הליגה הערבית ועמדתה כלפי המשבר בסוריה

הליגה-הערבית הוקמה בשנת 1945 כשמטרתה העיקרית הייתה "לפעול למען כל המדינות הערביות - למען רווחתן, למען עתידן ולמען ציפיותיהם של העמים הערביים". כבר ב-1947 התקבלה בליגה הערבית החלטה שדיברה על "מלחמת השמדה" של כל היישוב היהודי בארץ-ישראל אם ובמידה תקום מדינה יהודית עצמאית. ברוח החלטה זו, מדינות ערב פלשו לארץ-ישראל ב-15 במאי 1948 -  וזאת, יום אחד לאחר הכרזת העצמאות הישראלית. המלחמה הסתיימה ב29 ביולי 1949 לאחר תבוסה מוחלטת של המדינות הערביות למרות עושרן ועוצמתן הכלכלית והמדינית.

ובכן, האם ארגון שהוקם למען מטרה מסוימת, כמו הליגה-הערבית, גם יכול להביא להריגתו של הרעיון שלמענו הוא נוסד? האם, באופן פרדוקסאלי, הליגה-הערבית שהוקמה בשם "הלאומיות הערבית", למעשה חיסלה את הרעיון הלאומי הערבי בשל מעשיה ומחדליה לאורך כל שנות קיומה מאז שנת 1945?

הליגה-הערבית, לפחות אחדים מחבריה, הביעה דאגה עמוקה לנוכח הריגתם של מאות בני-אדם בהתקפה כימית שבוצעה, ב-21 באוגוסט 2013, בידי הצבא הסורי הנאמן למשטר העלווי של בשאר אל-אסד. שבוע לאחר ההתקפה, פרסמה הליגה-הערבית הצהרה המדברת על "פשע נתעב" שנעשה על-ידי המשטר הסורי, וכי לדעתה יש להביא את האחראים לתקיפה האיומה הזו בפני בית-משפט בינלאומי כ"פושעי מלחמה" בהתאם לחוק הבינלאומי. עמדה נחרצת זו משקפת בעיקר את סעודיה ומדינות המפרץ האחרות המעניקות סיוע לאופוזיציה הסורית במלחמתה נגד אסד ומשטרו. לפיכך, הן דוחפות בהתמדה את הקהילה הבינלאומית לנקוט צעדים "מרתיעים" נגד אסד ובעלי בריתו בסוריה ומחוצה לה. מהעבר השני נמסר מפי השליח המיוחד לסוריה מטעם הליגה-הערבית והאו"ם, שיש למצוא פתרון מדיני למשבר הבינלאומי שנוצר בעקבות השימוש בנשק כימי נגד אזרחים סורים במבואות דמשק. מצד אחד, חברי הליגה-הערבית מדברים על צעדים חמורים ( דהיינו, צבאיים) נגד אסד, אך מאידך נציגים מטעמה מדברים על פתרון מדיני למשבר האקוטי שנוצר בעקבות שימוש בנשק להשמדה המונית. לכאורה אין בהצעה זו כל רע. אולם, כאן בעצם טמונה הבעיה בתפקודה של הליגה-הערבית לאורך כל שנות קיומה, משום שהיא לא הצליחה להעמיד סטנדרטים מוסריים מקובלים שיש בהם לקדם את המטרות שלמענן היא הוקמה מלכתחילה.

העניין הזה מקשר אותנו לפסקה הראשונה במאמר בנוגע להחלטה של הליגה-הערבית על השמדתם של יהודי ארץ-ישראל, משום שהחלטה נמהרת זו והתבוסה הצבאית שבאה בעקבות הניסיון לממש בפועל את  ההחלטה בשם "הלאומיות הערבית", הכתיבו למעשה את דרכה של הליגה-הערבית לאורך עשרות השנים הבאות מאז 1947. ההתמקדות בישראל הפכה לעיסוק אובססיבי מצד חברי הליגה-הערבית כפקטור שדרכו ניתן ללכד את ההמונים בשם הרעיון הלאומי הערבי. על הבסיס הזה, ישראל הפכה ל"כלי" דרכו אפשר להעניק חיפוי למשטרים ערביים אפלים ולטשטש את אכזריותם הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. כך למשל, מצרים של עבר אל-נאצר השתמשה בנשק כימי נגד המורדים בתימן בשנים 1967-1963; עיראק של סדאם חוסיין השתמשה בנשק כימי במלחמה נגד איראן שהחלה בשנת 1980; ושוב, עיראק של סדאם חוסיין חיסלה בשנת 1988 כ-5,000 כורדים בהתקפה כימית על העיירה חלבג'ה שבצפון עיראק; בשנת 2004 נודע על ניסוי של מדענים סורים בנשק כימי שנעשה בדארפור שבדרום סודאן נגד תושבים מקומיים שגרם להריגתם של עשרות בני-אדם.

כך, בשם "הרעיון הלאומי הערבי" ובעידודה של הליגה-הערבית הוקמו עשרות ארגוני טרור פלסטינים שנועדו להוציא לפועל את ההחלטה שהתגבשה בליגה-הערבית בשנת 1947 בנוגע לקיומם הפיזי של יהודי ארץ-ישראל. עד מהרה, ארגונים אלה הפכו לכלי בידי המדינות הערביות במאבקים פנימיים בין מדינה ערבית אחת כנגד חברתה. התבוסה המחפירה של מדינת-ערב במלחמת ששת-הימים בשנת 1967, רק החריפה את העימותים הפנימיים בתוך מדינות-ערב עצמן ואף בין מדינה אחת לרעותה. כך למשל, במלחמת-האזרחים בירדן (1971-1970) ובמלחמת-האזרחים בלבנון (1990-1975), ארגוני טרור פלסטינים שהוקמו לכאורה למען מטרה מסוימת, כמעט והצליחו להחריב לחלוטין את שתי המדינות האלה.

שתיקת הליגה-הערבית לנוכח ממדי הטבח שהתבצע בחבל דארפור שבמערב-סודאן שבמהלכו נרצחו כ-500,000 בני-אדם, והתמיכה המוסרית שחברי הליגה-הערבית העניקו לשליט סודאן עומר אל-באשיר לאורך כל השנים האחרונות למרות היותו מבוקש בגין "פשעי מלחמה", מראים בעליל על כישלונן המוסרי של הליגה-הערבית ושל כל המדינות הערביות יחדיו. "הרעיון הלאומי הערבי" הפך בעזרת הליגה-הערבית לכלי אימפריאליסטי רצחני שבעזרתו לכאורה "מייצבים" את המדינה הערבית ומעניקים "ביטחון והמשכיות" לשליט הערבי - ברוטאלי ככול שיהיה.

מאז שנת 1980, נהרגו במדינות-ערב כ-4 מיליון בני-אדם במלחמות-אזרחים, במלחמות בין מדינה אחת לרעותה (כולל מלחמת איראן-עיראק), בפלישות, בעימותים פנימיים ובפיגועי טרור על-רקע פוליטי ודתי. דוגמאות אחדות בלבד ידגימו את התרבות הברוטאלית השוררת בעולם-הערבי:

מדינה:	מספר ההרוגים:
מלחמת-האזרחים בלבנון	150,000 בני-אדם
מלחמת-האזרחים באלג'יריה	200,000 בני-אדם
מלחמת-האזרחים בסודאן	500,000 בני-אדם
מלחמת-האזרחים בסומליה	1,000,000 בני-אדם (הערכה)
מלחמת איראן-עיראק	1,300,000 בני-אדם
מלחמת-האזרחים בעיראק מאז שנת 2003	500,000  (הערכה)
מלחמת-האזרחים בלוב	50,000 בני-אדם
מלחמת-האזרחים בסוריה	150,000 בני-אדם

עשרות מיליוני בני-אדם נוספים הפכו לנכים או לפליטים בעקבות האירועים הללו. אין מדינה ערבית אחת שבה לא קיים משטר המושתת על כפייה ועל דיכוי אכזרי של אוכלוסיות שלמות. הליגה-הערבית, שביקשה לקדם את "הזהות הערבית" כגורם מאחד, במעשיה ובמחדליה חשפה את התרמית הערבית הגדולה המסתתרת מאחורי הרעיון הלאומי, משום שהבסיס למדינה הערבית הורכב מעדות, מדתות וממיעוטים הנמצאים בעימות אכזרי ששורשיו נמתחים עד לראשית עליית האסלאם במאה ה-6 לספירה. ההתפרקות המדינית של תימן, סומליה, לוב, עיראק, סוריה, לבנון וסודאן, והמשברים הפוליטיים האקוטיים המתחוללים במצרים, בטוניסיה, באלג'יריה ובבחריין, מראים בעליל על כישלונה של המדינה הערבית להתנהל באורח תקין כדי להעניק לתושביה תחושה שהם אכן "אזרחים" ולא רק "נתינים" שנועדו לשרת את רצונו של השליט התורן.

בשאר אל-אסד התחנך עוד מילדותו ש"סוריה היא הלב הפועם של העולם-הערבי". האמונה הזאת לא נועדה רק כדי לשמור על מעמדה הבכיר של העדה העלווית, אלא זהו רעיון עליו התחנכו מיליוני סורים מאז עלייתה של מפלגת הבעת' לשלטון בהפיכה צבאית בשנת 1963. בשם הרעיון הזה, סוריה מצאה את עצמה בעימות אידיאולוגי וטריטוריאלי עם לבנון, עם מצרים, עם עיראק, עם טורקיה, עם ירדן, עם הלאומיות הפלסטינית ועם ישראל. בשאר אל-אסד בהחלט רואה את עצמו מנהיג כלל-ערבי בדומה למה שעבד אל-נאצר וסדאם חוסיין חשבו על עצמם. כתוצאה מכך, למנהיג כלל-ערבי ברמה בכירה שכזו, אין קווים אדומים משום שהמטרה תמיד מקדשת את האמצעים על-פי הרוח של הליגה-הערבית שהחלה להתגבש כבר בשנת 1947 בנוגע לקיום היהודי בארץ-ישראל. אם סוריה לא הייתה בעלת-בריתה של איראן הגרעינית, ספק רב אם חברי הליגה-הערבית היו מעלים טענה כלשהי בנוגע לשימוש בנשק כימי כנגד אזרחים תמימים. אם אכן הדבר באמת מדאיג את הליגה-הערבית, מן הראוי היה לארגן כוח-צבאי ערבי יחד עם טורקיה המתלהמת במטרה להגן על אזרחי סוריה - וזאת במקום להסתתר מאחורי השמלה האמריקאית.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הליגה-הערבית והקווים האדומים בסוריה המדממת", מגזין המזרח התיכון, 29 באוגוסט 2013.