אובמה הפך את ארה"ב למיוזעת, אלימה ומטורללת

בעיניים זרות, ארה"ב תמיד התנהלה בין הישגיות מרשימה לבין התנהגות שהיא על סף השיגעון המנטאלי. מצד אחד, לארה"ב יש הרבה במה להתגאות, אך מאידך הכוחות הצנטריפוגליים הפועלים בארה"ב כל-כך חזקים, שלעיתים נראה שהמדינה הגדולה הזו נמצאת על סף פיצוץ חברתי, כלכלי או פולטי. לאמריקאים יש נטייה חזקה מאוד לחיות בסוג של הכחשה גורפת עד-כדי-כך שהם אינם מסוגלים להפנים את מה שמתחולל בארה"ב בתחומים רבים - משום שהם מורגלים לחיות תחת המותג ש"אמריקה היא המדינה הטובה ביותר בעולם". גם מרבית הרוסים, הסעודים והצפון-קוריאנים חושבים באופן דומה. מאוד קל להתלהב מארה"ב, אך גם מאוד קל לזהות את הפגמים הרבים של מדינה זו, העלולים להביא לפיצוץ כלשהו בכל רגע נתון. מערכת הבחירות הנוכחית של 2016 המנהלת בארה"ב, מראה לנו כמה מעט דרוש כדי להפוך מעצמה לסוג של דחליל פוליטי ברמה הבינלאומית בדומה למה שהאמריקאים עצמם אמרו על בריה"מ בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת. הבעיות הפנימיות הרבות, הכוחות הצנטריפוגליים וחוסר-היכולת להתמודד עם המציאות באורח מושכל, הם אלה שהביאו לקריסתן של מעצמות לאורך ההיסטוריה של המאות האחרונות. מה שמתחולל בארה"ב מאז שאובמה עלה לשלטון, מהווה תמרור אזהרה למדינות גדולות וקטנות כאחת.

ביום השבעתו של אובמה, מיליוני אמריקאים עמדו עם עיניים נוצצות מול התגשמותו של "החלום האמריקאי" עם בחירתו של הנשיא השחור הראשון של ארה"ב. יונית לוי מערוץ 2 כינתה את התקופה ההיא, לפני כשמונה שנים, כ"עידן אובמה" בהתרגשות בלתי-מסויגת וילדותית בעיקר בהקשרים הנוגעים לישראל. אכן זה היה "עידן אובמה", אולם מה באמת נותר מהחלום הגדול לאחר שמונה שנים? שלושת המועמדים המובילים מטעם המפלגה הדמוקרטית ומטעם המפלגה הרפובליקנית מדגימים היטב את כברת-הדרך שעשתה המדינה האמריקאית לאורך השנים האחרונות - ממעצמה שמדינות רבות היו קשובות לה, היא הפכה למעצמה בירידה הנשחקת מול העוצמה הכלכלית של סין ומול ההחלטיות המנהיגותית של רוסיה - לצד בעיות רבות נוספות.

אובמה רצה שארה"ב תנהיג מאחור. אכן זה רעיון מצוין המתבטא בביזור העוצמה הבינלאומית. אובמה ייעד תפקיד לגרמניה ככוח מוביל באירופה, אך גרמניה הצליחה בשנתיים האחרונות לחסל את שארית האמון השורר בין המדינות המרכיבות את "האיחוד האירופאי" על רקע קליטתם של מיליוני פליטים מוסלמים. אובמה ייעד תפקיד מרכזי לטורקיה ולאיראן במזרח-התיכון. אולם טורקיה הפכה תחת הנהגתו של ארדואן למדינה דיקטטורית הנמצאת בסכסוך אלים עם כל שכנותיה הקרובות והרחוקות, והיא שרויה במלחמת-אזרחים אכזרית מול המיעוט הכורדי הגדול המתגורר בטורקיה ובשכנותיה - מיעוט המייחל אפילו להכרה חלקית בצביונו הלאומי. איראן, לאחר ההסכם שנתחם עמה בנושא הגרעין, היא ממשיכה להתנהל באותה ברוטאליות מעשית ומילולית מול אלה הנראים בעיני הממסד השיעי הרדיקלי כ"אויבים" או כאלה הראויים להשמדה. ההתגרויות הללו יימשכו כל עוד ארה"ב תפגין חולשה אידיאולוגית בנוגע לאיראן השיעית.

מצבו של האזרח האמריקאי הממוצע  בעקבות "עידן אובמה" לא השתפר בניגוד גמור להבטחות ולציפיות. הקרע בן שחורים ללבנים העמיק מאוד בשנים האחרונות. גם היחסים עם שאר העדות והדתות בארה"ב אינו מבשר טובות. לאחדים מהעיתונאים מהאמריקאים - מימן ומשמאל - יש נטייה חזקה להשחיר את פני הדברים, ונדמה לעיתים ששוררת תחרות בין כלי התקשורת בארה"ב מי יהיה יותר היסטרי בנוגע למצבה הנוכחי של ארה"ב לנוכח מערכת הבחירות האלימה המקיימת בארה"ב בארבעת החודשים הראשונים של שנת 2016. גם אלה שנפעמו מכל מילה שאובמה הוציא מהפה בשנותיו הראשונות בבית-הלבן, קיבלו מנה הגונה של מקלחת קרה שגרמה להם להתפכח לחלוטין מ"סבב מילולי ריק מתוכן" נוסף של אובמה. אולם, המנטאליות המילולית של אובמה היא בדיוק מה שמחנכים לו בארה"ב. "המילה" חשובה יותר מהמעשה עצמו. כתיבת "נייר עמדה" חשובה יותר ממימושם של היעדים הכתובים. "ניסוח כללי התנהגות" חשובים ביותר מהקפדה עליהם. לדבר על "קדושת מוסד המשפחה" חשוב יותר מאשר באמת לקיים אותו. לדבר על "דמוקרטיה", על "ליבראליות" ועל "הטפה נגד אלימות" חשובים הרבה יותר ממימושם בפועל. אין תימה איפה, שהאמריקאים אלופים בכתיבת פרוטוקולים, אך הם נכשלים שוב ושוב במימושם של יעדים פשוטים כמו ביטוח-רפואי, פנסיה, השכלה, זכויות עובדים, יעדי חיסכון או דאגה פשוטה וכנה לדור הבא. רק ב-6 השנים האחרונות, כ-3 מיליון מקומות עבודה בארה"ב, עברו בעיקר לסין ולמקסיקו. מעבר לקשיים האישיים הכרוכים באיבוד מקום עבודה, יש לכך השלכות די קשות על המשק האמריקאי בעתיד הקרוב והרחוק.

קיימים הבדלים אחדים בין העובד האמריקאי לעובד הגרמני ולעובד הישראלי: בהכללה גסה אפשר לציין שהעובד האמריקאי נדרש להוכיח את הצלחתו בעזרת "פירוטכניקה" של בזבוזים. העובד הגרמני יעשה את המקסימום במינימום זמן, וכן הוא ינסה לקנות כמה שיותר במינימום הוצאות. בגרמניה, גם עובד המשתכר שכר צנוע ביותר, הוא יקפיד לטפח את ביתו וסביבתו משום ש"עוני" הוא לא משהו שצריך לנפנף בו לראווה. הגישה הזו, העניקה לגרמניה יכולות ראויות-לציון להתמודד עם התוצאות הרסניות של מלחמת-העולם השנייה. העובד הישראלי כבר בגיל 35 חושב על ילדיו ונכדיו - זוהי חשיבה של שלושה דורות קדימה המניעה את הישראלים להגיע להישגים מרשימים ויוצאי-דופן. אם אנחנו מדברים על "העתיד", גורמים בינלאומיים מעריכים שהמתווה של החיסכון הפנסיוני בישראל - אם הוא יימשך כפי שהוא כיום על-פי התכנונים - יהיה אחד מהמתקדמים בעולם בעוד כ-15 שנה. חיסכון כזה הכולל גם ביטוח-בריאות נדיב באופן יוצא-דופן, כפי שקיים בישראל, הוא חלום רחוק מאוד על-פי הסטנדרטים האידיאולוגיים של החשיבה הכלכלית האמריקאית. העניין הזה מוביל אותנו לעסוק מעט במועמד לבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית, ברני סנדרס.

סנדרס, הצטרף באופן רשמי למפלגה הדמוקרטית רק בשנת 2015. על-סמך דבריו של סנדרס ועל-סמך רעיונותיו, אפשר להציב אותו בקלות בשמאל הרדיקלי האמריקאי - זהו מחנה שיש לו נטייה חזקה מאוד לערבב מושגים וערכים לכדי עיסה אידיאולוגית שאינה מחוברת באופן הולם למציאות, הן בגלל רשלנות אינטלקטואלית והן בשל התעלמות מכוונת מהמציאות. ועם זאת, הצלחתו של סנדרס להוות מועמד ראוי מול הילרי קלינטון מראה בעליל על השחיקה העמוקה הקיימת ברעיון הכללי הקפיטליסטי של ארה"ב. אם נחשוב לרגע קט על צעיר אמריקאי בן 25-20, אפשר להיווכח שלאורך מרבית חייו, ארה"ב הייתה מעורבת במלחמות רבות ברחבי-העולם, וכן ארה"ב חוותה משברים כלכליים חמורים שהשפיעו עמוקות על חייו ובעיקר על חיי הקרובים לו. הנהירה של הצעירים האמריקאים לעבר מועמד בן 74, שאינו מהסס להפגין חשיבה בלתי קונבנציונאלית הרחוקה המערכים המסורתיים האמריקאים, מראה בעליל לא רק על המשבר בו נתון הקפיטליזם האמריקאי, אלא גם על משבר בין-דורי. אולם סנדרס, כמו אובמה, היה ונותר חסיד שוטה של הרעיון ש"מה שמותר לארה"ב, אוסר למדינות אחרות". כך למשל, כשסנדרס טען לאחרונה שישראל הרגה 10,000 פלסטינים מבצע "צוק איתן" של יוני 2014, וכי ישראל ערכה התקפות "חסרות הבחנה בעזה", חבריו הרדיקאלים בשמאל האמריקאי פרסמו דו"ח מפליל בן 102 עמודים בו הם מאשימים את הצבא האמריקאי באחריות להריגתם של 1.3 מיליון בני-אדם בעיראק, אפגניסטן ובפקיסטן מאז שנת 2001 ועד לשנת 2013. יתרה מזאת, הנשיא אובמה עצמו, כמפקד העליון של הצבא האמריקאי אחראי באופן ישיר להריגתם של מאות-אלפי בני-אדם ברחבי-העולם מאז שהחל כהונתו בינואר 2009. סנדרס, כמו אובמה וכמו ג'ון קרי, לא היה מעז להעלות טענה כזו כלפי נשיא מכהן או כלפי ארה"ב בתקופת מערכת בחירות. בוודאי הוא לא היה מעלה על דעתו להצהיר, בתקופת מערכת בחירות, שאובמה צריך לעמוד לדין בגין "פשעים נגד האנושות". אולם מה לעשות, טענה כזאת כלפי אובמה הייתה הרבה יותר צודקת, נכונה ומעשית, בהשוואה לטענה שישראל ערכה התקפות "חסרות הבחנה בעזה".  שלא תהיה לנו טעות, סנדרס הוא כמו אובמה שהוא כמו ג'ון קרי שהוא כמו הילרי קלינטון שהיא כמו דונלד טראמפ - כולם, חסידים שוטים של השיטה האמריקאית הנובעת מיוהרה לאומנית קשה הדוגלת ש"אמריקה היא המדינה הטובה ביותר בעולם". לכן, היא יכולה להרשות לעצמה לחסל 1.3 מיליון בני-אדם - וכולם יעברו על כך בשתיקה. גם באימפריה הרומית חשבו אופן דומה.

האנלוגיה לאימפריה הרומית אינה חדשה. האמריקאים עצמם מרבים להשתמש באנלוגיה הזו לפחות פעם בחודש מאז הפיגועים במגדלי התאומים בספטמבר 2011. בארה"ב קיימים אלפי מכוני מחקר עם שמות מפוצצים. לרבים מהם יש מממנים עם אינטרסים ברורים המשפיעים על רמת המחקר ועל כיוונו הרצוי. גם מדינות זרות רבות מעורבות במערך "החשיבה האמריקאית" הכוללת גם אוניברסיטאות קטנות כגדולות. מתוך המאגר העצום הזה של "מחקרי מדף" שטחיים, המשטר הנוכחי של ארה"ב נגרר לטעויות אסטרטגיות בינלאומיות - אחת אחרי השנייה. כך למשל היחס הבוטה של אובמה כלפי ישראל בשנותיו הראשונות, היחס האוהד כלפי תנועת "האחים המוסלמים" במצרים, דחיקתה של סעודיה וחשיבה מוטעית מן היסוד בנוגע לרוסיה של פוטין. מאידך, אובמה קידם מדינות עם משטרים מפוקפקים ביותר המנוהלים בידי פוליטיקאים רדיקליים כמו באיראן ובטורקיה. ביקור-הפיוס של אובמה שנערך בסעודיה באמצע חודש אפריל 2016, לא שיכך את הזעם של סעודיה ומדינות-המפרץ האחרות כלפי אובמה בנוגע להרפתקה האסטרטגית של ארה"ב מול איראן השיעית. יום קצר לאחר הביקור בסעודיה, נמסר שאובמה להוט מאוד להיפגש עם מנהיגיה הבכירים של איראן לפחות עד לסיום כהונתו בבית-הלבן. וכך, ביקור-הפיוס הזה בסעודיה עלה בלהבות בדומה לשאר הבטחותיו של אובמה במזרח-התיכון ובמקומות נוספים ברחבי-העולם.

ובכן, איזו ירושה אובמה משאיר לארה"ב? ספק רב אם אוהדיו המושבעים של אובמה באמת יודעים את התשובה. אולם, מערכת הבחירות המתנהלת בארה"ב בשנה האחרונה מראה מעליל על חוסר-היכולת של הפוליטיקאים האמריקאים להגיע להסכמות משותפות בשל יריבות פוליטית נקמנית גרידא, ולא רק בגלל שאי-אפשר להגיע להסכמות הללו. הואקום הזה התמלא בפוליטיקאים כמו סנדרס וטראמפ שההצהרות הבומבסטיות שלהם גדולות יותר מהיכולת שלהם לנצח בבחירות הבאות. למרות מה שנראה כסחף פופוליסטי לעבר טראמפ, הסיכויים שלו לנצח אינם גדולים במיוחד, וזאת למרות הנאום המדיני המרשים שהוא נשא ב-27 באפריל 2016. יתרה מזאת, הסיכוי של כל מועמד רפובליקני לנצח בבחירות של 2016 גם הוא לא היה גדול במיוחד גם לפני הופעתו המטאורית של טראמפ. מהבחינה הזו, ניצחונה המובטח של הילארי קלינטון אולי יהפוך למורשת היחידה של אובמה לאחר 8 שנים מטורללות לחלוטין בבית-הלבן. האמריקאים יכולים להתנחם בעובדה שהזוג הנשיאותי יחזור לקדמת-הבמה לארבע השנים הבאות. גם זה יהיה אירוע היסטורי ראוי-לציון.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אובמה הפך את ארה"ב למיוזעת, אלימה ומטורללת", מגזין המזרח-התיכון, 28 באפריל 2016.

מגמות רדיקליות במחשבה המדינית הגרמנית

מאז סדרת הפיגועים בבריסל ב-22 במרס 2016, שבעקבותיה נהרגו 32 בני-אדם בידי 3 טרוריסטים מוסלמים, השיח-הפוליטי ההומאני נדחק לחלוטין לשולי השיח המתנהל בגרמניה ובמדינות נוספות באירופה המערבית והמזרחית. אם עד לפני כשנה לערך, הדיונים התנהלו סביב מצבם של "הפליטים שרויים בטראומה קשה לנוכח מה שמתרחש במדינותיהם", הדיון הציבורי התחלף בחודשים האחרונים לרמה של עיסוק בסכנה אסלאמית באירופה; על פעילותם של גורמי ג'יהאד רדיקליים בגרמניה; על הצטרפותם של מאות אזרחים גרמנים לארגון "המדינה האסלאמית"; ועל הפער התרבותי העמוק השורר בין החברה האירופאית לבין החברה המוסלמית המתבטא ביחסים בין אדם למדינתו, ביחסים בין אדם לחברו, בקשר בין בעל לאשתו וביחסים הטעונים בין מוסלמים לכופרים.

העניין ההומניטארי כבר לא מעניין אף אחד - כך במילים האלה נכתב בעיתון היומי "פרנקפורטר אלגמיינה צייטנג". מצוקתם של הפליטים, שהייתה בראש מהדורות החדשות בגרמניה לאורך חודשים ארוכים עד לאירועי ליל הסילבסטר של ה-31 בדצמבר 2015, הפכה מאז לשיח-ביטחוני המתייחס לביטויים כמו "סכנה", "פחד", "חשש", "טרור" ועל השתלטותם של גורמים עוינים על החברה הגרמנית ועל אירופה כולה. חשוב לציין, שהתקשורת הגרמנית אוהבת להשתמש בביטוים כמו "פטריוט אירופאי" ואבל לא בביטוי "פטריוט גרמני" בהתייחסויות שונות ומגוונות הנוגעות גם לבעיית-הפליטים המוסלמים של אירופה.

כדי לא להפוך את המוסלמים ל"סכנה גרמנית", בדרך-כלל התקשורת הגרמנית מדברת על "סכנה אסלאמית על הבית האירופאי". כמובן שכולם מבינים את הקשר בין קליטתם של הפליטים המוסלמים לבין עלייתם של כוחות אסלאמיים רדיקליים בגרמניה המתנהלת בעוצמות גדולות כבר למעלה מ-20 שנה ברוב הערים הגדולות במדינה.

על-מנת להבין את עוצמתו של השינוי בשיח-התקשורתי בנוגע ל"פליטים המוסלמים", בכל פעם שמתרחש אירוע חריג בגרמניה כמו חיסולים-הדדיים של עבריינים או פיצוץ של בלון גז, התקשורת הגרמנית ממהרת להרגיע את הציבור שהמקרים הללו אינם קשורים לפעילות אסלאמית טרוריסטית. ביטויים והתייחסויות דומות אפשר למצוא למכביר גם בתקשורת הצרפתית, הבלגית הספרדית והאיטלקית.

בסקר שנערך בקרב סורים המתגוררים בגרמניה, (החל משנה אחת ועד ל-20 שנה), עולה חשש כבד בקרב 48 אחוזים מהמשיבים שקיימת סכנה שבין הפליטים הסורים המגיעים לגרמניה יש גם טרוריסטים מוסלמים העלולים לבצע פיגועים קטלניים בדומה למה שהתרחש בבריסל ובצרפת. רוב המשיבים טענו שגל הפליטים המוסלמים המציף את גרמניה עלול לפגוע במעמדם החברתי והכלכלי במדינה. לפחות על-פי הסקר הזה שנערך לאורך תקופה ארוכה עד לחודש מרס 2016, מראה בעליל על חפיפה בין החששות של הקהילה הסורית בגרמניה לבין החששות של כלל החברה הגרמנית. על הבסיס הזה, למעשה, מתגבשים בהתמדה תהליכים של  רדיקליזציה של המחשבה המדינית הגרמנית הנעשים גם בעזרת מכוני מחקר גרמנים שיש להם זהות פוליטית מוגדרת להפליא. והם גם לא מסתירים את האידיאולוגיה הזו שיש לה ניסוחים היכולים להיתפס בעיני הציבור כהגיוניים וכמשכנעים.

על-מנת להכניס את הדיון לקונטקסט הנכון, בעיות אחדות שעלו לאחרונה לסדר-היום הגרמני, יעניקו דגש נוסף לשינויים האידיאולוגיים המתרחשים בגרמניה בעיקר בשנתיים האחרונות, אך יש לכך רקע עמוק הקשור גם למה שהתחולל בגרמניה בעשור האחרון. האירוע הראשון קשור ליחסי גרמניה-טורקיה שעלו על שרטון לאחרונה בשל קטע סטירי נוסף ששודר בטלוויזיה הממלכתית של גרמנית, בתחילת אפריל 2016, ששם ללעג את דמותו של ארדואן שהואשם כרוצח מיעוטים וכפדופיל. הזעם הטורקי הלך והתעצם עד שאחד מהפוליטיקאים הבכירים בטורקיה טען שהקטע הסטירי הוא "פשע נגד האנושות", וכי על ממשלת גרמניה להעמיד לדין את השדרן האחראי לכך. בשל היותה של ממשלת מרקל שבוייה בידי גחמותיו של ארדואן על רקע משבר-הפליטים המוסלמים, נמסר שנשקלת הכוונה להעמיד לדין את השדרן על-רקע הדרישה הטורקית המפורשת. עוד נמסר, כי בשל איומים על חייו של השדרן שנשלחו מאזרחים טורקים המתגוררים בגרמניה, הוחלט להציב שמירה משטרית בשל החשש האמיתי מפגיעה פיזית קטלנית בשדרן הגרמני. לציבור הגרמני, לתקשורת הגרמנית ולפוליטיקאים רבים בגרמניה, ברור לחלוטין שלמעשה מרקל הצליחה להפוך את גרמניה לשבוייה של ארדואן בשל משבר הפליטים, עד כדי כך שמרקל אינה מצליחה אפילו להגן על חופש-הביטוי בגרמניה. הרושם הכללי בציבור הגרמני לאור המקרה הנוכחי הוא, שארדואן "מאיים" וגרמניה "נכנעת" כמו תמיד - כפי שהיה לאורך כל השנה האחרונה.

האירוע השני, או למעשה המקרה השני, קשור לדרישה שעלתה בקרב אחדים מהפוליטיקאים הגרמנים לעגן באופן ברור בחוקה גרמנית את היותה של השפה הגרמנית כ"שפה הלאומית". דרישה כזו לא הייתה עולה על הדעת לפני שני עשורים, משום שאז היה ברור שהשפה הגרמנית היא אכן "השפה הלאומית" של גרמניה. אולם לאור ההתפתחויות החברתיות שהתחוללו בגרמניה בעשורים האחרונים בשל שקליטתם של מיליוני טורקים וערבים, רבים מהגרמנים רואים בעיניים-כלות איך השפה הטורקית והשפה הערבית משתלטות על המרחב הציבורי עד כדי כך שלעיתים עולה הדרישה להעניק להן מעמד שווה בדומה לשפה הגרמנית. בעיני רבים בגרמניה, האימפריאליזם המוסלמי נעשה גם דרך השפה המשתלטת על המרחב הציבורי כולו בשם "זכויות צודקות" לכאורה.

האירוע השלישי קשור לסקר שנערך לאחרונה בגרמניה שעסק בשאלה, האם פיגועי הטרור שהתבצעו לאחרונה ברחבי אירופה קשור או לא קשור לאסלאם. התברר, שכ-65 אחוזים מהמשיבים טענו שפיגועי הטרור קושרים באופן ישיר לאסלאם, ולא כפי שמרקל טענה פעמים רבות בעבר שלפיגועי הטרור הללו אין כל קשר ישיר לאסלאם. רק כ-25 אחוז מהמשיבים טענו שאין קשר. במילים אחרונות, אם אפשר להסתמך על הסקר הזה, הרי מתברר שמרבית הציבור הגרמני לא השתכנע מהתזה של אנגלה מרקל  - הן בנוגע לטרור האסלאמי והן בנוגע לקשר הגיוני בין בעיית הפליטים המוסלמים לבין הטרור האסלאמי ולרדיקליות האסלאמית המתפשטת ברחבי אירופה המערבית. כמעט בכל יום מתפרסם בגרמניה מספרם של אלה המוגדרים כ"מוסלמים רדיקליים באופן בולט" (סלפיסטים), העומד כיום על כ-9,000 מוסלמים הפועלים בגרמניה באורח-חופשי וללא כל פיקוח הולם מצד שלטונות הביטחון במדינה.

האירוע האחרון, קשור לבעיה חברתית-כלכלית המשותפת למרבית הגרמנים המבוגרים על רקע הבזבוז המשווע של ממשלת גרמניה המושקע כולו בפתרונה של בעיית הפליטים המוסלמים - שהיא, לדעתם, נוצרה כולה בידי מרקל במו ידיה. הבעיה קשורה למשבר הפנסיות של האזרחים הוותיקים בגרמניה, משום שאם תימשך השחיקה העמוקה של תשלומי הפנסיות, בתוך שנים ספורות בלבד, כ-50 אחוזים מהפנסיונרים בגרמניה יחיו מתחת לקו-העוני. הבעיה היא עמוקה יותר, משום שלפנסיונרים בגרמניה אין עוגן אמיתי המתבטא בצבירת נכסים (דירה) כפי שהמצב, למשל, שורר בישראל ובמדינות נוספות ברחבי-העולם. אין תימה איפה שפנסיונרים גרמנים רבים מעדיפים לנדוד למדינות באסיה, באפריקה ובדרום-אמריקה, שם הם יכולים לחיות ברווחה גדולה יותר מכספי הפנסיה הגרמנית. בעיני פוליטיקאים בכירים בגרמניה ובעיני ציבור הולך וגדל של גרמנים, זו בגידה של המדינה הגרמנית כלפי האזרחים הגרמנים שהשקיעו עשרות שנים מחייהם בעבודה מאומצת כדי להביא את גרמניה למה שהיא כיום מבחינה כלכלית. במרבית המדינות הדמוקרטיות, כולל בישראל, עולה הרעיון להגביל את השימוש ב"כסף מזומן" במטרה להגביל את היקפיה של "הכלכלה השחורה" ולהעמיק את היקפי גביית המסים מהארחים. ועם זאת, לאחרונה הועלתה טענה באחד מהעיתונים המובלים בגרמניה שאם הצעירים של היום - בני ה-35 - רוצים לחיות ברווחה כלכלית לאחר צאתם לפנסיה, עליהם לחסוך מתחת למזרון כסף רב במזומן משום ש"מזומן תמיד יהיה מצרך מבוקש למרות הדיגיטציה של הכלכלה המודרנית". במילים אחרונות, המדינה לא תדאג לכם, לפיכך עליכם לדאוג לעצמכם כבר מעכשיו. הרעיון הזה, למעשה מבטא את קריסתה של מדינת-הרווחה בשל הפקרות פיננסית של הממשלה הגרמנית שהעדיפה להשקיע את הכסף בעניינים "יוקרתיים" לכאורה. פוליטיקאים רבים בגרמניה טענו בחודש האחרון, שמשבר הפנסיות בגרמניה יהיה הנושא השני בחשיבותו לקראת הבחירות שיתקיימו בגרמניה בשנת 2017. בבחירות הקודמות של שנת 2013, הנושא הזה הועלה לדיון רציני בתקשורת הגרמנית, אך הנושא הושתק מייד לאחר מכן בשל השאיפות הגלובליות של מרקל עם הקמתה של הממשלה המורחבת.

בעיני הזרם השמרני בגרמניה, המקרים הללו, למעשה, מוכחים שהמדינה הגרמנית המודרנית והממשלה הגרמנית הנוכחית אינן מתפקדות כפי שמצופה מהן. על רקע זה, החלו להתפתח מגמות רדיקליות במחשבה המדינית הגרמנית באחדים ממכוני המחקר בגרמניה העוסקים במחקרים רב-תחומיים הנוגעים לגרמניה המודרנית. אחד ממכוני המחקר האלה נקרא "המכון למחקרי מדיניות ממשלתית" שנוסד בינואר 2002 בעיר לפייציג במזרח-גרמניה. למכון יש שלוחה בברלין, שם המכון עורך הרצאות וסדנאות העוסקות בהיסטוריה גרמנית. כמו כן, המכון מפרסם כתב-עת היוצא-לאור 6 פעמים בשנה. עד לתחילת שנת 2016, יצאו כ-70 כרכים העוסקים במגוון רחב מאוד של נושאים המעסיקים את הציבור הגרמני - החל מכישלונה של האינטגרציה בגרמניה ועד לכישלונה של מערכת-החינוך הגרמנית בעשורים האחרונים.

כמובן שלמכון יש אג'נדה מחקרית-פוליטית, המובהרת בשפה ברורה שיש בה כיוונים מודגשים לאן המכון חותר בביקורתו כלפי המדיניות הממשלתית של גרמניה המודרנית. לצורך הענקת משנה-תוקף לטענותיו של המכון כלפי המושג "מדינה" ומה היא מכילה, המכון גייס את משנתו של הפילוסוף הגרמני קרל שמיט (1985-1888) שהיה משפטן ותיאורטיקן של רפובליקת-ויימאר ושל המשטר הנאצי בשנותיו הראשונות. הנאצים ראו בו כלי היכול להעניק לגיטימציה משפטית-אינטלקטואלית לאידיאולוגיה של המשטר ולהכנתה של התשתית רעיונית לחיסולם המוחלט של יהודי אירופה. אין תימה איפה, שקרל שמיט טען כבר בשנות ה-30 של המאה הקודמת ש"יש לטהר את מערכת המשפט הגרמנית מהרוח היהודית" משום שהיא מחלישה את עוצמתה של המדינה הגרמנית בהתמודדות שלה עם אתגרים פנימיים וחיצוניים אקוטיים. לפיכך, לדעתו, מדינה הרואה את עצמה רק כ"מדינת חוק", אפשרת לגורמים עוינים להביא לידי חיסולה באמצעות "החוק". כתוצאה מכך, המשטר המועדף על קרל שמיט - כמשפטן - היה דיקטטורה שבה המערכת המשפטית, החברתית, הכלכלית והצבאית משועבדת באופן מוחלט ל"מדינה". הרעיונות של קרל שמיט לא נעלמו עם קריסתו של המשטר הנאצי בשנת 1945. בשל המורכבות הרעיונית של משנתו המשפטית-אידיאולוגית, אנשי שמאל ואנשי ימין בעולם-המערבי (גם בישראל) רתמו את רעיונותיו כדי להצדיק טענות אחדות הנוגעות לשאלות הקשורות ליחסים המורכבים בין אזרח למדינתו, או סוגיות הקשורות להכרזת מצב-חירום ולשאלה "מיהו בעצם הריבון". החלק הנאצי בעברו טושטש בידי "מוקירי זכרו" - לא רק בגרמניה אלה גם במדינות נוספות. רק על-פי אזכור שמו של קרל שמיט, אנחנו יכולים לשער על הכיוון אלו חותר המכון בחשיבה האינטלקטואלית העוסקת בהגדרתו של מושג "המדינה גרמנית המודרנית".

בהתאם לרעיונות האידיאולוגיים המנחים את האג'נדה הפוליטית של המכון, גובשו 5 תחומים עיקריים בהם עוסק המכון בביקורתו כלפי המדיניות הממשלתית של גרמניה בעשורים האחרונים. הגדרת "אזורי העבודה מחקריים" מצריכים גם את הגדרת הבעיה המחקרית. לפיכך, מעצם העלאתן של הסוגיות הללו, היא מאפשרת גם הצצה לאורח-החשיבה המוביל של המכון וגם לאפשרות הגלומה ביכולתו של המכון לשכנע ציבור רחב של גרמנים - משום שמרבית הטענות המועלות לדיון הן הגיוניות לחלוטין -  אם מנתקים אותן מהקשר הגרמני ומהקשר לפילוסוף קרל שמיט. אלה העקרונות המנחים של המכון במשפטים קצרים;

מדינה וחברה: המדינה תמשיך להתקיים גם לאורך כל המאה ה-21, משום שהיא הערובה היחידה לחוק ולסדר. אין מקום ליחס מועדף של מיעוטים על חשבון הכלל משום שבסופו של דבר הדרך הזו מובילה לסדר-יום ליבראלי שנועד להחליש את המדינה - ומכאן היא לא יכולה לשמש ערובה לחוק ולסדר כפי שמתבקש בעצם קיומה של המדינה.

זהות לאומית: ללא זהות לאומית לא יהיה עתיד עבור גרמניה. רעיון הרב-תרבותיות, של השמאל הגרמני, הוא למעשה התעללות פוליטית בגרמניה בשל העבר של גרמניה בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת.

הגירה וקליטה: מרבית המהגרים המגיעים לגרמניה מגיעים מרקע תרבותי ומנטאלי שונה לחלוטין. רבים מהם מגיעים עם חוסר-הערכה לקיומה של "המדינה". למהגרים יש סטנדרטים אתיים שונים בהשוואה לסטנדרטים של האזרחים הגרמנים. לפיכך, יש לאכוף את המערכת התרבותית הגרמנית על המהגרים המגיעים אליה.

חינוך: החינוך לאוטופיה חברתית בגרמניה נכשל לחלוטין. הדבר אינו נובע רק בשל רעיונות כושלים, אלא גם מניהול כושל שדרדר את מערכת החינוך הגרמנית למה שהיא כיום. לפיכך, דרושה בחירה קפדנית של התכנים הנלמדים וכן דרושה בחירה קפדנית של אלה הראויים ללמד בבתי-הספר ובאוניברסיטאות.

מלחמה ומשבר: המכון מתכנן לעסוק במחקרים הקשורים ל"מלחמה וסכסוכים", משום ש"לפציפיזם הכפוי של הממשלה" יש השלכות על הנפש הגרמנית כפי שיש השלכות על הנפש הגרמנית בשל מעורבותה הצבאית של גרמניה במשימות צבאיות בחו"ל. במילים אחרות, לדעת המכון, האופי של המלחמות והסכסוכים משתנה. לפיכך, מה הטעם לעסוק במשימות צבאיות בחו"ל, בשעה שלדעת המכון קיימת סכנה ממשית בבית פנימה.

הרעיונות האלה אינם בגדר חידוש במשנה-האידיאולוגית הגרמנית של השנים האחרונות. למעשה, הרעיונות הללו צוברים תאוצה במדינות מערביות נוספות כמו ארה"ב, בריטניה, שבדיה, פולין, צרפת, ספרד, יוון, איטליה, דנמרק ובמדינות נוספות. התהליך האידיאולוגי הזה נוצר בשל התחושה השוררת בקרב קהלים רחבים ש"המדינה הדמוקרטית המערבית" נמצאת במשבר מתמשך לנוכח שינויי העיתים, ומכאן דרוש שינוי מערכתי כולל על-מנת להתמודד עם האתגרים הפוליטיים החדשים של המאה הנוכחית. אלא, שהניסיון האירופאי למצוא מענה הולם למשטר הנראה לכאורה כושל, אינו מבשר טובות לנוכח העבר ההיסטורי של אירופה כולה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מגמות רדיקליות במחשבה המדינית הגרמנית", מגזין המזרח התיכון, 14 באפריל 2016.

טרור אסלאמי – המורשת של ברק אובמה – מרס 2016

מיד לאחר הפיגוע הקטלני שהיה בבריסל ב-22 במרס 2016, העולם כולו התגייס להביע תמיכה בבלגיה, בממשלה הבלגית ובעם הבלגי שספג זעזוע עמוק מאופיו של הפיגוע האסלאמי הרצחני ומהיקפו. למרות שהכתובת הייתה על הקיר מזה זמן רב, הביקורת שהוטחה ברשויות הבלגיות מפי גורמים בינלאומיים על הדרך החובבנית בה הם נוקטים, לא הייתה מוצדקת כלל, משום שבשעות קשות כאלה הדבר האחרון שראוי לעשות הוא להטיח אשמה - שרובה גם אינה נכונה. גורמים ישראלים שהטיחו ביקורת כלפי ההתנהלות הבלגית, לא יכלו להעניק תמיכה מפורשת ופומבית בפרשת החייל מחברון שהרג טרוריסט מוסלמי פצוע בשל החשש מחגורת-נפץ. מסתבר שהצביעות בנוגע לטרור האסלאמי שרויה גם במקומות בלתי-צפויים.

מאז סדרת הפיגועים שהיו בפריז בחודש נובמבר 2015 שבעקבותיה נרצחו 129 בני-אדם, הרשויות הבלגיות יחד עם עמיתיהם מצרפת שיתפו-פעולה באופן הדוק ביותר כדי לעלות על עקבותיהם של הטרוריסטים מוסלמים שביצעו את הטבח בצרפת. ואכן, בארבעת החודשים שעברו בין הפיגוע בצרפת לפיגוע בבריסל, התבצעו מאות מבצעים יזומים נגד חשודים בפעילות אסלאמית טרוריסטית בכל רחבי אירופה. כפי שהובן גם ממקורות ממשלתיים באירופה, מדינות זרות - קרובות ורחוקות - סייעו לאתר את הטרוריסטים המוסלמים, לפני הפיגוע בבריסל ובמיוחד לאחריו.

לפני הפיגוע הרצחני בבריסל, התבצע טבח קטלני בחוף-השנהב, ב-13 במרס 2016, בידי טרוריסטים מוסלמים המזוהים עם ארגון "אל-קאעידה" שתקפו 3 בתי-מלון בעיירת נופש בה מתארחים גם תיירים זרים. בפיגוע זה נרצחו 16 בני-אדם - ביניהם היו לפחות 4 תיירים זרים. לאחר הפיגוע בחוף-השנהב, התבצע פיגוע התאבדות בידי טרוריסט מוסלמי המזוהה עם ארגון "המדינה האסלאמית" שפעל ב-19 במרס 2016 באיסטנבול, בו נרצחו 3 אזרחים ישראלים ואזרח איראני אחד. ב-27 במרס 2016, נרצחו יותר 70 בני-אדם - רובם נוצרים שחגגו עם ילדיהם בפארק לרגל חג הפסחא - בידי טרוריסטים מוסלמים שפעלו בעיר לאהור שפקיסטן.

למרות האופי הזהה של ארבע ההתקפות הרצחניות הללו, היקף ההתייחסות הבינלאומית כלפי האירועים הקטלניים האלה הייתה שונה בתכלית. חוף-השנהב היא בסך הכל מדינה אפריקאית רחוקה, לפיכך האירוע הקטלני הזה נשכח במהרה לאחר יום או יומיים. באיסטנבול נרצחו "בסך-כל" ישראלים בפיגוע שהתבצע במדינה שהיא אסלאמית המונהגת בידי פוליטיקאים בעייתיים מאוד. זהותם של נרצחים הישראלים לא הוזכרה כלל במרבית ערוצי החדשות בטורקיה שרובם שרויים תחת משטר של טרור פוליטי מצד ארדואן וחבורתו האסלאמית השולטת בטורקיה. פקיסטן היא מדינה אסלאמית אלימה במיוחד, כך שהתגובות לאירוע לא חרגו מעבר להבעת גינוי רק בגלל שהטבח התבצע לאחר הפיגוע בבריסל.

הפיגוע בבריסל אכן תפס את מרבית הכותרות הראשיות ברחבי-העולם למשך ימים ארוכים. גם מנהיגים רבים ברחבי-העולם מיהרו לפרסם הצהרות בגנות האירוע הקטלני. ביטויים כמו "פיגוע בלב אירופה" או "פיגוע בבירה של אירופה" כיכבו במשך ימים ארוכים הן בתקשורת האירופאית והבינלאומית והן בהצהרותיהם של מנהיגים אירופאים מקומיים. מעבר להצהרות האלה, היה צריך לשים-לב לתופעה נוספת הקשורה לאירועי ההזדהות הספונטניים שנערכו בבריסל בשל הפיגוע האסלאמי הקטלני. בכל ההתכנסויות הספונטניות הללו, מרבית הדגלים הזרים שהונפו במקום, היו של מדינות מוסלמיות שלרבות מהן יש קשר ישיר והדוק לתופעת הטרור האסלאמי. אף מוסלמי לא הרגיש שלא-בנוח להניף דגל של מדינה אסלאמית למרות שהפיגוע הקטלני התבצע בשם המורשת האסלאמית המפוארת המתבטאת בעיקר ברעיונות של חיסול והשמדה של אלה שאינם מוסלמים ושל כאלה שאינם מקפדים על כללי "האסלאם הנכון".

הינה כי כן, האסלאם הצליח לעטות על פניו שתי מסכות החיות האחת עם השנייה בזהות מחולטת: דהיינו, המוסלמים מבצעים את מעשי הטרור המחרידים האלה בשל תחושות עזות של "מסכנות" ו"אומללות", והם גם הקורבנות, לכאורה, של הדימוי השכיח כלפיהם בשל מעשיהם המחפירים. וכך, יש הצדקה לבצע פיגוע קטלני ומקביל לכך גם להביע הזדהות מלאכותית עם הקורבנות. מהבחינה הזו אין שום הבדל מנטאלי בין ח"כ אחמד טיבי לבין מנהיג ארגון "המדינה האסלאמית" אבו בכר אל-בגדאדי, משום ששניהם שואבים את השראתם מאותם מקורות אסלאמיים קטלניים. כשבבית-הלבן יושב נשיא של מעצמה דמוקרטית שמסרב בכל-תוקף לבטא את המילים "טרור אסלאמי", אין תימה איפה שהמוסלמים חיים בשלום עם שתי המסכות האלה מבלי לבצע שינוי קרדינאלי בתפיסות הדתיות הגזעניות שלהם. זאת אולי המורשת האמיתית של ברק חוסין אובמה לאחר 8 שנות כהונה כנשיא ארה"ב.

בסיכומו של דבר, בחודש מרס 2016 נהרגו 10,705 בני-אדם; בחודש פברואר 2016 נהרגו 12,559 בני-אדם;  ובחודש ינואר 2016 נהרגו 12,161 בני-אדם; בשלושת החודשים הראשונים של שנת 2016, נהרגו 35,425 בני-אדם. לשם השוואה, לאורך כל שנת 2015 נהרגו 147,875 בני-אדם.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - מרס 2016

מדינה:	הרוגים:	הערות/פצועים:
עיראק:	4,193	2,500 פצועים
סוריה:	2,658	מתוכם, 841 אזרחים הרוגים
אפגניסטן:	906	2,000 פצועים
תימן:	648	3,000 פצועים
סומליה:	458	כולל חיילים מהאיחוד-האפריקאי
ניגריה - טרור אסלאמי:	395	2,000 פצועים
טורקיה - כורדים:	296	רבים מהם לוחמים כורדים
איראן - טורקיה:	1	אזרח איראני בפיגוע התאבדות
מצרים:	265	רבים מהם טרוריסטים
פקיסטן:	232	2,000 פצועים
סודאן:	78	400
טוניסיה:	75	200
בלגיה - טרור אסלאמי:	36	32 אזרחים + 3 טרוריסטים + טרוריסט נוסף שחוסל לפני ה-22/3
לוב:	26	--
אלג'יריה:	25	--
דרום-סודאן:	24	--
קמרון - טרור אסלאמי:	20	--
פיליפינים - טרור אסלאמי:	19	--
חוף-השנהב - טרור אסלאמי:	16	--
תאילנד - טרור אסלאמי:	16	--
לבנון:	13	--
ניז'ר - טרור אסלאמי:	10	--
הודו - קשמיר:	8	--
מאלי:	8	--
ירדן:	7	--
רוסיה - קווקז:	3	--
אינדונזיה:	2	--
טג'יקיסטן:	2	--
קניה - טרור אסלאמי:	1	--
סעודיה:	1	בתוך סעודיה בלבד
ישראל - הרשות הפלסטינית:	20	כולם טרוריסטים מוסלמים
ישראל - טרור:	--	--
ישראל עזה:	2	בעקבות פעולת תגמול ישראלית
ישראל - טורקיה:	3	אזרחים ישראלים
סומליה - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	150	--
תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	68	--
אפגניסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	19	בוודאות היו יותר
ארה"ב - עיראק:	1	חייל אמריקאי
סה"כ:	10,705 הרוגים	11,600 פצועים

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - המורשת של ברק אובמה - מרס 2016", מגזין המזרח התיכון, 7 באפריל 2016.