רצח פייר ג'ומייל מזעזע את לבנון

לבנון היא מיקרו-קוסמוס של העולם-הערבי על שלל הקבוצות הדתיות ועדתיות שבו. לבנון אף שימשה, ועדיין משמשת, זירה למאבק בין המדינות הערביות השונות ואף בקרב מדינות מערביות אחדות. לבנון השברירית – זו המנסה להשתקם ממלחמת אזרחית ארוכה וקשה – ספגה מהלומה נוספת כאשר נודע ב-21 בנובמבר על רציחתו בידי מתנקשים של פייר ג'ומייל שכיהן כשר התעשייה בממשלתו של פואד סניורה הסוני.

פייר ג'ומייל, בן העדה הנוצרית, היה בנו של נשיא לבנון לשעבר אמין ג'ומייל, ואחד מהנציגים הצעירים והמבטיחים של לבנון המתחדשת. ג'ומייל היה חבר באיגוד "כוחות 14 במרס" שחרט על דיגלו את ההתנגדות לכל מעורבות של סוריה בלבנון - אם בצורה ישירה ואם באמצעות שליחים כדוגמת חיזבאללה. הרקע לאירועים האחרונים בלבנון נוגע ישירות להחלטת האו"ם להקים בית-דין בינלאומי לחקירת רצח נשיא לבנון שלעבר, רפיק אל-חרירי.

תגובת חיזבאללה להחלטת האו"ם
בהודעה דרמטית שפרסמו המפלגות השיעיות העיקריות בלבנון – אמל וחיזבאללה – הן הכריזו, ב-11 בנובמבר 2006, על פרישתן מהממשלה הלבנונית בראשותו של פואד סניורה הסוני. על-פי החוקה הלבנונית שגובשה בעמל רב, כל ממשלה לבנונית עליה לכלול גם נציגים שיעים על-מנת לקבל לגיטימציה חוקית לפעול, ולהנהיג את המדינה בנוחות פוליטית ככל-האפשר. הודעה מפתיעה זו, גרמה לשרשרת תגובות מכל גוני-הקשת הפוליטית, שחלקם אף הביעו חשש מפני פריצתה של מלחמת אזרחים נוספת בלבנון, בשל היריבות המסורתית בין העדות השונות המרכיבות את החברה הלבנונית.

יום לפני הודעת הפרישה של המפלגות השיעיות, האו"ם העביר לממשלת לבנון את הצעתו להקמת בית-דין בינלאומי שישפוט את המעורבים בתכנון ההתנקשות בראש ממשלת לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי, שנרצח בפברואר 2005. בדו"ח ביניים שפורסם לפני חודשים אחדים בנוגע לרצח אל-חרירי, הועלו חשדות נגד בכירים סוריים שלכאורה היו מעורבים בתכנון הרצח. הצעתו האחרונה של האו"ם להקים בית-דין שיכלול שופטים לבנוניים ובינלאומיים, החרידה את סוריה בשל האשמות שהוטחו לעברה מאז הרצח.

בשל המצב החדש שנוצר עם התפטרותם של השרים השיעים, מנהיגי העדה השיעית קראו לקיים בחירות חדשות ולהקים ממשלה חדשה. לצד קריאה זו, נשלחו איומים מרומזים כלפי העדות האחרות בלבנון החוסמות את השתלטותה של העדה השיעית על לבנון. אחד מבכירי חיזבאללה הצהיר בעקבות המשבר כי "אנחנו יכולים לחולל הפיכה בלבנון ולהשתלט עליה, אולם איננו רוצים בכך".

חסן נסראללה, מזכ"ל חיזבאללה, טען מול אלפים מתומכיו כי פרישתם של השרים השיעים ממשלת סניורה תביא לנפילתה, ולהקמתה של "ממשלה נקיה" יותר. יתרה מזאת, נסראללה אמר בפני נאמניו ש"אל להם לחשוש ממלחמת אזרחים חדשה בלבנון". הצהרה זו, הראתה בעליל כי נסראללה החליט להמר פעם נוספת על גורלה של לבנון כפי שהתרחש בעת חטיפת 2 חיילי צה"ל ב-12 ביולי 2006 שגרמה לפריצתה של מלחמת לבנון השניה. נסראללה וסוריה זקוקים להישג פוליטי מרשים ככל האפשר על-מנת לשקם את תדמיתה של העדה השיעית, ולשקם את אחיזתה של סוריה בלבנון שניזוקה קשות בעקבות המלחמה. יתרה מזאת, הישג פוליטי כזה נועד ליצור איזון פוליטי שישחק הן לטובת סוריה והן לטובת חיזבאללה - כפי שהיה לפני המלחמה – ובכך למנוע גם את הקמתו של בית-הדין הבינלאומי שיחקור את רצח אל-חרירי.

רצח פייר ג'ומייל כתמרור אזהרה
ממשלת לבנון של פואד סניורה התעלמה מהאזהרות שהוטחו לעברה מכיוון חיזבאללה ומכיוונה של סוריה והיא החליטה לקדם את החלטת האו"ם על הקמת בית-הדין הבינלאומי לחקירת רצח אל-חרירי. כמו כן, במועצת הביטחון של האו"ם עתיד להתקיים בעוד ימים אחדים סבב שני של החלטות העשויות לזרז את הקמתו של בית-דין כזה. לפיכך, סוריה ובעלי-בריתה בלבנון הרגישו כי הקרקע נשמטת מתחת לרגליהם למרות כל מאמציהם למנוע זאת.

מאז רצח אל-חרירי בפברואר 2005, התרחשו התנקשויות רבות בפוליטיקאים, באנשי-רוח ובעיתונאים לבנונים שהיו ידועים בהתנגדותם למעורבותה של סוריה בלבנון. המיוחד במקרה של פייר ג'ומייל שהוא נרצח באמצעות ירי בידי מתנקשים, ולא באמצעות מטען-חבלה שהוטמן במכונית או לצד הדרך. מיד לאחר הרצח, הודיע ארגון המכונה "הלוחמים למען אחדות ארץ אל-שאם (סוריה הגדולה) וחירותה" כי הוא נוטל אחריות לרצח פייר ג'ומיל. בהודעה שנמסרה לתקשורת הלבנונית נכתב כך: "אללה הנחיל לנו הצלחה גם היום בחיסולו של הסוכן פייר ג'ומייל, שהיה אחד מאלה שלא הפסיקו לפלוט את הרעל שלהם נגד סוריה ונגד ההתנגדות, ללא כל בושה וחשש. זהו גורלם של הבוגדים, הסוכנים והשכירים אשר אינם נרתעים מלזלזל באחדות לבנון, בחירותה, בשלומה ובעתידה, וזאת למען האינטרסים של האויבים... הורדנו את הסוכן פייר ג'ומיל מרשימת מטרותינו - ובמוקדם או מאוחר נגמול גם ליתר הסוכנים". (התרגום באדיבות ממר"י).

התגובות לרצח ג'ומייל
הרצח גרם לזעזוע קשה בקרב הלבנונים ואף בקרב מדינות מערביות אחדות. צרפת רמזה שסוריה היא שאחראית לרצח. שרת החוץ הבריטית, מרגרט בקט, גינתה את הרצח במילים קשות והוסיפה: "אנו כבר מיואשים, יש כבר מספיק בעיות בעולם כיום". ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, אמר כי הרצח "מדגיש שוב את הצורך החיוני לאסטרטגיה לכל המזרח התיכון, שתתמוך באלה שבעד דמוקרטיה ובעד פתרון סכסוכים בכל מקום". תת-מזכיר המדינה האמריקני, ויליאם ברנס, כינה את הרצח כ"פעולת טרור והפחדה", וכי "זהו חלק ממסלול מצער של אלימות וחיסולים בהיסטוריה הפוליטית של לבנון ב-40 השנים האחרונות... זה מצער מאוד לראות מישהו, מנהיג צעיר כמוהו שהקדיש את חייו לשירות הציבורי, נורה למוות". סעד אל-חרירי, יו"ר סיעת הרוב בפרלמנט הלבנוני ובנו של ראש ממשלת לבנון לשעבר רפיק אל-חרירי, הגיב על הרצח במילים האלה: "הסורים רוצים לרצוח כל אדם חופשי ולחדש את סדרת הרציחות שהם הבטיחו".

לבנון – סיכונים לצד סיכויים
רציחתו של פייר ג'ומייל מראה בעליל כי לבנון חשופה לכוחות צנטריפוגליים המאיימים לפורר את המדינה לעדותיה השונות, שחלקן מנהלות מאבק בינן לבין עצמן כבר עשרות שנים. לצד הסכנה בהתפוררות הסדר הלבנוני שהושג בעמל רב, קיים סיכוי לאיחוד השורות כפי שאירע לאחר רציחתו של רפיק אל-חרירי בפברואר 2005 שהיווה זרז ליציאתו של הצבא הסורי מלבנון חודשים אחדים לאחר מכן. המאבק בלבנון משקף היטב את המאבק בין הסונים לשיעים במזרח-התיכון בעידודה הבוטה של איראן – זו אותה איראן המנסה להשיג יכולת גרעינית במטרה להפוך למעצמה אזורית כדי להטיל את מרותה על שאר מדינות-ערב המתונות והפרו-מערביות כדוגמת סעודיה, מצרים וירדן.

בעקבות הרצח, לבנון ספגה מהלומה. אך קיים סיכוי שבעזרת הכוחות הדמוקרטיים במדינה ובעזרת תמיכה בינלאומית ישירה מצד מדינות מערביות כדוגמת צרפת בריטניה וארה"ב, לבנון תצליח לצאת גם מהמשבר הזה ולקיים אורח-חיים פוליטי תקין. שכן, הצלחה בלבנון תקרין על הסביבה האזורית כמו על הסכסוך הערבי-ישראלי, על היחסים בין השיעים לסונים ועל היחסים בין הנוצרים למוסלמים המאכלסים את המרחב המזרח-תיכוני.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "רצח פייר ג'ומייל מזעזע את לבנון", 22 בנובמבר 2006, The Mideast Forum.

המשבר הפוליטי בלבנון

בהודעה דרמטית שפרסמו שתי המפלגות השיעיות העיקריות בלבנון – אמל וחיזבאללה – הן הכריזו, ב-11 בנובמבר 2006, על פרישתן מהממשלה הלבנונית בראשותו של פואד סניורה הסוני. על-פי החוקה הלבנונית שגובשה בעמל רב, כל ממשלה לבנונית עליה לכלול גם נציגים שיעים על-מנת לקבל לגיטימציה חוקית לפעול, ולהנהיג את המדינה בנוחות פוליטית ככל-האפשר. הודעה מפתיעה זו, גרמה לשרשרת תגובות מכל גוני-הקשת הפוליטית, שחלקם אף הביעו חשש מפני פריצתה של מלחמת אזרחים נוספת בלבנון, בשל היריבות המסורתית בין העדות השונות המרכיבות את החברה הלבנונית.

העילה לפרישתן של שתי המפלגות, נסבה סביב דרישתו של חיזבאללה להרחיב את הממשלה הלבנונית כדי להכניס את "הזרם הלאומי החופשי" בנהגתו של מישל עאוון - הידוע בתמיכתו בנסראללה. גנרל מישל עאוון, בן העדה הנוצרית, כרת ברית עם חיזבאללה, סוריה ואיראן. על כן, הוא נחשב בעיניהם מועמד נוח לכהן כנשיא לבנון במקומו של אמיל לאחוד, העתיד לסיים את כהונתו ב-2007.

אמיל לאחוד המרוני, שהחל את כהונתו ב-1998, לא הסתיר את זיקתו ההדוקה לסוריה ולחיזבאללה לאורך כל שנות כהונתו. לפיכך, סוריה וחיזבאללה מעונינות בנשיא פרו-סורי שיהא נוח להן כפי שהיה לאחוד. אך למשבר הנוכחי יש סיבות נוספות המראות בעליל כי לבנון ממשיכה להיות זירה למאבקי-כוח ויוקרה בידי סוריה, איראן, חיזבאללה ותומכיהם בלבנון.

יום לפני הודעת הפרישה של המפלגות השיעיות, האו"ם העביר לממשלת לבנון את הצעתו להקמת בית-דין בינלאומי שישפוט את המעורבים בתכנון ההתנקשות בראש ממשלת לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי, שנרצח בפברואר 2005. בדו"ח ביניים שפורסם לפני חודשים אחדים בנוגע לרצח אל-חרירי, הועלו חשדות נגד בכירים סוריים שלכאורה היו מעורבים בתכנון הרצח. הצעתו האחרונה של האו"ם להקים בית-דין שיכלול שופטים לבנוניים ובינלאומיים, החרידה את סוריה בשל האשמות שהוטחו לעברה מאז הרצח.

על-מנת להבין טוב יותר את הקשר הסורי למשבר הנוכחי בלבנון, יש צורך לשים לב לכתבה שהתפרסמה בספטמבר 2006 בעיתון הכווייתי אל-ראי אל-עאם. העיתון ידע לספר לקוראיו, כי ממשלת סוריה הכינה תוכנית בת שלושה שלבים להפלת ממשלת לבנון בעקבות תוצאותיה של המלחמה האחרונה שערערה את מעמדו של חיזבאללה. ואלה פרטי התוכנית כפי שמסרו המקורות הלבנונים המקורבים לעיתון:

א. החלשת הממשלה הלבנונית באמצעות הבלטת הפיצול הדתי והעדתי במדינה.
ב. הגברת הפופולריות של מישל עאוון על-ידי הטחת האשמות בממשלת סניורה על כך שהיא אינה טורחת לפעול למען שיקום לבנון לאחר המלחמה.
ג. ניצול התרעומת שתתעורר כלפי הממשלה כדי לערוך הפגנות רחבות-היקף נגד סניורה וחברי ממשלתו. מקורות לבנונים, שמסרו לעיתון את פרטי התוכנית, טענו כי סוריה מצפה שהפגנות אלה יגלשו לעימותים אלימים עם כוחות הביטחון, ובכך תתערער עוד יותר הלגיטימיות של ממשלת סניורה בעיני הלבנונים, וכך תיסלל הדרך בפני חיזבאללה להשתלט על לבנון.

חיזבאללה לאחר המלחמה
למרות מאמציו של חיזבאללה להציג את מלחמת לבנון השניה כניצחון היסטורי על ישראל, קשה עד מאוד לשכנע את הלבנוני הממוצע באמיתות הדבר לנוכח ממדי ההרס שנגרם ללבנון ולעדה השיעית. כמו כן, פריסתו של צבא לבנון בגבול עם ישראל, משמעותו שחיזבאללה איבד את מאחזיו הצבאיים בדרום-לבנון בשל העימות האחרון. על כן, המלחמה החלישה את מעמדו של חיזבאללה והגוש השיעי הנאמן לסוריה, ומאידך חיזקה את הגוש הליברלי הכולל את הסונים, את העדה הדרוזית ומרבית העדה הנוצרית. הגוש הליברלי מהווה רוב בפרלמנט הלבנוני, על כן יש ביכולתו לנהל מדיניות אנטי-סורית בניגוד לעמדותיו של הגוש השיעי. סירובו של הגוש הליברלי להרחיב את הממשלה ולכלול בה גורמים נוספים, נבע בשל החשש מהגדלת כוחם של נאמני סוריה בממשלה, ובכך להביא לשיתוקה הפוליטי.

בשל המצב החדש שנוצר עם התפטרותם של השרים השיעים, מנהיגי העדה השיעית קראו לקיים בחירות חדשות ולהקים ממשלה חדשה. לצד קריאה זו, נשלחו איומים מרומזים כלפי העדות האחרות בלבנון החוסמות את השתלטותה של העדה השיעית על לבנון. אחד מבכירי חיזבאללה הצהיר בעקבות המשבר כי "אנחנו יכולים לחולל הפיכה בלבנון ולהשתלט עליה, אולם איננו רוצים בכך".

חסן נסראללה, מזכ"ל חיזבאללה, טען מול אלפים מתומכיו כי פרישתם של השרים השיעים ממשלת סניורה תביא לנפילתה, ולהקמתה של "ממשלה נקיה" יותר. יתרה מזאת, נסראללה אמר בפני נאמניו ש"אל להם לחשוש ממלחמת אזרחים חדשה בלבנון". הצהרה זו, מראה בעליל כי נסראללה החליט להמר פעם נוספת על גורלה של לבנון כפי שהתרחש בעת חטיפת 2 חיילי צה"ל ב-12 ביולי 2006 שגרמה לפריצתה של מלחמת לבנון השניה. נסראללה זקוק להישג פוליטי מרשים ככל האפשר על-מנת לשקם את תדמיתה של העדה השיעית, ולשקם את תדמיתו שניזוקה קשות בעקבות המלחמה, ובכך ליצור איזון פוליטי שישחק לטובתו - כפי שהיה לפני המלחמה. גם הגנרל עאוון תרם את חלקו למשבר בכך שהוא העניק ראיון לעיתון אל-נאהר הלבנוני, בו טען נגד ממשלת לבנון בכך שהיא "פועלת כמנהיגת מיליציה ולא מתנהלת כממשלה של כל הלבנונים".

התגובות להתפטרות השרים השיעים
היחלשותה של העדה השיעית בעקבות המלחמה, חיזקה את הגוש הליברלי וחיזקה את ממשלת סניורה, שכן היא זכתה לתמיכתן של מדינות ערביות סוניות, כמו סעודיה, מצרים וירדן, ולתמיכתן הבלתי-מסויגת של מדינות מערביות רבות.

בנו של רפיק אל-חרירי המנוח, סעד אל-חרירי - הנחשב למנהיג הגוש הליברלי בפרלמנט - תקף בחריפות את התנהגותם של השרים השיעים בטענה, שהתפטרותם היא תוכנית סורית-איראנית שנועדה לבצע הפיכה במדינה ולמנוע את הקמתו של בית-דין בינלאומי לחקירת רצח אביו.

ואליד ג'ונבלט, מנהיג העדה הדרוזית ובעל-ברית חשוב לסעד אל-חרירי ופואד סניורה, ביטא את עמדתו כלפי סוריה ואיראן ללא כחל וסרק. וכך הוא התבטא בנוגע למשבר הפוליטי: "לחיזבאללה יש את הנשיא אמיל לאחוד העומד לצידם. יש להם ברית עם האיראנים והסורים על חשבון עצמאותה של לבנון. יש להם כלי נשק ואף אחד לא מדבר על כך. ומעל הכל הם רוצים מאתנו שנתפטר וניכנע באופן מוחלט. אנחנו לעולם לא ניכנע".

המופתי של לבנון, השייח' ד"ר מוחמד עלי אל-ג'וזו, לא היסס להצהיר לנוכח המשבר שפקד את המדינה הלבנונית, ש"כולם עוד יגלו כי איראן מנסה להתערב בזירה הערבית כולה. (וכי) מדוע חלקם רוצים לגרור אותנו למלחמת-אחים עיוורת בהתאם לתוכנית העדתית שלהם?". המופתי אף הגדיר את התנהגותם של השרים השיעים כ"שוד פוליטי" וכ"מיעוט המנסה להשליט את מרותו על הרוב".

המשבר כתמרור אזהרה לבאות
אם ההימור של נסראללה וסוריה לא יצליח למוטט את ממשלת סניורה, הם לא יהססו לשתק את לבנון באמצעות הפגנות אלימות בביירות, שירתקו את הצבא הלבנוני כולו לעיר הבירה וסביבותיה. יתרה מזאת, סוריה תעודד את חיזבאללה ליזום פגיעות ספורדיות מדרום-לבנון נגד ישראל כדי לערער את יכולתה של ממשלת סניורה לשלוט במדינה. מצב זה יעמיד את ישראל בפני דילמה לא פשוטה, שכן לישראל יהיה קשה לפעול נגד חיזבאללה בשל נוכחותם של הכוחות הבינלאומיים שהתפרסו בלבנון בעקבות מלחמת לבנון השניה. על-פי מצב העניינים בלבנון, גורמי הערכה בישראל משערים שעימות נוסף בין ישראל לחיזבאללה וסוריה עלול להתרחש כבר בשנה הבאה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "המשבר הפוליטי בלבנון". 16 בנובמבר 2006, The Mideast Forum.

דויד גרוסמן כסימפטום לתרבות הכיכרות

לאחר שההתפעלות המוגזמת מנאומו של דויד גרוסמן - בעת עצרת הזיכרון לרצח רבין שנערכה בתל-אביב ב-4 נובמבר 2006 - שכחה מעט, ראוי לבחון היבטים אחדים בדבריו שקצת נעלמו מעיני התקשורת ולשאול שאלות אחדות שספק רב אם גם המאמר הזה יוכל לענות על כולן במלואן.

נאומו של גרוסמן הובא במלואו בתקשורת הישראלית – הן זו הכתובה והן זו האלקטרונית. דבריו של גרוסמן זכו לכבוד שכזה כנראה גם בשל נפילת בנו, אורי, במלחמת לבנון השניה שפרצה ב-12 ביולי 2006 שהחלה ביוזמתו של חיזבאללה, וגם בשל יוקרתו של גרוסמן כאחד מסופריה המובחרים של מדינת-ישראל. בנאומו מול קהל של אלפים, גרוסמן אמר שנפילת בנו אינה מקנה לדבריו כל חסינות מביקורת ציבורית. אפשר שבאמירה זו גילה גרוסמן גדלות-נפש, אך האם גדלות-נפש זו היא אכן כנה ואמיתית?

צריך וחשוב לבחון את דבריו של גרוסמן מזווית מעט יותר ביקורתית: מיד לאחר הנאום של גרוסמן בעצרת לזכרו של רבין, פרסם אתר YNET את הנאום המלא. בכותרת-משנה, לאחת מהפסקאות החשובות בנאומו, נכתב כך: "אדוני ראש הממשלה, לא תוכל לפתור את דברי הערב". דהיינו, גרוסמן פנה ישירות לראש הממשלה במטרה שיתייחס לדבריו במלוא הרצינות מבלי לנפנפם מעליו כלאחר-יד. וכך נכתב בהמשך:

"מתי הייתה הפעם האחרונה שראש הממשלה הגה או עשה מהלך שיש בכוחו לפתוח לישראלים אופק אחד חדש, עתיד טוב יותר? מתי הוא יזם מהלך חברתי או תרבותי או ערכי? ולא רק הגיב, הגיב בתזזיתיות, למהלכים שכפו עליו אחרים? אדוני ראש הממשלה, אני לא אומר את הדברים האלה מתוך רגשות של זעם או נקם. חיכיתי די כדי שלא להגיב מתוך דחף של רגע. אתה לא תוכל לפטור את דברי הערב בכך שאין אדם נתפס בשעת צערו. ודאי שאני שרוי בצער, אבל יותר משאני כועס - כואב לי. כואבת לי הארץ הזאת ומה שאתה וחבריך מעוללים לה".

"האמן לי, הצלחתך חשובה לי, כי עתיד כולנו תלוי ביכולת שלך לקום ולעשות מעשה. יצחק רבין פנה לדרך השלום עם הפלסטינים לא מפני שחש חיבה גדולה להם או למנהיגם. גם אז, כזכור, הדעה הכללית היתה שאין לנו פרטנר ואין לנו על מה לדבר איתם".

"רבין החליט לעשות מעשה מפני שאיבחן בתבונה רבה שהחברה הישראלית לא תוכל להמשיך להתקיים לאורך זמן במצב של סכסוך לא פתור. הוא הבין, הרבה לפני רבים אחרים, שהחיים באקלים של אלימות, של כיבוש, של טרור, של חרדות וחוסר תקווה גובים מחיר שישראל אינה יכולה לעמוד בו. הדברים האלה נכונים גם היום. בחריפות רבה עוד יותר. עוד מעט נדבר על הפרטנר שיש או אין לנו. לפני כן נביט בעצמנו".

מעבר לשאלה האם גרוסמן הוא שראוי לעשות אנליזה של "המבט פנימה – בעצמנו", כדבריו, פיסקה זו חושפת בפנינו שוב כי דויד גרוסמן, המייצג לכאורה את השמאל הישראלי, חי בבועה דמיונית שהקשר שלה למציאות מקרי בהחלט - כאילו שום דבר לא קרה מאז הסכם אוסלו וכאילו מאומה לא התרחש מאז הנסיגה מעזה. עזבנו את עזה לפני למעלה משנה, ובמקום שהפלסטינים יעסקו ב"שיקום חייהם מהכיבוש המעיק", הם עסוקים בתכנונים רצחניים נגד ישראלים. אם מחירו של כדור רובה אחד עולה יותר מאשר ארגז ירקות בעזה, זאת הבחנה שגם גרוסמן צריך לשים לב אליה ולהסיק מכך מסקנות מתבקשות. אך, למה להעמיס על גרוסמן עיסוק בקטנות בשעה שנאומו הסב לו סיפוק רב בשל החשיפה התקשורתית שזכה לה – ולא בצדק.

אני מבקש להתעכב על ידיעה קטנה שהפיץ עיתון הארץ הקשורה לנאום. יומיים לאחר הנאום של גרוסמן, התראיין ראש הממשלה, אהוד אולמרט, בתוכניתו של יאיר לפיד המשודרת בערוץ 2. כשביקש לפיד את תגובתו של ראש הממשלה "לנאום התוכחה" של גרוסמן, ענה ראש הממשלה כי "גרוסמן ביקש ממני שלא להגיב לנאום" – במילים האלה פחות או יותר. דקות אחדות לאחר הדברים האלה, הופיעה ידיעה באתר האינטרנט של עיתון הארץ (במדור מבזקי חדשות, ב-6 בנובמבר) שנאמר בה כך: "רה'מ אולמרט אמר כי דויד גרוסמן ביקש ממנו שלא להגיב לנאומו בעצרת לזכר רבין".

במקום לבדוק את פשר הידיעה המוזרה הזאת שנמסרה מפי ראש הממשלה, בחרו אמצעי התקשורת לשתוק ולהחריש, שכן, כנראה התקשורת הישראלית התרגלה לכך שגם העימותים הפוליטיים ודברי התוכחה הפומביים הם מעט מזויפים ואולי אף מתואמים מראש. רוצים דוגמא לכך? בבקשה: כתבים אחדים הסוקרים את הנעשה בכנסת-ישראל יודעים לספר על שני חברי-כנסת הנמצאים בקשרים אישיים הדוקים אך הם מייצגים במפלגות יריבות. שניהם מתאמים ביניהם את דבריהם הקשים, זה כלפי זה, בכל עת שנדלקות מצלמות הטלוויזיה במטרה להיכנס לתודעה הציבורית. וזה לא המקרה היחיד.

אם גרוסמן פנה בנאומו בעצרת ישירות לראש-הממשלה, והכריז כי אולמרט לא יוכל "לפתור את דבריו סתם כך", ובנוסף לכך הוא ביקש שלא להעניק לו חסינות בשל אבלו הכבד על נפילת בנו, מדוע טרח "לבקש" מראש-הממשלה שלא להגיב לדברים שנאמרו בראש-חוצות? והסיבה לכך היא, שכנראה, אנחנו – כחברה – כבר לא מפחדים לזייף: לזייף תוכחה, לזייף רגשות, לזייף עימותים, לזייף התלהמות ולזייף כותרות כדי לקבל עוד קצת רייטינג לשם כבוד אישי, שאין לו ולא כלום עם אינטרס הציבורי. הכל נעשה רק לעיני המצלמות, וברגע שהן כבות, אנחנו מתאמים באופן נכלולי – כדברי גרוסמן – את המהלך הבא. נשיאים ו(אנשי) רוח – וגשם אין. מסתבר שהפוליטיקאי גילה הרבה יותר גדלות-נפש ממי שמתיימר להיות איש-רוח ובעל-מעמד המתיימר לעסוק בהטפה פוליטית וחברתית.

למרות מה שהתפרסם בעיתון הארץ בנוגע לדברי ראש הממשלה על נאומו של גרוסמן, העיתון פרסם, ב-10 בנובמבר 2006, כתבה נוספת על הנאום בשם: "אז גרוסמן אמר", שעסקה "בהתעלמותם" של הפוליטיקאים "מהנאום החשוב" של גרוסמן. גם בדברי הפרשנות של כתבי הארץ לסירובו של ראש הממשלה להתייחס לדברי גרוסמן, אינה מבהירה לגמרי את פשר הידיעה שהופיעה יומיים קודם לכן באתר העיתון, למרות שטוקבקים ערניים ניסו להסב את תשומת-הלב של העיתון לדברי ראש הממשלה.

בניגוד לדעתו של עיתון הארץ, לציבור הישראלי קשה עד מאוד לקנות עוד זיוף של כיכרות, ולכן אולי זאת הסיבה שישנה התעלמות מדבריו? אך יש משהו הרבה יותר עמוק מכך: הנאום של גרוסמן, מעבר לזה שהוא הפך את העצרת לעניין פוליטי צר, עסק בהזיה פוליטית שהקשר שלה למציאות העובדתית הוא מקרי בהחלט. על כן, להתעלמות הציבורית והפוליטית מדברי גרוסמן – למרות הניסיון המלאכותי של עיתון הארץ להחיותם – יש רקע ברור וגלוי לעין, שכן קשה למכור לישראלים את אותו סיפור שוב ושוב במחיר מופקע כל פעם מחדש. דהיינו, כל מה שצריך זה "להפגין רצון טוב מצד ישראל כלפי הפלסטינים וכלפי סוריה ואז הכל יסתדר". מרבית הציבור הישראלי מאס באמירות שכאלה בעיקר לאחר שנים של רצחנות ערבית כלפי מדינת ישראל ותושביה. את זה גרוסמן וחבריו עדיין לא השכילו להפנים, והם ממשיכים לעסוק בהזיה פוליטית שאין לה ולו כלום עם המציאות העובדתית. זו אותה הזיה פוליטית המתנגשת תדיר עם תוצאותיו של הסכם אוסלו, עם תוצאותיה של הנסיגה מעזה ועם הנסיבות בהן החלה מלחמת לבנון השניה ולתוצאותיה על כלל הציבור, וכן גם על המשך המאבק שלנו מול הסכנה האיראנית ובעלי-בריתה באזור. אם גרוסמן היה מסתמך על המציאות העובדתית, אז אולי הוא לא היה נופל לפח הדמגוגי ולפופוליזם הזול שכה אפיינו את נאומו בעצרת הזיכרון לרצח רבין.

תגובות נוספות לנאומו של גרוסמן ראו את מאמריהם של עו"ד בן-דרור ימיני וד"ר גדי טאוב.

==

מאת: ד"ר יוחרי סלע, "דויד גרוסמן כסימפטום לתרבות הכיכרות", 11 בנובמבר 2006, The Mideast Forum.

Dr. Wafa Sultan – One Brave Voice in A Sea of Hostility

Dr. Wafa Sultan threatened since her famous confrontation on Al-Jazeera: “We have not seen a single Jew protest by killing people. Only the Muslims defend their beliefs like that”.

On February 21, a confrontation took place on Al-Jazeera television between Dr Wafa Sultan and Ibrahim Al-Khuli, a professor of Islamic Studies from Egypt. The confrontation was on a program called “In the Opposite Direction” which was moderated by Faisal Al-Kassem, a Syrian Muslim exile. Since that time, Dr Sultan has changed from a largely unknown woman into an international sensation for her sparkling fresh message about Islam, Islamic terrorism, and that Islamic preaching leads to brutality. Eloquent and incisive, Sultan expressed a message that many before her have tried in vain to convey. The simplicity of what she said and the vehemence of her arguments powerfully affected her viewers, no one it seemed remained indifferent to what she had to say.

Since MEMRI’s (Middle East Media Research Institute) website published her interview, hundreds of thousands more people have watched the confrontation and thousands of reactions have been posted across the Internet supporting what she says. In February 2006, her message was broadcast on Israel’s Channel 10 in a report by Zvi Yehezkeli, which brought her to the notice of the Israeli public and gained her widespread public exposure. Yediot Ahronot (a popular Israeli daily) recently announced that Dr Sultan had been invited to address the conference of the American Jewish Congress to be held in Tel Aviv. The New York Times wrote that the conference is scheduled for May 2006/ 2007 in Tel Aviv. When interviewed by the Times following her last interview, Dr Sultan said that she is writing a book about Islam which “is going to turn the Islamic world upside down”.

Dr Sultan, age 47, is a Syrian-born psychiatrist, who lives in Los Angeles with her family. She was born in the city of Baniyas in Syria on the Mediterranean about two hours drive away from Beirut, Lebanon. Her life changed when she was a medical student in Aleppo University at the end of the 1970s. At that time, groups affiliated with the “Muslim Brotherhood” were waging a brutal terrorist campaign against Hafez al Assad’s regime and the Alawite community. In one operation, a group of Islamic terrorists burst into the University of Aleppo and murdered Sultan’s professor right in front of her. She recalls how they shot hundreds of bullets into his body shouting “God is great”. Her life changed at that moment, explains Dr Sultan, and she needed to search for another god for herself and her family. Only in 1989 did she receive a visa for the United States for herself her husband and her two children. Since then, another child has been born.

Beside to working as a psychiatrist, she has begun to write short political articles on Annaqed (“The Critic”) a website, which has attracted Syrian ex-pats mostly from Phoenix, Arizona. One article on the subject of the Muslim Brotherhood caught the eye of the editor of Al-Jazeera who invited her for a televised confrontation with an Algerian cleric in June 2005. Her blistering arguments against Islamic education, which preaches violence, sent shockwaves through the Arabic press and other forums. Her interview was picked up by many websites and one of them wrote the following: “Who needs Superwoman when we’ve got an Arab-American called Wafa Sultan?” But it was only after the confrontation in February 2006 that she achieved global fame and her message became a sensation in both Muslim countries and the West.

In her last televised confrontation, Dr Sultan was condemned for being a heretic by Professor Ibrahim Al-Khuli, which gave the go ahead for a campaign of vilification and intimidation to the extent that several Syrian clerics have blasted her as a traitor to Islam. The main accusation is that she has caused more damage to Islam than the publication of the caricatures of Muhammad which sparked violent reactions in the Muslim world and the West.

But, what was it about her speech that prompted such an enthusiastic response on the one hand and drew down such fury and indignation from Muslim clerics on the other. One thing which angered the clerics was her comparison between the conduct of the Jews after the Holocaust and the behavior of Muslims today. As she argued in her clear ringing tones:
"The Jews have come from the tragedy and forced the world to respect them, with their knowledge, not with their terror; with their work, not with their crying and yelling. We have not seen a single Jew blow himself up in a German restaurant. We have not seen a single Jew destroy a church. We have not seen a single Jew protest by killing people. Only the Muslims defend their beliefs by burning down churches, killing people and destroying embassies. This path will not yield any results. The Muslims must ask themselves what they can do for humankind, before they demand that humankind respect them."

In an interview with the New York Times, Dr Sultan said that beside the tremendous support she has attracted there have also been many threats against her life. However, her main concern these days is for her family in Syria who are vulnerable to attacks because of her views, which were published in the Arabic media.

------

By: Dr. Yohai Sela, Omedia Magazine In English, November 2006.

http://omedia.org/Show_Article.asp?DynamicContentID=1895&MenuID=608&ThreadID=1014011