אובמה הפך את ארה"ב למיוזעת, אלימה ומטורללת

בעיניים זרות, ארה"ב תמיד התנהלה בין הישגיות מרשימה לבין התנהגות שהיא על סף השיגעון המנטאלי. מצד אחד, לארה"ב יש הרבה במה להתגאות, אך מאידך הכוחות הצנטריפוגליים הפועלים בארה"ב כל-כך חזקים, שלעיתים נראה שהמדינה הגדולה הזו נמצאת על סף פיצוץ חברתי, כלכלי או פולטי. לאמריקאים יש נטייה חזקה מאוד לחיות בסוג של הכחשה גורפת עד-כדי-כך שהם אינם מסוגלים להפנים את מה שמתחולל בארה"ב בתחומים רבים - משום שהם מורגלים לחיות תחת המותג ש"אמריקה היא המדינה הטובה ביותר בעולם". גם מרבית הרוסים, הסעודים והצפון-קוריאנים חושבים באופן דומה. מאוד קל להתלהב מארה"ב, אך גם מאוד קל לזהות את הפגמים הרבים של מדינה זו, העלולים להביא לפיצוץ כלשהו בכל רגע נתון. מערכת הבחירות הנוכחית של 2016 המנהלת בארה"ב, מראה לנו כמה מעט דרוש כדי להפוך מעצמה לסוג של דחליל פוליטי ברמה הבינלאומית בדומה למה שהאמריקאים עצמם אמרו על בריה"מ בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת. הבעיות הפנימיות הרבות, הכוחות הצנטריפוגליים וחוסר-היכולת להתמודד עם המציאות באורח מושכל, הם אלה שהביאו לקריסתן של מעצמות לאורך ההיסטוריה של המאות האחרונות. מה שמתחולל בארה"ב מאז שאובמה עלה לשלטון, מהווה תמרור אזהרה למדינות גדולות וקטנות כאחת.

ביום השבעתו של אובמה, מיליוני אמריקאים עמדו עם עיניים נוצצות מול התגשמותו של "החלום האמריקאי" עם בחירתו של הנשיא השחור הראשון של ארה"ב. יונית לוי מערוץ 2 כינתה את התקופה ההיא, לפני כשמונה שנים, כ"עידן אובמה" בהתרגשות בלתי-מסויגת וילדותית בעיקר בהקשרים הנוגעים לישראל. אכן זה היה "עידן אובמה", אולם מה באמת נותר מהחלום הגדול לאחר שמונה שנים? שלושת המועמדים המובילים מטעם המפלגה הדמוקרטית ומטעם המפלגה הרפובליקנית מדגימים היטב את כברת-הדרך שעשתה המדינה האמריקאית לאורך השנים האחרונות - ממעצמה שמדינות רבות היו קשובות לה, היא הפכה למעצמה בירידה הנשחקת מול העוצמה הכלכלית של סין ומול ההחלטיות המנהיגותית של רוסיה - לצד בעיות רבות נוספות.

אובמה רצה שארה"ב תנהיג מאחור. אכן זה רעיון מצוין המתבטא בביזור העוצמה הבינלאומית. אובמה ייעד תפקיד לגרמניה ככוח מוביל באירופה, אך גרמניה הצליחה בשנתיים האחרונות לחסל את שארית האמון השורר בין המדינות המרכיבות את "האיחוד האירופאי" על רקע קליטתם של מיליוני פליטים מוסלמים. אובמה ייעד תפקיד מרכזי לטורקיה ולאיראן במזרח-התיכון. אולם טורקיה הפכה תחת הנהגתו של ארדואן למדינה דיקטטורית הנמצאת בסכסוך אלים עם כל שכנותיה הקרובות והרחוקות, והיא שרויה במלחמת-אזרחים אכזרית מול המיעוט הכורדי הגדול המתגורר בטורקיה ובשכנותיה - מיעוט המייחל אפילו להכרה חלקית בצביונו הלאומי. איראן, לאחר ההסכם שנתחם עמה בנושא הגרעין, היא ממשיכה להתנהל באותה ברוטאליות מעשית ומילולית מול אלה הנראים בעיני הממסד השיעי הרדיקלי כ"אויבים" או כאלה הראויים להשמדה. ההתגרויות הללו יימשכו כל עוד ארה"ב תפגין חולשה אידיאולוגית בנוגע לאיראן השיעית.

מצבו של האזרח האמריקאי הממוצע  בעקבות "עידן אובמה" לא השתפר בניגוד גמור להבטחות ולציפיות. הקרע בן שחורים ללבנים העמיק מאוד בשנים האחרונות. גם היחסים עם שאר העדות והדתות בארה"ב אינו מבשר טובות. לאחדים מהעיתונאים מהאמריקאים - מימן ומשמאל - יש נטייה חזקה להשחיר את פני הדברים, ונדמה לעיתים ששוררת תחרות בין כלי התקשורת בארה"ב מי יהיה יותר היסטרי בנוגע למצבה הנוכחי של ארה"ב לנוכח מערכת הבחירות האלימה המקיימת בארה"ב בארבעת החודשים הראשונים של שנת 2016. גם אלה שנפעמו מכל מילה שאובמה הוציא מהפה בשנותיו הראשונות בבית-הלבן, קיבלו מנה הגונה של מקלחת קרה שגרמה להם להתפכח לחלוטין מ"סבב מילולי ריק מתוכן" נוסף של אובמה. אולם, המנטאליות המילולית של אובמה היא בדיוק מה שמחנכים לו בארה"ב. "המילה" חשובה יותר מהמעשה עצמו. כתיבת "נייר עמדה" חשובה יותר ממימושם של היעדים הכתובים. "ניסוח כללי התנהגות" חשובים ביותר מהקפדה עליהם. לדבר על "קדושת מוסד המשפחה" חשוב יותר מאשר באמת לקיים אותו. לדבר על "דמוקרטיה", על "ליבראליות" ועל "הטפה נגד אלימות" חשובים הרבה יותר ממימושם בפועל. אין תימה איפה, שהאמריקאים אלופים בכתיבת פרוטוקולים, אך הם נכשלים שוב ושוב במימושם של יעדים פשוטים כמו ביטוח-רפואי, פנסיה, השכלה, זכויות עובדים, יעדי חיסכון או דאגה פשוטה וכנה לדור הבא. רק ב-6 השנים האחרונות, כ-3 מיליון מקומות עבודה בארה"ב, עברו בעיקר לסין ולמקסיקו. מעבר לקשיים האישיים הכרוכים באיבוד מקום עבודה, יש לכך השלכות די קשות על המשק האמריקאי בעתיד הקרוב והרחוק.

קיימים הבדלים אחדים בין העובד האמריקאי לעובד הגרמני ולעובד הישראלי: בהכללה גסה אפשר לציין שהעובד האמריקאי נדרש להוכיח את הצלחתו בעזרת "פירוטכניקה" של בזבוזים. העובד הגרמני יעשה את המקסימום במינימום זמן, וכן הוא ינסה לקנות כמה שיותר במינימום הוצאות. בגרמניה, גם עובד המשתכר שכר צנוע ביותר, הוא יקפיד לטפח את ביתו וסביבתו משום ש"עוני" הוא לא משהו שצריך לנפנף בו לראווה. הגישה הזו, העניקה לגרמניה יכולות ראויות-לציון להתמודד עם התוצאות הרסניות של מלחמת-העולם השנייה. העובד הישראלי כבר בגיל 35 חושב על ילדיו ונכדיו - זוהי חשיבה של שלושה דורות קדימה המניעה את הישראלים להגיע להישגים מרשימים ויוצאי-דופן. אם אנחנו מדברים על "העתיד", גורמים בינלאומיים מעריכים שהמתווה של החיסכון הפנסיוני בישראל - אם הוא יימשך כפי שהוא כיום על-פי התכנונים - יהיה אחד מהמתקדמים בעולם בעוד כ-15 שנה. חיסכון כזה הכולל גם ביטוח-בריאות נדיב באופן יוצא-דופן, כפי שקיים בישראל, הוא חלום רחוק מאוד על-פי הסטנדרטים האידיאולוגיים של החשיבה הכלכלית האמריקאית. העניין הזה מוביל אותנו לעסוק מעט במועמד לבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית, ברני סנדרס.

סנדרס, הצטרף באופן רשמי למפלגה הדמוקרטית רק בשנת 2015. על-סמך דבריו של סנדרס ועל-סמך רעיונותיו, אפשר להציב אותו בקלות בשמאל הרדיקלי האמריקאי - זהו מחנה שיש לו נטייה חזקה מאוד לערבב מושגים וערכים לכדי עיסה אידיאולוגית שאינה מחוברת באופן הולם למציאות, הן בגלל רשלנות אינטלקטואלית והן בשל התעלמות מכוונת מהמציאות. ועם זאת, הצלחתו של סנדרס להוות מועמד ראוי מול הילרי קלינטון מראה בעליל על השחיקה העמוקה הקיימת ברעיון הכללי הקפיטליסטי של ארה"ב. אם נחשוב לרגע קט על צעיר אמריקאי בן 25-20, אפשר להיווכח שלאורך מרבית חייו, ארה"ב הייתה מעורבת במלחמות רבות ברחבי-העולם, וכן ארה"ב חוותה משברים כלכליים חמורים שהשפיעו עמוקות על חייו ובעיקר על חיי הקרובים לו. הנהירה של הצעירים האמריקאים לעבר מועמד בן 74, שאינו מהסס להפגין חשיבה בלתי קונבנציונאלית הרחוקה המערכים המסורתיים האמריקאים, מראה בעליל לא רק על המשבר בו נתון הקפיטליזם האמריקאי, אלא גם על משבר בין-דורי. אולם סנדרס, כמו אובמה, היה ונותר חסיד שוטה של הרעיון ש"מה שמותר לארה"ב, אוסר למדינות אחרות". כך למשל, כשסנדרס טען לאחרונה שישראל הרגה 10,000 פלסטינים מבצע "צוק איתן" של יוני 2014, וכי ישראל ערכה התקפות "חסרות הבחנה בעזה", חבריו הרדיקאלים בשמאל האמריקאי פרסמו דו"ח מפליל בן 102 עמודים בו הם מאשימים את הצבא האמריקאי באחריות להריגתם של 1.3 מיליון בני-אדם בעיראק, אפגניסטן ובפקיסטן מאז שנת 2001 ועד לשנת 2013. יתרה מזאת, הנשיא אובמה עצמו, כמפקד העליון של הצבא האמריקאי אחראי באופן ישיר להריגתם של מאות-אלפי בני-אדם ברחבי-העולם מאז שהחל כהונתו בינואר 2009. סנדרס, כמו אובמה וכמו ג'ון קרי, לא היה מעז להעלות טענה כזו כלפי נשיא מכהן או כלפי ארה"ב בתקופת מערכת בחירות. בוודאי הוא לא היה מעלה על דעתו להצהיר, בתקופת מערכת בחירות, שאובמה צריך לעמוד לדין בגין "פשעים נגד האנושות". אולם מה לעשות, טענה כזאת כלפי אובמה הייתה הרבה יותר צודקת, נכונה ומעשית, בהשוואה לטענה שישראל ערכה התקפות "חסרות הבחנה בעזה".  שלא תהיה לנו טעות, סנדרס הוא כמו אובמה שהוא כמו ג'ון קרי שהוא כמו הילרי קלינטון שהיא כמו דונלד טראמפ - כולם, חסידים שוטים של השיטה האמריקאית הנובעת מיוהרה לאומנית קשה הדוגלת ש"אמריקה היא המדינה הטובה ביותר בעולם". לכן, היא יכולה להרשות לעצמה לחסל 1.3 מיליון בני-אדם - וכולם יעברו על כך בשתיקה. גם באימפריה הרומית חשבו אופן דומה.

האנלוגיה לאימפריה הרומית אינה חדשה. האמריקאים עצמם מרבים להשתמש באנלוגיה הזו לפחות פעם בחודש מאז הפיגועים במגדלי התאומים בספטמבר 2011. בארה"ב קיימים אלפי מכוני מחקר עם שמות מפוצצים. לרבים מהם יש מממנים עם אינטרסים ברורים המשפיעים על רמת המחקר ועל כיוונו הרצוי. גם מדינות זרות רבות מעורבות במערך "החשיבה האמריקאית" הכוללת גם אוניברסיטאות קטנות כגדולות. מתוך המאגר העצום הזה של "מחקרי מדף" שטחיים, המשטר הנוכחי של ארה"ב נגרר לטעויות אסטרטגיות בינלאומיות - אחת אחרי השנייה. כך למשל היחס הבוטה של אובמה כלפי ישראל בשנותיו הראשונות, היחס האוהד כלפי תנועת "האחים המוסלמים" במצרים, דחיקתה של סעודיה וחשיבה מוטעית מן היסוד בנוגע לרוסיה של פוטין. מאידך, אובמה קידם מדינות עם משטרים מפוקפקים ביותר המנוהלים בידי פוליטיקאים רדיקליים כמו באיראן ובטורקיה. ביקור-הפיוס של אובמה שנערך בסעודיה באמצע חודש אפריל 2016, לא שיכך את הזעם של סעודיה ומדינות-המפרץ האחרות כלפי אובמה בנוגע להרפתקה האסטרטגית של ארה"ב מול איראן השיעית. יום קצר לאחר הביקור בסעודיה, נמסר שאובמה להוט מאוד להיפגש עם מנהיגיה הבכירים של איראן לפחות עד לסיום כהונתו בבית-הלבן. וכך, ביקור-הפיוס הזה בסעודיה עלה בלהבות בדומה לשאר הבטחותיו של אובמה במזרח-התיכון ובמקומות נוספים ברחבי-העולם.

ובכן, איזו ירושה אובמה משאיר לארה"ב? ספק רב אם אוהדיו המושבעים של אובמה באמת יודעים את התשובה. אולם, מערכת הבחירות המתנהלת בארה"ב בשנה האחרונה מראה מעליל על חוסר-היכולת של הפוליטיקאים האמריקאים להגיע להסכמות משותפות בשל יריבות פוליטית נקמנית גרידא, ולא רק בגלל שאי-אפשר להגיע להסכמות הללו. הואקום הזה התמלא בפוליטיקאים כמו סנדרס וטראמפ שההצהרות הבומבסטיות שלהם גדולות יותר מהיכולת שלהם לנצח בבחירות הבאות. למרות מה שנראה כסחף פופוליסטי לעבר טראמפ, הסיכויים שלו לנצח אינם גדולים במיוחד, וזאת למרות הנאום המדיני המרשים שהוא נשא ב-27 באפריל 2016. יתרה מזאת, הסיכוי של כל מועמד רפובליקני לנצח בבחירות של 2016 גם הוא לא היה גדול במיוחד גם לפני הופעתו המטאורית של טראמפ. מהבחינה הזו, ניצחונה המובטח של הילארי קלינטון אולי יהפוך למורשת היחידה של אובמה לאחר 8 שנים מטורללות לחלוטין בבית-הלבן. האמריקאים יכולים להתנחם בעובדה שהזוג הנשיאותי יחזור לקדמת-הבמה לארבע השנים הבאות. גם זה יהיה אירוע היסטורי ראוי-לציון.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אובמה הפך את ארה"ב למיוזעת, אלימה ומטורללת", מגזין המזרח-התיכון, 28 באפריל 2016.