עליבותה של האקדמיה הבריטית, בורמה וסוריה

ב-28 בספטמבר 2007, הודיע "איגוד המרצים הבריטי" כי הוסר החרם מעל מוסדות אקדמיים ישראלים. הודעת האיגוד נוסחה, בערך, כך: "ביקשנו חוות דעת משפטית, ממנה עלה כי הקריאה להחרמת מוסדות אקדמיים בישראל עומדת בניגוד לחוק. נביע מחאה בדרכים אחרות". (גם אנחנו, הישראלים, יכולים להביע מחאה "בדרכים אחרות" נגד מוסדות בריטיים, ושכל אחד יעשה את השיקול הפרטי שלו). מאז שהחל המסע הבריטי נגד מוסדות ישראלים - בגיבוי של אקדמאים ישראלים אחדים - האקדמיה הבריטית נאלצה להתבונן פנימה, אל תוך עצמה על מעשיה ומחדליה לאורך עשרות השנים האחרונות. התמונה שהתגלתה אינה מזהירה במיוחד, בעיקר בהשוואה לאיכות התוצרת האקדמית של ארה"ב ושל ישראל. ישראל הקטנה, בפשטות, מעוררת קינאה.

כאשר הודיע "איגוד המרצים הבריטי" על הטלת החרם אקדמי על ישראל במאי 2007, תנועת החמאס מיהרה לברך את הארגון על "האומץ שגילו אנשי האקדמיה הבריטים", והיא הביעה תקווה כי הקמפיין בריטי יתרחב ויכלול גם אנשי אקדמיה נוספים באירופה ובעולם הערבי והאסלאמי. תנועת החמאס ש"חרטה" על דגלה את חופש הביטוי, ביצעה הפיכה צבאית בעזה כחודש לאחר מכן. ללא כל ספק, האקדמיה הבריטית מצאה בעל-ברית נאמן להחלטותיה כפי שהיא מצאה כאלה גם באיראן, בסוריה, בצפון-קוריאה, בסודאן ובעוד מקומות בעולם הנהנים מאיכות אקדמית מרשימה הראויה לחיקוי. ללא כל ספק, האקדמיה הבריטית התבשמה מהתמיכה הגורפת הזו, והיא יכלה לטפוח על שכמה בשל הקשרים האקדמיים האמיצים שנרקמו בינה לבין המדינות הללו.

אולם, אם נעזוב לרגע את הציניות בצד, כל אקדמי שתמך בחרם הבריטי, צריך לשאול את עצמו בפשטות את השאלה הבאה: מדוע מספר החברות הישראליות הנסחרות בבורסה האמריקאית עולה על מספר החברות של כל מדינות אירופה גם יחד?

מרגע שישראל החליטה להיצמד לארה"ב, ומרגע שאירופה החליטה להיצמד לעולם-השלישי, חלה הידרדרות אירופאית במרבית תחומי החיים הכוללים גם את האקדמיה וגם את התקשורת. זהו לקח שעלינו ללמוד - בעיקר כאלה, הדוגלים ב"השתלבותה של ישראל במרחב המזרח-התיכוני", שכן, לא אנחנו נטע זר, אלא מכלול סגנון-החיים הערבי הוא שמהווה נטע זר בחלק זה של העולם.

במאי 2007, הוזמן הפרופ' האמריקאי, סטיבן ויינברג, חתן פרס נובל בפיסיקה לשנת 1979, לשאת דברים באוניברסיטה הבריטית "אימפריאל קולג'". פרופ' ויינברג החליט שלא להגיע לבריטניה בשל החלטת איגוד העיתונאים הבריטי להחרים מוצרים ישראלים. את צעדו זה, הוא הסביר במילים האלה: "אינני קורא לאף אחד לא לנסוע לבריטניה. אני מרגיש פשוט לא בנוח ברמה האישית עם האווירה שם כרגע. היא נעשית יותר ויותר עוינת כלפי ישראל, במיוחד בעולם האינטלקטואלי. פשוט הרגשתי שזה מגעיל מידי, ולא רציתי לנסוע לשם הקיץ".

במכתב שנשלח מטעמו לאוניברסיטה, נכתבו גם הדברים האלה: "לנוכח ההיסטוריה של מתקפות על ישראל והדיכוי והתוקפנות שבמדינות אחרות במזרח-התיכון ובמקומות אחרים, הטלת חרם על ישראל מצביעה על עיוורון מוסרי שקשה למצוא לו הסבר זולת אנטישמיות. אני רואה בעיתונות הבריטית וב-BBC ביטויים של דעה קדומה חזקה נגד ישראל - סוג של עוינות עיוורת שלא משנה מה ישראל עושה, זה תמיד לא טוב". דברים אלה מובילים אותנו ישירות למתרחש בימים אלה בבורמה, בסוריה ובאזורים נוספים ברחבי-העולם.

עליבותה המוסרית של האקדמיה הבריטית
מה שמתרחש בימים אלה בבורמה ניתן לתארו כ"התקוממות עממית" נגד משטר צבאי נוקשה הנתמך בלעדית בידי סין. ללא התמיכה הסינית, ספק רב אם המשטר הצבאי בבורמה היה מחזיק מעמד זמן רב כל כך. ארגוני אופוזיציה בורמזים הפועלים ברחבי-העולם, קיבלו לאורך השנים האחרונות תמיכה מילולית בלבד, אך לא יותר מזה. מעט מאוד אקדמאים ברחבי-העולם טרחו להתעניין או לפעול למען הבורמזים, או פעלו באורח-גלוי נגד הטבח בדארפור, או ניסו לקדם סנקציות והחרמות נגד מסע הרצח הסורי כלפי ליברלים לבנונים - כפי שהתרחש לאחרונה עם רציחתו של חבר-הפרלמנט הלבנוני, אנטואן ע'אנם. מה שמתרחש בימים אלה בלבנון הוא טיהור אתני שקט הנעשה בעידודם הבוטה והגלוי של חיזבאללה, סוריה ואיראן.

ההתעלמות הבריטית מהמתרחש ברחבי-העולם והתמקדותה בעניין אחד בלבד - ישראל - דומה היא להתנהלות הידועה של מרבית המדינות המוסלמיות כלפי ישראל: דהיינו העולם-המוסלמי בכללותו נותר ריק מתוכן אמיתי, תקוע עם עצמו ובעיותיו, בעוד ישראל - כחלוצה אמיתית - דוהרת קדימה בחיפוש אחרי יעדים לאומיים, חברתיים, כלכליים ומדעיים. ואולי, זה מה שמטריד באמת את האקדמאי הבריטי המצוי שתמך בחרם אקדמי על ישראל. (ראו גם מאמר קודם, "מחרימים עליך ישראל", מאי 2006).
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "עליבותה של האקדמיה הבריטית", 29 בספטמבר 2007, The Mideast Forum.

דרך אסד בלבנון

מאז שסוריה נתנה פרסום פומבי להתקפה הישראלית על אדמתה, המשטר העלווי של משפחת אסד נמצא במגננה, ודומה כי מאז ה-6 בספטמבר 2007 סוריה אינה יורדת מהכותרות הבינלאומיות. מי שנתן את ההוראה לחסל את חבר-הפרלמנט הלבנוני אנטואן ע'אנם (ראנם), האנטי-סורי, דווקא במהלך תקופת מערכת-הבחירות לנשיאות לבנון הנערכת בימים אלה, לא לקח בחשבון את האירועים שקדמו להוראת-החיסול שבוצעה ב-19 בספטמבר בשכונת "סין אל-פיל" שבמזרח-ביירות.

ע'אנם, נוצרי-מרוני, יליד 1943, התנגד בתוקף לכל מעורבות סורית בלבנון. ככל שהתקרב מועד הבחירות לנשיאות לבנון, כך גבר החשש בקרב אנשי החזית האנטי-סורית מבעלי-בריתה של סוריה ושליחיה בלבנון. בשל כך, ע'אנם, (ועוד רבים אחרים) בילה את מרבית זמנו מחוץ ללבנון כדי לא לשמש מטרה נוחה וקלה לשליחיו של המודיעין הסורי. מקורביו של ע'אנם ידעו לספר כי הוא חזר ללבנון רק לפני ימים אחדים, וזאת לקראת פתיחת מושב-הפרלמנט לרגל בחירת נשיא לבנון - פתיחה, האמורה להתקיים ב-25 בספטמבר 2007.

מאז רציחתו של נשיא לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי, בפברואר 2005, נרצחו עוד 7 אישי-ציבור לבנונים שהתנגדו בכל-תוקף לנוכחות הסורית בלבנון ולמעורבותם האלימה של שליחיה בפוליטיקה הלבנונית - זו המייחלת למעט יציבות לאחר שנים רבות של עימותי דמים בין העדות השונות ושליטה סורית נוקשה. אולם, לסוריה ולאיראן אין שום כוונות לוותר על לבנון - וכל אחת מסיבותיה היא. בדומה למקרים דומים בעבר, גם הפעם סוריה גינתה את ההתנקשות בחייו של אנטואן ע'אנם, והיא הביעה, כמובן, "דאגה אמיתית" ליציבותה ולבטחונה של לבנון (ראו, למשל, מאמר מה-23 בנובמבר 2006 הדן ברצח פייר ג'ומייל). הקואליציה הלבנונית האנטי-סורית הביעה חשש כי הרצח האחרון יגרום לחברי-פרלמנט אנטי-סורים להדיר את רגליהם מהישיבה הגורלית (ב-25 בספטמבר), ובכך הם יסללו את הדרך בפני סוריה ובעלי-בריתה לבחור מועמד נוח שימשיך לשרת את האינטרסים הסוריים כפי שהיה בתקופתו של הנשיא היוצא, אמיל לחוד.

לחוד, נוצרי מרוני, יליד 1936, שירת במשך שנים רבות בכוחות המזוינים של לבנון עד שהתמנה, בלחצה של סוריה, לרמטכ"ל צבא לבנון בשנים 1989-1998. מיד לאחר מכן, שוב בלחצה הבוטה של סוריה הוא התמנה לנשיא לבנון לתקופת כהונה של 6 שנים ללא תקופת צינון כפי שנדרש על-פי החוקה הלבנונית של אותה עת. עם סיום תקופת נשיאותו ב-2004, סוריה כפתה על ממשלת לבנון את המשך כהונתו של לחוד לעוד 3 שנים נוספות - כהונה האמורה להסתיים באורח-רשמי ב-25 בנובמבר 2007. על-פי החוקה הלבנונית, אם אין מעמד מוסכם על כל הצדדים עד למועד סיום כהונתו של הנשיא, סמכויותיו עוברות לממשלה הלבנונית. לאור עובדה זו, הנשיא הנוכחי הפרו-סורי הודיע כי הוא יעביר את כל סמכויותיו לרמטכ"ל, מישל סולימאן, עד שיימצא מועמד מוסכם על כל הצדדים.

הרמטכ"ל הנוכחי, מישל סולימאן (נוצרי-מרוני), נחשב למועמד נוח מבחינתם של בעלי-בריתה של סוריה בלבנון, שכן הוא ביטא פעמים רבות עמדות "אובייקטיביות ומתונות" בנוגע לתפקידה של סוריה בלבנון. כך למשל, ב-13 באוגוסט 2007, סולימאן טען כי אין הוכחות למעורבותם של גורמי מודיעין סוריים בקרבות שפרצו במחנה נהר אל-בארד עם פעילי ארגון הטרור "פתח אל-איסלאם". במהלך בקרבות, שפרצו ב-20 במאי ונמשכו כ-3 חודשים, נהרגו מאות אנשים, ביניהם לפחות 166 חיילים לבנונים.

לכל בר-דעת בלבנון, ברור לחלוטין מהו תפקידה האמיתי של משפחת אסד בסדרת החיסולים הבלתי-פוסקת הזו. לשרשרת הרציחות הפוליטיות האלה יש מסורת ארוכה שהחלה מאז שסוריה הוכרה כמדינה עצמאית ב-1946, שכן, המשטרים הסורים הפכו את הרצח למכשיר פוליטי לגיטימי להשגת יעדים מדיניים - הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינלאומית. גם משפחת אסד אינה יוצאת מכלל זה מאז שאבי המשפחה, חאפז אל-אסד המנוח, תפס את השלטון בשנת 1970. אלא, ששלל האירועים האחרונים בהם מעורבת משפחת אסד - החל מקשריה הגרעיניים עם צפון-קוריאה וכלה בתאונה הכימית שהתרחשה ליד העיר חאלב - מרחיב את מעגל הגורמים המייחלים לסילוקה מהחיים הפוליטיים בסוריה ומהמרחב המזרח-תיכוני כולו. פעם נוספת הסתבר לאזרחי סוריה כי למשטר הנוכחי חשוב הרבה יותר להורות על עוד רצח פוליטי, מאשר לטפל בבעיה הדחופה של אספקת חשמל סדירה ותקינה לאזרחי המדינה.
=
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "דרך אסד בלבנון", 20 בספטמבר 2007, The Mideast Forum.

תוכנית הגרעין הסורית

לפני כ-10 שנים, ב-1997, פרופ' ברי רובין פרסם מאמר מקיף על הזרמת ידע וטכנולוגיה צבאית בלתי-קונבנציונאלית מצפון-קוריאה למדינות אחדות במזרח-התיכון. באותה עת נטלתי חלק באיסוף המידע לקראת כתיבת המאמר שהתפרסם בכתב-העת MERIA. המאמר סוקר בהרחבה את הקשר בין צפון-קוריאה לבין המדינות הרדיקליות במזרח-התיכון (כולל מצרים), והוא מהווה בסיס מצוין להבנת ההתפתחויות האחרונות הקשורות לסוריה ואיראן. מזה שנים אחדות פועל בסוריה כור "מניאטורי" בהספק של 30 קילו-וואט שנרכש בעזרת סין. הכור נמצא בדיר אל חג'ר דרומית לעיר דמשק, והוא מייצר איזוטופים בודדים בלבד. לשם המחשה - הכור המחקרי הישראלי, בנחל שורק, פועל בהספק של חמישה מגה-וואט. למרות מאמציה של האופוזיציה הסורית להסב את תשומת-הלב הבינלאומית לפעילותו של הכור בדיר אל-חג'ר, זו אינה הבעיה המרכזית, אלא מה שנעשה במחוז דיר אל-זור, המהווה מרכז תעשייתי חשאי של סוריה בשיתוף פעולה הדוק של איראן וצפון-קוריאה. כך למשל, שר התעשייה הסורי מסר לאחרונה כי איראן תשקיע בסוריה כ-10 מיליארד דולר בחמש השנים הבאות. (ויחד עם זאת, אסור להתעלם ממאמציה הכנים של סוריה להפוך למדינה תעשייתית ותיירותית, שכן בתוך עשור או קצת יותר יאזל לחלוטין הנפט באדמתה).

בשנים האחרונות, מחוז דיר אל-זור נמצא תחת עינם הפקוחה של מרבית שירותי המודיעין המערביים העוקבים אחרי הפיכתה של סוריה למחסן נשק צפון-קוריאני. סוריה פועלת בהתמדה להכשיר מדענים בעלי ידע בתחומי הגרעין בעזרת גרמניה, בלגיה, איראן, צפון-קוריאה, רוסיה, סין, פקיסטאן וארה"ב. מדענים מעיראק, מאיראן, מפקיסטאן ומצפון-קוריאה מהווים את השלד העיקרי להשגת מידע וטכנולוגיה גרעינית ברמה כזו או אחרת. בראש הועדה לאנרגיה גרעינית בסוריה, (AECS), עומד ד"ר איברהים עות'מן (בתמונה משמאל) ולצדו פועלים ד"ר מוסטפא חמולילה וד"ר פארס אספרי. אך, סביר להניח כי שלושת האישים האלה אינם מעורים לחלוטין במאמציה של סוריה להשיג ידע וטכנולוגיה גרעינית. אפשר שהם מהווים רק גורם המייצג את סוריה מול פעילותה של "הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה גרעינית" (IAEA).

הפעילות האמיתית להשגת טכנולוגיה גרעינית מתרחשת בעזרתה של הרשת הבינלאומית שהקים אבי תוכנית הגרעין הפקיסטאנית, ד"ר עבדול קאדר ח'אן. על-פי מידע רב שנאסף בידי ה-IAEA, ד"ר ח'אן מכר סודות גרעין לצפון-קוריאה, לוב, איראן וכנראה גם לסוריה. סביר להניח כי התרחש, (ומתרחש), סוג מסוים של שיתוף פעולה בין הרשת הבינלאומית של ד"ר ח'אן לבין סוריה - בעידודה ותמיכתה הכספית של איראן ובהזרמת חומרים מצפון-קוריאה.

על-פי מטווה פעילות ידוע מראש, אנו נראה את טביעות אצבעותיו של עאסף שאווקת, גיסו של בשאר אל אסד וראש המודיעין הסורי - שעליו נאמר כי הוא מוכן להטביע את המזה"ת בנהרות של דם כדי להוכיח את נאמנותו למשפחת אסד. אחת מהאינדיקציות להבנת מה שעתיד להתרחש בסוריה בשבועות הקרובים, תהיה באמצעות התנהגותה של האליטה הפוליטית והצבאית של סוריה: אם תתחיל נהירה של קרובי משפחה מחוץ לסוריה, סביר להניח כי סוריה מתכננת אירוע אלים גדול בהיקפו, או שהיא חוששת מהתפתחות צבאית לרעתה בשל הפרסומים האחרונים. כך או כך, קיימים בסוריה הרהורי חרטה על הפרסום הרב שהיא העניקה לאירוע שהתרחש בתחומה, שכן הוא הציב אותה במוקד ההתעניינות הבינלאומי שהביא לחשיפת הקשרים הדוקים בין צפון-קוריאה לסוריה ולאיראן. יתרה מזאת, שתיקתה של ישראל חשפה עוד יותר את בדידותו של המשטר העלווי הן בזירה הבינערבית והן בזירה הבינלאומית גם יחד.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "תוכנית הגרעין הסורית", 15 בספטמבר 2007, The Mideast Forum.

האופוריה הסורית

תהא התגובה הסורית אשר תהא בשל חדירת מטוסים ישראלים לתחומה, ניתן להעריך כי האופוריה הסורית מאז מלחמת לבנון השניה התפוגגה לגמרי. גם אם סוריה לא תוכל לספוג את האירוע הזה מבלי להגיב, לאור הפרסום הרב שהיא העניקה לו ביוזמתה, הפנטזיה הסורית על פתיחת עימות אלים עם ישראל - בדרגה כזו או אחרת - קיבלה מימד הרבה יותר מציאותי הנשען על עובדות חשובות שנחשפו בשל הפעולה הישראלית.

על-פי טיב הידיעות שהתפרסמו בסוריה ובעולם-הערבי על חדירת המטוסים, הסתבר כי הסורים לא ידעו את כל פרטי האירוע במאת האחוזים. אפשר, שחשיפתו של האירוע לתקשורת נועד, בין היתר, לאסוף מידע מודיעיני שיזלוג מישראל או שיודלף ממקורות זרים כדי לצייר תמונה מלאה ככל האפשר, שכן אם יתברר כי סוריה חשופה כליל לעיני חיל האוויר הישראלי, יש לכך משמעות החורגת הרבה מעבר לסוריה עצמה.

מאז מלחמת לבנון השניה, שררה בסוריה אופוריה צבאית ומדינית מול ישראל וכלפי מדינות האזור. למרות הכישלון של חיזבאללה בקיץ 2006, המלחמה חשפה את נקודות-התורפה של מדינת ישראל ותושביה במלא-החופן – כך, לדעתם של גורמים סורים בכירים. על בסיס ההנחה הזו, נבנתה קונספציה צבאית חדשה שהושקע בה כסף רב, שרובו מומן בעזרת איראן ובעזרת שכנוע רוסי תקיף. מעיניהם של גורמי ההערכה בישראל לא נעלם הביטחון-העצמי החדש של סוריה בשנה האחרונה. על בסיס הערכה זו, גובשה הדעה כי כל פעולה ישראלית נגד סוריה תגרום לפתיחת עימות אלים ביוזמתה של סוריה ובגיבוי איראני. על הערכה זו חזרו, פעמים אחדות, כמה עיתונאים ישראלים בחודשים האחרונים - דבר שנעם מאוד לאוזניים סוריות. על כן, ההכנות הצבאיות והאזרחיות לקראת עימות אלים כלשהו נגד ישראל התעצמו מאוד בחודשים האחרונים למרות דברי ההרגעה שנשמעו לאחרונה. סוריה חשה שהיא שולטת במצב על-פי תועלתה הן בלבנון והן כלפי ישראל.

אולם, כרגיל, סוריה טעתה בהערכת המצב במזרח-התיכון, בשנה האחרונה, בנושאים אחדים:

1. לבנון מחזיקה מעמד למרות הפרובוקציות של חיזבאללה, סוריה ואיראן.
2. למרות המאמצים הסוריים, בית-הדין לחקירת רצח אל-חרירי קום יקום, ובקרוב.
3. כישלון טוטאלי של המודיעין הסורי במחנה הפליטים נהר אל-בארד וחשיפת הקשר בין סוריה לבין ארגון הטרור "פתח אל-אסלאם" - שהוא יציר-כפיה של התבונה הסורית העלווית של משפחת אסד ושל איראן.
4. ישראל אינה נרתעת ממהלכים נועזים כדי לחשוף את נקודות-התורפה של אויביה.
5. סוריה אינה זוכה לתמיכה מצד מדינות ערב האחרות למרות מאמציה לזכות באהדה גדולה יותר.
6. שירותי-מודיעין מערביים פועלים לחשוף את הקשר בין צפון-קוריאה לסוריה ולאיראן.

לעיתים, די בפעולות קטנות ואיכותיות כדי להבהיר נקודה מסוימת במטרה למנוע אירוע אלים יותר בעתיד. אם המסר הזה לא נקלט היטב בסוריה, סביר להניח שבמסר הבא סוריה תשקול היטב את צעדיה, שכן מלחמה של מדינה ערבית נגד ישראל היא אופרה שונה לחלוטין – בעיקר כשמדובר על משטר ערבי משפחתי הסובל מחוסר לגיטימציה והמוקף בגורמים עוינים הפועלים להפלתו בכל רגע נתון.

אסור לחזור למצב שהיה בתקופתו של אסד האב ולתקופת נסראללה עד ל-2006: עיתונאים, חוקרים ופוליטיקאים ישראלים בעלי-עניין, העצימו את דמותם ומעשיהם עד לדרגה שהביאה לסירוס התגובה הישראלית כלפיהם. מה שהתרחש בישראל בשנה האחרונה בנוגע לסוריה, הגיע לרמה מסוכנת שהיתה חושפת את ישראל לעימותים חמורים הרבה יותר בעתיד. כשמדינה שלמה עסוקה באופן אובססיבי בטיפוח דימוי-עצמי שלילי, בל תתפלא אם הנבואה, בסופו של דבר, תגשים את עצמה. מישהו, בישראל, אולי החליט לעצור את התהליך המסוכן הזה - לא לשם השגת יוקרה, אלא כדי למנוע התפתחות מסוכנת יותר בעתיד.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "האופוריה הסורית", 11 בספטמבר 2007, The Mideast Forum.

מצרים של מובארק

בעת האחרונה, פרחה במצרים ובעולם-הערבי חרושת של שמועות של מצב בריאותו של חוסני מובארק, הנשיא הנוכחי של מצרים, שחגג במאי האחרון את יום הולדתו ה-79. גילו המתקדם של הנשיא, וחוסר בהירות בנוגע לנשיא הבא של מצרים, מעוררים שוב ושוב שאלות ותמיהות בנוגע לעתידה של מצרים לאחר מובארק.

המדינה המצרית מאוד רגישה לגבי מעמדה האזורי והבינלאומי ובנוגע לתדמיתה בעיני העולם. מובארק עצמו אינו פחות רגיש לכבודו ותדמיתו בעיני התקשורת המקומית והזרה גם יחד. "כבוד" הוא עניין מאוד חשוב בזירה הפנים-מצרית המקרין מהשפעתו גם על מעמדה של מצרים בזירה הבינערבית. לפיכך, בעידוד המשטר, התקשורת המצרית עוסקת במשך שנים רבות בטיפוח מעמדו של הנשיא ובהסתרת הפגמים השלטוניים הנובעים גם בשל כהונתו הממושכת. הביקורת הארסית נגד ישראל, המגיעה לעיתים לרמה אנטישמית מחושבת היטב, הפכה לאפיק הנוח ביותר בו ניתן להטיח ביקורת כלפי המשטר בנושאים השונים הנוגעים לשתי המדינות, או הנוגעים לישראל וליחסיה עם הפלסטינים ועם מדינות-ערב האחרות. על כן, מה שאינו מותר לתקשורת הרגילה - הן הממסדית והן האופוזיציונית - הופקר לאפיקי תקשורת אלטרנטיביים כמו הבלוגים הפוליטיים שהפכו עם השנים לאפיק העיקרי להפצת ביקורת נוקבת וערנית נגד המשטר ונגד מובארק עצמו.

עיתונאים ישראלים שנפגשו בעבר עם מובארק, אוהבים להצהיר כי הנשיא המצרי הוא אדם נוח, חביב וחף מכל התנשאות בשל תפקידו. לעיתים, תיאוריהם של אחדים מהם, חרגו מן הטעם הטוב עד כדי התרפסות וחנפנות כלפיו - עניין החורג בדרך כלל מה"אתיקה" העיתונאית כשמדובר על, למשל, מדינאים ישראלים. בכך, התיישרו העיתונאים הישראלים עם עמיתיהם במצרים כשמדובר על מובארק וכבודו של הנשיא המצרי. כך או כך, עממיותו של הנשיא המצרי ואופיו הנוח, היוו שילוב מעניין שריפד את דרכה של מצרים בסבך היחסים עם ישראל ובסבך היחסים עם חלק מהמדינות הערביות שהתנגדו לדרכה העצמאית של מצרים ביחסיה עם ישראל. מאחר ומצרים רואה בהסכם השלום עם ישראל אינטרס מצרי עליון, סביר להניח שהמתכונת הנוכחית השוררת ביחסי שתי המדינות תימשך גם בעידן שלאחר מובארק.

המשכיות ויציבות
מצרים הרשמית היא מדינה פרו-מערבית, חילונית הדוגלת בכלכלת שוק-חופשי ככל האפשר. אולם מתחת לפני השטח רוחשים וגועשים להם זרמים חזקים העתידים להשפיע עליה בשנים הבאות. שני זרמים עיקריים מהווים איום על הסדר הציבורי התקין בעיני המשטר.

א. הזרם אסלאמי החותר בהתמדה מתחת ליסודות של המשטר.
ב. האופוזיציה החילונית הדוגלת במשטר חופשי בנוסח מערבי עם סייגים אחדים.

מובארק, לשיטתו, ניסה למצוא את האיזון הנכון בין המשכיות שלטונית לבין שינויים לצד יציבות. לשם כך, מצרים ניסחה חוקה חדשה שנכנסה לתוקף לפני זמן קצר שהכשירה את המגבלות החוקתיות נגד האסלאם הפוליטי, ואף מאפשרת לבנו – גמאל מובארק – להיכנס לנעלי אביו ללא זעזועים שלטוניים מיותרים. המשמעות היא, שמצרים בדומה למדינות ערביות נוספות, פיתחה שושלת שלטונית למורת-רוחם של גורמים פוליטיים ממסדיים וגם למורת-רוחם של גורמים מהמערכת הביטחונית הבכירה. בכירים במערכת-הביטחון במצרים רואים את עצמם כיורשים טבעיים למובארק בדומה למה שהתרחש מאז הפיכת הקצינים במצרים ב-1952, דהיינו, היורש צריך לבוא, לדעתם, מקרב אנשי הצבא.

סביר להניח כי גם אם גמאל מובארק יבחר לנשיא הבא של מצרים, כל הגורמים הממסדיים יתאגדו סביבו ויביעו הצהרתית את אמונם ותמיכתם בו מתוך שיקול מחושב היטב הנוגע ליציבותה הפוליטית של המדינה המצרית. לגמאל מובארק יש תוכניות משלו לגבי עתידה של מצרים מבחינה כלכלית, פוליטית וחברתית, דהיינו, חתירה לעבר פתיחות כלפי פנים וכלפי חוץ גם יחד. ניתן לשער כי לא כל תכניותיו של גאמל מובארק יתקבלו בעין יפה מצד כל הגורמים הממסדיים המעוניינים לשמר את הסדר הקיים השורר במדינה כבר עשרות שנים.

נתונים כלליים והשוואות
אוכלוסייה: כ-80 מיליון נפש. סעודיה: 27 מיליון. סודאן: 40 מיליון. ישראל: 7 מיליון.
תל"ג לנפש: 4,200 דולר. סעודיה: 14,000 דולר. סודאן: 2,400 דולר. ישראל: 26,800 דולר.
יודעי קרוא וכתוב: 71 אחוזים. סעודיה: 87 אחוזים. סודאן: 61 אחוזים. ישראל: 97 אחוזים.
תוחלת החיים הממוצעת: 71 שנים. סעודיה: 75 שנים. סודאן: 49 שנים. ישראל: 79 שנים.
כותרים חדשים: מאות בלבד מידי שנה. ישראל: כ-7,000.

השמועות כנשק פוליטי
מצרים נמצאת בתקופת מעבר המעניקה רוח-גבית לגורמים המעוניינים בשינוי דתי, פוליטי, כלכלי וחברתי. חוסר-הבהירות בנוגע ליורשו של הנשיא הנוכחי, מדרבן גורמים אינטרסנטים להפיץ שמועות כדי להדגיש עוד יותר את האבסורדיות הפוליטית השוררת בימים אלה במצרים. וכך, חברו יחדיו גורמים דתיים, פוליטיים ותקשורתיים כדי להעלות מחדש את שאלת היורש בעזרת שמועות על מצבו הבריאותי הקשה של הנשיא מובארק. גם אם אין אמת בשמועות האלה, המשטר עצמו מבין היטב שחוסר הבהירות הזו משחקת לידיהם של גורמים רבים "המעוניינים ליצור בלבול במצרים" - בדיוק כפי שניסחו זאת גורמים מדיניים רשמיים בנוגע לשמועות האחרונות על מצבו הבריאותי של הנשיא הנוכחי. במקרה הזה, המשטר שלח אצבע מאשימה לעבר "האחים המוסלמים", לעבר תנועת החמאס ולעבר אמצעי התקשורת הערביים שליבו את חרושת השמועות. על-מנת להפגין את מורת-רוחו הרבה של המשטר בנוגע לשמועות שהופצו לאחרונה, מועצת העיתונות העליונה של מצרים מינתה ועדה שתבדוק האם העיתונים במצרים הפרו את חוק-העיתונות על-ידי הפצת שמועות בנוגע למצבו הבריאותי של הנשיא מובארק. נקודה זו, מדגימה יותר מכל את טענותיהן של התנועות האופוזיציוניות בשאלת חופש-ביטוי לצד אתגרים רבים וקשים הרובצים לפתחו של הנשיא הבא של מצרים - בעידן שלאחר הנשיא מובארק.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מצרים של מובארק", 6 בספטמבר 2007, The Mideast Forum.