אין טעם להיכנס לכול הוויכוח בנוגע לפרשה האחרונה בין הבעלים של עיתון "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, לבין ראש-ממשלת ישראל בנימין נתניהו. אולם בהחלט אפשר להיכנס לדיון קצר על תפקידו של עיתון "ידיעות אחרונות" בהריסתה ובניסיונות להריסתה של התקשרות הישראלית הכתובה לאורך השנים האחרונות. כרגע יש בישראל, בסך-הכל, שני עיתונים יומיים מודפסים הזוכים לתפוצה רחבה ולחשיפה גדולה מאוד: אחד מהם הוא "ידיעות אחרונות", והעיתון השני הוא "ישראל היום". זה הכל. לדעת רבים וטובים, חבל שלעיתון "ישראל היום" לא מוצמדת תחנת-טלוויזיה שתהווה אלטרנטיבה ראויה כפי שהעיתון עצמו מהווה אלטרנטיבה ראויה וחשובה לציבור הישראלי כולו החפץ תקשורת אחראית, נבונה ופטריוטית.
ההבדלים בין שני העיתונים הללו ניכרים לעין: לא רק משום ש"ישראל היום" מחולק חינם, אלא בגלל שלעיתון הזה יש יתרון שאינו קיים בעיתונים אחרים המופצים בישראל המתבטא ב"קו פטריוטי הגון". דהיינו, גם אם העיתון מעלה טענות נגד ההתנהלות של הרשויות בישראל - כולל ביקורת כלפי ראש-הממשלה - הדבר נעשה מתוך כוונה אמיתית לתקן את הדברים ולא רק להטיח ביקורת כלפי אישיות מסוימת בשל דעותיה הפוליטיות. לעומת זאת, כבר שנים רבות, עיתון "ידיעות אחרונות" מתנהל בקו די ברור של שיסוי כלפי גורמים פוליטיים בשם חופש הביטוי, לכאורה. כל זה נעשה באמצעות כותרות מתלהמות, דעות המוגשות לקוראים כעובדות לכאורה, לגלוג כלפי אישים פוליטיים מהמחנה השמרני והרשלנות אינטלקטואלית ביקורתית כלפי אישים הנמצאים במרכז המפה הפוליטית או משמאלה לה - שלכאורה העיתון חפץ ביקרם. מאידך, אפשר לטעון, שגם הכתבות האוהדות שהתפרסמו בעיתון על אישים פוליטיים מסוימים, הדבר נעשה בדרך-כלל כדי להשתמש בהם בעתיד במטרה לקדם את העסקים הכלכליים של העיתון.
האם באמת יש ל"ידיעות אחרונות" קו פוליטי ברור הנובע מתוך שכנוע פנימי אמיתי שכך הדברים צריכים להתנהל? ברור שלא. מסתבר, כפי שטענו רבים, הכל בלוף אחד גדול שנבע בראש ובראשונה משיקולים עסקיים כדי למשוך את קהל הקוראים במטרה להגביר את הערך הכלכלי של העיתון. עם כניסתו של העיתון "ישראל היום" לשוק התקשורתי הישראלי, הרבה מאוד קווים אדומים נחצו במהלך השנים האחרונות שתכליתם הייתה לחסום את הפצתו של העיתון בטענות שונות ומשונות שהוא אינו פועל על-פי כללים תקשורתיים הוגנים אליבא ד"ידיעות אחרונות" המטורלל. כאשר התקבל "חוק ישראל היום" ב-14 בנובמבר 2014, שנועד להגביל את הפצתו של העיתון, ברוב של 43 ח"כים בעד מול 23 ח"כים שהתנגדו לחוק, בית המחוקקים הישראלי כולו למעשה שירת את הגחמות העסקיות של "ידיעות אחרונות". כל אלה שהצביעו בעד החוק הזה, צריכים להתבייש היום יותר מתמיד. כפי שנפל "ידיעות אחרונות" כך גם ייפול עיתון "הארץ" משום ששני העיתונים האלה איבדו מזמן את הקשר שלהם למציאות בשל הטיות פוליטיות ועסקיות שנועדו להרוס ולפגוע - ולא לבנות, לשפר או לתקן.
השיא של הגישה הרשלנית הזו הגיע במהלך מערכת הבחירות האחרונות של מרץ 2015. זה לא היה מזמן. האווירה הציבורית שיצר העיתון "ידיעות אחרונות" אפשר להגדירה כהתלהמות חסרת-רסן מתוך כוונת-מכוון ליצור שערוריות יומיומיות בנוגע להיבטים שונים של החיים במדינת-ישראל שנועדו לפגוע בבנימין נתניהו בדרכו לכהונתו הרביעית כראש-ממשלת ישראל. עד הרגע אחרון, ביום הו נודעו תוצאות-הבחירות, העיתון נקט בקו רדיקלי-מתלהם תוך כדי שכנוע עצמי שמפלגת-העבודה לוקחת את הבחירות האלה בקלות. אולם ההפתעה הייתה גדולה מאוד ומכאיבה מאוד - הן לעיתון הרשלני הזה והן לשמאל הישראלי כולו או מה שנשאר ממנו. ההלם ב"ידיעות אחרונות" לנוכח תוצאות הבחירות היה עצום, עד כדי שיתוק מכאיב.
על-פי מה שהודלף עד כה בנוגע לפרשה, נאמר שהבעלים של "ידיעות אחרונות" יכול לתת הוראה לכתבים "לפנק את נתניהו", אם נתניהו ייעתר להפצרותיו של מוזס בנוגע להגבלות מסוימות על העיתון "ישראל היום", ובכך לחזק את החוסן הכלכלי של "ידיעות אחרונות". הביטוי הזה "לפנק את נתניהו" נשמע מאוד מוזר לנוכח היחסים המעורערים בין בנימין נתניהו לבין נוני מוזס. מאחר ונתניהו לא נעתר למוזס, כנראה מישהו נתן הוראה לכתבים בעיתון "ידיעות אחרונות" להיכנס חזיתית וחזק בנתניהו בכל הכוח, מה שגרם בין-היתר לתבוסה המוחצת של השמאל הישראלי בבחירות של מרץ 2015.
אנחנו בכלל לא מתפלאים על האמירה הזו של מוזס בנוגע לשליטתו בכתבים של העיתון על-פי גחמותיו. משום שרבים בישראל דיברו על כך שאחדים מכתבי העיתון הם בסך-הכל מריונטות של מוזס, אחרת הוא לא היה מציע לנתניהו "לפנק אותו", או להבטיח לו - על-פי הדלפות אחדות - להיות ראש-ממשלה "כמה זמן שירצה". זה נשמע כמו הבטחה שלקוחה מסרט גנגסטרים אמריקאי של שנות ה-40. בתקופת הבחירות של מרץ 2015, אזרחים ישראלים כינו את העיתון "אידיוט אחרונות". כעת יש להם הוכחה נחרצת שהביטוי הזה מקבל גם גושפנקא בדמותה של חקירה משטרתית שאולי לא תוביל את מוזס לכלא, אבל היא בהחלט מראה איך התקשורת הישראלית מתנהלת כבר עשרות שנים. לפיכך, ההחלטה של נתניהו להקליט את השיחה עם מוזס הייתה החלטה נבונה, ראויה ומוצדקת - גם אם לא נעשה בה שימוש מיידי כדי להדגים את רמתו המוסרית הירודה של העיתון הכושל הזה. המאמר הבכייני של נחום ברנע שהתפרסם בעיתון "ידיעות אחרונות" ב-11 בינואר 2017, בו הוא ניסה להטיל את כובד האשמה באופן זהה על שני האישים האלה, היא לכול היותר צביעות מתחסדת נוספת הנמצאת ב-DNA של העיתון המטורלל הזה ועל כל ערוציו הנלווים. איראנה מלמד, שעבדה באתר YNET עד דצמבר 2014, פרסמה ברבים את נימוקיה מדוע היא עזבה את קבוצת "ידיעות אחרונות". אחד מהנימוקים היה, שעובדי הקבוצה הפכו "כלבי קרקס" הנתונים למרותו הישירה של "הבוס של הכלבייה".
ההפתעה המלאכותית שצצה לה באולפני החדשות ובמערכות העיתונים לנוכח פרסום הידיעה על השיחות בין "ידיעות אחרונות" לנתניהו, היא לכול היותר צבועה ומתחסדת. גם ההפתעה הזו היא עוד בלוף אחד גדול המפגין היטב את הרמה מוסרית הירודה של העוסקים במלאכה הזו. כל אמצעי-התקשורת בישראל מנהלים קשרי גומלין הדוקים עם אישים המוצבים בעמדות בכירות בממסד הפוליטי והכלכלי בישראל. אלה הם יחסים כוחניים בין בעלי השליטה על אמצעי-התקשורת לבין אלה הזקוקים לחשיפה או להשתקה בשל מעמדם הפוליטי או הכלכלי. סוג כזה של יחסים מניב הרבה מאוד הדלפות שמופקות מהם כתבות שהן לכאורה "חשיפה בלעדית" של העיתונאי לאחר תחקיר עמוק שלא באמת התבצע. מעט מאוד עיתונאים בישראל עוסקים בתחקירים מעמיקים, עצמאיים וראויים שיש בהם ערך ציבורי גבוה המיועד לשרת את הציבור כולו. לרוב, אלה הן ידיעות המשרתות את הגחמות של העיתונאי, של העיתון ושל גורמים אינטרסנטיים הקשורים להם.
מצבה של התקשורת כיום אינו טוב - ולא רק במובן הכלכלי - בשל קיומם של ערוצים אלטרנטיביים להעברת אינפורמציה בין אדם לחברו. כיום, כל פוליטיקאי יכול לעצב את דעותיהם של אוהדיו באמצעות כלים פשוטים וישירים העוקפים לחלוטין את הצורך בקשר עם גורמים תקשורתיים ממסדיים. מחד-גיסא זה משחרר את הצורך של פוליטיקאים בכירים "לשלם" עבור חשיפה תקשורתית, ומאידך זה מפחית את ההישענות של הציבור על גורמים תקשורתיים מסורתיים ואינטרסנטיים. יתרה מזאת, התקשורת הממסדית אינה מסוגלת להסתגל לשינויי העיתים באורח-החשיבה התקשורתי, בעוד הציבור מגלה אפיקים חדשים, מהם הוא יכול ליהנות ללא תיווכם של גורמים תקשורתיים אינטרסנטיים הפועלים ממניעים כלכליים ופוליטיים שאינם משרתים באמת את הציבור. אומרים שתקשורת חופשית היא נשמת-אפה של הדמוקרטיה. האומנם? בכל מצב? מישהו בכלל יודע מה זה "תקשורת חופשית"? כשאין כללים ברורים של אתיקה מוסרית - במובן הרחב של המילה - חופש הביטוי הופך לחופש השיסוי, כפי שקורה לא פעם בתקשורת הממסדית בישראל. מה יקרה לדמוקרטיה הישראלית עם עיתון "ידיעות אחרונות" ייסגר בשל קשיים כלכליים? שום דבר. מאומה. כפי שלא קרה כלום עם סגירתו של עיתון "מעריב" במהדורתו המודפסת.
מותר לראש-הממשלה לנהל שיחות עם אנשי-תקשורת או עם בעלים של אמצעי-תקשורת כדי לקדם את מטרותיו או כדי לקבל מהם חשיפה חיובית לעמדותיו. לא רק בגלל שמדובר על בנימין נתניהו, אלא בעיקר בגלל הביקורת הזדונית והחדירה המעוותת לחיי משפחתו, שהעניקו למפגשים האלה עם אמצעי-התקשורת הישראלים מימד חשוב בניסיון ליישר את ההדורים. מאידך, לתקשורת הישראלית אסור להתנהל כפי ש"ידיעות אחרונות" התנהל, משום שהבטחה כזו של נוני מוזס "לפנק את הנתניהו", נראית ונשמעת כסוג של הבטחה המתאימה לארגוני מאפיה בהם משרתים "חיילים צייתנים" הממלאים את פקודותיו של דון-קורליאונה ההוליוודי. העניין הזה חמור מאוד גם משום שלנוני מוזס יש שליטה מוחלטת ב"בידיעות אחרונות", בעוד שלבנימין נתניהו אין כל השפעה ישירה על "ישראל היום". ובשל כך, פשעו של "ידיעות אחרונות" הוא בלתי-נסלח - גם משום שאין סיבה ראויה להעניק לעיתון סליחה או מחילה כלשהי בגין מעשיו. וכתוצאה מכך, אנחנו יכולים להגיע למסקנה מתבקשת ונכונה שהביקורת המשתלחת כלפי נתניהו שנמרחה מעל גבי דפי העיתון במהלך השנים האחרונות, הייתה בלוף אחד גדול. לפיכך, אנחנו יכולים להגיד פעם נוספת: "להתראות בבחירות הבאות".
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ידיעות אחרונות ומצבה של התקשורת הישראלית", מגזין המזרח התיכון, 12 בינואר 2017.
No comments:
Post a Comment