מצרים והעולם-הערבי - בין דמוקרטיה לאנרכיה וטרור

סקירה קלה של האירועים שהתרחשו במזרח-התיכון בארבעת השבועות הראשונים של שנת 2011 מעלה את התמונה הבאה: מרבית תושבי דרום-סודאן הצביעו במשאל-העם שנערך ב-9 בינואר 2011 על חלוקתה של סודאן לשתי מדינות נפרדות; לאחר הפגנות סוערות שנמשכו ימים רבים הצליחו תושבי טוניסיה להניס מהמדינה ב-14 בינואר 2011 את הנשיא זין אל-עאדבין בן-עלי ששלט במדינה ביד רמה במשך 23 שנים; הפגנות סוערות של אזרחים ממורמרים נערכו ברחבי אלג'יריה; ב-25 בינואר 2011 יצאו עשרות אלפי מצרים כדי להפגין נגד המשך שלטונו של הנשיא מובארק ונגד הכתרת בנו ליורשו; באותו יום יצאו להפגין אלפי לבנונים מחסידי ראש-הממשלה המודח סעד אל-חרירי נגד הכתרתו של נג'יב מיקאתי לראש-ממשלת לבנון שהתמנה בהשפעתם של ארגון חיזבאללה וסוריה; תחנת הטלוויזיה "אל-ג'זירה" החליטה להפיל את שלטונו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) באמצעות פרסום מסמכים הנוגעים לדיונים המדיניים שהתנהלו בין נציגי הרשות הפלסטינית לבין נציגים ישראלים. בעקבות הפרסום יצאו אלפי אנשים ברשות הפלסטינית להפגנת מחאה נגד "אל-ג'זירה", ומנגד יצאו אלפי מפגינים ברצועת-עזה במחאה על מדיניותה "הוותרנית" של הרשות הפלסטינית במשא-ומתן שהתנהל עם ישראל; לאור המחאה העממית שהתפשטה במדינות אחדות באזור, הודיעו ממשלות ירדן, סוריה ותימן על הענקת סיוע כלכלי דחוף לתושבים נזקקים ולעובדים במגזר הציבורי, וזאת כדי לתת מענה מהיר לתחושות העזות של חוסר-שביעות רצון כלפי השלטון המרכזי בשל בעיות כלכליות ופוליטיות.

לצד האירועים הללו התרחשו עשרות פיגועי טרור רצחניים בידי פעילי טרור מוסלמים שגרמו למאות הרוגים בעיראק, במצרים, באפגניסטן, בפקיסטן, ברוסיה, בסומליה, בתימן, בניגריה, בתאילנד, בפיליפינים, בסודאן ובמקומות נוספים בהם קיימים ארגונים אסלאמיים רדיקליים המנסים להכפיף את כלל האוכלוסייה למערכת נוקשה של חוקים וציוויים דתיים בהתאם לרוח האסלאם ובהתאם לפרשנות הדתית של החוקים הללו. כאשר בוחנים את מכלול היחסים הקיימים בעולם-המוסלמי, ניתן לציין שמתחוללת מלחמה קשה ואכזרית בין מוסלמים לנוצרים, בין מוסלמים ליהודים, בין סונים לשיעים, בין לאום אחד למשנהו ובין חמולה אחת לרעותה. הכוחות הצנטריפוגליים החזקים הקיימים בעולם-הערבי מאיימים לפורר מבפנים את המדינה הטריטוריאלית ליחידות אזוריות קטנות העלולות להיות מושתתות על מנאמנויות משפחתיות, מקומיות ומוגבלות. הנסיכות האסלאמית של תנועת החמאס בעזה, קורצת לתנועות אסלאמיות נוספות הפועלות במרחב כולו - החל מדרום-מזרח אסיה ועד לצפון אפריקה.

קשה למצוא חוט-מקשר אחד וקוהרנטי בין כל האירועים הללו שהתרחשו בטוניסיה, במצרים ובלבנון. ואם זאת, ראוי לציין שדווקא מדינות ערביות הנחשבות למודרניות באופן-יחסי, התרחשו אירועים המוניים אלימים בהם השלטון נאלץ להתמודד בכוח-הזרוע על-מנת להתמודד עם גילויי המחאה האזרחית. באופן פרדוקסלי, דווקא השלטון האוטוריטרי המכפיף את כלל האוכלוסייה בעזרת מערכת נוקשה של כללים דתיים מחמירים או בעזרת מנגנוני-ביטחון אלימים, עלול להוות אטרקציה מועדפת לנוכח הכאוס הכללי הנשקף מבעד למסכי הטלוויזיה בכל בית ובית בעולם-הערבי ובעולם-האסלאמי. לצערנו הרב, העולם-הערבי לא הצליח לבנות חברה אזרחית שנאמנותה היא בראש ובראשונה מופנית לעבר המדינה הטריטוריאלית, ומכאן גם הגלישה המהירה לעבר פתרונות אלימים כאופציה מועדפת בכל עת שצצה בעיה פוליטית, מדינית, כלכלית או דתית. ובכן, נשאלת השאלה האם העולם-הערבי בנוי לשינוי מהיר לעבר דמוקרטיה על-פי התפיסה האמריקאית?

בתקופת כהונתו של הנשיא ג'ורג' בוש (2001-2009), ארה"ב דרבנה בלחץ בלתי-פוסק את המדינות הערביות להנהיג מערכת בחירות דמוקרטית בדומה למה שנהוג במדינות המערביות הליברליות. כתוצאה מהלחץ האמריקאי הרשלני, כוחות אסלאמיים רדיקליים זכו מן ההפקר בירדן, במצרים וברשות-הפלסטינית. כאשר החלה כהונתו של הנשיא ברק חוסיין אובמה בינואר 2009, ארה"ב עברה למדיניות הפוכה, דהיינו היא נקטה מדיניות של התרפסות כלפי הגורמים הרדיקלים בעולם-המוסלמי וכלפי המשטרים האוטוריטריים האלימים כדוגמת איראן וסוריה. שתי הגישות הללו היו מוטעות מיסודן משום שהן נבעו בעיקר ממשאלות-לב, ולא נבעו מהבנה מעמיקה של המציאות האסלאמית הקיימת במרחב כולו. מרבית הממסד האמריקאי הרשמי הלך-שבי אחרי גחמותיו האידיאולוגיות של הנשיא אובמה כמו עדר ללא רועה. רבים מיועציו הקרובים של הנשיא היללו ושיבחו, עד כדי התבטלות-אישית, את מדיניותו של הנשיא אובמה כלפי העולם-המוסלמי הן בזירה הפוליטית הפנימית והן בזירה הבינלאומית. הממשל האמריקאי של הנשיא אובמה גם המציא הוכחות היסטוריות לקשר העמוק הקיים בין אמריקה לאסלאם ובין אמריקה למדינות המוסלמיות. ההתרפסות וההחנפות הזו לא עשתה רושם על אף אחד במרחב האסלאמי ובוודאי לא על הגורמים הרדיקלים הרואים במערב אויב שיש לחסלו.

למרות שהוענק לנשיא אובמה פרס נובל לשלום, חודשים אחדים בלבד לאחר כניסתו לתפקיד, ארה"ב החלה במסע של התערבות צבאית אלימה בפקיסטן, תימן ובסומליה באמצעות מדיניות ברורה ומוכתבת של חיסולים-ממוקדים שגרמו להריגתם של כ-1,500 בני-אדם - רבים מהם היו חפים-מפשע. מדינאים, אינטלקטואלים ואנשי תקשורת מוסלמים לא הצליחו למצוא קשר הגיוני בין דברי "הפייסנות" של אובמה לבין מעשיו בפועל במדינות מוסלמיות אחדות - ובצדק. על-מנת לזכות בפופולאריות עממית בקרב הציבור המוסלמי, ממשל אובמה אף ניסה לנקוט במדינות של "חבטות פומביות" כלפי ישראל כדי לזכות בנקודות חיוביות בדעת-הקהל, אולם דווקא החבטות הללו העלו את השאלה בקרב המדינות המוסלמיות "האם ארה"ב יכולה להיות ידידת-אמת לאור התנהגותה כלפי ישראל תחת הנהגתו של אובמה". לכאורה, אובמה היה צריך לקבל מחיאות-כפיים, אך בתמורה למדיניותו הוא קיבל מנות גדושות של חשדנות מצד המנהיגות הערבית. התגובות הרשלניות של ממשל אובמה בעקבות המהומות העממיות שהיו במצרים נגד מובארק, מוכיחות למנהיגי מדינות הערביות המתונות שאי-אפשר לסמוך על ארה"ב. כך למשל, ב-30 בינואר 2010 דיווחה סוכנות הידיעות הסעודית כי המלך עבדאללה אמר לאובמה בעקבות האירועים החמורים שהתרחשו במצרים ש"מתקפות על הביטחון והיציבות של מדינות אינן מוצדקות. שום נסיבות אינן מצדיקות את הכאוס, הביזה וההפחדה של חפים-מפשע". לאור הדברים הללו, ספק רב אם גורמי המודיעין של סעודיה ימשיכו למסור למודיעין האמריקאי ידיעות על מתכנני פיגועים על אדמת ארה"ב. על-פי המצב השורר במזרח-התיכון בינואר 2011 נראה שהנאום הנמלץ של הנשיא אובמה בקהיר מיוני 2009, נשמע פתטי, עלוב, מיותר ותלוש מהמציאות. כמעט שנתיים לאחר הנאום, הנשיא אובמה מייצג את השקיעה האמריקאית - הן כלפי פנים והן כלפי חוץ.

השינויים המהירים במדיניות האמריקאית והתגובות המילוליות השטחיות של מדינות אירופאיות אחדות על כל אירוע קטן המתחולל במרחב האסלאמי, ובמיוחד בנוגע למזרח-התיכון, מבהירים לנו שקיים חוסר הבנה בסיסי בנוגע לתהליכים הפוליטיים והחברתיים האופייניים לחלק זה של העולם. מאידך, קיימות קואליציות אידיאולוגיות מוזרות: כך למשל, עיתון "הגארדיין" השמאלני שיתף פעולה עם ערוץ "אל-ג'זירה" המתפקד כשופרו של האסלאם הקיצוני בפרשת חשיפת המסמכים המדיניים הנוגעים למשא-ומתן שהתנהל בין הרשות-הפלסטינית לבין ישראל. זאת ועוד, ארגונים פמיניסטיים משתפים פעולה דווקא עם הימין הערבי הגזעני ועם ארגונים אסלאמיים קיצוניים - קשר המבוסס בדרך-כלל על אידיאולוגיה אנטי-מערבית ואנטי-ישראלית או נובע מגישה שגויה בנוגע ל"רומנטיזציה של הרדיקליזם האסלאמי". לפיכך, אין להתפלא על-כך שהנטייה לאלימות הטבועה בארגוני השמאל הקיצוני באירופה, נפגשת עם האידיאולוגיה הג'יהאדיסטית של האסלאם הרדיקלי. כך למשל, רבים מארגוני השמאל הקיצוני באירופה מתנגדים לעצמאותה של דרום-סודאן הנוצרית; הם מסרבים להביע תמיכה איתנה בעצמאותם של הכורדים; הם מתעלמים לחלוטין ממצבם של הקופטים במצרים ושל הנוצרים בעיראק בלבנון; וכן הם מסרבים להכיר בלאומיות היהודית ובקשר ההיסטורי של היהודים לארץ-ישראל. רבים מהשדרה האינטלקטואלית השמאלנית באירופה ובארה"ב מסרבים להבין שהמאבק הרצחני המתחולל בפקיסטן בין הממשלה לצבא ולארגוני הטרור, מתרכז בעיקר סביב השליטה על הנשק הגרעיני של פקיסטן - ולא רק בגלל "האימפריאליזם האמריקאי". במילים אחרות, מי שישלוט על הנשק הגרעיני בפקיסטן, יצליח להטיל את מרותו על המדינה כולה ועל אזורים נרחבים באסיה ובמקומות נוספים במרחב. בסיכומו של דבר, וזאת בניגוד לתפיסה המקובלת בארה"ב, דמוקרטיה היא לא "תוכנת מדף" שניתן להתקינה על מחשב עם הדרכה קלה למשתמש המאותגר טכנולוגית. לעיתים, אנו שוכחים שהדמוקרטיה האירופאית היא בסך הכל בת עשרות שנים, והיא הושגה לאחר 1,000 שנות מאבקים אלימים שהביאו למותם של מיליוני בני-אדם.

היערכות ישראלית חדשה בדרום
טורקיה גולשת לעבר האסלאם הרידקלי בנוסח העות'מאני; לבנון נמצאת במלכודת פוליטית בין איראן לסוריה; בטוניסיה קיים ואקום שלטוני מאז 14 בינואר 2011 - ואקום המדרבן את פעילי הטרור המוסלמים להגיע למדינה מסומליה, מתימן, מאפגניסטן, מפקיסטן ומעיראק; הרשות הפלסטינית נמצאת במלכודת אידיאולוגית ופוליטית גם לאור רשלנותו של הממשל האמריקאי הנוכחי; מצרים, למעשה, עברה הפיכה צבאית ב-29 בינואר 2011 גם אם לא כולם יסכימו להגדרה הזו. רבים מהפרשנים באירופה ובארה"ב רואים בדמיונם דמוקרטיה מצרית פעילה לאור האירועים האחרונים - ולא כך היא. גם לאחר יציאתם של הכוחות הסורים מלבנון ב-2005 בעקבות רציחתו של רפיק אל-חרירי, הועלו טענות דומות בקרב הפרשנים באירופה ובארה"ב.

כל האירועים הללו שהתרחשו במזרח-התיכון במשך תקופה קצרה, מציבים אתגרים בפני ישראל הן לטווח הקצר והן לטווח הארוך. לכאורה, מדינת-ישראל נראית בינואר 2011 מוקפת בגורמים עוינים ההולכים ומתרחבים. זהו נושא הדורש תשומת-לב מיוחדת וקפדנית, וזאת וניגוד לקולות ההיסטריים העולים לעיתים מהתקשורת הישראלית. לחברה הישראלית יש יכולות פנטסטיות להתמודד עם מצבים אקוטיים, לפיכך איפוק ציבורי, מדיני ותקשורתי יחזק את העוצמה הישראלית כלפי הסביבה הקרובה והרחוקה כאחת.

אפשר להעריך שבמצרים מתנהל תהליך דומה למה שהתרחש בטורקיה בשנת 1980 בה נטל הצבא את השליטה על המדינה בהפיכה צבאית, וזאת לאחר חודשים רבים של אלימות פוליטית בלתי-נסבלת ושיתוק פוליטי שהעיב על החיים במדינה הטורקית. אם אכן זה מה שמתרחש במצרים, (בתסריט הטוב), אז משמעות הדבר שאנשי המשטר החדש במצרים יתרכזו בעיקר בייצוב המצב הפוליטי והחברתי במדינה במהלך החודשים הקרובים, תוך כדי הפקרתה של הזירה הנמצאת בסיני. רק לאחר ייצובה של המדינה, ראשי המשטר יכניסו גורמים אזרחיים למוקדי השלטון באופן הדרגתי. לפיכך, כבר בשבועות הקרובים ישראל תצטרך להיערך מבחינה צבאית וביטחונית בגבול המצרי ולאורך הגבול עם רצועת-עזה באופן שונה ממה שהיה עד כה. ראוי להזכיר שבשנת 2005 היו בישראל לכול היותר כ-100 פליטים מאפריקה. כיום, שוהים בישראל עשרות-אלפי פליטים מאפריקה המהווים מוקד של מתיחות חברתית וביטחונית כאחת. מאחורי הזרם הזה עומדת אידיאולוגיה ברורה ומכוונת של גורמים רדיקליים הפועלים באופן-חופשי בסיני, במצרים וברצועת-עזה. קחו את זה לתשומת-לבכם.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "העולם-הערבי בין דמוקרטיה לאנרכיה וטרור", מגזין המזרח התיכון. 30 בינואר 2011.

הבחירות בסודאן והשפעתן על החברה המוסלמית

ב-9 בינואר 2011 החל משאל-עם על חלוקת סודאן לשתי מדינות: אחת מוסלמית בצפון המדינה עם אוכלוסייה של 34 מיליון נפש שבירתה חרטום, והשנייה נוצרית בדרום-המדינה עם אוכלוסייה של כ-8 מיליון נפש שבירתה ג'ובה. משאל-העם המתקיים רק בדרום-המדינה, יימשך עד ל-15 בינואר 2010. בחודש פברואר 2011 יתפרסמו התוצאות הסופיות ובחודש יולי 2011 דרום-סודאן תכריז על עצמאותה. כך, אולי, תגיע לסיומה טרגדיה אנושית שנמשכה עשרות שנים של אלימות, הרג, רצח ואונס שהביאו למותם של מיליוני בני-אדם. אם הדברים יתנהלו כשורה, סביר להניח שעצמאותה של דרום-סודאן תניע את הצדדים בסודאן למצוא פתרון גם למלחמת-האזרחים המתחוללת בחבל דארפור הנמצא במערב המדינה. לדעת רבים, הפתרון הרצוי הוא בסיפוח חלקים אחדים בחבל דארפור לצ'אד משום שלמעשה מדובר על זהות אתנית משותפת בגבול המשותף. נשיא סודאן המוסלמית, עומר אל-בשיר, טען לא אחת שצ'אד מעניקה סיוע נרחב למורדי חבל דארפור. מנגד, סודאן ניהלה מסע אכזרי של רצח וטבח בתושבי החבל בעזרתן של המליציות הערביות שהמיטו אסון אנושי בלתי-נסבל על האזור כולו שהתבטא במותם של 300,000 בני-אדם ובגירושם של כ-3 מיליון תושבים - בעיקר לצ'אד הסמוכה. במאמר מיוחד שפרסם הנשיא אובמה ביום בו החל משאל-העם בדרום-סודאן, הוא כתב את במשפטים הברורים הללו: "בסופו של דבר לא ייתכן שלום לאורך-זמן בסודאן ללא שלום לאורך-זמן בדארפור שבמערב-סודאן. אסור לשכוח את מותם של מאות אלפי תושבי דארפור, ואת סבלם של הפליטים שחלק מהם פגשתי במחנה בצ'אד הסמוכה לפני חמש שנים".

לא רבים בעולם עקבו בדריכות אחרי האירועים המתחוללים לאחרונה בסודאן. לעיתים, מקרי אלימות אכזריים נודעו לציבור זמן רב לאחר התרחשותם, ובדרך כלל האירועים הללו לא הותירו רושם עז על התקשורת הבינלאומית. כך למשל, הידיעה על מותה של מפגינה ברשות הפלסטינית, לכאורה מירי של גז מדמיע, תפסה כותרות בינלאומיות יותר מאשר פיגועי הטרור הרצחניים של האסלאם הרדיקלי המתבצעים חדשות לבקרים במדינות מוסלמיות רבות במרחב.

משאל-העם בדרום-סודאן לא עבר בשקט. במקרה אחד לפחות נתפסה שיירה של מצביעים בידי מוסלמים ונוסעיה נשרפו למוות בעודם בחיים. על-פי מיטב הידיעות שהגיעו מאזור הדרום, נודע על הריגתם של עשרות בני-אדם בהתקפות של מליציות חמושות הנתמכות בידי הממשלה האסלאמית של חרטום. ויחד עם זאת, האירועים האלימים הללו לא הצליחו להעיב על שמחתם ותקוותם של תושבי דרום-סודאן שנהרו בהמוניהם לקלפיות, וזאת כדי להגשים את שאיפותיהם הלאומיות לאחר שנים רבות של דיכוי אלים ואכזרי בידי שלטון אסלאמי נוקשה שביקש להחיל את חוקי השריעה (ההלכה המוסלמית) על כלל המדינה כבר ב-1983. ובכן, לאור ההתפתחויות האחרונות בסודאן - שהיא המדינה הערבית הגדולה ביותר בשטחה - נשאלת השאלה האם האירועים בסודאן ישפיעו גם על שאר המדינות המוסלמיות באסיה ובאפריקה?

לאור המקרה הסודאני, פעם נוספת התברר שהאסלאם הוא לא הפתרון אלא הוא לב הבעיה במדינות רבות במרחב האסלאמי באסיה ובאפריקה. לפיכך, קיימת נטייה אפולוגטית של כלי-קודש אסלאמיים לחפש את הגורמים למשבר מחוץ למסגרת הדתית. זו אינה רק סתם קלות-הדעת והשרלטנות המחשבתית של כוהני-הדת האסלאמיים, אלא זו נטייה אפולוגטית שהיא תוצר מובהק של אסטרטגיה ברורה וידועה מראש שמטרתה להרחיק ככול האפשר את הדיון הפומבי בשאלת הפגמים היסודיים של האסלאם על שלוחותיו ההלכתיות. אם נוכל לראות את המרחב האסלאמי ממבט-על, נוכל להבחין בבירור שמדינות מוסלמיות מעדיפות פתרון כוחני על פני השגת פתרון בדרכי פיוס ופשרה. ואם מושגת פשרה, הרי זו פשרה שהושגה רק לאחר שהתמלאה כוס הדמים עד לגדותיה כפי שהדבר אירע בסודאן כמקרה מייצג המאפיין את התנהלותה של המדינה המוסלמית באזורים נוספים.

ההצבעה על חלוקתה של סודאן נתפסה בעיני כוהני הדת האסלאמיים כ"מזימה מערבית בהשראת האידיאולוגיה הציונית-האמריקאית" החותרת, לדעתם, לחלוקתו של העולם-המוסלמי ליחידות גיאוגרפיות נפרדות. כך למשל, ימים אחדים לפני קיומו של משאל-העם בדרום-סודאן, פרסמו 67 כוהני דת בכירים, בהנהגתו של השיח' יוסף אל-קרדאווי, פסק-הלכה האוסר על המוסלמים להצביע בעד חלוקתה של סודאן. בעיני חסידי "הקונספירציה הציונית", לישראל יש תפקיד מכריע בתהליכים אחדים המתרחשים בעולם-המוסלמי בשנים האחרונות. לדוגמא, אל-טייב עבד אל-רחים, מזכ"ל הנשיאות הפלסטינית, טען בתחילת ינואר 2011 ש"הכיבוש הישראלי" זומם להסיר את הנושא הפלסטיני מסדר-היום הבינלאומי באמצעות הצתת אלימות עדתית-דתית לבנון; בחלוקתה של סודאן; בפעילות של אל-קאעידה בתימן ובעידוד מעשי הטבח כלפי הנוצרים בעיראק. גישות כאלה שכיחות למדי ברטוריקה האסלאמית השוטפת את החברה המוסלמית על שלל גווניה בכל עת בו עולה וצץ משבר אקוטי המאיים לקרוע את המסכה הדתית שמאחוריה מסתתרים נאמני האסלאם וחסידיו. מעל לרטוריקה הזו רובץ לו ענן שחור וכבד לנוכח המציאות המרה המתחוללת בגזרות רבות המרכיבות את החיים האסלאמיים במרחב כולו.

יחסי מוסלמים-נוצרים במרחב האסלאמי יבהיר מעט את התמונה לגבי יכולתו של האסלאם לדור בכפיפה אחת עם דתות אחרות: ב-31 בדצמבר 2010 התבצע פיגוע רצחני בכנסייה קופטית שגרם להריגתם של 23 בני-אדם. הפיגוע הזה יחד עם אירועים אלימים נוספים שהתרחשו בשנת 2010 כלפי העדות הנוצריות המתגוררות במדינות המוסלמיות, עוררו דאגה עמוקה במדינות מערביות אחדות. כאשר האיחוד האירופאי הביע את דאגתו לנוכח הפיגוע במצרים, מיהר שר-החוץ המצרי להכריז שלאיחוד האירופאי אין סמכות לשפוט את יחסם של המוסלמים כלפי הקופטים משום שזהו עניין מצרי פנימי. סוג כזה של מחשבה מדינית-לאומית מתחולל גם במדינות נוספות כמו בעיראק, בפקיסטן, בסומליה, בניגריה, בלבנון וברשות הפלסטינית. מחד גיסא זהו לכאורה עניין פנימי, אך מאידך הטיעון הזה מדרבן גורמים אסלאמיים להגביר את הלחץ כלפי העדות נוצריות כדי לגרום להן לעזוב - כפי שהדבר מתרחש בממדים גדולים בעיראק ובמצרים.

האתגר הדתי בנוגע ליחסי מוסלמים-נוצרים הוא רק מרכיב אחד מתוך שלל האתגרים הרובצים לפתחה של החברה האסלאמית. במבט כולל על המרחב כולו, אנו מוצאים אתגרים אקוטיים הנובעים ממרכיבי הזהות הנמצאים בתוך האסלאם עצמו המאיימים לקרוע מדינות אחדות ליחידות גיאוגרפיות נפרדות כמו בתימן, באפגניסטן, בסומליה, בניגריה, בלבנון, בעיראק, בפקיסטן, בסוריה ובטורקיה. למרות שללאומיות הפלסטינית יש אויב אחד עיקרי - דהיינו ישראל - היא אינה מצליחה להתגבר על כוחות צנטריפוגליים כבירים הפועלים על בסיס משפחתי, שבטי ודתי. עיראק מחולקת למעשה לשלושה אזורי שליטה - אזור שיעי, אזור סוני ואזור כורדי. גם המדינה הלבנונית נמצאת בסבך דתי ועדתי המאיים בכל רגע נתון לקרוע את המדינה ליחידות גיאוגרפיות נפרדות תוך כדי שפיכות דמים הדדית.

למרות שבעיני חסידי האסלאם, הפתרון הסודאני נחשב לקריעה אלימה בבשר החי של האומה המוסלמית, סביר להניח שבעיני מיעוטים דתיים ואתניים המתגוררים במרחב האסלאמי, הדוגמא הסודאנית היא דווקא אות מבשר טובות, משום שהחלוקה המדינית שנעשתה לפני עשרות שנים התבססה על חלוקה גיאוגרפית שרירותית ללא התחשבות בגורמים אתניים, לאומיים ודתיים. במילים אחרות, במצב הקיים, האסלאם רק מחריף את השאלה הלאומית והאתנית באזורים רבים במרחב כולו שהביאה להרג של מיליוני בני-אדם ולהגלייתם של עשרות מיליוני בני-אדם נוספים במהלך עשרות השנים האחרונות.

למרות מעורבותם של גורמים בינלאומיים רבים בתהליך הבחירות בדרום-סודאן, עדיין נותרה השאלה איך תנהג ממשלת חרטום האסלאמית לאחר הכרזת העצמאות של הדרום ביולי 2011. הסנטור ג'ון קרי, שליווה מקרוב את תהליך הבחירות בעידודו הנמרץ של הנשיא ברק חוסיין אובמה, העניק הצהרה מחייבת ימים אחדים לפני שהחל משאל-העם במילים הללו: "אמריקה מילאה תפקיד חשוב בסיום מלחמת-האזרחים בסודאן. המחויבות שלנו תישאר על כנה גם אחרי משאל-העם". נחיה ונראה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "חלוקת סודאן והשפעתה על העולם-המוסלמי", מגזין המזרח-התיכון, 13 בינואר 2011.

עמותת אור ירוק כארגון פוליטי פופוליסטי

בישראל קשה לקיים דיון ציבורי ענייני, שקול ומתחשב ללא פרובוקציות מילוליות מיותרות. לעיתים, מתקבל הרושם שהוויכוחים נועדו לשחרר קיטור חם ומבעבע מצד בעלי עניין עם נטיות פרובוקטיביות המעוניינים להעלות את רמת ההיסטריה, וזאת במקום להעניק מענה נאות לבעיה העומדת במוקד הדיון הציבורי. כך למשל, ח"כ המתלהמת שלי יחימוביץ' טענה ב-28 בדצמבר 2010, על רקע דיוני התקציב לשנים 2011-2012, שמדינת-ישראל היא "מדינה רקובה" בשל הפערים החברתיים הקיימים בה. כנראה שריח הריקבון של "מפלגת העבודה" אכן השפיע על שיקול דעתה של חברת-הכנסת יחימוביץ' גם במהלך הדיונים שהתקיימו בנוגע לתקציב הדו-שנתי. אין ספק ששלי יחימוביץ' הצליחה להשתלב היטב מבחינה מנטלית בהתלהמות ובברוטאליות המוסלמית הקיימת במזרח-התיכון בכל הנוגע להתייחסותן של המדינות הערביות למדינת-ישראל ולתושביה. מדינה רצינית ואחראית אינה צריכה לממן את האגו הפרטי של פוליטיקאים כדוגמתה, כשם שמדינה אחראית ושקולה אינה צריכה לממן באופן אוטומטי את סגנון חייו של כל אזרח ואזרח המתגורר בתחומה.

במסגרת הפוליטיקה הפופוליסטית הקיימת בישראל, בעזרתם האדיבה של אינטרסנטים בעלי-עניין, מותר לרדד את הדיון הציבורי לרמה נחותה וזאת במטרה לקבל עוד כותרת זמנית בעמודי החדשות. סביר להניח שבעיני פוליטיקאים אחדים זו הדרך היחידה בה ניתן לקבל מעט תשומת-לב ציבורית, משום שהדרך הישרה, ההגונה והשקולה, קשה יותר ומייסרת יותר לאינטרסנט הפוליטי הממוצע. אכן בישראל יש פערים גדולים: אך, אלה הם פערים בין אזרחים חרוצים לבין אזרחים עצלנים; בין אזרחים אחראיים לבין אזרחים שהם חסרי אחריות; בין אזרחים שמדווחים אמת לרשויות המס לבין אזרחים שאינם מדווחים אמת לרשויות המס; בין אזרחים שומרי חוק לבין אזרחים פורעי-חוק. אלה הם הפערים אמיתיים הקיימים בישראל והם מתרכזים בעיקר בקרב הציבור הערבי התגורר בישראל, אולם לצערנו הרב המערכת הפוליטית בישראל עדיין ממשיכה להתנהג כמנהג של בת-יענה בעניין זה.

האם באמת "אנחנו מדינה רקובה" כפי שטענה ח"כ שלי יחימוביץ'? ובכן, אלה הם ההישגים של הציבור הישראלי ההגון והישר, הנושא בנטל היומיומי במסירות ובהתמדה: שיעור הצמיחה בישראל לשנת 2010 הגיע ל-4.5 אחוזים; שיעור האבטלה ירד ל-6.7 אחוזים; התל"ג לנפש חצה את ה-30,000 דולר לשנה; כ-3.5 מיליון תיירים הגיעו לישראל בשנת 2010; נוצר עודף של 12 מיליארד ₪ בגביית מסים בשנת 2010 למרות התחזיות הקודרות של תחילת השנה; כמו כן, שיעור החיסכון של האזרח הישראלי נחשב לשיעור הגבוה בעולם. כל מדינה אחרת הייתה מייחלת לנתונים מרשימים שכאלה שהושגו בעמל רב וללא הבכיינות הפוליטית המתחסדת והצבועה. כל פוליטיקאי שפוי היה מהלל ומשבח את מדיניות הכלכלית של הממשלה ואת התנהגותם האחראית של האזרחים הישראלים (היהודים בעיקר) שתורמים להצלחתה של מדינתם למרות קיומם של פוליטיקאים רשלנים המחפשים את הכותרת היומית המתלהמת כדי להגיע לתודעה הציבורית. (בבדיקה נוספת שהתבצעה לאחר פרסום המאמר, התברר שהכותרת שהופיעה בעיתון "דה מרקר" בנוגע לדבריה של ח"כ שלי יחימוביץ' אינה נכונה. שוב, יש להצטער על כך שהתקשורת הישראלית בחרה להביא מידע שגוי לידיעת הקוראים).

בעיני הפוליטיקאי הצבוע, ההתלהמות הפופוליסטית אינה מתוחמת רק לעניינים של כלכלה וחברה. כך למשל, לאור מצבו העגום של השמאל הישראלי, מתקיים מידי פעם פסטיבל פוליטי שלם שנועד למצוא את "המושיע התורן" של מחנה השמאל הישראלי על זרמיו השונים והמשונים. "הכוכב התורן" של דצמבר 2010 היה עמרם מצנע שהצליח להביא למפלגת העבודה 19 מנדטים בבחירות של 2003, וזאת בהשוואה ל-26 מנדטים בבחירות של 1999 תחת הנהגתו של אהוד ברק. מרגע שהועלה שמו של עמרם מצנע כמעומד לכהונת יו"ר מפלגת העבודה, הוא בחר בדרך מאוד מוזרה לאותת לציבור הישראלי על כוונותיו המדיניות: מצנע בחר להיפגש עם יושב-ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) ב-19 בדצמבר 2010 כאיתות לקראת חזרתו לזירה הפוליטית הפעילה של ישראל. מצנע, בדומה למנהיגי שמאל אחרים, חשב שהדרך לליבו של הבוחר הישראלי, עוברת דרך רמאללה. הריצה של עמרם מצנע למוקטעה ברמאללה, הבהירה לציבור הישראלי שמפלגות השמאל בישראל לא שכחו מאומה, אך הן גם לא למדו שום דבר מאז הסכמי אוסלו של שנת 1993. מרבית הציבור הישראלי מעוניין בפשרה, אך לא בהתרפסות פוליטית כפי שזו הוצגה בפגישה המתוקשרת שנערכה בין עמרם מצנע לאבו מאזן בדצמבר 2010.

כעת אנו מגיעים לדוגמא השלישית המצביעה על התנהלות מפוקפקת של אישים וארגונים הנמצאים בחזית העשייה החברתית בישראל. הדוגמא של עמותת "אור ירוק" והפוליטיקה הקטנונית שעומדת מאחורי פעילותה של העמותה בשנת 2010, יבהירו לכולנו איך אפשר להפוך גם את התאונות הדרכים המתרחשות בישראל, לעיסוק פוליטי מעופש של תגרנים מתלהמים בשוק: על-פי הנתונים שפרסמה משטרת ישראל, בשנת 2008 נהרגו 411 בני-אדם בתאונות דרכים. בשנת 2009 נהרגו בישראל 346 בני-אדם, וזאת בשעה שמשרד התחבורה הציב קו-אדום של 375 הרוגים. בקווים כלליים ניתן לציין שמסע ההסברה לאורך כל שנת 2009 התמקד בשיפור התנהגותם של הנהגים בכבישים, לצד שיפור בתשתיות הכבישים בישראל. ואכן, חלה ירידה במספר ההרוגים בשנת 2009 בהשוואה לשנת 2008 באחוזים משמעותיים. בניגוד לדימוי הציבורי, וזאת על-פי השוואות בינלאומיות, ישראל היא בין 10 המדינות שיש בהן הכי פחות הרוגים בתאונות דרכים. כך למשל, בישראל יש 5 הרוגים לכול 100,000 תושבים, בעוד שבאיטליה, ספרד, קנדה ואירלנד ישנם כ-9 הרוגים לכול 100,000 תושבים. במילים אחרות, שיפור התנהגותו של הנהג בזמן נסיעה היא שמביאה לירידה במספר ההרוגים ולא רק השיפור בתשתיות הכבישים.

אולם, ראו איזה פלא, וזאת בניגוד לכול היגיון, עמותת "אור ירוק" החליטה להתמקד בשנת 2010 דווקא בשר התחבורה ישראל כץ, כאילו הוא נמצא באופן אישי ליד כל נהג ונהג הנמצא בדרכים. במקום לעסוק בשיפור התנהגותו של הנהג הישראלי בדרכים - ובמיוחד בנוגע לנהיגתו של הנהג הערבי - עמותת "אור ירוק" החליטה להשקיע עשרות אלפי שקלים בהתנגחות אישית בשר ישראל כץ. כשראיתי לראשונה את התשדירים המתלהמים של עמותת "אור ירוק", הייתה לי תחושה שמספר ההרוגים בשנת 2010 יעלה על מספר ההרוגים בשנת 2009, משום שעמותת "אור ירוק" החליטה להעניק חסינות לנהג הישראלי ולהרשיע מבעוד מועד את שר התחבורה. ומה קרה בשנת 2010? מספר ההרוגים בתאונות דרכים בשנת 2010 עלה ל-385 בני-אדם, וזאת בהשוואה ל-346 הרוגים בשנת 2009. ובכן, נשאלת השאלה, האם עמותת "אור ירוק" אחראית לקטל הזה לאור מדיניותה המפוקפקת בתחום ההסברה לציבור שהתנהל לאורך של שנת 2010? תחליטו בעצמכם, בעיקר לאור העובדה שאתם מממנים את קיומה של העמותה ושל עובדיה. (דובר אגודת "אור ירוק" מסר בתגובה שהעמותה ממומנת מכספו הפרטי של אבי נאור שתרם עד כה כ-300 מיליון ש"ח).

התבטאויותיה של שלי יחימוביץ', פגישתו המתוקשרת של עמרם מצנע עם אבו-מאזן ומסע התעמולה של עמותת "אור ירוק" נגד השר ישראל כץ, כל אלה הן רק דוגמאות אחדות בלבד להתנהלות ציבורית מרושלת הנגועה בפוליטיזציה מיותרת המחטיאה את המטרה העיקרית. מסתבר, שישנו פער עצום בין היכולות הפנטסטיות של הציבור הישראלי המסור והנאמן, לבין אלה המתיימרים לייצגו חזית העשייה הציבורית בתחומים רבים, שונים ומגוונים. קצת צניעות ואיפוק יתרמו רבות לשיח הפוליטי המתקיים בישראל ולאיכות השיח הפוליטי המתקיים בין הציבור לנבחריו.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "עמותת אור ירוק - פוליטיזציה של תאונות הדרכים בישראל", מגזין המזרח התיכון, 30 בדצמבר 2010.

פוקס ניוז - קולה של אמריקה הפטריוטית

לאור תוצאות הבחירות שנערכו בארה"ב לקונגרס ולסנאט ב-3 בנובמבר 2010, התברר שהיה משהו משותף, בולט-לעין, בין מחלקת החדשות של ערוץ 2, לעיתונאי תום פרידמן ולנשיא האמריקאי הנוכחי ברק חוסיין אובמה: אף אחד מהם לא טרח באמת להבין לאשורו את המפלה שספגו הדמוקרטים לאחר שנתיים בלבד מאז שאובמה נכנס לתפקידו בבית-הלבן. האופוריה שליוותה את השמאל הרדיקלי האמריקאי מאז שהחלה כהונתו של אובמה בינואר 2009, התחלפה במפח-נפש ובמרירות עזה הנובעת גם מתחושות של התנשאות כלפי המחנה הרפובליקני. לאחר הניצחון הדמוקרטי בבחירות לנשיאות של נובמבר 2008, בכירים דמוקרטים הצהירו באוזני התקשורת האמריקאית, במידה רבה של יהירות, שהדמוקרטים עתידים לשלוט בארה"ב לאורך עשרות השנים הבאות, וזאת בעקבות המפלה הקשה שספגה המפלגה הרפובליקנית עם בחירתו של נשיא דמוקרטי. "עידן אובמה" קראו לזה אז - באותם ימים של אופוריה בלתי נשלטת. גם חלקים רבים בתקשורת הישראלית נסחפו בעקבות האופוריה הזו, שהיה לה בסיס מוצדק לאור בחירתו של הנשיא השחור הראשון של ארה"ב. בעיני חלקים רחבים בציבור האמריקאי, בחירתו של אובמה נתפסה כ"תאונה פוליטית" - לא בשל צבע עורו, אלא בעיקר בגלל דעותיו הרדיקליות המנוגדות לאתוס האמריקאי המסורתי כפי שהוא מוצג בדרך-כלל בערוץ "פוקס ניוז". ויחד עם זאת, אי-אפשר שלא לעמוד על התהום הפעורה בין בחירתו של אובמה לבין מצבם של השחורים בארה"ב בהתאם לנתונים אחדים שהתפרסמו בשנים האחרונות.

מעמדם של השחורים בארה"ב
הקהילה השחורה בארה"ב מונה בסך-הכל כ-12 אחוזים מכלל האוכלוסייה האמריקאית המונה 310 מיליון נפש. אבטלת השחורים בסוף 2008 הייתה בשיעור של 11 אחוזים, ובסוף 2010 שיעור המובטלים השחורים טיפס לכדי 16 אחוזים. שיעורי הפשיעה בקרב השחורים הם גבוהים במיוחד: כך למשל, בבדיקה שנערכה בנושא זה משנת 1976 ועד לשנת 2002 התברר כי 94 אחוזים מהנרצחים השחורים בארה"ב, נפגעו בידי שחורים אחרים. רק 6 אחוזים מהנרצחים השחורים, נפגעו בידי לבנים ומיעוטים אחרים. כמו כן, הסיכוי של אישה שחורה בארה"ב להידבק באיידס הוא פי 20 בהשוואה לאישה לבנה. גם בנוגע לנתונים על אונס, אלימות, פשעי שנאה ועבירות רכוש, אנו מוצאים שיעורים גבוהים מאוד של עבריינים שחורים - פי כמה וכמה בהשוואה לעבריינים לבנים. הנתון הבא מדגים היטב את תופעת האלימות השחורה בארה"ב: בשנת 2000 (אלפיים) היו 791,600 אסירים שחורים (מתוך כלל אוכלוסיית האסירים שעמדה באותה עת על פחות מ-2 מיליון), וזאת לעומת 603,032 סטודנטים שחורים שלמדו במוסדות להשכלה גבוהה בכל רחבי ארה"ב. מנתונים רשמיים שפורסמו בשנת 2008 התברר כי על כל 100,000 תושבים שחורים יש 3,161 אסירים, וזאת בהשוואה ל-487 אסירים על כל 100,000 תושבים לבנים. (לשם השוואה, בישראל יש 121 אסירים בממוצע לכול 100,000 תושבים).

פטריוטיזם אמריקאי ללא התנצלות
בארה"ב, בדומה לישראל ולמדינות מערביות נוספות, אין עוני אבסולוטי. מצבם של העניים בארה"ב טוב לאין-שיעור ממצבם של העניים במרבית המדינות בעולם. יותר אנשים בעולם שואפים לממש את "החלום האמריקאי" בארה"ב, ולא בשום מקום אחר על-פני הגלובוס. ארה"ב היא לא רק מדינה, אלא היא גם "רעיון" בו האינדיבידואל יכול לממש את חלומותיו אם הוא יהיה מספיק חרוץ, אמיץ ובעל-תושייה. כמו כן, עליו לקחת אחריות מלאה על גורלו ובעיקר לקחת אחריות מלאה על כישלונותיו כדי שלא יהפוך למעמסה מעיקה על כתפי החברה. על-פי מיטב הפרמטרים החברתיים והכלכליים, הקהילה השחורה בארה"ב לא רק שהיא אינה חברה יצרנית, אלא היא גם מייצרת פשע בלתי נסבל המעיק בעיקר על הקהילה עצמה. במילים אחרות, הנזק החברתי והכלכלי הנובע מצבה של הקהילה השחורה בארה"ב הוא כפול ומכופל. לנזק הזה, הנגרם על-ידי הקהילה השחורה, יש "הצדקות מוסריות" הנשענות על היבטים היסטוריים הנוגעים ליחסים בין שחורים ללבנים עד לשנות ה-60 של המאה הקודמת. במילים אחרות, הפעילים הרדיקליים בקהילה השחורה בארה"ב מחפשים הצדקות היסטוריות להתנהגותם האלימה של השחורים, ולחדלונה של החברה השחורה כולה לממש את יכולותיה הכלכליות והתרבותיות. המנגינה "הגזענית" מככבת בדרך-כלל כהסבר העיקרי למצבה של הקהילה השחורה, והיא משמשת גם כמסווה נוח לשדרה האינטלקטואלית ולמעצבי דעת-הקהל המשמשים מודל לחיקוי לדור הצעיר בקהילה. בניגוד לרשתות אחרות, ערוץ "פוקס ניוז" אינו מנסה ליפות את המציאות בנוגע למצבם של השחורים בארה"ב, וזאת בניגוד לתקשורת הליבראלית ולצביעות ההוליוודית ששטפה את ארה"ב בשנים האחרונות - אלה השבויים במלל טהרני שנועד להסוות ולטשטש (גם) את אחריותם של השחורים למצבם הנוכחי. סביר להניח שלאמריקאי הממוצע נמאס מהמלל הליברלי הבכייני של ערוץ CNN והעיתון "הניו-יורק טיימס", שאינם מייצגים לדעתו את אמריקה הערכית והפטריוטית.

מאז עלייתו לאוויר של ערוץ "פוקס ניוז" בשנת 1996, הוא זוכה לקהל צופים הולך וגדל ולאהדה בלתי-מסויגת בקרב הציבור השמרני בארה"ב. כך למשל, בבחירות האמצע שנערכו ב-3 בנובמבר 2010, הערוץ זכה לרייטינג של כ-7 מיליון צופים, וזאת בהשוואה לרשת CNN שזכתה ל-2.4 מיליון צופים. בבחירות האמצע של שנת 2006 מספר הצופים בערוץ "פוקס ניוז" הגיע ל-3 מיליון איש, כך שניתן לציין שהערוץ הצליח להכפיל את מספר הצופים במהלך השנים האחרונות. לפיכך, לעיתים קרובות נשמעת הטענה שערוץ "פוקס ניוז" הצליח לשבור את המונופול של התקשורת האמריקאית הנגועה בשמאלנות קיצונית המנוגדת לאתוס האמריקאי המסורתי. לאורך כל השנים האחרונות, הערוץ העניק במה תקשורתית הולמת לקו האידיאולוגי של זרם השמרני האמריקאי החרד מירידת כוחה של ארה"ב בזירה הבינלאומית, וחרד מחדירה עמוקה יותר של הממשל הפדרלי לתוככי חייו הפרטיים של האזרח.

בניגוד לערוצים אחרים בארה"ב, שדרני "פוקס ניוז" לא היססו לתקוף את אובמה החל מהימים הראשונים של כהונתו למרות היותו הנשיא השחור הראשון של ארה"ב. בסביבתו הקרובה של הנשיא אובמה נטו לחשוב שמעצם היותו הנשיא השחור הראשון בארה"ב, הוא זכאי לחסינות ביקורתית ולהתחשבות מצד התקשורת האמריקאית. לפיכך, אין להתפלא על כך שהנשיא חש נעלב עד עמקי נשמתו מהביקורת הנוקבת שהוטחה בו בשידורי הערוץ כבר מהימים הראשונים לכהונתו. העלבון הנשיאותי הזה גרם למסכת שלמה של יחסים עכורים בין אנשי הנשיא לבי שדרני ערוץ "פוקס ניוז" עד כדי הטלת חרם נשיאותי שנמשך כמעט עד לבחירות האמצע של נובמבר 2010. פרשנים מהשמאל הקיצוני בארה"ב נוטים לתאר את "פוקס ניוז" כערוץ תעמולתי העומד לרשותה של המפלגה הרפובליקנית. אחרים טוענים כי הערוץ מקדם את מטרותיו של הימין הקיצוני בארה"ב עד כדי נגיעות חזקות של הטיות גזעניות כלפי מיעוטים לא-לבנים. ועם כל זאת, נשאלת השאלה מה מושך את הצופה האמריקאי לדבוק דווקא בערוץ "פוקס ניוז" על חשבון הערוצים האחרים?

הצופים האמריקאים נוהים אחרי ערוץ "פוקס ניוז" לא רק בגלל השדרנים הרהוטים והשדרניות המצודדות המופיעים בשלל תוכניות האקטואליה ומשדרי האירוח. לדעת צופים רבים, הערוץ מתייחס באופן מכובד ובאהדה גלויה למסורת האמריקאית, להיסטוריה האמריקאית, לצבא האמריקאי ולחייליו, לדת הנוצרית ולערכים המסורתיים שעיצבו את האומה האמריקאית במשך מאות שנים. בניגוד לשמאל האמריקאי שמרגיש צורך להתנצל על כל צעד ושעל בנוגע למעשיה של ארה"ב בזירה הפנימית והבינלאומית, שדרני הערוץ וכתביו אינם מרגישים צורך להתנצל על כוחה, עוצמתה וכלכלתה של ארה"ב ועל השפעתה ברחבי-העולם. יתרה מזאת, כל הישגיה של ארה"ב הושגו הודות לאומץ-ליבם ולמסירותם של אמריקאים רבים שפרצו את גבולות הידע האנושי בחתירה להישגים נוספים שהביאו תועלת לעצמם ולזולתם ברחבי-העולם. אמריקה החלוצה, הערכית, המסורתית והפטריוטית, כפי שזו משתקפת בשידורי הערוץ, עדיין מרתקת את הצופה האמריקאי הממוצע - וזהו סוד הקסם של ערוץ "פוקס ניוז", לא רק בארה"ב אלא גם במדינות מערביות נוספות ובכללן גם בישראל.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "פוקס ניוז - פטריוטיזם אמריקאי ללא התנצלות", מגזין המזרח התיכון, 23 בדצמבר 2010.

מפלגת קדימה צריכה להדיח את ציפי לבני

מפלגת קדימה הוקמה כאלטרנטיבה "שפויה" לסחרור הקיצוני ששטף את המפלגות הישראליות - הן מימין למפה הפוליטית והן משמאל לה. לכאורה, למפלגת "קדימה" היה פוטנציאל פנטסטי לרתק אליה חלקים רחבים בציבור הישראלי - אלה המחפשים את הפתרון הטוב ביותר ביהודה ושומרון ללא נטילת סיכונים מיותרים וללא יצר הרפתקנות האידיאולוגי המאפיין כל-כך את הצד השמאלי של המערכת הפוליטית בישראל. ולמרות זאת, הציבור הישראלי החליט שלא להעניק רוב ברור למפלגת "קדימה" בראשותה של ציפי לבני. הציבור הישראלי (חד-העין והאוזן), הצליח לפענח כבר בפברואר 2009 את אישיותה האמיתית של ציפי לבני, בעוד שלחלק אחר בציבור הדבר לקח חודשים אחדים עד שהוא הצליח לבין את התופעה האופוזיציונית הזו.

מאז שהוקמה ממשלת נתניהו ב-2009, ציפי לבני אינה מפספסת כל הזדמנות כדי להפגין את הברוטאליות המילולית שלה הן כלפי ראש-הממשלה והן בעניינים רבים ומגוונים העומדים על הפרק. לכאורה, תפקידו של מנהיג האופוזיציה לבקר את מדיניות הממשלה על כל צעד ושעל. אולם, היהירות המופגנת של ציפי לבני כלפי ממשלת ישראל, ניחנה בסוג מסוים של אוטיזם פוליטי (וכנראה גם מנטלי), כאילו הציבור כולו שכח שהיא כיהנה בממשלה שהייתה אחת מהממשלות הגרועות ביותר שהיו לישראל מאז הקמתה. כאשר ציפי לבני וחבריה למפלגה הצליחו לסבך את מדינת-ישראל במלחמת לבנון השנייה (יולי 2006) ובמלחמה בעזה (בדצמבר 2008), דווקא בנימין נתניהו ניהל מסע הסברה מרשים לטובת מדינת-ישראל, בעוד שציפי לבני העדיפה להסתתר מאחורי גבו של אהוד אולמרט ושל שרי-הביטחון דאז עמיר פרץ ואהוד ברק. אין תימה אפוא שציפי לבני נחשבת לאחת משרי-החוץ הגרועים ביותר שהיו לישראל מאז ומעולם.

גם "מלחמת לבנון השנייה" וגם מבצע "עופרת יצוקה" בעזה, הציבו אתגרים רבים בפני הציבור הישראלי שנרתם בהמוניו כדי להגן על עמדותיה של מדינת-ישראל בזירה הבינלאומית. זה היה מענה אזרחי ספונטני כנגד כישלונותיה של ציפי לבני להקים מערך הסברה מרשים וחובק-עולם כדי להתמודד עם האווירה הבינלאומית שנוצרה בעקבות ההחלטות שהתקבלו בעת כהונתה של ממשלת אולמרט. יתרה מזאת, ציפי לבני, המתיימרת להיות ראש-ממשלה בישראל, לא הצליחה לפענח נכון את מדיניותה של טורקיה כלפי ישראל - למרות האזהרות רבות שנשלחו לעברה של ממשלת אולמרט בעניין זה. הרשלנות הזו הביאה לפתיחתו של משא-ומתן מדיני עם סוריה בתיווכה של טורקיה האסלאמיסטית של רג'פ טאיפ ארדואן. ציפי לבני כשרת-החוץ של ישראל וכאחראית גם למעמדה הבינלאומי של מדינת-ישראל וליוקרתה, לא הצליחה לבין את המציאות האזורית בה פועלת טורקיה, וכך לפתע פתאום מצאנו את מדינת-ישראל נכנעת לפנטזיות אימפריאליות של "חמום מוח" אסלאמיסטי. אירועי ספינת הטרור של ארדואן ב-31 במאי 2010, נגרמו כתוצאה ישירה לכישלון המדיני של ישראל בתקופתה של שרת-החוץ ציפי לבני.

ממשלת נתניהו שהחלה לכהן באפריל 2009, נאלצה להתמודד עם סבך בעיות אקוטיות שיצרה המדיניות הרשלנית של ציפי לבני וממשלת אולמרט - בעיקר בנוגע למבצע "עופרת יצוקה" ופרסום דו"ח גולדסטון שבא בעקבותיו. גם הפעם ציפי לבני העדיפה להסתתר מאחורי גבה של ממשלת נתניהו - ממשלה שניהלה מאבק עיקש (כמעט חסר-סיכוי) נגד הדו"ח בזירות בינלאומיות רבות. במקום להתמודד לטובת מדינת-ישראל בזירה הבינלאומית, ציפי לבני העדיפה להתמסר למצלמות הטלוויזיה שסיקרו את תחביבה החדש - לימוד תיפוף בעזרת נגנים מקצועיים. הסתבר, ש"רעש התופים החלולים" של ציפי לבני חרג הרבה מעבר למועדוני הלילה של תל-אביב, והוא הגיע לעיתים קרובות גם לכנסת-ישראל ולדיוניה במליאה.

בדרך כלל, בשעת מצוקה ומשבר, הציבור הישראלי ברובו מתלכד סביב ממשלת ישראל. זו התנהגות טבעית, וגם נדרשת, לנוכח האתגר העומד בפני מדינת-ישראל כמדינה וכחברה. במסגרת הזו, הציבור הישראלי דורש מנבחריו להתלכד עד יעבור זעם, וזאת ללא הטחת ביקורת פופוליסטית מצד גורמים אופוזיציוניים בנוגע למהלכיה של הממשלה המתמודדת עם האתגר. מנהיג אופוזיציוני המתיימר להיות ראש-ממשלה אמור לדעת את הדברים האלה כעניין שבשגרה - כחלק טבעי הנובע מרגישות ציבורית שיש בה סממנים של התנהגות ממלכתית המתעלה מעבר לשיקולים אישיים. אולם, בשל "האוטיזם הפוליטי" האופף את ציפי לבני, היא מתייחסת לכהונת ראש-הממשלה כפלטפורמה ליוקרה אישית, ולא כתפקיד שיש בו מחויבות מנהיגותית השואפת לפעול לטובת הציבור ולטובת המדינה. לפיכך, אין להתפלא על כך שהיא נוטה להפגין זלזול יהיר הן כלפי ראש-הממשלה והן כלפי חבריה למפלגה. יתרה מזאת, המתח שנוצר בשורות מפלגת "קדימה" והמתח המלאכותי שנוצר בין בכירי מפלגת "קדימה" לממשלת נתניהו, הם תוצאה ישירה של התנהלותה פוליטית המפוקפקת הנובעת ממחשבה פוליטית לקויה שיש בה מניעים אישיים בלבד.

פוליטיקאים רשלנים, כדוגמת ציפי לבני, בדרך-כלל בונים על הזיכרון הקצר של הציבור. כך למשל היא קראה להתפטרותו של ראש-הממשלה נתניהו בשל אירועי השריפה בכרמל, אך ציפי לבני הפגינה פחדנות גדולה יותר כאשר בציבור עלתה הקריאה להתפטרותו של אהוד אולמרט לאור החשדות שהועלו נגדו ולאור החלטותיו במלחמת לבנון השנייה. ציפי לבני תקפה את ממשלת ישראל בעניין הפלסטיני, אך היא עצמה הייתה שותפה לשורת מחוות יוצאות-דופן בטיבן שהוגשו לפלסטינים, אך אבו-מאזן סירב להן. ציפי לבני תקפה את ממשלת נתניהו בנוגע למערך הכיבוי האווירי בישראל, אך היא שכחה לציין שהיא הייתה שותפה מלאה בממשלה שהביאה לצמצומו של מערך הכיבוי האווירי בישראל. ציפי לבני קראה לבחירות חדשות בישראל (בדצמבר 2010), אך בתקופת כהונת ממשלת אולמרט היא טענה שיש לשמור על היציבות הפוליטית למרות הקריאות הרמות שעלו באותה עת בנוגע לקיומן של בחירות חדשות בישראל. במילים אחרות, לציפי לבני יש נטייה מנטלית לגלוש לעבר התנהגות של טוקבקיסטית מתלהמת, וזאת בניגוד גמור לנטיות של הציבור המחפש דמויות פוליטיות ממלכתיות שיש ביכולתן ללכד את הציבור. יהירות פוליטית, התנשאות וגישה ביקורתית מזלזלת אינם יכולים להוות תחליף נאות לקו אידיאולוגי ערכי, הגון וישר. הבעיה נובעת, בראש ובראשונה, מגישה קלוקלת הרואה את התפקיד הפוליטי הממלכתי כ"חצר ביזנטית" העוברת מיד ליד בהתאם לנסיבות ולמען השגת יעדים אישיים. לפיכך, אין להתפלא על כך שציפי לבני פיתחה משטמה אישית כלפי בנימין נתניהו ש"גזל" ממנה, לכאורה, את ראשות הממשלה באפריל 2009.

למרות שהתנהגותה המפוקפקת של ציפי לבני גלויה וברורה-לעין, התקשורת הישראלית החליטה לא להתעמק יותר מידי בשאלת התנהלותה הפוליטית, בעיקר מאז שהחלה כהונתו של בנימין נתניהו. סביר להניח שההתעלמות התקשורתית הזאת מכוונת משום שציפי לבני היא אישה - הרי אין עיתונאים רבים בתקשורת הישראלית המעוניינים להסתבך עם ביקורת המוטחת לעברם בידי גורמים בעלי אג'נדה "פמיניסטית". סביר להניח שההתנהלות הברוטאלית של ציפי לבני משרתת את הקו-האידיאולוגי של התקשורת הישראלית בנוגע לבנימין נתניהו. מאידך, ציפי לבני זיהתה קו-תקשורתי מתלהם נגד בנימין נתניהו, ולכן היא החליטה לקפוץ לעגלת ההתלהמות הזו. אולם, בשל האוטיזם הפוליטי האופף את ציפי לבני, היא עדיין אינה משכילה להבין שזו אותה "עגלה מקרטעת" ששימשה את התקשורת הישראלית בתקופתו של אהוד אולמרט. ככול שהציבור הישראלי נחשף לאישיותה של ציפי לבני, כך מתגלית לנו אישיות פוליטית מאוד בעייתית שיש בה סממנים רבים של צביעות, יהירות ורדידות מחשבתית עם נגיעות חזקות של פופוליזם זול וגס. במילים אחרות, הקו המתון והממלכתי של מפלגת "קדימה" נעלם בסבך המלל קיצוני ובסבך המנטליות האוטיסטית של מי שמתיימרת להיות מנהיגת המפלגה ומועמדת לראשות הממשלה לקראת הבחירות הבאות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ציפי לבני - האכזבה הגדולה של הפוליטיקה הישראלית", מגזין המזרח התיכון, 16 בדצמבר 2010.

ישראל צריכה להתרחק מטורקיה

מאז מבצע "עופרת יצוקה" בדצמבר 2008, טורקיה החלה ליזום בשברים רצופים עם ישראל מתוך כוונה ברורה להשתית את מערכת-היחסים בין שתי המדינות על תכתיב טורקי שיהא בעל סממנים אימפריאליים כיאה למעמדה החדש של טורקיה - כפי שמעמד זה מצטייר בעיני ארדואן וחבורתו האסלאמיסטית. סימנים לכך נראו, עד לאותה עת, גם בתחומים נוספים כמו ביחס החם והאוהד לתנועת החמאס ולמעורבותה בעניינים הנוגעים ליחסים בין "הרשות הפלסטינית" לישראל, וכן גם ביחסים בין סוריה לישראל. כל אלה היוו מכשירים פוליטיים בידי השלטון הטורקי כדי להעמיק את המעורבות המדינית במזרח-התיכון תוך-כדי הפגנת אהדה גלויה ובלתי-מסויגת לצד הערבי במשוואה. לפיכך, הקשר עם ישראל נתפס כעניין אינסטרומנטלי בלבד שנועד להעמיק את החדירה הטורקית לתוככי הפוליטיקה הפנימית של האזור כולו על שלל בעיותיו.

טורקיה יושבת על חמישה מוקדים אזוריים בעייתיים מאוד המעיקים של המערכת הפוליטית הפנימית ועל מעמדה הבינלאומי: הסכסוך ההיסטורי עם סוריה; היחס לאיראן הגרעינית; הטבח המתמשך והטרגי בכורדים; שאלת האחריות הטורקית בנוגע לשואה הארמנית; והסכסוך עם יוון בשאלת קפריסין. לא מן הנמנע שארדואן וחבורתו למדו היטב את הלוגיקה הערבית השוררת במזרח-התיכון בנוגע לבעיותיהן פנימיות ואזוריות של המדינות הערביות. דהיינו, הדרך היעילה ביותר להתחמק מדיון מעמיק ונוקב בשלל הבעיות הללו, נעשה באמצעות התקפה יומיומית על ישראל בעזרת פרובוקציות מילוליות על-מנת לרתק את תשומת-הלב האזורית והבינלאומית לעבר ישראל בלבד, ולא לעבר בעיותיה הרבות של טורקיה הנוגעות לענייני פנים וחוץ בוערים.

כאשר ישראל נכנעה ללחץ הטורקי לפתוח במשא-ומתן מדיני עם סוריה בתיווכו של ארדואן, ניתן לציין שישראל נכנעה, למעשה, לתרבות שלטונית של "חמומי מוח" אסלאמיסטיים - כפי שהזהרנו כאן, פעמים אחדות, עוד לפני פרוץ המשבר האקוטי בין שתי המדינות שהתפתח בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" נגד תנועת החמאס בעזה בדצמבר 2008. על-פי האידיאולוגיה המיליטנטית של ארדואן, טורקיה חייבת להילחם עד חורמה נגד המחתרת הכורדית, אך אותו הגיון אידיאולוגי אינו פועל על ישראל כשהיא סופגת מטח של טילים ופגזים במשך חודשים ארוכים. אותו היגיון טורקי פועל גם בנוגע להשתלטות הישראלית על ספינת-הסיוע "מרמרה" ב-31 במאי 2010 שבמהלכה נהרגו 9 פעילי טרור טורקים. למרות שהספינה נשלחה כפרובוקציה טורקית בעידודו של ארדואן וחבורתו, טורקיה דרשה מישראל להביע התנצלות מלאה על האירוע ומתן פיצויים לנפגעים.

דינמיקה של מלכודת טורקית
מאז ראשית קיומה עצמאי של מדינת-ישראל, הדיפלומטיה הישראלית הציבה לעצמה אתגר לאומי לרקום קשרים עם מדינות וארגונים רבים ככול האפשר - גם אם אלה הביעו עוינות מילולית דוקרנית כלפיה בפורומים בינלאומיים. גדולתה של ישראל, כמדינה וכחברה, באה לידי ביטוי בהתעלות מעל לשטף העוין הזה כאשר הופנתה לעברה בקשת סיוע ותמיכה ממדינות שנכנעו ללחץ הערבי שמטרתו הייתה לבודד את ישראל בזירה הבינלאומית. לדיפלומטיה הישראלית היו וישנם הישגים רבים, אך במקביל לכך היא גם מצטיירת כמי שמוחלת על "כבודה הלאומי" באופן-תדיר רק כדי לא להגיע למצבים של בדידות בינלאומית מעיקה. יש בכך הרבה מן ההיגיון המדיני המאפיין את מדינת-ישראל ואת הדיפלומטיה הישראלית. אולם, יש בכך גם רמה מסוימת של סכנה, משום שמדינות אחדות יודעות היטב שאפשר לחבוט בישראל בזירה הבינלאומית ללא הרף, אך במקביל לכך גם לבקש ממנה סיוע כלכלי וטכנולוגי מאחורי הקלעים ובסודי סודות. במילים אחרות, לא העובדות חשובות בזירה הבינלאומית, אלא הדימוי הבינלאומי שנוצר לישראל בעקבות החבטות הללו. הדימוי הזה הוא שיוצר בדרך-כלל גם את התודעה-העצמית של הישראלים על עצמם כחברה וכמדינה (העלולים לגלוש, לעיתים, לרמה של אוטו-אנטישמיות).

טורקיה מבינה היטב את הכמיהה הישראלית להכרה בינלאומית ולהעמקתם של יחסים תקינים ומועילים עם כל המדינות - ובעיקר עם המדינות המוסלמיות כחלק מהמערך האסטרטגי הישראלי שנועד לחזק את מעמדה בזירה הבינלאומית. בשל כך, טורקיה נוקטת בטקטיקה של סחטנות כלפי ישראל, הן כדי להגביר את יוקרתה של טורקיה באזור, והן כדי לגמד את ישראל ואת יכולותיה לנוכח האתגרים המדיניים והצבאיים הניצבים לפתחה. ביטוי נוקב לכך התקבל בעת ביקורו של ארדואן בלבנון ב-25 בנובמבר 2010: במהלך הביקור, ארדואן הצהיר ללא כחל וסרק, ש"אם ישראל תתקוף שוב את לבנון או את רצועת-עזה, טורקיה לא תשב בשקט". למעשה, זו הייתה מעין הכרזת מלחמה טורקית על ישראל שנבעה בעיקר מיהירותו המנטלית של ארדואן ומיהירותם של יועציו הקרובים ביותר.

היהירות הזו לא נמשכה זמן רב: סטירת-הלחי המצלצלת לארדואן הגיעה עם הפרסום המסמכים המודלפים של מחלקת המדינה האמריקאית באתר ויקיליקס ב-28 בנובמבר 2010. אין הבדל גדול בין מה שכתבנו במגזין המזרח-התיכון על ארדואן, לבין מה שנכתב עליו בידי דיפלומטים אמריקאים המוצבים באנקרה. מתוך המסמכים המודלפים התברר שארדואן נתפס בעיני הדיפלומטיה האמריקאית כ"בור אסלאמיסט", "שונא ישראל" וכ"בעל שאיפות להפוך את טורקיה למעצמה עולמית" בסגנון של האימפריה העות'מאנית. שר-החוץ הטורקי, אחמט דבוטוגלו, מתואר במסמכים כ"אדם מסוכן באופן יוצא-דופן". ממשלת ארדואן מתוארת כ"מושחתת" וכ"מסייעת לאיראן" לעקוף את הסנקציות הבינלאומיות שהוטלו עליה. על החבורה הקרובה המקיפה את ארדואן נכתב שהיא "בעלת השקפה מדינית מוגבלת", דהיינו היא מתמקדת בהיבט האסלאמי בלבד של המפה הבינלאומית. לפיכך, לדעת הדיפלומטים האמריקאים באנקרה, ארה"ב אינה יכולה לסמוך על טורקיה כבעלת-ברית מועילה ומהימנה - כל עוד ארדואן מחזיק ברסן השלטון.

בחודשים יולי-נובמבר 2010 נערכו פגישות אחדות בין נציגים ישראלים לנציגים טורקים במטרה להגיע ל"נוסחת פיוס" שבמסגרתה ישראל אמורה ליטול אחריות על האירוע ואף לשלם פיצויים למשפחותיהם של פעילי הטרור הטורקים שנשלחו בידיעת ראש-ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן. כאשר פרצה השריפה באזור הכרמל, ב-2 בדצמבר 2010, טורקיה החליטה לשלוח סיוע לישראל למרות שישראל לא ביקשה זאת. בעיני אחדים, זה היה איתות ברור על רצונה של טורקיה לשפר את יחסיה עם ישראל. אולם, מאחורי המחווה ההומניטרית הזאת, עדיין שרירה וקיימת השאיפה הטורקית למלכד את ישראל בעזרת קבלת אחריות משפטית, מדינית ומוסרית על פרובוקציה שטורקיה עצמה יזמה, תכננה והוציאה אל הפועל. כל פשרה ישראלית בעניין, בשל שיקול-דעת לקוי הנובע ממצוקה מדינית, תהווה פתח לסחטנות טורקית נוספת ופתח לסחטנות משפטית מצד גורמים אסלאמיים נוספים. בניגוד למקרים אחרים, לישראל אסור לטעות בנושא הזה, גם אם היחסים בין טורקיה לישראל יכנסו להקפאה עמוקה יותר. ארדואן לא ישלוט בטורקיה לנצח, וההימור הטורקי של ארדואן על איראן וסוריה יתברר בסופו של דבר כהימור מפוקפק ביותר.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "פיוס עם טורקיה - מלכודת משפטית ומדינית לישראל", מגזין המזרח התיכון, 9 בדצמבר 2010.

התקשורת הבינלאומית והגילויים על המלחמה בעיראק

במשך ימים אחדים התקשורת הבינלאומית שוב התרגשה מפרסום המסמכים המודלפים שהופיעו באתר וויקיליקס בנוגע למלחמה המתנהלת בעיראק מאז הפלישה האמריקאית שהחלה במרץ 2003. כאשר הצביעות התקשורתית חוגגת, אז גם אפשר להיות "מופתעים" ממספר ההרוגים במלחמה ומגודש האירועים האלימים המתרחשים בעת מלחמה עקובה-מדם, כפי שזו אכן מתנהלת בעיראק. 37 מדינות השתתפו בקואליציה המלחמתית נגד עיראק מאז 2003. 47 מדינות (כולל מדינות סקנדינביה המתחסדות) השתתפו בקואליציה המלחמתית באפגניסטן - וזאת, מאז שהחלה ההתקפה על ארגון הטליבאן באוקטובר 2001.

מאז ועד היום, מאות עיתונאים סיקרו את שתי המלחמות הללו, ומאות אלפי כתבות מאמרים וסקירות התפרסמו הן בנוגע להתנהלות המלחמתית בעיראק והן להתנהלות המלחמתית באפגניסטן. ולמרות זאת, מאומה לא הצליח לחדור את האטימות המחשבתית של התקשורת הבינלאומית ובמיוחד זו הישראלית השקועה בדכדוך קליני על כל מוסלמי בעזה שנשרפה לו מנורה בבית. איסוף מידע שיטתי על הנעשה בעיראק ובאפגניסטן באמצעות כלים עיתונאיים רגילים, היה מעלה תמונה ברורה יותר, וזאת ללא ההתחסדות המיותרת שהתלוותה לפרסום המסמכים המודלפים. נבדוק לרגע קט איך התקשורת הישראלית מתנהלת גם בימים רגילים מבחינה עיתונאית, וזאת לצורך ההדגמה בלבד: בחודש ספטמבר 2010 נהרגו ברחבי העולם-המוסלמי כ-2,300 בני-אדם מפעולות טרור ומאלימות של ארגונים אסלאמיים. מבדיקה שערכנו לאורך כל חודש ספטמבר 2010 בנוגע ל-4 היומונים המודפסים בישראל, התברר כי לאורך כל החודש כולו התפרסמו ידיעות ספורות בלבד על פיגועי טרור שהתבצעו במרחב האסלאמי.

מתוך המסמכים שהודלפו עולה כי מאז שנת 2003 ועד לשנת 2010 נהרגו בעיראק 110,000 בני-אדם בקירוב. כמובן שהמספר הזה "הפתיע" רבים בכלי התקשורת בעולם. אולם צריך לשים לב להתנהלות התקשורתית השרלטנית שהחלה למעשה כבר מתחילתה של המלחמה: קבוצת מחקר משותפת של אמריקאים ועיראקים פרסמה מחקר (בשנת 2006) על מספר ההרוגים בעיראק מאז שהחלה הפלישה האמריקאית. קבוצת המחקר הזו הגיעה למסקנה "מרעישה" שמספר ההרוגים בשנים 2006-2003 הגיע ל-655,000 בני-אדם. מתוך המספר הזה, נהרגו באלימות צבאית וטרוריסטית כ-600,000 בני-אדם, והשאר מתו ממחלות או בנסיבות הקשורות באופן עקיף למלחמה. כמובן שהמחקר הזה צוטט בהרחבה בכל כלי התקשורת בעולם כולל אלה שבישראל.

בדצמבר 2005 טען הנשיא ג'ורג' בוש כי בעיראק נהרגו כ-30,000 בני-אדם מאז שהחלה הפלישה ב-2003. באמצע 2006 נמסר מפי ארגון בריטי עצמאי שמספר ההרוגים הגיע ל-50,000 בני-אדם. אולם כבר ב-2004 הארגון הבריטי פרסם ברבים שמספר ההרוגים הגיע ל-100,000 בני-אדם. במילים אחרות, כולם דמיינו מספרים והרוגים, וכולם קשקשו דיאגרמות וסטטיסטיקות, חוץ מהנשיא בוש שהעריך נכון, פחות או יותר, את מספר ההרוגים - נכון לדצמבר 2005. גם הנתון החדש על 110,000 הרוגים עיראקים עד לשנת 2010, נובע בעיקרו מהאלימות ההדדית האכזרית המתנהלת בין המוסלמים לבין עצמם בעיראק השסועה. דווקא הנתון זה הוא שחשוב ולא "האם ארה"ב ביצעה בפשעי מלחמה בעיראק" לאור חשיפתם של המסמכים. שאלת "פשעי המלחמה של הצבא האמריקאי בעיראק", איננה מעסיקה את התקשורת האמריקאית, ובוודאי שאיננה מעסיקה את הציבור הרחב בארה"ב.

סקנדינביה והמלחמה בעיראק ובאפגניסטן
דנמרק ונורבגיה שלחו לעיראק את חייליהן להילחם לצד האמריקאים והבריטים. שבדיה, דנמרק, נורבגיה ופינלנד שלחו גם הן את חייליהן לסייע במלחמה המפוקפקת המתנהלת באפגניסטן. לדנמרק נהרגו 7 חיילים במלחמה המתנהלת בעיראק, ו-38 מחייליה נהרגו באפגניסטן. לשבדיה נהרגו 5 חיילים באפגניסטן. לנורבגיה נהרגו 9 חיילים באפגניסטן. לפינלנד נהרג חייל אחד באפגניסטן. ובכן, איך כל זה מתקשר להדלפת המסמכים הנוגעים למלחמה בעיראק?

בתרבות הפוליטית והחברתית הקיימת במדינות סקנדינביה, הנוהג הוא שאין זה רצוי לחשוף את הפגמים לעיני כל ובוודאי שאין זה ראוי לנהל דיון פומבי חודרני על הפגמים הללו - כפי שהדבר נהוג בקיצוניות התקשורתית המזוכיסטית הקיימת בישראל. במדינות הללו רווחת הדעה הידועה ש"אם רוצים לדובב מעט את הסקנדינבי הממוצע, רצוי לעשות זאת על כמה כוסות בירה הגונות", ואז האמת יוצאת לאור - גם היא, באופן מדוד. למרות השוני במבנה הפוליטי של המדינות הללו, הן חולקות מידע רב-ערך (כולל מידע מודיעיני), והן אף מרעיפות שבחים רבים, זו על זו, בפורומים בינלאומיים ובעדכונים שוטפים המתקיימים לסירוגין בינן לבין עצמן. ההרמוניה הפוליטית והחברתית היא יסוד מוסד בתרבות הסקנדינבית, כך שההתערטלות הישראלית הידועה נתפסת בעיניהם כהיסטריה שיש לה נגיעות הקשורות לתכונות גנטיות שליליות. "הכאה על חטא" האובססיבית הקיימת בישראל, איננה עושה רושם על אף אחד במדינות הללו, משום שהדבר מצביע לדעתם על חברה הנמצאת במשבר עמוק מאוד - דהיינו, חברה העומדת בפני קריסה והתפוררות. זו הסיבה שבשם "ההרמוניה החברתית" מעלימים מידע ונתונים סטטיסטיים, וזאת כדי לא לפגוע במורל הלאומי ולא לפגום בתדמית הסקנדינבית שנבנתה בעמל רב. כשלא מחפשים שחיתות בכל פינה, אז גם לא מוצאים אותה חדשות לבקרים.

מתוך המסמכים המודלפים התברר שאמצעי-לחימה משבדיה, הכוללים נשק וחומרי-חבלה, שימשו את האמריקאים בהרג של אזרחים עיראקים. כמובן שמרבית הרשויות הפוליטיות והצבאיות בשבדיה ידעו על מכירתם של אמצעי-לחימה לצבא האמריקאי ולשימוש שנעשה בו בלחימה בעיראק. עד כה, כל הרשויות השבדיות שתקו בנוגע לכך ואף אחד לא פצה את הפה בעניין. אולם מרגע פרסום המסמכים, הצביעות הסקנדינבית שוב צצה ועלתה כאשר פוליטיקאים שבדים דרשו "חקירה מעמיקה" על השימוש שנעשה בנשק השבדי במהלך המלחמה בעיראק. כאשר השקר משמש כלי פוליטי פנימי, אז גם הצביעות נהפכת לחלק מהמדיניות הרשמית בזירה הבינלאומית.

ובעניין התקשורת הישראלית
על-מנת להצביע, שוב, על ההתנהלות המפוקפקת הקיימת בתקשורת הישראלית, אין כמו עיתון הארץ כדי להדגים זאת. מאמר המערכת שהתפרסם ב-25 באוקטובר 2010 בעניין המסמכים המודלפים מדגים היטב את הקשקשת העיתונאית הרגילה של העיתון בשנים האחרונות. וכך נכתב בפתיחה של המאמר: "פרסומם של מאות אלפי מסמכים צבאיים מסווגים על הלחימה האמריקאית בעיראק באתר ויקיליקס אינו עניין אמריקאי פנימי. המסמכים חושפים כי ארה"ב טייחה עינויי אסירים על-ידי כוחות הביטחון העיראקיים והסתירה את נתוני האמת על הרג אזרחים בעת מלחמה, אינם אמורים להסעיר רק את המעורבים בדבר". האומנם זה באמת כך? בואו נבדקו עד כמה הנושא הזה "הסעיר" את עיתון הארץ בימים שלאחר פרסום מאמר-המערכת: ב-26 באוקטובר 2010 התפרסם רק מאמר דעה אחד, זניח לחלוטין, בחלק ב' בעמוד 1. ב-27 באוקטובר 2010 הופיעו שלוש התייחסויות - מאמר מתורגם קצר מעיתון הגרדיאן הבריטי שהופיע בעמוד 7; ידיעה נוספת מסרה שאתר וויקיליקס עומד לפרסם מסמכים על רוסיה; וכן מאמר דעה מיותר שהופיע בחלק ב' בעמוד 4. ב-28 באוקטובר 2010 לא הופיעה אפילו התייחסות אחת בעניין. במילים אחרות, בין המילים הגבוהות של העיתון לבין המעשים בפועל קיים מרחק גדול ורב. שכן, אף אחד לא מנע מעובדי עיתון הארץ החרוצים לנבור היטב במסמכים ולהציג לקוראים "ידיעות מרעישות" מידי יום ביומו, כשם שאף אחד לא מנע מעובדי עיתון הארץ לנהל מעקב מסודר, יומיומי ושיטתי על הנעשה בעיראק ובאפגניסטן - וזאת במקום להציג "תדהמה" מלאכותית לנוכח פני האירועים האלימים המתחוללים בשתי המדינות הללו.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "לפתע העולם התקשורתי נדהם ממה שמתרחש בעיראק", מגזין המזרח התיכון, 28 באוקטובר 2010.