשתרע לאורך של אלפי שנים, הוא בחר להתמקד בכמה אירועים היסטוריים כדי להצדיק את טקטיקת הלוחמה נגד ישראל שהתבססה כולה על מעשי טרור בשם רעיון הג'יהאד במטרה להביא לקיצה של מדינת-ישראל. אחמד יאסין בעצמו טען בשנת 2000 שתחזיתו בנוגע לישראל "מבוססת על בחינת ההיסטוריה והווה, דבר המאפשר לו לקבוע מאפיינים של העתיד" (ממר"י, 17 בפברואר 2000).

ברעיון המרכזי של אחמד יאסין יש פרדוקס גדול. דהיינו, אם קיצה של ישראל מוכתב וידוע מראש, מה הטעם לנקוט בפעולות טרור ובמעשי אלימות נגדה? מדוע מדינות-ערב וארגוני הטרור משקיעים עשרות מיליארדי דולרים מידי שנה המוקדשים לרכישת אמצעי לחימה, במקום להשקיע את הכסף בפיתוח כלכלי, חברתי ומדעי? כאן אנחנו נכנסים בעצם למימד הקרימינאלי של החשיבה הערבית-האסלאמית המבוססת כולה על אלימות לשם אלימות שהוא המרכיב החשוב ביותר בתרבות הערבית. במילים אחרות, האלימות היא כלי לגיטימי מועדף לפתרונן של מחלוקות ובעיות - החל מהתא המשפחתי וכלה ברמה הלאומית והבינלאומית. אין תימה איפה, שהעולם-המוסלמי כולו, על 57 מדינותיו, סובל מאלימות, מטרור, מביזה, מאונס, מרצח ומטבח בממדים מחרידים. רק אירופה הברברית, עד לשנת 1945, יכולה להתחרות בהצלחה בממדי האלימות האסלאמית של המאה ה-21. בדומה לארגונים רדיקאליים ולתפיסות אידיאולוגיות קטלניות שהיו רווחות בעשורים האחרונים ברחבי-העולם, אפשר לציין שהאידיאולוגיה המיליטאנטית של ארגון החמאס, היא גם הסיבה לקריסתו של הארגון בשנה האחרונה, משום שמרבית המרץ האנושי הוקדש למימושה של האידיאולוגיה הקטלנית על חשבון משימות חשובות יותר.

אם בודקים נתונים אחדים בנוגע למבצע "צוק איתן" שהחל ב-8 ביולי 2014, מגלים את התמונה הבא: מה-13 ביוני ועד ל-8 ביולי 2014, נורו לעבר ישראל יותר מ-200 טילים בידי טרוריסטים מוסלמים מארגונים שונים הפועלים ברצועת-עזה. מאז שהחל המבצע האווירי של ישראל, נהרגו יותר מ-225 בני-אדם בעזה - יותר ממחציתם היו מעורבים בפעילות טרוריסטית נגד ישראל; כמו כן, יותר מ-1,500 בני-אדם נפצעו; כ-400 בתים של טרוריסטים נפגעו ונהרסו; התשתית הטרוריסטים של הארגונים הפועלים בעזה נפגעה באופן קשה במהלומות אוויריות יומיומיות; כ-50,000 תושבים עזבו את בתיהם; התשתית האזרחית בעזה נפגעה גם היא באופן קשה. כ-15 אחוזים מהטילים שנורו לעבר ישראל נחתו בעזה - סביר להניח שהם גרמו להרוגים ולפצועים בקרב המקומיים בעזה.

במונחים מזרח-תיכוניים, המספרים האלה נראים זניחים לחלוטין. כך למשל, בשבוע אחד של לחימה, (בתחילת יולי 2014) בתימן, בפקיסטן ובעיראק נהרגו אלפי בני-אדם וכ-2,500,000 בני-אדם הפכו לפליטים חסרי-כל. זהו רק קצה הקרחון של מה שהמתחולל באזורים נוספים ברחבי העולם-המוסלמי בחודש הרמדאן של 2014.

מנגד, לעבר ישראל נורו יותר מ-1,350 טילים; אחדים מהם הגיעו עד לאזור הכרמל; כ-25 ישראלים נפצעו באופן ישיר מנפילת טילים; אזרח ישראלי נהרג מפצצת-מרגמה בעוטף עזה; הנזק שנגרם לישראל הוא זניח לחלוטין במונחים של עימותים צבאיים - וטוב שכך.

ל"ישויות" האסלאמיות הרדיקליות הפועלות נגד ישראל הייתה "תוכנית-עבודה" מסודרת מאורגנת שמטרתה הייתה למוטט לחלוטין את הנקודה-התורפה הישראלית על-פי התפיסה הערבית שהחלה למעשה להתפתח כבר משנת 1948. במילים אחרות, בהתאם לאידיאולוגיה הזו נאמר, ש"אומנם לישראל יש צבא חזק, אך החברה הישראלית היא חלשה, מתפוררת ולא מלוכדת". תילי תילים של מאמרים וספרים נכתבו על ישראל בעניין הזה מאז מלחמת-השחרור הישראלית. גורמי הלכידות הישראלית שנבנו לאורך 150 השנים האחרונות, נראו בעיני התעמולה הערבית כגורמי חולשה היכולים למוטט את מדינת-ישראל בקלות רבה וללא כל מאמץ מיוחד. מלחמת-ששת הימים של 1967, היא דוגמא מובהקת לתפיסה הערבית הזו שבאה לידי ביטוי במאות מאמרים שנכתבו בעיתון אל-אהראם המצרי עד למלחמה ואף לאחריה. הלקח המר שמצרים למדה במלחמת יום-הכיפורים, זירז תהליכים רבים שהבשילו להסכם-השלום שנחתם בין שתי המדינות בחודש מרץ 1979. הסכם שלום עם ירדן נחתם באוקטובר 1994. שקט שורר גם ברמת-הגולן לאחר המהלומה שספגה סוריה במלחמת יום-הכיפורים. בגבול הלבנוני שורר שקט יחסי לאחר מלחמת לבנון השנייה של 2006. ובאזורים רבים ביו"ש התושבים מנהלים אורח-חיים תקין לאחר מבצע "חומת מגן" של 2002.

המשמעות האמיתית של השקט היחסי השורר בגבולותיה של ישראל, באה לידי ביטוי בכך שהשקט הושג רק לאחר עימות צבאי שבמהלכו האויב שילם מחיר כבד בנפש, בציוד ובתשתיות. בכל העימותים האלימים שהיו בין ישראל לשכנותיה, שלאחריהם הושג שקט יחסי, האויב הוא שפתח בעימות מזוין שגבה ממנו מחיר בלתי-נסבל. כך היה במלחמת יום-הכיפורים, כך היה במלחמת לבנון השנייה וכך היה באינתיפאדה השנייה שהחלה בשנת 2000. בכל העימותים האלה -  המדינתי (מצרים וסוריה), הארגוני (חיזבאללה) והטרוריסטי-עממי (טרור המתאבדים) - המסקנה הייתה, פחות או יותר, אותה מסקנה. ארגון החמאס בעזה חייב להגיע לאותה מסקנה בעקבות המערכה האחרונה של יולי 2014.

על-מנת לממש את יעדיה של האסטרטגיה הערבית הרדיקאלית נגד ישראל, התגבשה תוכנית מלחמתית שהמרכיב העיקרי בה היה פגיעה אנושה בעורף הישראלי. במילים אחרות, הרג המוני של אזרחים ישראלים מהווה מטרה ראויה שנועדה למוטט את היכולת הישראלית להגיב באופן הולם. לשם כך, נבנה מאגר עצום של טילים מסוגים שונים שנועדו לכסות את כל המרחב הישראלי, ובכך להשיג עליונות טקטיקת למרות עוצמתו של חיל-האוויר הישראלי. עשרות מיליארדים של דולרים הושקעו בתחום הזה -  החל מרכישת טילים וכלה בבניית ביצורים תת-קרקעיים עצומים. כך למשל, בעקבות המסקנות של ארגון חיזבאללה מהמערכה של 2006, יועצים שיעים מאיראן ומלבנון הגיעו לעזה במטרה לסייע בתכנון הטקטיקה החדשה לטובת הארגונים האסלאמיים הפועלים נגד ישראל. במסגרת הזו גם גובשה "תוכנית מלחמה יומית" נגד ישראל שנועדה להעניק לארגונים אורך-נשימה ממושך יותר בעימות עם ישראל עד שתושג הצלחה כלשהי שתשרת את המטרות העתידיות של ארגוני הטרור בעזה.

בדומה למדינות-ערב עד לשנות ה-70 של המאה הקודמת, כל האנרגיה והאנושית והיכולת הפיננסית של ארגוני הטרור הוקדשו למען מטרה צבאית טקטית, וזאת על חשבון צרכים אזרחיים כמו חינוך, תרבות, מדע, תשתיות, אספקת מים, אספקת חשמל, מזון ועוד. מרבית המדינות הערביות הן מדינות קורסות ובלתי מתפקדות - אך התולדה לכך נטועה היטב בהתנהגותן הלאומית והצבאית בשנות ה-50 וה-60 של מאה הקודמת. במילים אחרות, באידיאולוגיה מיליטנטית כלשהי יש מרכיב חשוב של הרס עצמי המביא לקריסתם של ארגונים ומדינות. הדוגמא האירופאית הברברית, עד לשנת 1945, מהווה דוגמא מובהקת לקריסתן של מדינות שנבנו מאידיאולוגיות מיליטנטיות וגזעניות בדומה לארגוני הג'יהאד הפועלים כיום במזרח-התיכון.

ההתמודדות הישראלית עם הטקטיקה החדשה של הארגונים הרדיקליים הייתה באמצעות פיתוח אמצעי-הגנה על העורף כדוגמת "כיפת-ברזל" וגיבוש כללי התנהגות של החברה האזרחית בשעת מלחמה - כיאה למדינה דמוקרטית ושוחרת-שלום. למרות ירי הטילים המסיבי לעבר ישראל, מרבית האזרחים ניהלו חיים שגרתיים ככול האפשר תחת המגבלות הקיימות. בכך, כולנו הצלחנו למוסס לחלוטין את טקטיקת הלוחמה של האויב שהתגבשה בעשור האחרון. הסבל הנורא שארגוני הטרור הצליחו להמיט על האוכלוסייה המקומית בעזה, צריך לאותת לכול האויבים באזור ש"מטורף מי שרוצה לפתוח במלחמה נגד ישראל". במילים אחרות, מי שבוחר לחיות תחת מסגרות אסלאמיות קרימינליות, עליו לשאת באופן אישי בתוצאות הנובעות מבחירתו ללא בכיות וללא תלונות.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מטורף מי שרוצה לפתוח במלחמה נגד ישראל", מגזין המזרח התיכון, 17 ביולי 2014.

מדוע ארה"ב מבצעת פעולות ריגול בגרמניה

ב-4 ביולי 2014, מסרו גורמים רשמיים בגרמניה על חשיפתה של פרשת-פרשת ריגול חמורה בה היה מעורב עובד בשירות-המודיעין של גרמניה (BND) שנחשד בהעברת מידע לשירותי-המודיעין של ארה"ב. עיתוי הפרסום של הפרשה החמורה לא היה מקרי. סביר להניח שהעיתוי הוחלט בעצה אחת עם הקנצלרית של גרמניה, אנגלה מרקל, דווקא ביום בו נחגג יום-העצמאות על-מנת לאותת לאמריקאים על מורת-רוחם של הגרמנים כלפי מעשיה של ארה"ב במדינתם. לאורך כל השנה האחרונה, התקשורת הגרמנית עסקה בפרשת המעקבים שניהלו האמריקאים באמצעות ה-NSA  - הסוכנות לביטחון לאומי - אחרי אזרחים גרמנים ובמיוחד לאחר הגילוי "המרעיש" שהאמריקאים עקבו אחרי אנגלה מרקל באמצעות האזנות לטלפון הסלולרי שלה.

על-פי מה שנחשף עד כה נודע, שאזרח גרמני שהועסק בתפקיד זוטר באגף הדואר של ה-BND חשוד במסירת מסמכים חסויים שעסקו בדיוני הוועדה שהוקמה לבדיקת פרשיות המעקב של ה-NSA בגרמניה לאורך השנים האחרונות. כמו כן נמסר מפי מקורות רשמיים שהעובד העביר במשך השנתיים האחרונות מאות מסמכים עליהם הוא קיבל תשלום בסכום של 25,000 אירו בסך-הכל. הסכום הזניח הזה למעשה מעיד על איכותו הלא-מרשימה של המידע שהועבר לאמריקאים.

אחדים מאתרי החדשות בגרמניה לא הצליחו להימנע משימוש בביטויים אנטישמיים נושנים כדאי לתאר את מעשה-הבגידה והתשלום שנלווה לכך. בשפה הגרמנית קיים ביטוי בשם Judaslohn המתאר "תשלום-בגידה" על-פי המקרה של "יהודה איש קריות" שהסגיר את ישו לשלטונות הרומאים תמורת "בצע-כסף" שנמסר לו מידי כוהני בית-המקדש שבירושלים. הביטוי Judas הפך לשם נרדף "ליהודי" הראוי לכול גנאי בשל בגידתו של יהודה איש קריות. במילים אחרות, האירוע ההיסטורי הזה הפך לתיאור של אומה שלמה כמאפיין מרכזי של העם היהודי. יתרה מזאת, לאורך מאות שנים, הביטוי הפך לכלי תיאולוגי-אירופאי ששימש עילה מוצדקת לרדיפתם ולרציחתם של אין-ספור יהודים עד לפיתרון הסופי הידוע בסגנון הגרמני.

בעקבות חקירה אינטנסיבית שניהלו הרשויות בגרמניה בנוגע למקרה, התגלה שאדם נוסף, הקשור למשרד-הביטחון הגרמני, חשוד בהעברת מידע מודיעיני לגורמים אמריקאים נוספים. ובכן, כאן נשאלת השאלה, בשביל מה האמריקאים היו צריכים את כל הפרשות האלה על הגב הרעוע שלהם - בעיקר לאור מעמדה המעורער של ארה"ב בעיני מדינות רבות בעולם?

מיד עם פרסום הפרשה הראשונה, מרקל יצאה בדרכה לסין לביקור מדיני חשוב שנועד לחזק את הקשרים בין שתי המדינות. הביקור הזה היווה הזדמנות נאותה למרקל להתרחק מעט מהקלחת הפוליטית הרותחת של ברלין ולהימנע משאלות קשות העלולות להעכיר עוד יותר את היחסים בין גרמניה לארה"ב. בדומה לישראל, גם במקרה הזה, הממשל הנוכחי של ארה"ב תחת נשיאותו של אובמה, הצליח לחבל בקשרים עם אחת מהמדינות הידידותיות ביותר של ארה"ב באירופה. דהיינו, במקרה אחד ארה"ב הפעילה מרגל במודיעין הגרמני, ובמקרה השני ארה"ב הפעילה מרגל בצבא הגרמני. סביר להניח ששני המרגלים הזוטרים האלה לא סיפקו מידע רב-ערך שאי-אפשר היה להשיגו באמצעים אחרים - קצת פחות רועשים. הרי האמריקאים אלופים ב"שיחות רקע", תמימות לכאורה, עם כל מיני גורמים מכל שכבות החברה ומכל המגזרים הביטחוניים והאקדמיים. כמובן שהדבר נכון במיוחד בנוגע ישראל כשם שהוא נכון גם לגרמניה. אני מקווה שהמשפט מספיק ברור בנוגע להתנהלות האמריקאית בישראל שלעיתים גובלת בהתנהלות שערורייתית.

כמובן, שהתירוץ האמריקאי למעשים הללו מתבטא בדרך-כלל במושג הבלתי-מחייב בדמותו של ה"אינטרס הלאומי האמריקאי" שהוא רחב כמו רוחבה של התבל כולה. ובכן, מה בעצם האמריקאים מחפשים? לאמריקאים יש אמצעים מרשימים ביותר שתפקידם לאסוף מידע במגוון רחב של נושאים כמו, טרור (כמובן), צבא (ללא כל ספק), מדע (רצוי מאוד), תעשייה, כלכלה, מסחר, דעת-קהל, מידע פוליטי, מידע חברתי, מידע אישי ועוד נושאים מגוונים שהקשר שלהם לביטחון הלאומי האמריקאי הוא קלוש ביותר. אין כמעט אות דיגיטלי אחד היוצא לאוויר-העולם שאינו נאסף בידי אחת מסוכנויות המודיעין האמריקאי - ויש רבות כאלה.

על-מנת להבין טוב יותר את ההתנהלות המודיעינית האמריקאית, התפרסם מידע בו נמסר שתשעה מתוך עשרה אמריקאים שהתנהל אחריהם מעקב, לא היה להם כל קשר לפעילות עוינת כלשהי נגד האינטרסים הביטחוניים של ארה"ב. במילים אחרות, היכולת המרשימה של ארה"ב לאסוף מידע, מנוצלת לצרכים שאינם עולים בקנה אחד עם הצרכים הביטחוניים של ארה"ב. אם היכולת הזו מנוצלת כלפי אזרחים אמריקאים, אפשר להעריך מה האמריקאים עושים במדינות זרות בשם האינטרס הלאומי. כאשר התפרסמו ידיעות במהלך השנה אחרונה על היקף המעקב האמריקאי אחרי אזרחים גרמנים, הזעם והכעס הציבורי כלפי האמריקאים היה גדול - וברוב המקרים הכעס היה מוצדק. הלחץ הציבורי היווה עילה נאותה לפתוח בחקירה שנוהלה בידי הרשויות הגרמניות במטרה לבחון את היקף התופעה של הפעילות האמריקאית בגרמניה. סביר להניח שהחקירה שנפתחה בגרמניה עוררה דאגה רבה בארה"ב. גיוסו של עובד זוטר במודיעין הגרמני, מראה בעליל על שיקול-דעת לקוי של הסוכנויות האמריקאיות העוסקות בגיוס מרגלים ומשתפי-פעולה.

מה בעצם ארה"ב מחפשת בגרמניה? אפשר להעריך באופן מדויק שהיא מחפשת הכל. יש לכך גם רקע היסטורי לאור מלחמת העולם-השנייה, משום שהאמריקאים לא ממש סומכים על הגרמנים לאור הלקח ההיסטורי. לדידם של האמריקאים, אף פעם אי-אפשר לדעת מתי "הפיוז" של הגרמנים יתפוצץ - עניין העלול להגביר את המתח הבינלאומי לשיאים חדשים. מאידך, היכולות הגרמניות בתחום הכלכלי והצבאי ומעמדה המיוחד של גרמניה באיחוד האירופאי, הופכים אותה ליעד מועדף לריגול גם מצד "ידידה" כמו ארה"ב.  סביר להניח שלא נעלם מעיני האמריקאים המאמץ המוגבר של גרמניה המתבטא בפיתוח  יכולות צבאיות מרשימות - כולל חידוש פרויקטים צבאיים שנכשלו בשנים האחרונות. יתרה מזאת, סביר להניח שהאמריקאים זיהו את "המוטיבציה הגרמנית" להרחיב את מעורבותה של גרמניה בסכסוכים צבאיים ברחבי-העולם. הד מוגבר לכך היה אפשר למצוא בדבריהם של הנשיא הגרמני ושל שרת-הביטחון של גרמניה שנאמרו במהלך השנה האחרונה בהזדמנויות שונות.

ועם כל זאת, ההתנהלות האמריקאית בגרמניה הייתה כמו של "פיל בחנות חרסינה". כך למשל, נודע שסוכנים אמריקאים התחברו לשרתים של מוסדות מחקריים כדי לנהל מעקב אחרי גורמים מסוימים כאילו הדבר נעשה בשם המוסד האקדמי. כמו כן, האמריקאים ניהלו מעקב אחרי חוקרים ועיתונאים שיש להם זיקה כלשהי לנושאי ביטחון, טרור וצבא. כך למשל, חוקרים העוסקים באיסוף מידע בנוגע לטרור אסלאמי לצורך עבודתם האקדמית או העיתונאית היוו יעד למעקב בשם האינטרס הלאומי האמריקאי. לפחות במקרה אחד נודע שפגישה שנערכה בין עיתונאי לבין גורמים רדיקליים באפגניסטן, היוותה עילה נאותה לבצע מעקב הדוק אחרי העיתונאי לאורך תקופה ממושכת.

בקרב ראשי המערכת הביטחונית של גרמניה קיימת תחושה חזקה מאוד שיתגלו עובדים נוספים שגויסו בידי המודיעין האמריקאי. סביר להניח שהודעה בנוגע לתחושה הזו תתפרסם כבר בימים הקרובים כדי לאותת לאמריקאים ששירותי המודיעין הגרמנים מתוכננים לבצע בדיקה עמוקה, מקיפה ורצינית כדי שמקרים כאלה לא יחזרו על עצמם.

הגילויים של השנה האחרונה הביכו את האמריקאים. אולם, אין ספק בכך שהאמריקאים ימשיכו לעקוב בהתמדה אחרי מדינות ידידות עם מגבלות מסוימות -  הן משום שיש להם יכולות לעשות את זה והן בשל "האינטרס הלאומי האמריקאי" המורחב שמשמעותו האמיתית היא "לדעת הכל". גרמניה, ישראל ומדינות נוספות אינן יוצאות מהכלל הזה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מדוע ארה"ב מתאמצת לבצע פעולות ריגול בגרמניה", מגזין המזרח התיכון, 10 ביולי 2014.

טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש יוני 2014

חודש יוני 2014 היה אחד מהחודשים הקשים ביותר שידע המזרח-התיכון בשנים האחרונות עם יותר מ-12,000 הרוגים בפיגועי טרור אסלאמיים ובאלימות אסלאמית שחצתה גבולות טריטוריאליים וגבולות מוסריים רבים. מאז שארגון דאע"ש (מדינת האסלאם בעיראק ובאל-שאם) הצליח לכבוש את העיר מוסול, ב-9 ביוני 2014, נפתח מסע של טבח והרג שיטתי של אלפי חיילים, פקידים ואזרחים שפעלו בשמה של הממשלה השיעית של נורי אל-מאלכי בבגדאד. כמו כן, מאות טרוריסטים מוסלמים חברי הארגון פשטו על בתי התושבים למטרות ביזה ומעשי אונס אכזריים של מאות נשים שיעיות וסוניות. עשרות נאנסות התאבדו לאחר המעשה. מייד לאחר כיבושה של צפון עיראק בידי הארגון, החלה מלאכת הריסתם של אתרים דתיים המזוהים עם העדה השיעית המתגוררת בצפון עיראק. בעקבות האירועים האלימים הללו, כמיליון תושבים ברחו מהעיר מוסול לעבר העיר בגדאד ואלפים רבים נוספים ניסו למצוא מקלט גם באזורים הנמצאים בשליטתה של הממשלה הכורדית בחבל האוטונומי. על-פי הערכות של גורמים תקשורתיים עצמאיים בעיראק, במהלך התקופה הנדונה נהרגו יותר מ-5,400 בני-אדם - כולל טרוריסטים מוסלמים חברי ארגון דאע"ש (ISIS).

בניגריה נהרגו יותר מ-1,000 בני-אדם בשורה ארוכה של פיגועי טרור קטלניים שהתבצעו בידי טרוריסטים מוסלמים מארגון "בוקו חראם" ובפעילות צבאית יזומה של הצבא הניגרי נגד חברי הארגון. עשרות רבות של אזרחים נרצחו בידי חברי הארגון בשל צפייה במשחקי המונדיאל; בפקיסטן ובאפגניסטן נערכו מבצעים צבאיים רחבי-היקף נגד טרוריסטים מוסלמים מארגון הטליבאן שבמהלכם נהרגו מאות טרוריסטים מוסלמים; בתימן נהרגו יותר מ-800 בני-אדם בקרבות קטלניים בין טרוריסטים מוסלמים סונים לבין טרוריסטים מוסלמים שיעים הפועלים בצפון המדינה, וכן בהתקפות אוויריות של הצבא התימני על יעדי טרור שיעים; בסומליה נערכו מבצעים צבאיים נגד ארגון "אל-שבאב" בשיתופם של כוחות צבאיים מ"האיחוד האפריקאי" הפועל לצד ממשלת סומליה; בקניה נטבחו למוות יותר מ-100 בני-אדם בידי טרוריסטים מוסלמים מארגון "אל-שבאב" על-רקע מעורבותה של קניה במלחמה נגד הארגון הפועל בסומליה; פיגועים קטלניים רבים התבצעו בידי טרוריסטים מוסלמים גם בסודאן, בפיליפינים, בסין, במצרים, בלוב, בקמרון, בקווקז ובמקומות נוספים במרחב האסלאמי כולו.

ב-12 ביוני 2014 נרצחו 3 תלמידים ישראלים בידי טרוריסטים מוסלמים מארגון החמאס דקות אחדות לאחר חטיפתם מאזור גוש-עציון. בעקבות המבצע הצבאי הנרחב לאיתורם, כנופיות ערביות התעמתו עם חיילי צה"ל. במהלך העימותים הללו נהרגו לפחות 6 מוסלמים - רובם חברי כנופיות ערביות שניסו לשבש את הפעילות המבצעית לאיתורם של שלושת התלמידים הישראלים - עד למציאת גופותיהם לאחר 18 ימים של חיפושים. ב-1 ביולי 2014, נודע על הריגתו של נער מוסלמי, בן 16 תושב שועפט, בידי טרוריסטים יהודים כנקמה על רצח שלושת התלמידים הישראלים. האירוע הרצחני הביא לפרץ של עימותים קשים בין כוחות-הביטחון של ישראל לבין כנופיות ערביות אלימות הפועלות במזרח-ירושלים, באזור "המשולש", בנגב ובצפונה של מדינת-ישראל. ברמת הגולן נהרג ילד בן 15 מטיל שנורה בידי חיילים סורים. בתגובה לירי, צה"ל ערך התקפה יזומה על עמדות צבאיות סוריות שבמהלכה נהרגו 4 חיילים סורים.

במהלך התקופה הנדונה, נורו לעבר ישראל יותר מ-100 טילים בידי טרוריסטים מוסלמים הפועלים מרצועת-עזה. גם באירועים הללו, צה"ל הגיב בפעילות אווירית מוגברת נגד יעדי טרור בעזה במטרה להפסיק את הירי. במהלך התקופה הנדונה, נהרגו בעזה לפחות 5 טרוריסטים מוסלמים בפעילות צבאית ישירה של ישראל.

בסיכומו של דבר, בחודש יוני 2014 נהרגו 12,499 בני-אדם; בחודש מאי 2014 נהרגו 8,530 בני-אדם; בחודש אפריל 2014 נהרגו 6,755 בני-אדם; בחודש מרס 2014 נהרגו 7,040 בני-אדם; בחודש פברואר 2014 נהרגו 7,422 בני-אדם ובחודש ינואר 2014 נהרגו 10,540 בני-אדם. בחודשים ינואר-יוני 2014 נהרגו 52,796 בני-אדם בעשרות-אלפי פיגועי טרור אסלאמיים ובאלימות אסלאמית. לשם השוואה, בשנת 2013 נהרגו 91,110 בני-אדם; בשנת 2012 נהרגו 59,232 בני-אדם; בשנת 2011 נהרגו 40,134 בני-אדם ובשנת 2010 נהרגו 29,831 בני-אדם.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - יוני 2014

מדינה:	הרוגים:	פצועים: (אומדן בלבד)
עיראק:	5,456 (כולל טרוריסטים מוסלמים)	10,000
סוריה:	2,031 (לא כולל טרוריסטים מוסלמים)	4,000
ניגריה - טרור אסלאמי:	1,158 (כולל טרוריסטים מוסלמים)	4,000
אפגניסטן:	1,031 (רבים מהם טרוריסטים מוסלמים)	2,000
תימן:	887 (כולל טרוריסטים מוסלמים שיעים וסונים)	2,000
פקיסטן:	641 (רבים מהם טרוריסטים מוסלמים)	2,000
סומליה:	455 (רבים מהם טרוריסטים מוסלמים)	2,000
סודאן:	311 (כולל חבל דארפור)	מאות
קניה טרור אסלאמי	138 (רבים מהם אזרחים)	מאות
הרפובליקה של מרכז אפריקה:	70 (דיווח תקשורתי בלבד)	--
מצרים:	55	--
לוב:	47	--
קמרון - טרור אסלאמי:	40 (כולם טרוריסטים מוסלמים)	--
פיליפינים - טרור אסלאמי:	31 (בדרום המדינה)	--
דרום-סדואן:	17 (דיווח תקשורתי בלבד)	--
סין - טרור אסלאמי:	13 (כולם טרוריסטים מוסלמים)	--
רוסיה - קווקז:	10	--
בנגלדש:	9	--
הודו קשמיר:	9	--
לבנון:	8	--
מאלי:	6 (כולל חיילי או"ם)	--
איראן:	3 (חיילים)	--
טוניסיה:	2 (חיילים)	--
תאילנד - טרור אסלאמי:	1 (בדרום המדינה)	--
עזה - טרור:	6 (5 מהם טרוריסטים מוסלמים שנהרגו בתאונת עבודה + ילדה מטיל שנורה בידי טרוריסטים מוסלמים)	--
ישראל - עזה:	1 (ישראלי שמת מפצעיו בעקבות מבצע עמוד ענן)	--
ישראל - עזה:	5 (4 מהם טרוריסטים מוסלמים)	--
הרשות הפלסטינית - טרור:	1 (מירי של שוטרים פלסטינים)	--
ישראל - הרשות הפלסטינית:	3 (תלמידים ישראלים שנחטפו ונרצחו)	--
ישראל - הרשות הפלסטינית:	6 (5 מהם טרוריסטים מוסלמים)	--
ישראל - סוריה:	1 (ילד ישראלי בן 15)	--
ישראל - סוריה:	4 (חיילים סורים בתגובה להרג הילד)	--
תימן - חיסולים ממוקדים אמריקאים:	9	--
פקיסטן - חיסולים ממוקדים אמריקאים:	22	עשרות
אפגניסטן - חיילי נאט"ו:	12	עשרות
סה"כ:	12,499 הרוגים	26,000 פצועים

חיסולים-ממוקדים אמריקאים:

במהלך חודש יוני 2014 נהרגו בתימן 9 טרוריסטים מוסלמים בחיסולים-ממוקדים אמריקאים. בחודשים ינואר-יוני 2014 נהרגו 95 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים שהתבצעו בתימן.

במהלך התקופה הנדונה נהרגו בפקיסטן 22 טרוריסטים מוסלמים בחיסולים-ממוקדים אמריקאים. בחודשים ינואר-יוני 2014 נהרגו 33 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים נערכו בפקיסטן.

כמו כן, במהלך החודש נהרגו 12 חיילים נאט"ו בפעילות מבצעית באפגניסטן. מתחילת שנת 2014 נהרגו באפגניסטן 44 חיילי נאט"ו - רובם חיילים אמריקאים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - המספרים המדהימים של חודש יוני 2014", מגזין המזרח התיכון, 7 ביולי 2014.