סקירה קלה של האירועים שהתרחשו במזרח-התיכון בארבעת השבועות הראשונים של שנת 2011 מעלה את התמונה הבאה: מרבית תושבי דרום-סודאן הצביעו במשאל-העם שנערך ב-9 בינואר 2011 על חלוקתה של סודאן לשתי מדינות נפרדות; לאחר הפגנות סוערות שנמשכו ימים רבים הצליחו תושבי טוניסיה להניס מהמדינה ב-14 בינואר 2011 את הנשיא זין אל-עאדבין בן-עלי ששלט במדינה ביד רמה במשך 23 שנים; הפגנות סוערות של אזרחים ממורמרים נערכו ברחבי אלג'יריה; ב-25 בינואר 2011 יצאו עשרות אלפי מצרים כדי להפגין נגד המשך שלטונו של הנשיא מובארק ונגד הכתרת בנו ליורשו; באותו יום יצאו להפגין אלפי לבנונים מחסידי ראש-הממשלה המודח סעד אל-חרירי נגד הכתרתו של נג'יב מיקאתי לראש-ממשלת לבנון שהתמנה בהשפעתם של ארגון חיזבאללה וסוריה; תחנת הטלוויזיה "אל-ג'זירה" החליטה להפיל את שלטונו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) באמצעות פרסום מסמכים הנוגעים לדיונים המדיניים שהתנהלו בין נציגי הרשות הפלסטינית לבין נציגים ישראלים. בעקבות הפרסום יצאו אלפי אנשים ברשות הפלסטינית להפגנת מחאה נגד "אל-ג'זירה", ומנגד יצאו אלפי מפגינים ברצועת-עזה במחאה על מדיניותה "הוותרנית" של הרשות הפלסטינית במשא-ומתן שהתנהל עם ישראל; לאור המחאה העממית שהתפשטה במדינות אחדות באזור, הודיעו ממשלות ירדן, סוריה ותימן על הענקת סיוע כלכלי דחוף לתושבים נזקקים ולעובדים במגזר הציבורי, וזאת כדי לתת מענה מהיר לתחושות העזות של חוסר-שביעות רצון כלפי השלטון המרכזי בשל בעיות כלכליות ופוליטיות.
לצד האירועים הללו התרחשו עשרות פיגועי טרור רצחניים בידי פעילי טרור מוסלמים שגרמו למאות הרוגים בעיראק, במצרים, באפגניסטן, בפקיסטן, ברוסיה, בסומליה, בתימן, בניגריה, בתאילנד, בפיליפינים, בסודאן ובמקומות נוספים בהם קיימים ארגונים אסלאמיים רדיקליים המנסים להכפיף את כלל האוכלוסייה למערכת נוקשה של חוקים וציוויים דתיים בהתאם לרוח האסלאם ובהתאם לפרשנות הדתית של החוקים הללו. כאשר בוחנים את מכלול היחסים הקיימים בעולם-המוסלמי, ניתן לציין שמתחוללת מלחמה קשה ואכזרית בין מוסלמים לנוצרים, בין מוסלמים ליהודים, בין סונים לשיעים, בין לאום אחד למשנהו ובין חמולה אחת לרעותה. הכוחות הצנטריפוגליים החזקים הקיימים בעולם-הערבי מאיימים לפורר מבפנים את המדינה הטריטוריאלית ליחידות אזוריות קטנות העלולות להיות מושתתות על מנאמנויות משפחתיות, מקומיות ומוגבלות. הנסיכות האסלאמית של תנועת החמאס בעזה, קורצת לתנועות אסלאמיות נוספות הפועלות במרחב כולו - החל מדרום-מזרח אסיה ועד לצפון אפריקה.
קשה למצוא חוט-מקשר אחד וקוהרנטי בין כל האירועים הללו שהתרחשו בטוניסיה, במצרים ובלבנון. ואם זאת, ראוי לציין שדווקא מדינות ערביות הנחשבות למודרניות באופן-יחסי, התרחשו אירועים המוניים אלימים בהם השלטון נאלץ להתמודד בכוח-הזרוע על-מנת להתמודד עם גילויי המחאה האזרחית. באופן פרדוקסלי, דווקא השלטון האוטוריטרי המכפיף את כלל האוכלוסייה בעזרת מערכת נוקשה של כללים דתיים מחמירים או בעזרת מנגנוני-ביטחון אלימים, עלול להוות אטרקציה מועדפת לנוכח הכאוס הכללי הנשקף מבעד למסכי הטלוויזיה בכל בית ובית בעולם-הערבי ובעולם-האסלאמי. לצערנו הרב, העולם-הערבי לא הצליח לבנות חברה אזרחית שנאמנותה היא בראש ובראשונה מופנית לעבר המדינה הטריטוריאלית, ומכאן גם הגלישה המהירה לעבר פתרונות אלימים כאופציה מועדפת בכל עת שצצה בעיה פוליטית, מדינית, כלכלית או דתית. ובכן, נשאלת השאלה האם העולם-הערבי בנוי לשינוי מהיר לעבר דמוקרטיה על-פי התפיסה האמריקאית?
בתקופת כהונתו של הנשיא ג'ורג' בוש (2001-2009), ארה"ב דרבנה בלחץ בלתי-פוסק את המדינות הערביות להנהיג מערכת בחירות דמוקרטית בדומה למה שנהוג במדינות המערביות הליברליות. כתוצאה מהלחץ האמריקאי הרשלני, כוחות אסלאמיים רדיקליים זכו מן ההפקר בירדן, במצרים וברשות-הפלסטינית. כאשר החלה כהונתו של הנשיא ברק חוסיין אובמה בינואר 2009, ארה"ב עברה למדיניות הפוכה, דהיינו היא נקטה מדיניות של התרפסות כלפי הגורמים הרדיקלים בעולם-המוסלמי וכלפי המשטרים האוטוריטריים האלימים כדוגמת איראן וסוריה. שתי הגישות הללו היו מוטעות מיסודן משום שהן נבעו בעיקר ממשאלות-לב, ולא נבעו מהבנה מעמיקה של המציאות האסלאמית הקיימת במרחב כולו. מרבית הממסד האמריקאי הרשמי הלך-שבי אחרי גחמותיו האידיאולוגיות של הנשיא אובמה כמו עדר ללא רועה. רבים מיועציו הקרובים של הנשיא היללו ושיבחו, עד כדי התבטלות-אישית, את מדיניותו של הנשיא אובמה כלפי העולם-המוסלמי הן בזירה הפוליטית הפנימית והן בזירה הבינלאומית. הממשל האמריקאי של הנשיא אובמה גם המציא הוכחות היסטוריות לקשר העמוק הקיים בין אמריקה לאסלאם ובין אמריקה למדינות המוסלמיות. ההתרפסות וההחנפות הזו לא עשתה רושם על אף אחד במרחב האסלאמי ובוודאי לא על הגורמים הרדיקלים הרואים במערב אויב שיש לחסלו.
למרות שהוענק לנשיא אובמה פרס נובל לשלום, חודשים אחדים בלבד לאחר כניסתו לתפקיד, ארה"ב החלה במסע של התערבות צבאית אלימה בפקיסטן, תימן ובסומליה באמצעות מדיניות ברורה ומוכתבת של חיסולים-ממוקדים שגרמו להריגתם של כ-1,500 בני-אדם - רבים מהם היו חפים-מפשע. מדינאים, אינטלקטואלים ואנשי תקשורת מוסלמים לא הצליחו למצוא קשר הגיוני בין דברי "הפייסנות" של אובמה לבין מעשיו בפועל במדינות מוסלמיות אחדות - ובצדק. על-מנת לזכות בפופולאריות עממית בקרב הציבור המוסלמי, ממשל אובמה אף ניסה לנקוט במדינות של "חבטות פומביות" כלפי ישראל כדי לזכות בנקודות חיוביות בדעת-הקהל, אולם דווקא החבטות הללו העלו את השאלה בקרב המדינות המוסלמיות "האם ארה"ב יכולה להיות ידידת-אמת לאור התנהגותה כלפי ישראל תחת הנהגתו של אובמה". לכאורה, אובמה היה צריך לקבל מחיאות-כפיים, אך בתמורה למדיניותו הוא קיבל מנות גדושות של חשדנות מצד המנהיגות הערבית. התגובות הרשלניות של ממשל אובמה בעקבות המהומות העממיות שהיו במצרים נגד מובארק, מוכיחות למנהיגי מדינות הערביות המתונות שאי-אפשר לסמוך על ארה"ב. כך למשל, ב-30 בינואר 2010 דיווחה סוכנות הידיעות הסעודית כי המלך עבדאללה אמר לאובמה בעקבות האירועים החמורים שהתרחשו במצרים ש"מתקפות על הביטחון והיציבות של מדינות אינן מוצדקות. שום נסיבות אינן מצדיקות את הכאוס, הביזה וההפחדה של חפים-מפשע". לאור הדברים הללו, ספק רב אם גורמי המודיעין של סעודיה ימשיכו למסור למודיעין האמריקאי ידיעות על מתכנני פיגועים על אדמת ארה"ב. על-פי המצב השורר במזרח-התיכון בינואר 2011 נראה שהנאום הנמלץ של הנשיא אובמה בקהיר מיוני 2009, נשמע פתטי, עלוב, מיותר ותלוש מהמציאות. כמעט שנתיים לאחר הנאום, הנשיא אובמה מייצג את השקיעה האמריקאית - הן כלפי פנים והן כלפי חוץ.
השינויים המהירים במדיניות האמריקאית והתגובות המילוליות השטחיות של מדינות אירופאיות אחדות על כל אירוע קטן המתחולל במרחב האסלאמי, ובמיוחד בנוגע למזרח-התיכון, מבהירים לנו שקיים חוסר הבנה בסיסי בנוגע לתהליכים הפוליטיים והחברתיים האופייניים לחלק זה של העולם. מאידך, קיימות קואליציות אידיאולוגיות מוזרות: כך למשל, עיתון "הגארדיין" השמאלני שיתף פעולה עם ערוץ "אל-ג'זירה" המתפקד כשופרו של האסלאם הקיצוני בפרשת חשיפת המסמכים המדיניים הנוגעים למשא-ומתן שהתנהל בין הרשות-הפלסטינית לבין ישראל. זאת ועוד, ארגונים פמיניסטיים משתפים פעולה דווקא עם הימין הערבי הגזעני ועם ארגונים אסלאמיים קיצוניים - קשר המבוסס בדרך-כלל על אידיאולוגיה אנטי-מערבית ואנטי-ישראלית או נובע מגישה שגויה בנוגע ל"רומנטיזציה של הרדיקליזם האסלאמי". לפיכך, אין להתפלא על-כך שהנטייה לאלימות הטבועה בארגוני השמאל הקיצוני באירופה, נפגשת עם האידיאולוגיה הג'יהאדיסטית של האסלאם הרדיקלי. כך למשל, רבים מארגוני השמאל הקיצוני באירופה מתנגדים לעצמאותה של דרום-סודאן הנוצרית; הם מסרבים להביע תמיכה איתנה בעצמאותם של הכורדים; הם מתעלמים לחלוטין ממצבם של הקופטים במצרים ושל הנוצרים בעיראק בלבנון; וכן הם מסרבים להכיר בלאומיות היהודית ובקשר ההיסטורי של היהודים לארץ-ישראל. רבים מהשדרה האינטלקטואלית השמאלנית באירופה ובארה"ב מסרבים להבין שהמאבק הרצחני המתחולל בפקיסטן בין הממשלה לצבא ולארגוני הטרור, מתרכז בעיקר סביב השליטה על הנשק הגרעיני של פקיסטן - ולא רק בגלל "האימפריאליזם האמריקאי". במילים אחרות, מי שישלוט על הנשק הגרעיני בפקיסטן, יצליח להטיל את מרותו על המדינה כולה ועל אזורים נרחבים באסיה ובמקומות נוספים במרחב. בסיכומו של דבר, וזאת בניגוד לתפיסה המקובלת בארה"ב, דמוקרטיה היא לא "תוכנת מדף" שניתן להתקינה על מחשב עם הדרכה קלה למשתמש המאותגר טכנולוגית. לעיתים, אנו שוכחים שהדמוקרטיה האירופאית היא בסך הכל בת עשרות שנים, והיא הושגה לאחר 1,000 שנות מאבקים אלימים שהביאו למותם של מיליוני בני-אדם.
היערכות ישראלית חדשה בדרום
טורקיה גולשת לעבר האסלאם הרידקלי בנוסח העות'מאני; לבנון נמצאת במלכודת פוליטית בין איראן לסוריה; בטוניסיה קיים ואקום שלטוני מאז 14 בינואר 2011 - ואקום המדרבן את פעילי הטרור המוסלמים להגיע למדינה מסומליה, מתימן, מאפגניסטן, מפקיסטן ומעיראק; הרשות הפלסטינית נמצאת במלכודת אידיאולוגית ופוליטית גם לאור רשלנותו של הממשל האמריקאי הנוכחי; מצרים, למעשה, עברה הפיכה צבאית ב-29 בינואר 2011 גם אם לא כולם יסכימו להגדרה הזו. רבים מהפרשנים באירופה ובארה"ב רואים בדמיונם דמוקרטיה מצרית פעילה לאור האירועים האחרונים - ולא כך היא. גם לאחר יציאתם של הכוחות הסורים מלבנון ב-2005 בעקבות רציחתו של רפיק אל-חרירי, הועלו טענות דומות בקרב הפרשנים באירופה ובארה"ב.
כל האירועים הללו שהתרחשו במזרח-התיכון במשך תקופה קצרה, מציבים אתגרים בפני ישראל הן לטווח הקצר והן לטווח הארוך. לכאורה, מדינת-ישראל נראית בינואר 2011 מוקפת בגורמים עוינים ההולכים ומתרחבים. זהו נושא הדורש תשומת-לב מיוחדת וקפדנית, וזאת וניגוד לקולות ההיסטריים העולים לעיתים מהתקשורת הישראלית. לחברה הישראלית יש יכולות פנטסטיות להתמודד עם מצבים אקוטיים, לפיכך איפוק ציבורי, מדיני ותקשורתי יחזק את העוצמה הישראלית כלפי הסביבה הקרובה והרחוקה כאחת.
אפשר להעריך שבמצרים מתנהל תהליך דומה למה שהתרחש בטורקיה בשנת 1980 בה נטל הצבא את השליטה על המדינה בהפיכה צבאית, וזאת לאחר חודשים רבים של אלימות פוליטית בלתי-נסבלת ושיתוק פוליטי שהעיב על החיים במדינה הטורקית. אם אכן זה מה שמתרחש במצרים, (בתסריט הטוב), אז משמעות הדבר שאנשי המשטר החדש במצרים יתרכזו בעיקר בייצוב המצב הפוליטי והחברתי במדינה במהלך החודשים הקרובים, תוך כדי הפקרתה של הזירה הנמצאת בסיני. רק לאחר ייצובה של המדינה, ראשי המשטר יכניסו גורמים אזרחיים למוקדי השלטון באופן הדרגתי. לפיכך, כבר בשבועות הקרובים ישראל תצטרך להיערך מבחינה צבאית וביטחונית בגבול המצרי ולאורך הגבול עם רצועת-עזה באופן שונה ממה שהיה עד כה. ראוי להזכיר שבשנת 2005 היו בישראל לכול היותר כ-100 פליטים מאפריקה. כיום, שוהים בישראל עשרות-אלפי פליטים מאפריקה המהווים מוקד של מתיחות חברתית וביטחונית כאחת. מאחורי הזרם הזה עומדת אידיאולוגיה ברורה ומכוונת של גורמים רדיקליים הפועלים באופן-חופשי בסיני, במצרים וברצועת-עזה. קחו את זה לתשומת-לבכם.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "העולם-הערבי בין דמוקרטיה לאנרכיה וטרור", מגזין המזרח התיכון. 30 בינואר 2011.
לצד האירועים הללו התרחשו עשרות פיגועי טרור רצחניים בידי פעילי טרור מוסלמים שגרמו למאות הרוגים בעיראק, במצרים, באפגניסטן, בפקיסטן, ברוסיה, בסומליה, בתימן, בניגריה, בתאילנד, בפיליפינים, בסודאן ובמקומות נוספים בהם קיימים ארגונים אסלאמיים רדיקליים המנסים להכפיף את כלל האוכלוסייה למערכת נוקשה של חוקים וציוויים דתיים בהתאם לרוח האסלאם ובהתאם לפרשנות הדתית של החוקים הללו. כאשר בוחנים את מכלול היחסים הקיימים בעולם-המוסלמי, ניתן לציין שמתחוללת מלחמה קשה ואכזרית בין מוסלמים לנוצרים, בין מוסלמים ליהודים, בין סונים לשיעים, בין לאום אחד למשנהו ובין חמולה אחת לרעותה. הכוחות הצנטריפוגליים החזקים הקיימים בעולם-הערבי מאיימים לפורר מבפנים את המדינה הטריטוריאלית ליחידות אזוריות קטנות העלולות להיות מושתתות על מנאמנויות משפחתיות, מקומיות ומוגבלות. הנסיכות האסלאמית של תנועת החמאס בעזה, קורצת לתנועות אסלאמיות נוספות הפועלות במרחב כולו - החל מדרום-מזרח אסיה ועד לצפון אפריקה.
קשה למצוא חוט-מקשר אחד וקוהרנטי בין כל האירועים הללו שהתרחשו בטוניסיה, במצרים ובלבנון. ואם זאת, ראוי לציין שדווקא מדינות ערביות הנחשבות למודרניות באופן-יחסי, התרחשו אירועים המוניים אלימים בהם השלטון נאלץ להתמודד בכוח-הזרוע על-מנת להתמודד עם גילויי המחאה האזרחית. באופן פרדוקסלי, דווקא השלטון האוטוריטרי המכפיף את כלל האוכלוסייה בעזרת מערכת נוקשה של כללים דתיים מחמירים או בעזרת מנגנוני-ביטחון אלימים, עלול להוות אטרקציה מועדפת לנוכח הכאוס הכללי הנשקף מבעד למסכי הטלוויזיה בכל בית ובית בעולם-הערבי ובעולם-האסלאמי. לצערנו הרב, העולם-הערבי לא הצליח לבנות חברה אזרחית שנאמנותה היא בראש ובראשונה מופנית לעבר המדינה הטריטוריאלית, ומכאן גם הגלישה המהירה לעבר פתרונות אלימים כאופציה מועדפת בכל עת שצצה בעיה פוליטית, מדינית, כלכלית או דתית. ובכן, נשאלת השאלה האם העולם-הערבי בנוי לשינוי מהיר לעבר דמוקרטיה על-פי התפיסה האמריקאית?
בתקופת כהונתו של הנשיא ג'ורג' בוש (2001-2009), ארה"ב דרבנה בלחץ בלתי-פוסק את המדינות הערביות להנהיג מערכת בחירות דמוקרטית בדומה למה שנהוג במדינות המערביות הליברליות. כתוצאה מהלחץ האמריקאי הרשלני, כוחות אסלאמיים רדיקליים זכו מן ההפקר בירדן, במצרים וברשות-הפלסטינית. כאשר החלה כהונתו של הנשיא ברק חוסיין אובמה בינואר 2009, ארה"ב עברה למדיניות הפוכה, דהיינו היא נקטה מדיניות של התרפסות כלפי הגורמים הרדיקלים בעולם-המוסלמי וכלפי המשטרים האוטוריטריים האלימים כדוגמת איראן וסוריה. שתי הגישות הללו היו מוטעות מיסודן משום שהן נבעו בעיקר ממשאלות-לב, ולא נבעו מהבנה מעמיקה של המציאות האסלאמית הקיימת במרחב כולו. מרבית הממסד האמריקאי הרשמי הלך-שבי אחרי גחמותיו האידיאולוגיות של הנשיא אובמה כמו עדר ללא רועה. רבים מיועציו הקרובים של הנשיא היללו ושיבחו, עד כדי התבטלות-אישית, את מדיניותו של הנשיא אובמה כלפי העולם-המוסלמי הן בזירה הפוליטית הפנימית והן בזירה הבינלאומית. הממשל האמריקאי של הנשיא אובמה גם המציא הוכחות היסטוריות לקשר העמוק הקיים בין אמריקה לאסלאם ובין אמריקה למדינות המוסלמיות. ההתרפסות וההחנפות הזו לא עשתה רושם על אף אחד במרחב האסלאמי ובוודאי לא על הגורמים הרדיקלים הרואים במערב אויב שיש לחסלו.
למרות שהוענק לנשיא אובמה פרס נובל לשלום, חודשים אחדים בלבד לאחר כניסתו לתפקיד, ארה"ב החלה במסע של התערבות צבאית אלימה בפקיסטן, תימן ובסומליה באמצעות מדיניות ברורה ומוכתבת של חיסולים-ממוקדים שגרמו להריגתם של כ-1,500 בני-אדם - רבים מהם היו חפים-מפשע. מדינאים, אינטלקטואלים ואנשי תקשורת מוסלמים לא הצליחו למצוא קשר הגיוני בין דברי "הפייסנות" של אובמה לבין מעשיו בפועל במדינות מוסלמיות אחדות - ובצדק. על-מנת לזכות בפופולאריות עממית בקרב הציבור המוסלמי, ממשל אובמה אף ניסה לנקוט במדינות של "חבטות פומביות" כלפי ישראל כדי לזכות בנקודות חיוביות בדעת-הקהל, אולם דווקא החבטות הללו העלו את השאלה בקרב המדינות המוסלמיות "האם ארה"ב יכולה להיות ידידת-אמת לאור התנהגותה כלפי ישראל תחת הנהגתו של אובמה". לכאורה, אובמה היה צריך לקבל מחיאות-כפיים, אך בתמורה למדיניותו הוא קיבל מנות גדושות של חשדנות מצד המנהיגות הערבית. התגובות הרשלניות של ממשל אובמה בעקבות המהומות העממיות שהיו במצרים נגד מובארק, מוכיחות למנהיגי מדינות הערביות המתונות שאי-אפשר לסמוך על ארה"ב. כך למשל, ב-30 בינואר 2010 דיווחה סוכנות הידיעות הסעודית כי המלך עבדאללה אמר לאובמה בעקבות האירועים החמורים שהתרחשו במצרים ש"מתקפות על הביטחון והיציבות של מדינות אינן מוצדקות. שום נסיבות אינן מצדיקות את הכאוס, הביזה וההפחדה של חפים-מפשע". לאור הדברים הללו, ספק רב אם גורמי המודיעין של סעודיה ימשיכו למסור למודיעין האמריקאי ידיעות על מתכנני פיגועים על אדמת ארה"ב. על-פי המצב השורר במזרח-התיכון בינואר 2011 נראה שהנאום הנמלץ של הנשיא אובמה בקהיר מיוני 2009, נשמע פתטי, עלוב, מיותר ותלוש מהמציאות. כמעט שנתיים לאחר הנאום, הנשיא אובמה מייצג את השקיעה האמריקאית - הן כלפי פנים והן כלפי חוץ.
השינויים המהירים במדיניות האמריקאית והתגובות המילוליות השטחיות של מדינות אירופאיות אחדות על כל אירוע קטן המתחולל במרחב האסלאמי, ובמיוחד בנוגע למזרח-התיכון, מבהירים לנו שקיים חוסר הבנה בסיסי בנוגע לתהליכים הפוליטיים והחברתיים האופייניים לחלק זה של העולם. מאידך, קיימות קואליציות אידיאולוגיות מוזרות: כך למשל, עיתון "הגארדיין" השמאלני שיתף פעולה עם ערוץ "אל-ג'זירה" המתפקד כשופרו של האסלאם הקיצוני בפרשת חשיפת המסמכים המדיניים הנוגעים למשא-ומתן שהתנהל בין הרשות-הפלסטינית לבין ישראל. זאת ועוד, ארגונים פמיניסטיים משתפים פעולה דווקא עם הימין הערבי הגזעני ועם ארגונים אסלאמיים קיצוניים - קשר המבוסס בדרך-כלל על אידיאולוגיה אנטי-מערבית ואנטי-ישראלית או נובע מגישה שגויה בנוגע ל"רומנטיזציה של הרדיקליזם האסלאמי". לפיכך, אין להתפלא על-כך שהנטייה לאלימות הטבועה בארגוני השמאל הקיצוני באירופה, נפגשת עם האידיאולוגיה הג'יהאדיסטית של האסלאם הרדיקלי. כך למשל, רבים מארגוני השמאל הקיצוני באירופה מתנגדים לעצמאותה של דרום-סודאן הנוצרית; הם מסרבים להביע תמיכה איתנה בעצמאותם של הכורדים; הם מתעלמים לחלוטין ממצבם של הקופטים במצרים ושל הנוצרים בעיראק בלבנון; וכן הם מסרבים להכיר בלאומיות היהודית ובקשר ההיסטורי של היהודים לארץ-ישראל. רבים מהשדרה האינטלקטואלית השמאלנית באירופה ובארה"ב מסרבים להבין שהמאבק הרצחני המתחולל בפקיסטן בין הממשלה לצבא ולארגוני הטרור, מתרכז בעיקר סביב השליטה על הנשק הגרעיני של פקיסטן - ולא רק בגלל "האימפריאליזם האמריקאי". במילים אחרות, מי שישלוט על הנשק הגרעיני בפקיסטן, יצליח להטיל את מרותו על המדינה כולה ועל אזורים נרחבים באסיה ובמקומות נוספים במרחב. בסיכומו של דבר, וזאת בניגוד לתפיסה המקובלת בארה"ב, דמוקרטיה היא לא "תוכנת מדף" שניתן להתקינה על מחשב עם הדרכה קלה למשתמש המאותגר טכנולוגית. לעיתים, אנו שוכחים שהדמוקרטיה האירופאית היא בסך הכל בת עשרות שנים, והיא הושגה לאחר 1,000 שנות מאבקים אלימים שהביאו למותם של מיליוני בני-אדם.
היערכות ישראלית חדשה בדרום
טורקיה גולשת לעבר האסלאם הרידקלי בנוסח העות'מאני; לבנון נמצאת במלכודת פוליטית בין איראן לסוריה; בטוניסיה קיים ואקום שלטוני מאז 14 בינואר 2011 - ואקום המדרבן את פעילי הטרור המוסלמים להגיע למדינה מסומליה, מתימן, מאפגניסטן, מפקיסטן ומעיראק; הרשות הפלסטינית נמצאת במלכודת אידיאולוגית ופוליטית גם לאור רשלנותו של הממשל האמריקאי הנוכחי; מצרים, למעשה, עברה הפיכה צבאית ב-29 בינואר 2011 גם אם לא כולם יסכימו להגדרה הזו. רבים מהפרשנים באירופה ובארה"ב רואים בדמיונם דמוקרטיה מצרית פעילה לאור האירועים האחרונים - ולא כך היא. גם לאחר יציאתם של הכוחות הסורים מלבנון ב-2005 בעקבות רציחתו של רפיק אל-חרירי, הועלו טענות דומות בקרב הפרשנים באירופה ובארה"ב.
כל האירועים הללו שהתרחשו במזרח-התיכון במשך תקופה קצרה, מציבים אתגרים בפני ישראל הן לטווח הקצר והן לטווח הארוך. לכאורה, מדינת-ישראל נראית בינואר 2011 מוקפת בגורמים עוינים ההולכים ומתרחבים. זהו נושא הדורש תשומת-לב מיוחדת וקפדנית, וזאת וניגוד לקולות ההיסטריים העולים לעיתים מהתקשורת הישראלית. לחברה הישראלית יש יכולות פנטסטיות להתמודד עם מצבים אקוטיים, לפיכך איפוק ציבורי, מדיני ותקשורתי יחזק את העוצמה הישראלית כלפי הסביבה הקרובה והרחוקה כאחת.
אפשר להעריך שבמצרים מתנהל תהליך דומה למה שהתרחש בטורקיה בשנת 1980 בה נטל הצבא את השליטה על המדינה בהפיכה צבאית, וזאת לאחר חודשים רבים של אלימות פוליטית בלתי-נסבלת ושיתוק פוליטי שהעיב על החיים במדינה הטורקית. אם אכן זה מה שמתרחש במצרים, (בתסריט הטוב), אז משמעות הדבר שאנשי המשטר החדש במצרים יתרכזו בעיקר בייצוב המצב הפוליטי והחברתי במדינה במהלך החודשים הקרובים, תוך כדי הפקרתה של הזירה הנמצאת בסיני. רק לאחר ייצובה של המדינה, ראשי המשטר יכניסו גורמים אזרחיים למוקדי השלטון באופן הדרגתי. לפיכך, כבר בשבועות הקרובים ישראל תצטרך להיערך מבחינה צבאית וביטחונית בגבול המצרי ולאורך הגבול עם רצועת-עזה באופן שונה ממה שהיה עד כה. ראוי להזכיר שבשנת 2005 היו בישראל לכול היותר כ-100 פליטים מאפריקה. כיום, שוהים בישראל עשרות-אלפי פליטים מאפריקה המהווים מוקד של מתיחות חברתית וביטחונית כאחת. מאחורי הזרם הזה עומדת אידיאולוגיה ברורה ומכוונת של גורמים רדיקליים הפועלים באופן-חופשי בסיני, במצרים וברצועת-עזה. קחו את זה לתשומת-לבכם.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "העולם-הערבי בין דמוקרטיה לאנרכיה וטרור", מגזין המזרח התיכון. 30 בינואר 2011.
No comments:
Post a Comment