החטופים והתקשורת הישראלית והבינלאומית

שלושה תלמידים ישראלים נחטפו ב-12 ביוני 2014 באזור גוש עציון בידי טרוריסטים מוסלמים מארגון החמאס הפועל ביהודה ושומרון תחת המטריה של הרשות הפלסטינית של אבו-מאזן (מחמוד עבאס). המשפט הקצר הזה מכיל בתוכו עולם שלם של מושגים, הנחות ודעות שיש להם קשר ישיר הן להיבטים מקומיים והן להיבטים אזוריים עמוקים. אפשר לפרק את המשפט הזה להיבטים של מוסר, דת, טריטוריה, גיאוגרפיה, תרבות, תקשורת וקדושת-החיים, ועדיין לא להבין עד הסוף את המניע ההגיוני לחטיפתם של שלושה תלמידים כשם שאי-אפשר לתת הסבר הגיוני אחד להריגתם של 50 בני-אדם שנטבחו בידי טרוריסטים מוסלמים מארגון "אל-שבאב", בשעה שאזרחים תמימים צפו במשחקי המונדיאל על חוף-הים בקניה. במהלך שבוע האחרון (19-12 ביוני 2014), נהרגו אלפי בני-אדם בפיגועי טרור קטלניים ובאלימות אסלאמית שהתבצעו בכל המרחב האסלאמי האלים והמוכר לנו היטב - מפקיסטן במזרח ועד ללוב במערב. ההוצאות-להרוג של מאות חיילים ושוטרים בעיראק בידי טרוריסטים מוסלמים מיקדו את תשומת-ליבה של התקשורת הבינלאומית על מה שנעשה באזור העיר מוסול ועל מעשיהם של הארגונים האסלאמיים (ISIS) שגילו אכזריות המזכירה מראות מתקופת מלחמת-העולם השנייה. אלה הברברים החדשים של המזרח-התיכון לשנה הקרובה. מה שקורה בימים אלה בעיראק אפשר להגדירו כמלחמת-דת עצומת ממדים עם השלכות אזוריות מרחיקות-לכת. מאות מיליארדי דולרים של ארה"ב שהושקעו בעיראק ירדו לטמיון בימים ספורים בלבד. המדינה הירדנית הקרובה אלינו לכודה כעת בין שתי ישויות מתפוררות - סוריה ועיראק -  ועם מיליוני פליטים חדשים מדי שנה העלולים לשמש דלק להבערת הממלכה.

לפיכך, הידיעה על חטיפת שלושת התלמידים הישראלים נבלעה בשלל האירועים האלימים והקשים-מנשוא ששטפו את המזרח-התיכון בשבועות האחרונים. אולם, למען ההגינות, אפשר לציין שהנושא קיבל סיקור תקשורתי בינלאומי במידה הראויה למרות הנושאים הקשים ששטפו את התקשורת בינלאומית בענייני אוקראינה, המזרח-התיכון, אפריקה ובנוגע למשחקי המונדיאל. ועם זאת, לפני שאנחנו באים בטענות כלפי העולם, אולי כדאי מאוד לבדוק את ההתנהלות התקשורתית שלנו הן כלפי עצמנו והן בנוגע לאירועים חשובים מאוד המתרחשים מסביבנו ובמקומות נוספים חשובים לא פחות.

אי-אפשר היה להתעלם מהתנהגותן המדהימה של משפחות החטופים בהשוואה להתנהלות ההיסטרית של התקשורת הישראלית שהגיעה לשיאים חדשים - שהזכירו לנו את התנהלותה המופקרת בתקופת מלחמת לבנון השנייה. במשך ימים ארוכים לא היה מידע חדש בפרשת החטיפה. אולם, התקשורת הישראלית, בעיקר הטלוויזיה, הטביעה את עצמה בים של מלל אינסופי שחזר על עצמו באמצעות עשרות אורחים שהגיעו לאולפני-החדשות - אך אלה לא באמת חידשו לנו מאומה. האובססיה המילולית הזו למעשה יצרה כותרות שהלהיטו את הרוחות בקרב הציבור הישראלי - בעיקר בין הימין (לכאורה) לשמאל (לכאורה) או בין תושבי המרכז לבין תושבי יו"ש. לוויכוח הטיפשי הזה היו שותפים גם דוברים מימין וגם דוברים משמאל שביקשו להצדיק הנחות אידיאולוגיות מסוימות, אולם בכך הם יצרו דו-שיח של חרשים על חשבון הציבור כולו שלא תרם להרגעת הרוחות כמתבקש בימים אלה ובשאר הימים.

בגלל האירוע הקשה הזה - של חטיפת ילדים בידי טרוריסטים מוסלמים - כל צד הרגיש שהוא נכנס לסוג של מגננה הדורשת ממנו להשתמש בביטויים שאין להם קשר ממשי למציאות הישראלית ההגיונית והסבירה. כך למשל, העימות המיותר בין ח"כ מירי רגב לח"כ חנין זועבי יצר תגובה ילדותית של בוז'י הרצוג, יו"ר מפלגת העבודה, שפרסם הצהרה בנוגע לדבריה של זועבי במילים האלה: "אמירותיך מזיקות לשלום כמו (פעולות של) תג מחיר". כאילו חטיפתם של תלמידים בידי טרוריסטים מוסלמים משתווה לריסוס כתובות על הקיר. האם זו צריכה להיות התגובה הראויה של מי שמתיימר להיות פעם ראש-ממשלת ישראל? אין תימה איפה, שהשמאל הישראלי איבד לחלוטין את כושר-השיפוט שלו. זועבי, הידועה לשמצה באמירותיה הפרובוקטיביות, יצרה מלכודת תעמולתית שלתוכה נפלו הפוליטיקאים הישראלים כמו טירונים בני יומם. זועבי, בסך-הכל, מייצגת את המוסלמי הממוצע המתגורר במזרח-התיכון. העניין הזה מוביל אותנו לעסוק בטענות הישראליות שהופנו כלפי "הקהילה הבינלאומית" שהתעלמה לכאורה מאירוע החטיפה.

ראשית, אנחנו צריכים להבהיר לעצמנו מה באמת אנחנו רוצים. צריך לשים-לב לטענות הישראליות בנוגע למעורבותם של גורמים בינלאומיים בסכסוך המקומי שלנו: א) אנחנו טוענים שהסכסוך המקומי שלנו ביו"ש אינו הסכסוך העיקרי במזרח-התיכון, ולכן אין צורך להתמקד רק בנו כאשר קיימים סכסוכי-דמים בכל רחבי המזרח-התיכון הגובים את חייהם של מאות-אלפי בני-אדם מידי שנה. ב) אם הטענה הזו נכונה, מדוע אנחנו כופים על הקהילה הבינלאומית להגיב רק באירועים בהם אנו הצד הנפגע? בדרך זו, למעשה, אנו כופים על הקהילה הבינלאומית להתמקד רק בנו, בשעה שסכסוכים אלימים מאוד מתרחשים בעיראק, בסוריה, בתימן, בלוב, בניגריה, בסודאן, בסומליה, במצרים, בלבנון, באפגניסטן, בפקיסטן, באוקראינה, בפיליפינים, בקווקז ובמקומות נוספים. כאשר השגריר הישראלי באו"ם זועק במסיבת-עיתונאים "היכן הקהילה הבינלאומית" לנוכח המקרה הקשה, בכך הוא הפך את ישראל למדינה שברירית, חסרת כוח הזקוקה להגנה. במקביל לכך הוא גם הפך את ישראל למדינה עיוורת שאינה מסוגלת לגבש לעצמה את הפרופורציות המתבקשות לנוכח אירועי הדמים הקשים שהתרחשו במהלך שבוע אחד בלבד בכל רחבי המזרח-התיכון - שגרמו לאלפי הרוגים ול-1.5 מיליון פליטים חדשים בעיראק בלבד.

מדינת-ישראל הרשמית לא גינתה ההשתלטות הרוסית על חצי-האי קרים והיא גם לא גינתה את מעשי הזוועה שהתרחשו באוקראינה שגרמו למאות הרוגים במהלך החודשים האחרונים, וזאת למרות שמדינות אחדות ביקשו מישראל להתייחס באורח-רשמי לאירועים הקשים שהיו באוקראינה. ישראל פעלה, כמובן, על-פי האינטרסים המוצדקים שלה. ובכן, מדוע אנו מבקשים ממדינות אחרות להביע גינוי באורח-רשמי כשהדבר רק משרת את המטרות שלנו? מדינות "חשובות" בעולם פועלות על-פי האינטרסים שלהן -  וזאת, ללא שום קשר להבעות של תמיכה או גינוי למעשיהן. הן פועלות בעיקר על-פי האינטרס המובהק שלהם ללא התחשבות יתרה בדעת-הקהל העולמית או בעמדתן של מדינות אוהדות או עוינות.

ישראל, המציגה את עצמה כמדינה שברירית, שאלה את עצמה לאורך המשבר הנוכחי "עד כמה הקהילה הבינלאומית תעניק תמיכה לפעולות הישראליות בשטחים נגד תנועת החמאס". עצם העלאת השאלה הזו מראה בעליל שמדינת-ישראל עדיין אינה מבינה איך הזירה הבינלאומית פועלת כיום לאור המשברים האלימים הקיימים במזרח-התיכון. אם האינטרס הישראלי הוא "לשבור" את החמאס בשל החטיפה, היא חייבת לפעול על-פי האינטרסים שלה, וזאת ללא שום קשר לגינויים או לתמיכה מצד הקהילה הבינלאומית. אם ישראל חושבת שיש לחזק את גושי-ההתיישבות היהודית ביו"ש (שיישארו בידי ישראל), עליה לפעול על-פי האינטרס הזה, וזאת ללא שום קשר לגילויי התמיכה או הגינויים שיופנו כלפי ממשלת-ישראל. ברגע שישראל מבקשת "לגיטימציה בינלאומית" על כל צעד שהיא עושה, היא משדרת חולשה מדינית המזמינה ביקורת נוקבת על כל צעד ושעל. מנהיגים רבים בעולם הבינו את הרעיון הזה ללא שום קשר לגודלן ולחוזקן - מלבד המנהיגות הפוליטית הבכירה של ישראל המשדרת חולשה, חשש ופחד מפני הבאות. ישראל, כמדינה ריבונית, חייבת להסביר את מעשיה ולא רק להתנצל על כך שהיא שומרת על האינטרסים המובהקים שלה ושל אזרחיה בדומה לכול מדינה אחרת בעולם.

למדינת-ישראל יש צבא חזק ומצויד היטב. מעבר לכך, הצבא הישראלי ניחן ברמה אנושית גבוהה במיוחד בשל איכותם הגבוהה של החיילים והחיילות המסורים המשרתים בו. ועם זאת, צריך לשים-לב איך הצבא מתייחס לעצמו בתקשורת הישראלית: בעיתון המודפס "מעריב השבוע" התפרסמה כתבה, ב-17 ביולי 2014, על הפעילות הצבאית הישראלית נגד אנשי תנועת החמאס הפועלים במרחב חברון. בכותרת-המשנה של הכתבה, שהתבססה בין-היתר גם על מקורות צבאיים, נכתב המשפט הבא: "בצה"ל חוששים מהתמשכות הפעילות המבצעית בכפרים; יש לפעילי הטרור שם נשק בכמויות גדולות". אף אחד לא שואל את עצמו האם "החששות" של הצבא מפעילות מתמשכת בכפרים היא הסיבה האמיתית להימצאותו של נשק רב באזורי הכפרי של מרחב חברון. בעצם, באמירה הזו, צה"ל שידר חולשה גדולה, ומאידך הוא העצים את היכולות של ארגוני הטרור לפעול באורח-חופשי למרות עוצמתו הגדולה של הצבא הישראלי ולמרות מסירותם הבלתי-רגילה של חיילי צה"ל. מסתבר, שעדיין לא למדנו איך להציג את עצמנו ואת האינטרסים שלנו הן כלפי הידידים שלנו ברחבי-עולם והן כלפי אויבנו בזירה המקומית.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "פרשת החטופים - המימד התקשורתי הישראלי והבינלאומי", מגזין המזרח התיכון, 19 ביוני 2014.