סעד אל-חרירי - התקווה הלבנונית

כאשר נרצח ראש ממשלת לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי, בפברואר 2005 בידי סוכני המודיעין של סוריה, הציבור הלבנוני חש זעזוע עמוק וחרדה גדולה לנוכח מה שנראה כשבירת כל כללי המשחק בפוליטיקה הלבנונית השברירית. מלבד הכאב הגדול, לבנונים רבים חשו תחושת יתמות, שכן רפיק אל-חרירי נחשב למשקם הגדול של לבנון המתחדשת, והיו כאלה שדיברו עליו במונחים של "אבי האומה הלבנונית החדשה". בעזרת כספו, אל-חרירי הצליח לגייס את סעודיה ומדינות ערביות נוספות למען שיקומה של לבנון. יוקרתו הפוליטית פתחה בפניו את דלתותיהן של מדינות מערביות, ובראשן צרפת, שהטילו עליו את חסותן.

רפיק אל-חרירי משקם את לבנון
כשרפיק אל-חרירי התמנה ב-1992 לראש ממשלה, הוא החל מייד לשקם את לבנון מהריסותיה לאחר שנים רבות של מלחמת-אזרחים:

בשנים הראשונות לכהותנו, החלה להתפתח אופטימיות זהירה בלבנון, שכן הוא הצליח להצעיד את לבנון לעבר שיקום כלכלי, פוליטי וחברתי. למרות שארגון חיזבאללה ניסה כבר אז לערער את היציבות בלבנון ולהטיל ספק ביוזמותיו הכלכליות של אל-חרירי בן העדה הסונית, אל-חרירי הצליח לשכנע משקיעים רבים ליטול חלק משמעותי בשיקומה של לבנון.

אל-חרירי הצליח לגייס את הליגה הערבית, וזו הקימה קרן של 2 מיליארד דולר שיועדו לשיקומה של המדינה. אומנם רק חלק קטן מהסכום הגיע לידיים לבנוניות, אך היוזמה סימנה לרבים את הנתיב הכלכלי הרצוי בו עליהם לפעול ואת הרוח חדשה הנושבת מלבנון.

אנשי עסקים מהמפרץ-הפרסי החלו לרכוש מגרשים ומבנים בלבנון, סעודיה החלה להשקיע במדינה והעדות הסוניות והנוצריות החלו לנהל עסקים חובקי-עולם. ב-1993 חלה עליה של כ-90 אחוזים בגביית המסים בהשוואה לשנה קודם לכן. זאת ועוד, עד 1992 הון רב יצא מלבנון המוערך בכ-8 מיליארד דולר, אולם כבר ב-1993 סך-כל ההשקעות הזרות הסתכמו בכ-3 מיליארד דולר. התוצר-הלאומי-הגולמי עלה ב-1993 בכ-10 אחוזים בהשוואה ל-1992.

ב-1993 התל"ג היה כ-1.8 מיליארד דולר, ו-2005 התל"ג הגיע לכ-23 מיליארד דולר.
התל"ג לנפש בשנת 1993 היה כ-670 דולר, וב-2005 התל"ג לנפש הגיע לכ-6,000 דולר.
ב-1993 האוכלוסייה הלבנונית מנתה 2.7 מיליון, וב-2005 היא מנתה כ-3.8 מיליון נפש.

רפיק אל-חרירי, שהונו הוערך בכ-11 מיליארד דולר, הבין כי עתידה של לבנון תלוי גם ברמת חינוך של ילדיה, על כן, אל-חרירי תרם מלגות לעשרות אלפי סטודנטים לבנונים. הוא הקים את תחנת הטלוויזיה אל-מוסתקבל (העתיד) שהפכה לאחת מהתחנות הפופולריות ביותר בלבנון, ואף ייסד עיתון יומי בשם זהה. לאור פעילותו הרבה למען לבנון ושיקומה, אל-חרירי זכה ב-2004 בפרס מיוחד מטעם האו"ם.

רפיק אל-חרירי כיהן פעם נוספת כראש ממשלת לבנון ב-2004, אך הוא התפטר בשל חילוקי דעות עם השלטון הסורי על רקע דרישתו להוצאת הכוחות הסוריים מלבנון. בשל פעילותו האנטי-סורית התקיפה, רפיק אל-חרירי חוסל באמצעות מכונית תופת ב-14 בפברואר 2005. חיסולו שגרם לזעזוע עמוק בלבנון ורחבי-העולם, היווה זרז גם להוצאת הצבא הסורי מלבנון חודשים אחדים לאחר מכן.

מאיש-עסקים למנהיג לאומי
בעקבות הרצח, לבנונים רבים מצאו ניחומים בבנו של רפיק אל-חרירי - סעד אל-חרירי בן ה-36. בבת אחת הוא קפץ מסטודנט למנהל עסקים ומייסד חברת השקעות, למנהיג לאומי שרבים תלו בו את תקוותיהם לעתיד מעט יותר ורוד. לבנון עמדה בפני בחירות חדשות בחודשים מאי-יוני 2005, והיו כאלה שקיוו כי סעד אל-חרירי ייטול לידיו את מושכות השלטון הלבנוני גם כנקמה על רצח אביו וגם יסמן את הכיוון הפוליטי הרצוי לשאר הלבנונים.

האופוזיציה האנטי-סורית בראשותו של סעד אל-חרירי – סיעת אל-מוסתקבל המורחבת - שהתגבשה לקראת הבחירות, זכתה ב-72 מושבים מתוך 128, ולראשונה מזה 30 שנה הפרלמנט הלבנוני נשלט בידי חזית אנטי-סורית תקיפה וקולנית. כשנודעו תוצאות הבחירות יצא סעד אל-חרירי לעיתונאים הרבים שהמתינו לו והצהיר "אני חייב הכל לאבי". אולם, הצלחה זו לא היתה שלמה, שכן החזית הפרו-סורית שהכילה את ארגון "אמל" של נביה ברי וארגון חיזבאללה זכו ב-35 מושבים. לצדם עמד נשיא לבנון, אמיל לחוד (נוצרי מרוני), הנחשב ל"בובה סורית" שכהונתו הוארכה בצו סורי באוקטובר 2004. קבוצת הגנרל מישל עאוון, שזכתה בבחירות ב-21 מושבים, הביטה בעיניים כלות בדומיננטיות של סיעת אל-מוסתקבל, ולכן היא חברה לגוש השיעי בפרלמנט. ויחד עם זאת, האופטימיות בלבנון הרקיעה שחקים ודומה היה כי פני הדברים ישתנו ככל שתתחזק החזית האנטי-סורית בגיבוין של צרפת וארה"ב.

לסעד אל-חרירי היו תוכניות לרפורמה כוללת בלבנון לאחר הבחירות. אך בשל חוסר-ניסיונו הפוליטי הוא פינה את מקומו, בחוכמה רבה, לפואד סניורה שכיהן כשר-אוצר בממשלות אביו בין השנים 1992-1998, בשנת 2000 וב-2004.

סניורה בן העדה הסונית, נולד בעיר צידון ב-1943, היה ידוע בדעותיו האנטי-סוריות בדומה לפטרונו רפיק אל-חרירי. אך בשל מזגו הנוח ויוקרתו כשר-האוצר במשך שנים רבות, מועמדותו של סניורה כראש ממשלה נתמכה על-ידי 126 חברי-פרלמנט. בכך, לכאורה, הושגו שני הישגים עיקריים: הוא היה האיש הקרוב ביותר לסעד אל-חרירי מנהיג הרוב בפרלמנט, והוא קיבל את ברכת הדרך החשובה של צרפת וארה"ב.

מיד לאחר הרכבת הממשלה החדשה, החלו ההכנות לפירוקו של המוקש המסוכן ביותר שהיווה איום ישיר על לבנון כישות מדינית, דהיינו פירוקו או החלשתו של ארגון חיזבאללה שנתקע כעצם בגרונה של לבנון. על-מנת לפרק את שאר המוקשים הלבנוניים, יזם יו"ר הפרלמנט הלבנוני ומנהיג תנועת "אמל" השיעית, נביה ברי, את הקמתו של "הפורום לדיאלוג לאומי".

הפורום לדיאלוג לאומי
על-מנת להבין את נקודות התורפה של לבנון ואת המכשולים הניצבים בפני סעד אל-חרירי בדרך להגשמת שאיפותיו הפוליטיות בלבנון, יש צורך לבחון את הרכבו של "הפורום לדיאלוג לאומי", ובכך להצביע על הסכנות לצד הסיכויים לשינוי בפוליטיקה הפנימית של לבנון בעתיד.

את הנוצרים ייצגו – משפחת ג'ומייל, סמיר ג'עגע ומישל עאוון. גנרל עאוון, ששב ללבנון לקראת הבחירות לאחר היעדרות של 15 שנות גלות בפריז, חתם על הסכם הבנות עם ארגון חיזבאללה המונע את בידודו של הארגון בזירה הפוליטית.
את הדרוזים ייצג – וואליד ג'ונבלט, הידוע כאנטי-סורי תקיף.
את השיעים ייצגו – נביה ברי מנהיג תנועת "אמל", וחסן נסראללה מזכ"ל חיזבאללה.
את הסונים ייצגו – סעד אל-חרירי ופואד סניורה, שהובילו קו אנטי-סורי תקיף וקולני.

מרבית הדיונים נסבו בעיקר על שליטתה של סוריה בלבנון באמצעות הנשיא אמיל לחוד ופירוק חיזבאללה מנשקו בהתאם להחלטת האו`ם 1559 המתייחסת לכך באופן מפורש. לכל אחד מהנציגים היה ברור כי סוריה תעשה ככל שניתן כדי לא לפרק את חיזבאללה מנשקו, וכן היה נהיר לרבים מהם שסוריה תעשה ככל אשר לאל-ידה על-מנת להשאיר על כנו את נשיא לבנון הנוכחי, או למנות מישהו אחר מתומכיה. מאמרו של עמיתי רן פרחי באתר "אומדיה" נגע היטב בעצב-החשוף של הפוליטיקה הלבנונית בשאלת מעמדו של חיזבאללה בלבנון ובכוחות הפוליטיים המנוגדים.

למרות שנערכו דיונים אחדים במגוון נושאים בוערים במסגרת הפורום, נציגי הזרמים לא יכלו להגיע להכרעה כלשהי שתתווה את הדרך לקראת החלת ריבונותה של ממשלת לבנון על כל חלקי המדינה. ב-12 ביולי 2006, בשעה שנחטפו שני חיילי צה"ל בידי ארגון חיזבאללה, דומה היה כי הארגון הצליח שוב לתעתע בפוליטיקה הלבנונית ולצבור עוצמה על חשבון הגורמים הליברליים במדינה. אך העניינים, כידוע, התפתחו אחרת ממה שציפו נסראללה, סוריה, איראן ותומכיהם בלבנון.

גלות מאונס בעקבות המלחמה
ביום בו נחטפו חיילי צה"ל, ב-12 ביולי 2006, סעד אל-חרירי נפגש עם מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה כמנהיג הרוב בפרלמנט על-מנת להפגין איזושהי "אחדות לבנונית". אולם, על-פי ההצהרות הישראליות שניתנו עוד באותו יום, הוא שיער כי פני הדברים מובילים למלחמה ארוכה וקשה. בעצת ממשלת צרפת הוא עזב את לבנון יחד עם בני משפחתו עוד באותו יום. אל-חרירי ידע היטב שבלבנון ישנם גורמים רבים שיש להם חשבון ארוך עם משפחתו בשל פעילותה האנטי-סורית, וכי יש חשש כי גורמים אלה ינצלו את השעה כדי להתנקש בחייו. לדעתו, העיתוי של חטיפת החיילים אינו מקרי, וכי את ההוראה לכך נתנו איראן וסוריה על-מנת להרחיק מעל איראן את הלחץ הבינלאומי בשאלת הגרעין.

מאז פרוץ המלחמה בלבנון, מנהל אל-חרירי מסע דילוגים מבירה אחת לבירה אחרת, במטרה לגייס מדינות רבות ככל האפשר על-מנת לשקם את לבנון ביום שלאחר המלחמה. מפריז הוא מנהל יחד עם פואד סניורה מסע הסברה נגד המעורבות של סוריה ואיראן ונגד פעילותו של ארגון חיזבאללה בלבנון. סעד אל-חרירי מצפה לשוב ללבנון מהר ככל האפשר, אך לא לפני שלבנון תשתחרר מהתלות בגורמים עוינים המחזיקים במדינה כבת-ערובה. ויחד עם זאת הוא יודע היטב, כמו רבים אחרים בלבנון, כי ללא עזרה חיצונית מסיבית וללא המטריה של מדינות מערביות אחדות, שאיפתו להיות ראש-ממשלה לא תוכל להתגשם בעתיד הקרוב.

בשעה שקונדוליזה רייס נפגשה עם ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט ב-25 ביולי, היא העבירה לו מסר אישי מעודד מראש ממשלת לבנון פואד סניורה. סעד אל-חרירי, שנפגש בעבר עם ישראלים רבים, שותף למסר הזה. חשוב להדגיש, פעם נוספת, שללא תבוסה של חיזבאללה בלבנון מידי ישראל זו תהיה בכיה לדורות, שכן השפעתם של המהלכים בלבנון בימים אלה חורגים הרבה מעבר לגבולותיה של מדינת-ישראל.

--

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "סעד אל-חרירי - התקווה הלבנונית", 29 ביולי 2006, The Mideast Forum.

ההתקפה הישראלית על לבנון והתקשורת הערבית

לאחרונה, לישראל היה דימוי רופס בעיני רבים בעולם-הערבי, שכן ישראל לא הצליחה להתמודד עם "ההצלחה" של הארגונים המיליטנטיים ובעיקר לא נגד החמאס והחיזבאללה. תקצר היריעה מלפרט נקודה זו, אך לא הנסיגה מלבנון ולא הנסיגה מעזה הן לבדן שגרמו לתדמית זו, אלא זה היה תהליך ארוך שהחל עם מלחמת לבנון ב-1982 מרגע שהיא פסקה מלהיות מלחמה דינמית, דהיינו התקפית. צבא מתגונן נהפך לצבא פגיע, וצבא פגיע אינו יכול להסתיר את נקודות-התורפה שלו בעיקר כשהוא בא במגע עם אוכלוסייה אזרחית עוינת.

לאחר גילויי השמחה המרובים שהופגנו בחלק מהתקשורת הערבית, בעיקר זו המזוהה עם הציר האסלאמי, הטון התחלף מתחושת אופוריה לביטויי חרדה עמוקה לנוכח התסבוכת שהכניס נסראללה את כל העולם-הערבי ובעיקר את לבנון. מאז שהחל צה"ל את המתקפה בלבנון, מנסה התקשורת הערבית לברר איך השתבשו הדברים, ודומה כי תחושת הפתעה המהולה בחרדה מאפיינת את רוב הדיווחים על תקיפת צה"ל בלבנון.

נאום נסראללה
נסראללה ביהירותו הרבה הצליח לטעת בכולם, גם בעזרת התקשורת הישראלית, שהוא יצר מאזן-אימה אפקטיבי נגד ישראל לטובת החיזבאללה ולטובת הערבים כולם. אם היו בודקים היטב את דבריו - הן מבחינת התוכן והן מבחינה עובדתית – היה מסתבר כי לנסראללה יש נטייה חזקה להגזמות רבות על סף הפנטזיה. הוא הצליח לא רק לשכנע את עצמו אמיתות דבריו, אלא גם לשטות במומחים ערבים המעורים היטב בנעשה בלבנון. אלה, העבירו את דבריו לעולם-הרחב שנפל, שוב, לתוך המלכודת של הפחד הטבוע בכל בן-אנוש, דהיינו הפחד מהאי-רציונאליות וחוסר-וודאות. די היה שנסראללה הצליח פעם אחת, מתוך עשרות הבטחות שלא קוימו, כדי שרבים יריעו לגאוניותו הפוליטית. בנקודה זו, נסראללה נפל בעצמו למלכודת שהוא בנה בעמל רב. מכאן, נובעת ההפתעה הרבה מהתגובה הישראלית, שכן נסראללה הצליח לשכנע רבים שמדינת-ישראל היא בעצם יצור רופס בהתאם לתפיסה שהוא גיבש שבאה לידי ביטוי ב"תיאורית קורי-העכביש" שלו.

ישראל תרמה רבות לתדמית זו, ולעיתים היה נדמה שהיא התנדבה להיות סטטיסטית במשחק של נסראללה. למזלנו, שלצד הרפיסות המדינית, כל מערכות הביטחון הישראליות עסקו באיסוף מידע אופרטיבי על הארגון. צריך לשים לב לדברי ראש ממשלת לבנון, פואד סניורה, שאמר לרשת CNN ביום שישי, ב-14 ביולי, ש"החיזבאללה עשה טעות טקטית קשה בפעולותיו בימים האחרונים, ויהיה זה מוזר מאוד אם יתברר שהוא ארגן את מתקפותיו לבדו". גם אם יהיו לחיזבאללה הצלחות נוספות לפגוע בחייליי צה"ל ובאוכלוסייה הישראלית בימים הקרובים, הארגון והעומד בראשו יהיו מוחלשים במידה ניכרת ובכך ייפתחו אפיקים חדשים לטובת לבנון ולישראל.

הכותרות הראשיות של העיתונות הלבנונית של יום שבת, ב-15 ביולי, כמובן שמו דגש על חיסול המטה הראשי של חיזבאללה ברובע דאחייה בביירות ועל הצהרתו של נסראללה שישראל ביקשה "מלחמה כוללת... גם מעבר, מעבר לחיפה". בעיתון אל-חיאת הלבנוני, הופיעה תמונה בעמוד הראשי בה נראה ההרס רב שנגרם לרובע השיעי של ביירות וחייל לבנוני תופס את ראשו. רובע דאחייה השיעי הוא קומפלקס גדול שנבנה בעזרת איראן בהשקעה כספית גדולה, שם הוקמה מערכת הפיקוד והשליטה של החיזבאללה. נטישת השיעים את דרום-לבנון ובריחתם של נאמניו מרובע דאחייה בביירות הפתיעו את הצמרת המדינית והצבאית של החיזבאללה.

בנאומו ביום שישי בערב ב- 14 ביולי, נסראללה היה אפולוגטי, מריר והוא נשמע כמו ערפאת בימיו הטובים במוקטעה תחת המצור הישראלי. זה היה נאום של מנהיג במצוקה רבה המנסה להזכיר לנאמניו שהוא הצליח לגרש את הישראלים מדרום-לבנון. אך, על פניהם של לבנונים רבים התפשט חיוך מריר, שכן נסראללה הצליח להביא שוב את ישראל עד למרכז ביירות וצפונה ממנה. נקודה אחת בנאומו החרידה את הלבנונים: נסראללה טען שגורלו אינו חשוב בעיניו אלא גורלה של לבנון כולה חשוב בעיניו הרבה יותר. בעיני לבנונים ששמעו את נאומו המשמעות היתה שהנה מגיח, שוב, מנהיג ערבי נוסף המנסה להקריב את לבנון על חשבון השאיפות הפוליטיות שלו בדומה לחאפז אל-אסד נשיא סוריה לשעבר. הבשורה היחידה שנסראללה הציע ללבנונים בנאומו היתה מלחמה ועוד מלחמה ממושכת - את זה הלבנונים לא אהבו ולא רצו לשמוע.

מיד שהחלה ההתקפה הישראלית, הטלוויזיה הסורית עברה לשדר מסביב לשעון במתכונת חירום. ודומה כי הרטוריקה המתלהמת האופיינית כל כך לסוריה לא השתנתה מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת. לעומתה, תחנות הטלוויזיה של לבנון, בעיקר אל-מוסתקבל ו-LBC המזוהות כליברליות, ניסו להציג תמונה מלאה ככל האפשר על האירועים. בל נקל ראש במה שהוצג בשתי התחנות האלה כפי שיובהר להלן

התקשורת הסורית
בטלוויזיה הסורית משודרת אווירת מלחמה כבר ימים אחדים. השידורים הישירים והאולפן הפתוח נמשכים לאורך כל היום. חלק מהדיונים מלווים בצילומים של חיילי צה"ל העושים את דרכם לגבול הצפון, וכן את ההרס שהותירו מטוסי חייל-האוויר הישראלי בהפצצותיהם. הטון כרגיל חמור-סבר, מאיים, על סף ההיסטריה שכן התברר לסוריה כי ישראל שברה את כללי המשחק של איראן, סוריה וחיזבאללה גם יחד. לצד הדיווחים המתלהמים בטלוויזיה הסורית, ראשי השלטון הסורי העבירו מסר לישראל בצינורות חשאיים כי הם מעונינים להישאר מחוץ לעימות הנוכחי, וכי הם מנסים לשכנע את החיזבאללה להפסיק את הירי על ישראל. במקביל לכך, סוריה העלתה את רמת הכוננות של הצבא והיא מפגינה הימים אלה עצבנות רבה.

המלל הרב הנשפך בטלוויזיה הסורית, מראה בעליל כי לצד המראות הקשים והחשש הרב בציבור הסורי, השלטון מנסה לעשות מאמצים רבים להציג עמידה איתנה לנוכח ההתקפה הישראלית על לבנון. כך למשל, מוקרנים וידאו-קליפים של שירים לאומיים כמו שירו של מחמוד דרוויש, הנחשב למשורר הלאומי של הפלסטינים. שירו של דרוויש הוקרא על רקע תמונות של חיילים ישראלים פצועים, כואבים ודואבים, וכן תמונות של פלסטינים נאבקים בכוחות צה"ל החל ממלחמת לבנון וכלה בעימות האחרון בעזה. כמו כן, נשמעו שירים מלאי התלהבות לאומית, וכן שירי-תוכחה כלפי העולם-הערבי שאינו עומד לצד לבנון, סוריה והפלסטינים. השיר "היכן, היכן, היכן הוא העולם הערבי" הושמע פעמים רבות בימים האחרונים לצד שירים לאומיים מלאי-התלהבות הידועים לכל סורי מגיל רך.

הטלוויזיה הסורית מציגה תמיד עמדות התואמות את העמדה הסורית הרשמית. כך למשל, כאשר רוב תחנות הטלוויזיה בלבנון העבירו בשידור ישיר את דברי השגריר הישראלי באו"ם, הסורים העדיפו להתעלם ולהעביר בשידור ישיר את דבריהם של נציגי קטאר וגאנה שנעמו לאוזניים הסוריות. הנאום של השגריר הישראלי, דני גילרמן, היה מעורר כבוד, דרמטי, ערוך היטב וקלע במדויק ללבו של כל לבנוני המעונין להביא לחיסולו של חיזבאללה, שכן השגריר הישראלי התייחס כבוד רב לעם הלבנוני, לנציגיו באו"ם ולשר החוץ הלבנוני שהציג את העמדה של מדינתו.

התייחסות המיוחדת מוענקת כמובן לנסראללה וארגון החיזבאללה. בין דיון אחד למשנהו, מוקרנים וידאו-קליפים של אנשי החיזבאללה פוגעים בחיילי צה"ל על רקע תמונות המסגדים בהר-הבית. נאומו של נסראללה ביום שישי בערב, ב-14 ביולי, לאחר הריסת מטהו ברובע דאחייה, הועבר בשידור חי בסוריה, בעוד שהתחנות הלבנוניות הליברליות הביאו את דבריו מאוחר יותר. בסיכומו של דבר ניתן לציין כי הטלוויזיה הסורית יצרה אווירת מלחמה בקרב צופיה – המעדיפים לראות תחנות אחרות.

התקשורת הלבנונית
תחנות הטלוויזיה הליברליות בלבנון כמו אל-מוסתקבל ו-LBC גם הן עברו למתכונת חירום והעבירו שידורים ישירים מרחבי לבנון 24 שעות ביממה. חשוב להדגיש כי התחנות אלה עדיין מחויבות לרטוריקה הערבית הטיפוסית באמצעות ביטויים כמו "הישות הציונית", "כיבוש", "פלסטין הכבושה" ו"כוחות הכיבוש". אך, שמסלקים מהשיח-התקשורתי את הביטויים האלה, התחנות מהוות כלי חשוב לכל צופה דובר ערבית דרכן ניתן להבין גם את הצד הישראלי ומניעיו. מה שהתחנות האירופאיות העדיפו להעלים בדיווחיהן, התחנות הלבנוניות בחרו גם לסקר את היקף הנזק שגרמו הקטיושות ביישובי הגליל, הן הביאו את דבריהם של פוליטיקאים ישראלים וכן הן ציטטו פעמים אחדות את התקשורת הישראלית הכתובה והאלקטרונית. רמת הדיונים בשתי התחנות האלה עלתה, ברוב המקרים, על זו של התחנות הישראליות הנוטות למעברים קיצוניים של התלהמות, דיכאון, היסטריה, ציניות ולגלוג. במקרה הזה, התחנות עשו שירות מצוין לישראל וללבנון גם יחד, בהשוואה לתרומתן של התחנות הישראליות לציבור הישראלי במשבר הנוכחי.

תחנת אל-מוסתקבל, של רפיק אל חרירי המנוח, נתנה כותרת לשידוריה בשם "המלחמה על לבנון". לא היתה התלהמות והיסטריה, אלא דיווחים מצולמים ללא פרשנות מיותרת על ההרס שהותירו מטוסי חיל-האוויר ברחבי לבנון. בין דיון אחד למשנהו, התחנה הקרינה וידאו-קליפים מהלווייתו של רפיק אל חרירי, שיר על העיתונאי סמיר קציר שנרצח בידי המודיעין הסורי ושירים נוגעים ללב על לבנונים שחזרו לארצם לאחר מלחמת-האזרחים ארוכת השנים.

רפיק אל חרירי המנוח ובנו, קשרו קשרים הדוקים עם הממלכה הסעודית, וזו השקיעה רבות בשיקומה של לבנון. עד שנות ה-90 לסוריה היה מעמד בכורה בסעודיה שהביאו בין היתר גם לקשרי נישואין בין האליטה הסורית לזו הסעודית. כיום לבנון היא המדינה המועדפת על הסעודים בשל החריש העמוק שעשה רפיק אל-חרירי בסעודיה במשך שנים. על כן, סעודיה יצאה בהצהרה חסרת-תקדים המאשימה את נסראללה במשבר הנוכחי. בשל כך נוצר ציר של בעלי-ברית הכוללים את מצרים, ירדן, סעודיה, ישראל ולבנון שיצאו בהצהרה בנוגע לאחריותו של נסראללה בעימות שפרץ עם ישראל. עניין זה בא לידי ביטוי הולם בשתי התחנות האלה פעמים אחדות מאז שהחלה התגובה הישראלית.

שתי התחנות האלה יחד עם לבנונים רבים – מוסלמים שיעים ונוצרים – שהופיעו בשידורים, ניסו להדגיש כי הלאומיות הלבנונית עומדת למבחן מול הבדלנות המיליטנטית השיעית בהשראה איראנית. לאחר הסתלקותו של הצבא הסורי, לבנון רוצה לראות את חיסולו של חיזבאללה - גם אם תושביה יצטרכו לשלם מחיר כלשהו עבור הגשמתה של שאיפה הזו.

ביום שבת, ב-15 ביולי, נערכה ועידת פסגה של שרי-החוץ של החברות בליגה הערבית. הנציג הסורי ילחש בסודי סודות לאחד משרי-החוץ הערביים שסוריה תהיה מוכנה להקריב את חיזבאללה תמורת חסינות מערבית לנשיא בשאר אסד ולמשטר הבעת' במדינה. גם סוריה מבינה היטב שנסראללה הוא אחד המנהיגים הערבים המבודדים ביותר בעולם שרבים ישמחו להיפטר ממנו כמה שיותר מהר. לעיתים, למציאות המזרח-תיכונית יש דינמיקה מהירה, על כן חיסולו של החיזבאללה כגורם משמעותי בלבנון פותח פתח רחב לישראל, למצרים, לירדן, ללבנון ולמדינות מערביות נוספות לטפל בסוריה בצורה הרבה יותר נחרצת ממה שהיה עד כה.
---
מאת: ד"ר יוחאי סלע, התגובה הישראלית בתקשורת הערבית", 16 ביולי 2006, The Mideast Forum.

---
נאום נסראללה והחלטות הג'י-8

ביום ראשון בערב, ב-16 ביולי, הודיעו סוכנויות ידיעות בלבנון על כוונתו של חסן נסראללה לשאת נאום על האירועים האחרונים בלבנון. נסראללה אכן נשא נאום מוקלט ששודר דרך תחנת הטלוויזיה אל-מנאר הפועלת בחסות החיזבאללה. הנאום הוקלט בשעה 13:00 של יום ראשון, ולאחר שהנאום עבר עריכה הוא שודר לאחר השעה 18:00, עוד באותו יום.

נסראללה הוא מנהיג מובס. מנהיג שאיבד את רוב נכסיו הפוליטיים והצבאיים שצבר מאז שקיבל על עצמו את תפקיד מזכ"ל התנועה. זהו מנהיג היודע שימיו ספורים והוא נתון לחסדי ישראל. למעשה, נסראללה יודע היטב שאין לו שום נכסים פוליטיים בהם הוא יכול לשחק כפי ששיחק עד כה. נסראללה הימר – וההימור לא הצליח.

בנאום הקודם של נסראללה ששודר ביום שישי בערב ב-14 ביולי, הוא הצהיר שגורלו אינו חשוב לו אלא גורלה של לבנון חשוב בעיניו יותר. בנאום האחרון של יום ראשון, נסראללה הצהיר כי "זו לא מערכה של החיזבאללה אלא מערכה של כל האומה האסלאמית כולה". זוהי נקודה חשובה, שכן, כל מנהיג ערבי שסבל תבוסה קשה מידי ישראל ניסה לגייס את האומה הערבית או את האומה האסלאמית כולה למענו - החל מעבד אל-נאצר לאחר מלחמת ששת-הימים וכלה בערפאת בימיו הקשים במוקטעה. משפט זה מבהיר היטב כי נסראללה יודע שהוא בעצם ננטש לבדו במערכה מול ישראל.

מעבר לדברי הרהב של נסראללה, הוא נראה ונשמע כמו מנהיג שעבר זמנו בפוליטיקה הערבית. הוא נשמע כמו מנהיג כבוי, ללא הלהט המילולי שאפיין את נאומיו בעבר. נסראללה יודע היטב כי מעמדו הפוליטי, לאחר שצה"ל יסיים את המתקפה בלבנון, לעולם לא יהיה כפי שהיה לפני ההתקפה. יש ביכולתו של החיזבאללה לתת מכות מכאיבות לעורף הישראלי ואולי אף לכוחות הצבא בימים הקרובים, אך אלה תהיינה מכות שיקרבו עוד יותר את קצו.

עוד נקודה חשובה בנאומו היתה פנייתנו לדעת-הקהל בישראל שנעשתה מתוך חולשה רבה - שנשמעה יותר כתחינה. האפולוגטיקה על הפגיעה בחיפה תעשה את ההפך ממה שנסראללה מצפה, שכן הציפייה בישראל כרגע היא לגמור את החשבון הארוך שיש לנו עם הארגון שהוא עומד בראשו. למרות שנסראללה הצהיר בעבר שהחלטות בינלאומיות אינן נוגעות לו והוא אינו מתייחס אליהן ברצינות, אוזנו היתה כרויה להחלטת הג'י-8 כשם שאוזנו היתה כרויה לדיוני שרי-החוץ של הליגה הערבית שנערכו ביום שבת ב-15 ביולי. החלטות הג'י-8 הבהירו לו היטב מה הן נקודות ההתחלה של ישראל למשא-ומתן. החלטות הג'י-8 אינן נוגעות רק לישראל אלא גם ללבנון, לסוריה, לאיראן ולחמאס. ואלה הנקודות העיקריות:
1. שחרור החיילים בעזה ובלבנון. זוהי נקודה מאוד משמעותית לישראל.
2. הפסקת הירי על ישראל.
3. הפסקת הפעילות הצבאית הישראלית בלבנון.

המשמעות המעשית היא שיגבר הלחץ הלבנוני על נסראללה לבקש בעצמו הפסקת-אש למען המשך קיומה של לבנון. ויחד עם זאת, אין זה משנה מה יעשה נסראללה בימים הקרובים, שכן המערכה על לבנון כבר עכשיו מקרינה את אותותיה על הסביבה הערבית ועל שאר ארגוני הטרור במדינות הערביות – הקרובות והרחוקות.

ביום ראשון בלילה ב-16 ביולי נערך בתחנת הטלוויזיה LBC הלבנונית דיון רב-משתתפים באמצעות הלוויין, על ההתקפה הישראלית בלבנון, שבמסגרתו התארחו אישים ידועים ומכובדים מרחבי העולם-הערבי כמו מביירות, מאבו-דאבי, מטהראן, מערב-הסעודית ומ"ירושלים הכבושה". הנציג מ"ירושלים הכבושה" בדיון היה ח"כ עזמי בשארה הנוצרי שכרגיל ייצג בדבריו את העמדה הקיצונית של סוריה ואיראן. במהלך הדיון היו דיווחים ישירים על הפצצות חיל-האוויר בלבנון, אך גם הדיווחים אלה לא הצליחו לעורר את הדיון המשמים. אחד הסתכל על השעון בחוסר-סבלנות, השני עיין בדפים בחוסר-עניין לנאמר מפי המשתתפים, אחר הסתכל למצלמה במבט משועמם ודומה היה כי המשתתפים האלה מייצגים את העולם-הערבי על כל מרחביו הגדולים, דהיינו, מתנהגים כלפי חוץ כאימפריה אך בפועל אין שום דבר אמיתי המאחד אותם אפילו לא איזו הפצצה ישראלית. המעניין הוא, שדווקא הנציג הרשמי של סעודיה הציג את עמדתו בצורה המכובדת ביותר שלא התעלמה מהבעיות האזוריות, מבעיות פנימיות ומבעיית הפלסטינים בעזה. חשוב לציין כי סעודיה הצטרפה למצרים ולירדן בהטחת אשמה על החיזבאללה בנוגע לתסבוכת הצבאית בלבנון. סעודיה שהיתה בעבר המממנת הראשית של המאבק המזוין בישראל, כנראה החליטה לממן את המאבק ליציבות כלכלית במזה"ת בדרכה היא.

על-מנת להבין את דבריו של ח"כ בשארה, לפעמים צריך להציג את דבריו כפי שהוא נוהג לעשות: בשעה שנערך הדיון בטלוויזיה הלבנונית LBC, נערך דיון בטלוויזיה הסורית בין שני אנשי דת רשמיים המכהנים באישור השלטונות כמובן. האחד היה איש דת מוסלמי נשוא-פנים והשני היה אחד ממנהיגי הקהילה הנוצרית בסוריה. הדיון גם עסק בשאלה בנוגע ל"פתרון בעיית פלסטין". המנהיג הדתי המוסלמי הציג את דבריו באופן הבא: "הפתרון הוא להחזיר את היהודים לאמריקה, להחזיר את היהודים אפילו לסוריה ולהחזיר את היהודים לכל מקום ממנו הם באו. וכך להחזיר את פלסטין לחיק אומה הערבית, כי לדעתנו היהודים אינם אומה".
--
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "נאום נסראללה והחלטות הג'י-8" , 17 ביולי 2006, The Mideast Forum.

השיגעון ככלי מדיני-צבאי הרתעתי

כדרכה של הצמרת המדינית הביטחונית בשנים האחרונות, העצמנו את כושרו של החיזבאללה לפגוע במדינת-ישראל עד כי סירסנו במו-ידינו את הרצון להגיב באופן יעיל נגד פעילותו בדרום לבנון. אנשי תקשורת ישראלים ומומחים למיניהם טענו, חדשות לבקרים, כי "מה שנסראללה מבטיח – הוא מקיים", וכך, בדלת הראשית שלה, מדינת-ישראל הצליחה להפחיד את עצמה עד כדי חוסר-רצון לפעול נגד הארגון. הצמרת המדינית רצתה שקט בטחוני תמורת שקט מדומה עם הטרדות צבאיות מידי פעם מידי הארגון, ובמקביל לכך ארגון החיזבאללה צבר עוד ועוד נשק ושיכלל את שיטותיו. די לזכור את הפרסומים בתקשורת הישראלית על מספר הרקטות המצויות בידי חיזבאללה שדי היה בהן כדי להרתיע את ישראל מחשש שמחבלי הארגון יפעילו אותן נגד תושבי הצפון ודרומה להם. כך, הצלחנו להפחיד את עצמנו עם החמאס עד לאחרונה, כך הצלחנו להפחיד את עצמנו עם ערפאת וחבורתו, וכך הצלחנו להפחיד את עצמנו בקשר לנשיא אסד האב בכך שהפכנו אותו מדיקטטור אכזרי ל"גאון פוליטי".

האם ההתנהלות של ממשלת ישראל הנוכחית דומה להתנהלותה של ממשלת ברק של שנת 2000?
יותר מידי סימנים מראים שזהו המצב. גם אז, שמנו את פעמינו על תוכנית מדינית בקמפ-דייוויד יחד עם ערפאת; גם אז לא שמנו לב לסימנים הביטחוניים; גם אז לא שמנו לב לחזית הצפון. ואז הכל התפוצץ ברגע אחד, החל מפרוץ מלחמת המתאבדים נגד תושבי מדינת-ישראל וכלה במהומות אוקטובר 2000 של ערביי-ישראל וחטיפת שלושת החיילים בהר דוב. על ראש ממשלת ישראל באותה עת, מר אהוד ברק, קשה להגיד שהוא חסר-ניסיון צבאי. אם כך היכן הבעיה? מדוע אנו נתקלים באותן בעיות שוב ושוב? לאחר שהתפרסמה הבשורה החדשה על חטיפת שני החיילים בצפון ביום רביעי (12 ביולי 2006), דומה כי ישראלים רבים חשו תחושת דה-ז'וו.

לצד העניין הנוגע לניסיון מדיני-צבאי או חסרונו, למנהיגות המדינית של ישראל יש אובססיה בלתי-נשלטת לאיים בפעולות צבאיות שאין מאחוריהן ולו-כלום. לצד איומי הסרק, ממשלת ישראל העדיפה את ההיגיון המדיני בסביבה אזורית שאינה פועלת תמיד מכוח ההיגיון. במקום לנסות לשנות את הערבים שיפעילו את הגיונם כהגיוננו, אולי יש לפעול ברוח הסביבה, דהיינו "השיגעון כהרתעה". לאחר חטיפת החייל בכרם-שלום טענתי שאין לפעול בעזה רק כדי לרצות את דעת-הקהל הסוערת במדינה באופן חד-פעמי, אלא יש להפעיל מדיניות כוללת נגד החמאס - הן נגד הזרוע המדינית והן נגד הזרוע הצבאית ללא יוצא מהכלל.

תנועת החמאס וארגון חיזבאללה הם תנועות טרור הפועלות בדרכים לא שגרתיות בניגוד לצבא הפועל בנוהל ברור ומסודר. הגמישות האופרטיבית של הארגונים האלה מחייבת חשיבה לא קונבנציונאלית מצד ראשי הצמרת המדינית והביטחונית של מדינת ישראל. ולכן, הגיע הזמן שגם מדינת-ישראל תתחיל להפעיל גמישות אופרטיבית ולא רק להתעסק במיגון, התגוננות והסתתרות. הגיע הזמן שישראל תתחיל לפעול כמדינה ריבונית שיש לה מחויבות כלפי כל אזרחיה ולא לנהוג כמדינה שברירית על סף קריסה, החוששת משני ארגוני טרור בעלי אידיאולוגיה פשיסטית של רצח ישראלים באשר הם. הגיע זמן לשנות את המאזן לטובת מדינת ישראל ולטובת כל אזרחיה.

הפרדוקס הפלסטיני - חאלד משעל כמשל

גורמים ישראלים המעורים היטב בפרשת החייל החטוף טוענים כי מי שתכנן את המעשה היה חאלד משעל המוכר לציבור בישראל, בעיקר מאז ניסיון ההתנקשות הכושל שנעשה בידי סוכני המוסד בספטמבר 1997. חאלד משעל, היושב בדמשק, מכהן כראש "הלשכה המדינית" של החמאס. מאז חיסולו של אחמד יאסין ב-22 במרס 2004, חאלד משעל הפך לאישיות החשובה בתנועת החמאס.

חאלד משעל נולד ב-1956 בכפר סילוואד השוכן צפונית לרמאללה בקרבת הישוב עפרה. ב- 1967 משעל עבר להתגורר בכווית עד 1990. לאחר מכן, הוא עבר לירדן עד שגורש משם ב-1999 בידי עבדאללה השני מלך ירדן - בנו הבכור של המלך חוסיין. מאז, חאלד משעל מתגורר בדמשק ופועל תחת המטריה הסורית בעידודם הקולני של איראן וארגון החיזבאללה.

מאז שחאלד משעל עבר להתגורר בסוריה, הוא מנהל את הפעילות של החמאס בשטחים ביד רמה ובעזרת מימון סורי נדיב. הפרדוקס הוא, שמשעל פועל כראש תנועה אסלאמית קיצונית במדינה שהוציאה גזר-דין-מוות על אנשי "תנועת האחים המוסלמים" הפועלים בתחומה. על-פי החוק הסורי – חוק מספר 49 – יש להטיל גזר-דין-מוות על כל מי שמשתייך ל"תנועת האחים המוסלמים". משטר הבעת' החילוני אינו מתיר כל פעילות אסלאמית קיצונית בתחומי סוריה, ושירותי-הביטחון מנהלים מעקב צמוד אחרי פעילים כאלה גם מחוץ לתחומי סוריה עצמה. הטבח בעיר אל-חמה, בפברואר 1982, היה שיאו של הדרמה שהתחוללה בין משטר הבעת' לבין "תנועת האחים המוסלמים". בעקבות הטבח, רבים ירדו למחתרת ועוד רבים אחרים עזבו את סוריה לצמיתות. אחדים מראשי "תנועה האחים המוסלמים" חיים כגולים פוליטיים באירופה בחסותן של מדינות אירופאיות אחדות, בעיקר בחסותה של צרפת. בשנות ה-80 ניסו כמה גופים אופוזיציוניים סוריים הפועלים באירופה, הן ארגונים חילוניים והן ארגונים אסלאמיים, להקים תנועה משותפת בשם "הברית הלאומית לשחרור סוריה", שמטרתה היתה להפיל את משטרו של אסד האב. כיום ישנו גוף אופוזיציוני חדש, הפועל מבריסל, המאגד בתוכו ארגונים אסלאמיים וארגונים חילוניים, בראשותו של סגן-הנשיא לשעבר עבד אל-חלים חאדם.

מה רוצה חאלד משעל?
יהיו מי שיגידו כי אביו הרוחני של משעל הוא אחמד יאסין. משעל בוודאי שלא יכחיש זאת. אך, אביו הרוחני האמיתי של חאלד משעל הוא יאסר ערפאת, ממנו הוא מקבל השראה פוליטית ופועל לפיה ללא ליאות. למשעל יש אולי זיכרון עמום מתקופת ילדותו בגדה, כשם שערפאת טען ללא הרף כי הוא פליט יליד העיר ירושלים, בעוד שלמעשה הוא נולד בקהיר.

את חאלד משעל לא מעניין מצבו של הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) או ראש-הממשלה איסמעיל הנייה, שלכאורה נחשב לאחד מבניה הבכירים של תנועת החמאס. משעל שולט על כל תנועות הכספים של ארגון החמאס, ולמעשה כל ההחלטות חייבות לעבור דרכו והן מתקבלות רק באישורו. הפעילים בשטח הסרים למרותו מוציאים לפועל כל החלטה, קטנה כגדולה, ללא התחשבות במצבם הפוליטי של המנהיגים המקומיים, כשם שערפאת, בזמנו, לא התעניין בגורלה של המנהיגות המקומית או במצבה האמיתי של האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים. לכן, חאלד משעל הפך עם הזמן לבעיה פלסטינית יותר משהפך לבעיה ישראלית בעיקר לאחר האירוע בכרם-שלום. ויחד עם זאת, זה לא פותר את ישראל מלהתמודד עם בעיה זו שתלך ותגדל ככל שמרותו בשטחים תגבר. חאלד משעל רוצה לחזור לשטחי הרשות הפלסטינית, בתנאיו הוא, כמנצח ולא כמנהיג מקומי בלתי-נחשב התלוי בחסדיהם של ראש הממשלה הנייה או בנשיא מחמוד עבאס.

הכוחות הצנטריפוגליים
חאלד משעל פעל ללא ליאות בשנים האחרונות להקים גוף-צבאי בגדה וברצועה שיסור למרותו בכל עת שיחפוץ. כך למשל, לפני שבועות אחדים נעצר איברהים חמאדה שתפקידו היה לגייס מתאבדים רבים ככל האפשר שיפעלו על-פי הוראה מדמשק. זאת ועוד, כשנודע לפעילי החמאס בגדה על חטיפת החייל, הם יצאו לרחוב בגלוי כדי להפגין את שמחתם, וזאת לאחר כשנה שהם לא ערכו הפגנת-כוח כזו ברחבי הגדה.

התרבות הפוליטית הפלסטינית אינה שונה בהרבה מהתרבות הפוליטית המאפיינת את רובו של העולם-הערבי. הבעיה נותרה כשהייתה עוד מראשית התנועה הלאומית הערבית, דהיינו כוחות צנטריפוגליים רבים מושכים את חברה הערבית לכיוונים שונים ומנוגדים ברוב המקרים. בעיה זו נוצרה בשל שתי סיבות עיקריות:
א. בעיית הזהות: דהיינו התנגשות בין הלאומיות האזורית (המדינה), לבין הזהות כאומה (ערבית), ושניהם מתנגשים עם הזהות הדתית (האסלאמית).
ב. גיבוש לאומי: מעבר לרעיון הלאומי, לא הונחו יסודות חברתיים, פוליטיים וכלכליים כדי ליצור מוקדי זיקה של החברה בכללותה, ובכך לעצב את ההתנהגות הפוליטית של האוכלוסייה. במילים אחרות, כשאין זיקה כזו, אין כל מחויבות של החברה לפעול על-פי קו פוליטי מוגדר.

כשיאסר ערפאת פעל כראש הרשות הפלסטינית הוא הבין הבעיות האלה היטב. לכן, הוא סרב בכל-תוקף להתעסק בבנייה של "אומה פלסטינית" בשטחי הרשות, שכן ערפאת כחילוני חשב על מדינה דו-לאומית במקרה הטוב, עם זיקה הדוקה לירדן מתוקף היותה בעלת רוב פלסטיני. הכאוס הפוליטי היה בן בריתו של ערפאת כשם שכאוס צבאי עם ישראל בונה בימים אלה את חאלד משעל כמנהיג פוליטי בעל יומרות אזוריות. אלא, שהממד הדתי המתלווה לחאלד משעל מעניק ליומרות אלה עומק שכדאי להתחשב בו הרבה יותר ממה שעשינו בתקופתו של ערפאת. הפרדוקס הוא שהרטוריקה הערבית מטיפה להקמת מדינה עצמאית, אך בפעול המנהיגות הלאומית חותרת לא הרף כדי למנוע זאת, על-ידי הקמת כוחות צנטריפוגליים מנוגדים שיחתרו תחת המטרה הנראית כמטרה משותפת, לכאורה, של כל הפלסטינים.

--

פורסם גם באתר Omedia.

----

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הפרדוקס הפלסטיני - חאלד משעל כמשל", 4 ביולי 2006, The mideast Forum.