כניסתו הסוערת של הנשיא דונלד טראמפ לבית-הלבן

טקס השבעתו של טראמפ ב-20 בינואר 2017, היה מרשים מאוד - כפי שרק האמריקאים יודעים לערוך טקסים לאומיים מרגשים. יש כללים, יש טקס ויש מסורת שתכליתם כנראה להפגין לעיני הנשיא החדש את גודל התפקיד ואת גודל השעה. אחד מהפרשנים בארה"ב טען שבתפיסה הבינלאומית השכיחה, הנשיא האמריקאי נתפס כ"מלך העולם" שמעליו נמצא רק אלוהים. הינה כי כן, מיליארדי בני-אדם ברחבי-העולם עקבו במשך יומיים אחרי השידורים-הישירים שהועברו אליהם מארה"ב. כל אמירה של הנשיא נשקלה ונמדדה, וכל דקה במהלך ההכתרה ולאחריה הוסברה בהתאם לנטיות ליבם של השדרנים והכתבים. זה היה היום גדול של ארה"ב וזה היה גם היום הגדול של התקשורת האמריקאית והבינלאומית.

התקשורת קיבלה נשיא צבעוני שאינו מקבל את האמיתות הישנות והמסורתיות שליוו את המערכת הפוליטית האמריקאית בשנים האחרונות. טראמפ הוא חגיגה ענקית ואין-סופית לתקשורת. הוא מייצר כותרות כל שעה, וכל כותרת לעיתים מעוררת-מחלוקת מקודמתה. מהבחינה הזו, טראמפ משחק לידי התקשורת האמריקאית או זו הבינלאומית שמחפשת כותרות מרעישות שיתפסו את העין של הצופים או את הקוראים. אם בתקופת אובמה התקשורת השמרנית זכתה לרייטינג גבוה, הרי שסביר להניח שהתקשורת ליבראלית תזכה לרייטינג גבוה בתקופת טראמפ, משום שהביקורת כלפיו תהייה אולי יותר מושכת ויותר מעניינית. כמובן שזו השערה בלבד שאינה מבוססת מספיק, אך בכל עת שמנהיגים פוליטיים "בורחים" לקצוות, הציבור מחפש איזון כלשהו, כעוגן מפני קיצוניות גדולה מידי. כך למשל, רשת "פוקס ניוז" האמריקאית החליטה במודע לא "להלבין" כל שטות שטראמפ אמר או עשה, ואם צריך להטיח ביקורת, הדבר יעשה בדרך האופיינית לתחנה זו. אף אחד ב"פוקס ניוז" לא רוצה להפוך את הרשת לכלי תעמולתי של טראמפ בשל החשש הכבד מנטישת הצופים ותדמית של חוסר-אמינות תקשורתית.

בימים הראשונים של טראמפ בבית-הלבן -  מדובר על חמישה ימים בסך-הכל - הסוגיה המרכזית שתפסה את הכותרות הייתה היחסים בינו לבין התקשורת האמריקאית. זו הייתה טעות שכנראה נבעה, בין היתר, מחוסר ההפנמה שמערכת-הבחירות אמריקאית הסתיימה בניצחונו הגדול של טראמפ. הכוונה בנוגע ל"חוסר-ההפנמה" קשור בעיקר לטראמפ עצמו - והדבר בא לידי ביטוי בשלושה מקרים בולטים שהתרחשו ביומיים הראשונים לכהונתו שבמהלכם טראמפ ודובריו מסרו מידע שגוי לציבור תוך כדי הטחת ביקורת קשה ואיומים כלפי התקשורת. השטות הגדולה של הימים הראשונים הייתה סביב מספר "המשתתפים" או "הצופים" ש"ראו" או היו "נוכחים" בטקס-ההשבעה של טראמפ. אך למען ההגינות אנחנו חייבים לציין, שדובר הבית-הלבן שערך את התדרוך הראשון לתקשורת כ-36 שעות לאחר ההכתרה, ציין שטקס-ההשבעה של טראמפ היה הכי נצפה בהיסטוריה. אולם, התקשורת האמריקאית והבינלאומית בחרה להתמקד סביב מספר הנוכחים שהשתתפו בטקס עצמו.

אך, במקום להתמקד בעניין הזה בלבד של "מספר הצופים" שראו את הטקסט באמצעות הטלוויזיה, ובערוצי היוטיוב והפייסבוק, הצוות הבכיר של טראמפ בחר לריב עם התקשורת האמריקאית באופן קטנוני. אפילו השדרנים הבכירים ביותר של "פוקס ניוז" שאלו את עצמם "בשביל מה טראמפ היה צריך את כל הבלגאן הזה" שתפס כותרות החורגות הרבה מעבר לכול פרופורציה הן בארה"ב והן בעולם. לדעת אחדים מבכירי התקשורת השמרנית בארה"ב, טראמפ לא נהג באופן "נשיאותי" כלפי התקשורת בהופעותיו הפומביות ובאמצעות דובריו. המתח התקשורתי הזה יחד עם הפגנות של מאות-אלפי נשים ברחבי ארה"ב, הראו בעליל שטראמפ אפילו לא זכה ליום אחד של חסד. לאחר שלושה ימים ראשונים סוערים מאוד, הצוות של טראמפ החליט לשנות כיוון. בתדרוך השני של דובר הבית-הלבן שנערך ב-23 בנובמבר 2017, הדברים נראו ונשמעו כמעט כמו תדרוך נשיאותי - ולא תדרוך מתלהם שגלש לאיומים כפי שאירע בתדרוך הראשון.

אלא, שגם כאן היה עניין שעורר מחלוקת - מחלוקת שנראתה בעיני אחדים כקטנונית שעלתה לשיח התקשורתי בעקבות הצהרה של טראמפ עצמו. לטענתו של טראמפ, בבחירות האחרונות הצביעו למפלגה הדמוקרטית בין 3 מיליון ל-5 מיליון מהגרים שאינם זכאים להצביע כלל. זאת לא הפעם הראשונה שטראמפ העלה טענה כזו, אך הנושא הזה היה חלק ממערכת הבחירות שהתקיימה לאורך שנת 2016. ובכן, מדוע שוב טראמפ מעלה טענה כזו, שכנראה אי-אפשר להוכיח אותה בוודאות, 4 ימים לאחר השבעתו? בשביל מה הוא היה צריך את זה? הסיבה היא, שטראמפ אכן זכה בבחירות ברמת האלקטורים, אך ברמה של מספר המצביעים, הילרי קלינטון הובילה בפער של יותר מ-2.9 מיליון מצביעים. לפיכך, בעיני טראמפ, יש כאן בעיה ציבורית בשאלת ה"לגיטימיות" להיותו הנשיא המכהן, שאולי עלולה להתפתח בעתיד לאפיקים לא נוחים מבחינתו. ושוב, בערוץ "פוקס ניוז" נשאלה השאלה, מדוע הוא בכלל צריך להתעסק עם הנושא הזה ברמה כל-כך אובססיבית, בשעה שהוא חותם על החלטות נשיאותיות חשובות מאוד שיש להן השפעה גדולה יותר על החברה האמריקאית ועל הכלכלה האמריקאית? טראמפ רוצה לצקת תדמית של "מנצח" בדעת-הקהל האמריקאית, גם אם העובדות משחקות לרעתו. האם יש כאן אסטרטגיה מכוונת או שיש כאן התנהגות ילדותית של ילד בן 11 כפי טען פרופסור שחור לבלשנות מאוניברסיטת קולומביה בראיון לערוץCNN  ב-25 בינואר 2017. התשובה של טראמפ באה זמן קצר לאחר הראיון ב-CNN עם הודעתו על פתיחתה של חקירה בנוגע לזיופים שהיו בבחירות לנשיאות.

לטראמפ יש חשבון פתוח עם התקשורת הממסדית האמריקאית. ה"חשבון הפתוח" הזה גם נשען על אינסטינקט בסיסי שהתקשורת האמריקאית אינה זוכה לאמון רב מצד חלקים גדולים ורחבים מהציבור האמריקאי - אפילו לא בקרב מוסדות אמריקאים בעלי-השפעה. כאשר התארח טראמפ במטה ה-CIA יומיים לאחר השבעתו, עובדי ה-CIA שנכחו במפגש הריעו לו בתשואות רמות כאשר הוא תקף את התקשורת האמריקאית. רבים מכלי-התקשורת בארה"ב תקפו את טראמפ על דבריו באותו אירוע שנראה בעיניהם כ"אקט לא נשיאותי". אולם, כמעט כולם התעלמו מכך שטראמפ התקבל במטה ה-CIA בחמימות יוצאת מהרגיל.

במהלך השבוע הראשון לכהונתו בבית-הלבן, הציבור האמריקאי נחשף לביטויים כמו "עובדות אלטרנטיביות" ול"תקשורת חלופית" שנאמרו מפי עוזריו של טראמפ ודובריו. הביטויים האלה, גם אם הם נראים מופרכים לחלוטין במבט ראשון, הם נשענים של תחושה עמוקה מאוד שיש כאן נשיא בלתי-שיגרתי, שאינו משחק לפי הכללים המקובלים - וזה בדיוק מה שהבוחרים של טראמפ רוצים לראות מידי יום ביומו. אך מאידך, חוסר-האמון העמוק השורר כלפי התקשורת האמריקאית הממסדית, משותף לתחושותיהם של אזרחים רבים במדינות דמוקרטיות רבות. לדידם, התקשורת "הליבראלית" מנסה לשבור את רגליה של המדינה, כדי שהם יוכלו לטעון ש"המדינה צולעת". לפיכך, נשאלת השאלה, האם התקשורת הופכת באופן עקבי לאיום על הדמוקרטיה הליבראלית, או שמא מתוך כל הבלגאן הזה תצוץ לה תקשורת קצת יותר מאוזנת, הגיונית ופטריוטית במידה סבירה? חוקרים אחדים טוענים, שאם לא יתחולל שינוי יסודי ועמוק, סביר להניח שאנחנו נראה חיקוי אירופאי אלים של מנהיגות פופוליסטית כפי שרק האירופאים יודעים ליצור לעצמם.

צריך לשים לב למה שמתחולל בגרמניה בתחום התקשורתי בכול מה שנוגע ל"חדשות מזויפות" שהפכו לכלי תעמולתי נגד אנגלה מרקל ונגד מדיניותה באירופה כולה. גרמניה של מרקל מחזיקה צוות מיוחד של יותר מ-10 אנשים, (כנראה במימון של האיחוד האירופאי), שתפקידו לסקור את כל הידיעות המתפרסמות בעולם על אנגלה מרקל במטרה לזהות "חדשות מזויפות" אודותיה. לדברי הרשויות בגרמניה, במהלך השנה האחרונה התגלו כ-2,500 ידיעות כאלה - שמרביתן הגיעו ממקור רוסי ישיר או עקיף. בעיני אחדים, המעורבות הרוסית בתהליכים הדמוקרטיים בגרמניה דומה למעורבות לכאורה של רוסיה בבחירות שנערכו לנשיאות האמריקאית ש"הביאה" לבחירתו של טראמפ. טענות כאלה שנזרקו לחלל האוויר בארה"ב, גם במהלך כל החודשים האחרונים, רק מדגישים עוד יותר את חוסר-היכולת של חלקים מהציבור האמריקאי להכיל את היותו של טראמפ הנשיא האמריקאי הנבחר לארבע השנים הבאות. כל הצדדים בארה"ב מבטיחים שהשנה הקרובה תהייה מאוד מעניינת מבחינה פוליטית, כלכלית וחברתית שיעצבו מחדש את המותג "ארצות-הברית של אמריקה" למשך שנים ארוכות. והשאלה היא, האם התקשורת האמריקאית תרצה לשחק תפקיד ראשי ביצירת דה-לגיטימציה לנשיא שנבחר בבחירות דמוקרטיות, למרות היותו שנוי-במחלוקת? והאם הכללים הדמוקרטיים "טובים" רק אם הצד "הנכון" מנצח? השאלות האלה והדילמות האלה מוכרות לנו היטב, כאן בישראל.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "כניסתו הסוערת של הנשיא דונלד טראמפ לבית-הלבן", מגזין המזרח התיכון, 26 בינואר 2017.

ארה"ב של טראמפ נגד גרמניה של אנגלה מרקל

מאז בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות האמריקאית ב-10 בנובמבר 2016, דומה הוא שמצב-הרוח הגרמני ירד לשפל נוסף - וזאת, בשנה שהייתה רצופה במשברים שערערו את התחושה הנינוחה של האזרח הגרמני. סביר להניח, שלא צריך להגזים בתיאורים הללו, גם משום שגרמניה עדיין מדינה חזקה מאוד מבחינה כלכלית ויציבה מאוד ברמה הפוליטית. ועם כל זאת, בגרמניה שוררת תחושה ציבורית שהשנים הנפלאות של שתי הקדנציות הראשונות של אנגלה מרקל נראות כמו חלום רחוק, וכי קדנציה הנוכחית שלה שהחלה בשנת 2013, עומדת להסתיים בשנת 2017 בטעם מריר של כישלון. אולם, לקראת הבחירות שיתקיימו בגרמניה במהלך השנה הנוכחית, מרבית הסקרים מנבאים למרקל ניצחון נוסף לקראת הקדנציה הרביעית שלה כקנצלרית גרמניה. אם זה מה שיקרה, כבר כעת אנחנו יכולים לצייר פחות או יותר את קווי המחלוקת העמוקים העלולים לערער את היחסים בין ארה"ב לגרמניה. אולי המילה ל"ערער" נשמעת מעט מוגזמת, אך סביר להניח שהמחלוקות שיצוצו בעתיד יעיבו במידה מסוימת על היחסים בין שתי המדינות בעידן הנשיאותי של טראמפ.

מייד לאחר שנודע על נצחונו של טראמפ, גרמניה ואירופה כולה היו שרויים בהלם לנוכח התוצאה המפתיעה. יום לאחר מכן, אנגלה מרקל כינסה באופן-בהול מסיבת-עיתונאים בה היא אמרה את הדברים הללו שעוררו זעם רב בקרב תומכיו של טראמפ ואוהדיו: "גרמניה וארצות הברית חולקות ערכים משותפים: דמוקרטיה, חירות, כבוד לחוק ולכבודם של כל בני האנוש לא קשר למוצאם, צבע עורם, דתם, למגדר שלהם, להעדפתם המינית או השקפתם הפוליטית. בהתבסס על ערכים אלו,  אני מציעה לנשיא הבא של ארצות הברית של אמריקה, דונלד טראמפ, שיתוף פעולה הדוק". בדומה למקרים נוספים במהלך השנתיים האחרונות, מרקל העדיפה לנקוט גם במקרה זה בקו אמוציונאלי במקום להמתין ולבחון את המציאות באופן מעט יותר מושכל. ההתלהמות הזו של מרקל, לא נעלמה מעיני טראמפ שהמתין בסבלנות לא אופיינית להגיב בדרך התפורה למידותיו. זה היה די ברור, שהתגובה של טראמפ, אם היא תגיע, תזכה לכותרות ראשיות בגרמניה ובאירופה כולה.

במהלך השבועות האחרונים שעברו מאז הבחירות בארה"ב של נובמבר 2016, אלפי מאמרים ביקורתיים התפרסמו בגרמניה על טראמפ ועל קווי-מדיניותו העתידיים בשלל נושאים ועניינים. קשה היה למצוא מישהו שהצליח לעמוד מול הדינמיקה השלילית הזו כלפיו. לרבים מהמגיבים בגרמניה היה קשה שלא לכתוב או להגיד משהו על טראמפ. מעטים מאוד, ביקשו להמתין בסבלנות עד לכניסתו של טראמפ או עד לפגישה רשמית בין טראמפ למרקל על-מנת לגבש פחות או יותר את היחס לו ראוי לקבל טראמפ מגרמניה. לתוך הדינמיקה המתלהמת הזו, שוב נכנסה אנגלה מרקל לקלחת הרותחת שהגיבה בעזרת דובריה, באמצע ינואר 2017, עם מסר אזהרה לטראמפ במילים הללו: "היחסים הטובים בין גרמניה לארה"ב אינם מובנים מאליהם".

ההודעות האלה של מרקל והמאמרים שפורסמו בתקשורת הגרמנית, כמובן לא נעלמו מהעיניים הבוחנות של היועצים המלווים את טראמפ לקראת השבעתו ב-20 בינואר 2017. אולם אף אחד בגרמניה לא שיער את ההלם שייווצר בגרמניה עצמה באירופה כולה עם פרסום הריאיון עם טראמפ שנעשה בידי שני עיתונאים: אחד מעיתון ה"בילד" הגרמני, והשני מעיתון "הטיימס אוף לונדון" הבריטי. שישה נושאים עיקריים שעליהם דיבר טראמפ, עוררו גלי-הדף באירופה כולה ובמיוחד בגרמניה. 1) מדיניות ההגירה של מרקל, היא "טעות קטסטרופאלית". 2) ארגון נאט"ו הוא גוף מיושן שאינו מצליח לטפל בבעיות הבוערות של העולם. 3) פרישתה של אנגליה מ"האיחוד האירופאי", היא דבר נפלא. טראמפ מצפה ומייחל לפרישתן של מדינות נוספות מהאיחוד. 4) האיחוד האירופאי הוא למעשהכלי עבור גרמניה. 5) גרמניה צריכה לבנות מפעלי רכב בארה"ב ולא במקסיקו. ואם זה לא יקרה, טראמפ יעלה את המיסוי על כלי-רכב גרמניים. 6) טראמפ מעריץ את "הסדר" הגרמני ואת "הקשיחות" הגרמנית.

בנוגע לסעיף השישי, כנראה שזה הדבר האחרון שהגרמנים היו רוצים לשמוע מפי אישיות בינלאומית בכירה, משום שהביטויים האלה מעוררים אצלם את הזיכרונות מההיסטוריה הלא-רחוקה, וגם משום שהגרמנים פיתחו באורח-פלא רגישות מאוד מיוחד לכבודם כאשר מישהו מבטא את המאפיינים המנטאליים של הגרמנים. כמובן שאפשר להבין את המשפט הזה אחרת, גם משום שטראמפ מעיד על עצמו שהוא חסיד גדול של "סדר", "משמעת" ו"קשיחות". ועם זאת, במאמרים אחדים שהתפרסמו בגרמניה הציטוט של טראמפ על גרמניה הובא ככותרת ראשית. אולם, מרבית ההתייחסויות לדבריו נעו בין הלם מוחלט לחוסר-אמון שכך מתבטא מנהיג אמריקאי כלפי גרמניה וכלפי האיחוד-האירופאי. אחדים מהכותבים בגרמניה טענו שטראמפ הוא "בלון עם המון אוויר חם".

דבריו של טראמפ התפרסמו (ב-15 בינואר 2017) יום לאחר כינוס הוועידה הבינלאומית בפריז בהשתתפותן של כ-70 מדינות בנוגע להסדר מדיני עתידי בין הרשות-הפלסטינית לבין ישראל. שרי-החוץ של האיחוד-האירופאי התכנסו לדיון מיוחד בנושא הזה בבריסל, אולם פרסום דבריו של טראמפ, ביום בו נערך הכינוס בבריסל, למעשה הטרידו את מנוחתם של המשתתפים בכינוס הרבה יותר מאשר העניין הקשור ליחסים בין הרשות-הפלסטינית לבין ישראל. יום לאחר פרסום דבריו של טראמפ, שוב יצאה אנגלה מרקל בהודעה אמוציונאלית נוספת ש"גורלם של האירופאים בידם". זו הודעה מאוד מעניינת משום שאנגלה מרקל שלחה את שר-החוץ שלה לכינוס הבינלאומי בפריז כדי לעסוק ב"גורלה העתידי של ישראל". ובכן, הצביעות הזו שבאמצעותה אפשר לקבוע את גורלם של אחרים, אך לא את גורלה של אירופה, מאוד אופיינית לאיחוד-האירופאי שיש לו הרבה מאוד "פתרונות" שמחפשות "בעיות" - לא בבית פנימה, אלא הרחק מעבר-לים.

בהצהרות ובראיונות של טראמפ לתקשורת האמריקאית ובינלאומית, הוא טורח לציין ללא הרף את הנקודה הרגישה האמיתית של הציבור האמריקאי הנוגעת לענייני כלכלה. סביר להניח שמרבית הציבור האמריקאי לא מתעניין רבות במדיניות-חוץ או האם טראמפ יעמוד בהבטחתו להעביר את השגרירות האמריקאית מתל-אביב לירושלים. אפילו אם טראמפ לא יעשה זאת בשל לחצים (שעוד יבואו) ממחלקת-המדינה האמריקאית, סביר להניח שבוחריו של טראמפ ואוהדיו כבר ימצאו סיבה רציונאלית מדוע טראמפ החליט להפר את הבטחתו לישראל. אולם, בענייני כלכלה ועבודה, הציבור האמריקאי הרבה פחות סלחן בנוגע למדיניות שגויה או כושלת הפוגעת לו בכיס (בדומה להרבה מאוד מדינות בעולם). לפיכך, הגישה של טראמפ כלפי גרמניה, בהחלט מתקבלת בקורת-רוח גלויה בקרב חלקים רבים מהציבור האמריקאי משום שיש כאן נשיא חדש המעמיד את האינטרס הכלכלי של ארה"ב כערך עליון המתחייב מתפקידו. אך, האם באמת גרמניה מהווה אתגר כלכלי אמיתי על ארה"ב? תלוי איך מתסכלים על התמונה כולה. אולם, אם נתמקד לרגע קט בנושא שמעניין את הטראמפ בנוגע לייצוא של גרמניה לארה"ב בהשוואה למדינות אחרות, אנו נוכל לראות זאת בטבלה (להלן) המתבססת על מקורות רשמיים אמריקאים.

היבוא האמריקאי לשנת 2015 באחוזים - מסך-כל היבוא המגיע לארה"ב

מדינה:	סין	מקסיקו	קנדה	יפן	גרמניה
אחוזים:	21	13	13	6	5.5

סביר להניח שהבעיה העיקרית של ארה"ב עם גרמניה אינו נוגע בהכרח להיקפו של הייבוא האמריקאי של מוצרים מגרמניה, אלא עלהתחרות הקשה מאוד המתנהלת מאחורי הקלעים על שווקים בינלאומיים חדשים בין היצואניות הגדולות. גרמניה היא היצואנית השלישית בגודלה בעולם אחרי סין וארה"ב, והיא נהנית מצמיחה יציבה עם עודף בחשבון השוטף. כמו כן, על-פי נתונים הנכונים לאמצע שנת 2016, אחוז האבטלה בגרמניה עמד על שיעור של כ-4 אחוזים בלבד, ושיעור האבטלה בקרב צעירים עד גיל 25 עמד על כ-7-6 אחוזים לאורך כל שנת 2016.  לשם השוואה, אחוז האבטלה הממוצע באיחוד-האירופאי עמד על כ-10 אחוזים, ובקרב צעירים שיעור האבטלה גבוהה מאוד. גרמניה, בדומה לישראל, מנהלת קשיחות מוניטארית בנוגע ליחס בין החוב לתוצר העומד כיום על כ-70 אחוזים, ובישראל הוא עומד על כ-65 אחוזים בלבד נכון לסוף שנת 2016. במילים אחרות, המדיניות הכלכלית השמרנית המתנהלת בגרמניה ובישראל בשילוב של פרמטרים כלכליים נוספים כמו חתירה לייצוא גבוה ולאבטלה נמוכה, מהווים בסיס עליו אפשר להפיק את המיטב מהמצב הכלכלי הנוכחי בזירה המקומית והבינלאומית. כך למשל, גרמניה וישראל הן המדינות הבודדות שלא נפגעו באופן מובהק מהמשבר הכלכלי הקשה של שנת 2008, וזאת בניגוד למה שהתחולל בארה"ב בשלהי כהונתו של הנשיא ג'ורג' וו. בוש.

מאז הריאיון המדובר עם טראמפ, התפרסמו בתקשורת הגרמנית עצות לטראמפ כיצד להתמודד עם ההצלחה של התעשייה הגרמנית. אחת מהעצות הייתה, שהאמריקאים חייבים לשפר באופן ניכר את איכותם של המוצרים המיוצרים בארה"ב. מאידך, אחד מהפרשנים ברשת "פוקס ניוז" אמריקאית אמר לאחרונה שלארה"ב יש כעת נשיא "החושב מחוץ לקופסא". אם כך הוא הדבר, סביר להניח שטראמפ מכיר היטב את המניפולציות הכלכליות הקשוחות אותן מפעילה גרמניה על מדינות אחרות ברחבי-העולם. לדידם של הגרמנים, זה לא רק עניין של "איכות", אלא גם עניין רציני מאוד של "משימה לאומית" שהשתיקה יפה לה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ארה"ב של טראמפ נגד גרמניה של אנגלה מרקל", מגזין המזרח התיכון, 19 בינואר 2017.

ידיעות אחרונות ומצבה של התקשורת הישראלית

אין טעם להיכנס לכול הוויכוח בנוגע לפרשה האחרונה בין הבעלים של עיתון "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, לבין ראש-ממשלת ישראל בנימין נתניהו. אולם בהחלט אפשר להיכנס לדיון קצר על תפקידו של עיתון "ידיעות אחרונות" בהריסתה ובניסיונות להריסתה של התקשרות הישראלית הכתובה לאורך השנים האחרונות. כרגע יש בישראל, בסך-הכל, שני עיתונים יומיים מודפסים הזוכים לתפוצה רחבה ולחשיפה גדולה מאוד: אחד מהם הוא "ידיעות אחרונות", והעיתון השני הוא "ישראל היום". זה הכל. לדעת רבים וטובים, חבל שלעיתון "ישראל היום" לא מוצמדת תחנת-טלוויזיה שתהווה אלטרנטיבה ראויה כפי שהעיתון עצמו מהווה אלטרנטיבה ראויה וחשובה לציבור הישראלי כולו החפץ תקשורת אחראית, נבונה ופטריוטית.

ההבדלים בין שני העיתונים הללו ניכרים לעין: לא רק משום ש"ישראל היום" מחולק חינם, אלא בגלל שלעיתון הזה יש יתרון שאינו קיים בעיתונים אחרים המופצים בישראל המתבטא ב"קו פטריוטי הגון". דהיינו, גם אם העיתון מעלה טענות נגד ההתנהלות של הרשויות בישראל - כולל ביקורת כלפי ראש-הממשלה - הדבר נעשה מתוך כוונה אמיתית לתקן את הדברים ולא רק להטיח ביקורת כלפי אישיות מסוימת בשל דעותיה הפוליטיות. לעומת זאת, כבר שנים רבות, עיתון "ידיעות אחרונות" מתנהל בקו די ברור של שיסוי כלפי גורמים פוליטיים בשם חופש הביטוי, לכאורה. כל זה נעשה באמצעות כותרות מתלהמות, דעות המוגשות לקוראים כעובדות לכאורה, לגלוג כלפי אישים פוליטיים מהמחנה השמרני והרשלנות אינטלקטואלית ביקורתית כלפי אישים הנמצאים במרכז המפה הפוליטית או משמאלה לה - שלכאורה העיתון חפץ ביקרם. מאידך, אפשר לטעון, שגם הכתבות האוהדות שהתפרסמו בעיתון על אישים פוליטיים מסוימים, הדבר נעשה בדרך-כלל כדי להשתמש בהם בעתיד במטרה לקדם את העסקים הכלכליים של העיתון.

האם באמת יש ל"ידיעות אחרונות" קו פוליטי ברור הנובע מתוך שכנוע פנימי אמיתי שכך הדברים צריכים להתנהל? ברור שלא. מסתבר, כפי שטענו רבים, הכל בלוף אחד גדול שנבע בראש ובראשונה משיקולים עסקיים כדי למשוך את קהל הקוראים במטרה להגביר את הערך הכלכלי של העיתון. עם כניסתו של העיתון "ישראל היום" לשוק התקשורתי הישראלי, הרבה מאוד קווים אדומים נחצו במהלך השנים האחרונות שתכליתם הייתה לחסום את הפצתו של העיתון בטענות שונות ומשונות שהוא אינו פועל על-פי כללים תקשורתיים הוגנים אליבא ד"ידיעות אחרונות" המטורלל. כאשר התקבל "חוק ישראל היום" ב-14 בנובמבר 2014, שנועד להגביל את הפצתו של העיתון, ברוב של 43 ח"כים בעד מול 23 ח"כים שהתנגדו לחוק, בית המחוקקים הישראלי כולו למעשה שירת את הגחמות העסקיות של "ידיעות אחרונות". כל אלה שהצביעו בעד החוק הזה, צריכים להתבייש היום יותר מתמיד. כפי שנפל "ידיעות אחרונות" כך גם ייפול עיתון "הארץ" משום ששני העיתונים האלה איבדו מזמן את הקשר שלהם למציאות בשל הטיות פוליטיות ועסקיות שנועדו להרוס ולפגוע - ולא לבנות, לשפר או לתקן.

השיא של הגישה הרשלנית הזו הגיע במהלך מערכת הבחירות האחרונות של מרץ 2015. זה לא היה מזמן. האווירה הציבורית שיצר העיתון "ידיעות אחרונות" אפשר להגדירה כהתלהמות חסרת-רסן מתוך כוונת-מכוון ליצור שערוריות יומיומיות בנוגע להיבטים שונים של החיים במדינת-ישראל שנועדו לפגוע בבנימין נתניהו בדרכו לכהונתו הרביעית כראש-ממשלת ישראל. עד הרגע אחרון, ביום הו נודעו תוצאות-הבחירות, העיתון נקט בקו רדיקלי-מתלהם תוך כדי שכנוע עצמי שמפלגת-העבודה לוקחת את הבחירות האלה בקלות. אולם ההפתעה הייתה גדולה מאוד ומכאיבה מאוד - הן לעיתון הרשלני הזה והן לשמאל הישראלי כולו או מה שנשאר ממנו. ההלם ב"ידיעות אחרונות" לנוכח תוצאות הבחירות היה עצום, עד כדי שיתוק מכאיב.

על-פי מה שהודלף עד כה בנוגע לפרשה, נאמר שהבעלים של "ידיעות אחרונות" יכול לתת הוראה לכתבים "לפנק את נתניהו", אם נתניהו ייעתר להפצרותיו של מוזס בנוגע להגבלות מסוימות על העיתון "ישראל היום", ובכך לחזק את החוסן הכלכלי של "ידיעות אחרונות". הביטוי הזה "לפנק את נתניהו" נשמע מאוד מוזר לנוכח היחסים המעורערים בין בנימין נתניהו לבין נוני מוזס. מאחר ונתניהו לא נעתר למוזס, כנראה מישהו נתן הוראה לכתבים בעיתון "ידיעות אחרונות" להיכנס חזיתית וחזק בנתניהו בכל הכוח, מה שגרם בין-היתר לתבוסה המוחצת של השמאל הישראלי בבחירות של מרץ 2015.

אנחנו בכלל לא מתפלאים על האמירה הזו של מוזס בנוגע לשליטתו בכתבים של העיתון על-פי גחמותיו. משום שרבים בישראל דיברו על כך שאחדים מכתבי העיתון הם בסך-הכל מריונטות של מוזס, אחרת הוא לא היה מציע לנתניהו "לפנק אותו", או להבטיח לו - על-פי הדלפות אחדות - להיות ראש-ממשלה "כמה זמן שירצה". זה נשמע כמו הבטחה שלקוחה מסרט גנגסטרים אמריקאי של שנות ה-40. בתקופת הבחירות של מרץ 2015, אזרחים ישראלים כינו את העיתון "אידיוט אחרונות". כעת יש להם הוכחה נחרצת שהביטוי הזה מקבל גם גושפנקא בדמותה של חקירה משטרתית שאולי לא תוביל את מוזס לכלא, אבל היא בהחלט מראה איך התקשורת הישראלית מתנהלת כבר עשרות שנים. לפיכך, ההחלטה של נתניהו להקליט את השיחה עם מוזס הייתה החלטה נבונה, ראויה ומוצדקת - גם אם לא נעשה בה שימוש מיידי כדי להדגים את רמתו המוסרית הירודה של העיתון הכושל הזה. המאמר הבכייני של נחום ברנע שהתפרסם בעיתון "ידיעות אחרונות" ב-11 בינואר 2017, בו הוא ניסה להטיל את כובד האשמה באופן זהה על שני האישים האלה, היא לכול היותר צביעות מתחסדת נוספת הנמצאת ב-DNA של העיתון המטורלל הזה ועל כל ערוציו הנלווים. איראנה מלמד, שעבדה באתר YNET עד דצמבר 2014, פרסמה ברבים את נימוקיה מדוע היא עזבה את קבוצת "ידיעות אחרונות". אחד מהנימוקים היה, שעובדי הקבוצה הפכו "כלבי קרקס" הנתונים למרותו הישירה של "הבוס של הכלבייה".

ההפתעה המלאכותית שצצה לה באולפני החדשות ובמערכות העיתונים לנוכח פרסום הידיעה על השיחות בין "ידיעות אחרונות" לנתניהו, היא לכול היותר צבועה ומתחסדת. גם ההפתעה הזו היא עוד בלוף אחד גדול המפגין היטב את הרמה מוסרית הירודה של העוסקים במלאכה הזו. כל אמצעי-התקשורת בישראל מנהלים קשרי גומלין הדוקים עם אישים המוצבים בעמדות בכירות בממסד הפוליטי והכלכלי בישראל. אלה הם יחסים כוחניים בין בעלי השליטה על אמצעי-התקשורת לבין אלה הזקוקים לחשיפה או להשתקה בשל מעמדם הפוליטי או הכלכלי. סוג כזה של יחסים מניב הרבה מאוד הדלפות שמופקות מהם כתבות שהן לכאורה "חשיפה בלעדית" של העיתונאי לאחר תחקיר עמוק שלא באמת התבצע. מעט מאוד עיתונאים בישראל עוסקים בתחקירים מעמיקים, עצמאיים וראויים שיש בהם ערך ציבורי גבוה המיועד לשרת את הציבור כולו. לרוב, אלה הן ידיעות המשרתות את הגחמות של העיתונאי, של העיתון ושל גורמים אינטרסנטיים הקשורים להם.

מצבה של התקשורת כיום אינו טוב -  ולא רק במובן הכלכלי - בשל קיומם של ערוצים אלטרנטיביים להעברת אינפורמציה בין אדם לחברו. כיום, כל פוליטיקאי יכול לעצב את דעותיהם של אוהדיו באמצעות כלים פשוטים וישירים העוקפים לחלוטין את הצורך בקשר עם גורמים תקשורתיים ממסדיים. מחד-גיסא זה משחרר את הצורך של פוליטיקאים בכירים "לשלם" עבור חשיפה תקשורתית, ומאידך זה מפחית את ההישענות של הציבור על גורמים תקשורתיים מסורתיים ואינטרסנטיים. יתרה מזאת, התקשורת הממסדית אינה מסוגלת להסתגל לשינויי העיתים באורח-החשיבה התקשורתי, בעוד הציבור מגלה אפיקים חדשים, מהם הוא יכול ליהנות ללא תיווכם של גורמים תקשורתיים אינטרסנטיים הפועלים ממניעים כלכליים ופוליטיים שאינם משרתים באמת את הציבור. אומרים שתקשורת חופשית היא נשמת-אפה של הדמוקרטיה. האומנם? בכל מצב? מישהו בכלל יודע מה זה "תקשורת חופשית"? כשאין כללים ברורים של אתיקה מוסרית - במובן הרחב של המילה - חופש הביטוי הופך לחופש השיסוי, כפי שקורה לא פעם בתקשורת הממסדית בישראל. מה יקרה לדמוקרטיה הישראלית עם עיתון "ידיעות אחרונות" ייסגר בשל קשיים כלכליים? שום דבר. מאומה. כפי שלא קרה כלום עם סגירתו של עיתון "מעריב" במהדורתו המודפסת.

מותר לראש-הממשלה לנהל שיחות עם אנשי-תקשורת או עם בעלים של אמצעי-תקשורת כדי לקדם את מטרותיו או כדי לקבל מהם חשיפה חיובית לעמדותיו. לא רק בגלל שמדובר על בנימין נתניהו, אלא בעיקר בגלל הביקורת הזדונית והחדירה המעוותת לחיי משפחתו, שהעניקו למפגשים האלה עם אמצעי-התקשורת הישראלים מימד חשוב בניסיון ליישר את ההדורים. מאידך, לתקשורת הישראלית אסור להתנהל כפי ש"ידיעות אחרונות" התנהל, משום שהבטחה כזו של נוני מוזס "לפנק את הנתניהו", נראית ונשמעת כסוג של הבטחה המתאימה לארגוני מאפיה בהם משרתים "חיילים צייתנים" הממלאים את פקודותיו של דון-קורליאונה ההוליוודי. העניין הזה חמור מאוד גם משום שלנוני מוזס יש שליטה מוחלטת ב"בידיעות אחרונות", בעוד שלבנימין נתניהו אין כל השפעה ישירה על "ישראל היום". ובשל כך, פשעו של "ידיעות אחרונות" הוא בלתי-נסלח - גם משום שאין סיבה ראויה להעניק לעיתון סליחה או מחילה כלשהי בגין מעשיו. וכתוצאה מכך, אנחנו יכולים להגיע למסקנה מתבקשת ונכונה שהביקורת המשתלחת כלפי נתניהו שנמרחה מעל גבי דפי העיתון במהלך השנים האחרונות, הייתה בלוף אחד גדול. לפיכך, אנחנו יכולים להגיד פעם נוספת: "להתראות בבחירות הבאות".

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ידיעות אחרונות ומצבה של התקשורת הישראלית", מגזין המזרח התיכון, 12 בינואר 2017.

טרור אסלאמי – הלקח הטורקי והגרמני – דצמבר 2016

שנת 2016 נפתחה במסע, שנראה על-פניו, כהתקפת טרור-מינית מתכוננת היטב של מאות צעירים מוסלמים כלפי נשים מקומיות בעיר קלן שבגרמניה ובערים נוספות ברחבי המדינה. ב-19 בדצמבר 2016, במסגרת חגיגות חג המולד, התבצע פיגוע-דריסה קטלני בעיר ברלין בו נהרגו 12 בני-אדם, ביניהם אזרחית ישראלית. חודשים אחדים לפני כן, ב-14 ביולי 2016, בשעה שצרפת חגגה את "יום הבסטיליה", טרוריסט מוסלמי רצח 86 בני-אדם בעיר ניס, בפיגוע-דריסה שהתבצע באמצעות משאית-מטען. וכך, גם שנת 2016 הסתיימה בהתקפה קטלנית מאוד של טרוריסט מוסלמי מארגון "המדינה האסלאמית" שביצע טבח באחד מהמועדונים המפורסמים בעיר איסטנבול בו נהרגו 39 בני-אדם - רובם תיירים צעירים, ביניהם אזרחית ישראלית. "הפשע הגדול" של הצעירים הללו שבילו במועדון, היה, שהם חגגו את כניסתה של השנה האזרחית החדשה של שנת 2017.

קיים קשר הדוק בין האירועים הללו לבין כל אירועי הטרור האסלאמיים שהתבצעו במהלך השנה האחרונה ברחבי-העולם. דהיינו, אורח-החיים הליבראלי והדמוקרטי נמצא תחת מתקפה קטלנית - לא רק באמצעות  אירועי טרור ישירים, אלא גם באמצעות חדירה איטית והדרגתית של מנהגים הסותרים לחלוטין את החשיבה הליבראלית שעוצבה במשך מאות שנים. "הטלת אימה", פרקטית או מילולית, מהווה כלי דרכו האסלאם הרדיקאלי מנסה לעצב מחדש את התרבות היסטורית של "הכופרים". לתהליך זה יש שני שותפים: א) כלל הקהילה מוסלמית שאיננה מסוגלת ואיננה רוצה להילחם בתופעות הקטלניות האלה באופן ברור וגלוי לעין. ב) המדינות הליבראליות הנכנעות לזרם האלים והרצחני הזה ללא הצבת גבולות ברורים של מותר ואסור בהתאם לאופי הלאומי ולייחוד התרבותי שלהן.

אם ניקח לדוגמא את טורקיה וגרמניה - לאור מה שהתחולל בשתי המדינות האלה בשנתיים האחרונות - אנחנו יכולים לשאול את עצמנו "בשביל מה הן היו צריכות את ההרפתקה הזו?". גם טורקיה וגם גרמניה, כל אחת בדרכה היא, אימצו מדיניות שניזונה בעיקר מיוהרה לאומנית שיש ביכולתן להשפיע על הסביבה האזורית שלהן במטרה לעצב אתו על-פי שאיפותיהן. טורקיה - במזרח-התיכון ובמרחב האסלאמי-הסוני, וגרמניה - במסגרת האיחוד-האירופאי. לא רק ששתי המדינות האלה לא הצליחו במשימתן העיקרית, הן גם לא הצליחו להטמיע את הרעיון שאפשר לסמוך עליהן כמנהיגות אזוריות שיש להתחשב בדעתן גם בזירה הבינלאומית. לגרמניה ולטורקיה, היסוד הזה, של "חשיבות בינלאומית", נטוע היטב במסורת הפוליטית וההיסטורית שלהן, ומכאן, גם השאיפות הדטרמיניסטיותלעצב את הסביבה האזורית על-פי גחמותיהן. טורקיה הייתה יכולה להיות מדינה יציבה, שקטה ובטוחה עם כלכלה מרשימה מאוד אם ארדואן לא היה מנהל מערכת אלימה וסבוכה, במהלך השנים האחרונות, עם כל שכנותיה של טורקיה. גם הפיכתה של טורקיה לשער כניסה של טרוריסטים מוסלמים לסוריה ולעיראק בשנים 2015-2011, על-פי חזונו האזורי של ארדואן, הוא גרם לכך שטורקיה נעשתה ליעד קל לפיגועי-טרור קטלניים מאוד - וזאת, לאור השינויים בעמדתו של ארדואן כלפי ארגון "המדינה האסלאמית". במהלך השנה האחרונה - 2016 - נהרגו בטורקיה יותר מ-2,600 בני-אדם בפיגועי-טרור של ארגון "המדינה האסלאמית" ושל המחתרת הכורדית, וכן בקרבות נגד המחתרת הכורדית ובהפיכה הצבאית הכושלת שנערכה ב-15 ביולי 2016. ולא רק זאת, אזורים שלמים בדרום-מזרח טורקיה נראים כמו העיר חאלב בסוריה, בשל המלחמה הבלתי-מתפשרת של ארדואן נגד השאיפות הלאומיות של הכורדים בטורקיה, בסוריה ובעיראק. דוברים של המחתרת הכורדית בטורקיה - ה-PKK - מסרו כי במהלך שנת 2016, אנשיהם הרגו יותר מ-3,400 חיילים ושוטרים ברחבי טורקיה. הנתון הזה סותר לחלוטין את ההודעות הרשמיות של הצבא הטורקי בנוגע למספר החיילים והשוטרים שנהרגו במהלך השנה הנדונה. כך או כך, אפשר לציין שטורקיה הפכה למדינה מוכת-טרור בעיקר בשל שיקול-דעת לקוי מאוד של מנהיגיה.

גם גרמניה עברה טלטלה עזה לאור מדיניותה של אנגלה מרקל בנוגע לקליטתם של יותר מ-1.2 מיליון פליטים מוסלמים, רובם במהלך חודשים ספורים בלבד - ללא כל בדיקה מקדימה וללא הכנת תשתיות נאותות לקליטתם. למרות האזהרות הרבות שנשלחו לעברה של מרקל מפי מנהיגים בכירים בגרמניה, היא העדיפה לדבוק בהחלטתה למרות כל הסימנים המוקדמים שניבאו את העתיד להתרחש. במהלך שנת 2016 התרחשו בגרמניה שלושה אירועים מרכזיים שהיטו את דעת-הקהל לעבר שלילה כמעט מוחלטת בנוגע לקליטתם של הפליטים המוסלמים הללו: א) אירועי הטרור-המיני שהתבצעו בעיר קלן ב-31 בדצמבר 2015. ב) סדרת אירועי הטרור שהתבצעה באמצע חודש יולי 2016 בידי 4 פליטים מוסלמים או בני-מהגרים. ג) פיגוע-הדריסה שהתבצע בעיר ברלין ב-19 בדצמבר 2016 שבמהלכו נרצחו 12 בני-אדם בידי טרוריסט מוסלמי שהזדהה עם ארגון "המדינה האסלאמית". לצד כל האירועים הללו, ראוי לציין כי לאורך כל שנת 2016 נרשמו אלפי מקרים של תקיפה של אזרחים גרמנים בידי פליטים מוסלמים ומהגרים מוסלמים - שבמקרים אחדים הסתיימו באונס וברצח. מאידך, במהלך השנה אחרונה התבצעו מאות התקפות של פעילים רדיקליים כלפי מהגרים או מוסדות שהעניקו סיוע לפליטים ומהגרים. במקרים רבים, הוצתו מרכזי-מקלט לפליטים מתוך כוונה ברורה למנוע את הגעתם למקום. גרמניה, בדומה לטורקיה, הצליחה להסתכסך עם כל שכנותיה שהביטו בדאגה איך מרקל הצליחה בשנה אחת בלבד לערער את תחושת-הביטחון של כלל אזרחי האיחוד-האירופאי. יתרה מזאת, המדיניות של מרקל העניקה רוח גבית לכול ארגוני הימין הרדיקלי הפועלים ברחבי היבשת. לדידם של מרבית הגרמנים, הפליטים המוסלמים מפרים את "הסדר הגרמני" ואת "האוטופיה הגרמנית" - כפי שביטאה זאת התקשורת גרמנית פעמים אחדות לאורך השנה האחרונה. סביר להניח שאנו נראה את התוצאות לכך בבחירות שיתקיימו במהלך שנת 2017 בצרפת, בהולנד ובגרמניה.

בחודש דצמבר 2016 נהרגו 8,686 בני-אדם בטרור אסלאמי ובאלימות אסלאמית. לאורך כל שנת 2016 נהרגו 141,644 בני-אדםבמאות-אלפי פעולות טרור ובאלימות אסלאמית שהתבצעו בעיקר במרחב האסלאמי. אנחנו יודעים בוודאות שמספר ההרוגים במהלך השנה אחרונה גבוה בהרבה מהנתון הזה שנאסף, באופן יומיומי, ממקורות תקשורתיים מגוונים ומהודעות ממשלתיות. כך למשל ארגונים לזכויות-אדם בסוריה מסרו כי בשנת 2016 נהרגו כ-60,000 בני-אדם - כולל אזרחים, חיילים וטרוריסטים מוסלמים; בעיראק נמסר על הריגתם של יותר מ-52,000 בני-אדם במהלך שנת 2016; באפגניסטן נמסר על הריגתם של כ-30,000 בני-אדם במהלך שנת 2016 - כולל חיילים, אזרחים וטרוריסטים מוסלמים; בניגריה נמסר על הריגתם של אלפי נוצרים, במהלך התקופה הנדונה, בהתקפות של טרוריסטים מוסלמים ושל מיליציות אסלאמיות חמושות. רק על-פי הנתונים הללו שנאספו בידי ארגונים אזרחיים בארבע המדינות הללו, אנחנו יכולים להעריך שמספר ההרוגים האמיתי הגיע בשנת 2016 ליותר מ-200,000 בני-אדם. על סיכום הנפגעים בישראל, ראו בסוף המאמר.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - 2016-2010

שנה:	2010	2011	2012	2013	2014	2015	2016
הרוגים:	29,832	40,134	59,232	91,110	137,576	147,875	141,644

סה"כ הרוגים - 647,403 בני-אדם (על-פי איסוף מידע תקשורתי)

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - דצמבר 2016

מדינה:	הרוגים:	פצועים/הערות:
סוריה:	3,117	7,000
טורקיה - סוריה:	19	חיילים טורקים
רוסיה - סוריה:	1	קולונל רוסי
עיראק:	3,174	6,000
אפגניסטן:	711	רבים מהם טרוריסטים מוסלמים
תימן:	705	2,000 פצועים
ניגריה - טרור אסלאמי:	203	2,000 פצועים
סומליה:	156	--
טורקיה:	151	כולל אזרחית ישראלית
רוסיה - טורקיה:	1	השגריר הסורי שנרצח בידי טרוריסט מוסלמי
לוב:	87	--
מצרים:	67	--
דרום-סודאן:	47	--
פקיסטן:	46	--
הודו - קשמיר:	23	--
סודאן - דארפור:	15	--
פיליפינים - טרור אסלאמי:	15	--
ירדן:	14	--
בורקינה פסו - טרור אסלאמי:	12	כולם חיילים
גרמניה - טרור אסלאמי:	12	כולל אזרחית ישראלית
איטליה - גרמניה:	1	טרוריסט מוסלמי שביצע את הפיגוע בגרמניה
רוסיה - קווקז:	11	רובם טרוריסטים מוסלמים
סעודיה:	10	כולם חיילים
לבנון:	9	--
תאילנד - טרור אסלאמי:	5	--
סין - טרור אסלאמי:	5	אחד מהם אזרח
קמרון - טרור אסלאמי:	3	--
אינדונזיה:	3	טרוריסטים מוסלמים
בנגלדש:	2	טרוריסטים מוסלמים
קניה -טרור אסלאמי:	2	--
מאלי:	2	--
איראן:	1	שוטר
טוניסיה:	1	פעיל חמאס - מהנדס מל"טים
ישראל - הרשות הפלסטינית:	4	כולם טרוריסטים מוסלמים
ישראל - טרור	--	--
תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	34	--
אפגניסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	14	בוודאות היו יותר
סוריה - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	3	--
הרוגים:	8,686 הרוגים	20,000 פצועים (אומדן בלבד)

בשנת 2016 נהרגו 16 אזרחים וחיילים ישראלים בפיגועי-טרור. כמו כן נהרגו 5 אזרחים ישראלים בפיגוע-טרור אסלאמיים שהתבצעו בחו"ל. במהלך התקופה הנדונה נהרגו 92 טרוריסטים מוסלמים וג'יהאדיסטים בכל רחבי ארץ-ישראל כולל בגבול עם סוריה. בעזה נהרגו 6 טרוריסטים מוסלמים וג'יהאדיסטים בפעילות ישירה של חיילי צה"ל. לשם השוואה, בשנת 2015 נהרגו 35 אזרחים וחיילים ישראלים בפיגוע-טרור אסלאמיים, וכן 125 טרוריסטים מוסלמים ביו"ש ו-17 טרוריסטים מוסלמים ברצועת-עזה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - הלקוח הטורקי והגרמני - דצמבר 2016", מגזיו המזרח התיכון, 5 בינואר 2017.