ב-11
פברואר 2016 נפתחה בגרמניה "ועידת מינכן לביטחון"
המתקיימת זו השנה ה-52. לכאורה, הוועידה הייתה צריכה ליצור דו-שיח ענייני בין כל
נציגי המדינות משום שהעיסוק בענייני ביטחון לאומי ובינלאומי, נוגע בנושאים הקשורים
בדיני נפשות מן המעלה הראשונה. לצד העיסוק האינטלקטואלי בנושאים המשיקים לאינטרסים
מקומיים, אזוריים ובינלאומיים, זוהי הזדמנות יוצאת-מהכלל לרבים מהנציגים לקיים
מפגשים בלתי-רשמיים על-מנת להעלות לדיון פומבי, או חשאי, סוגיות ביטחוניות המשותפות
למדינות רבות. בין אלפי האורחים שהגיעו לוועידה היו גם שר-הביטחון משה יעלון
וחברת-הכנסת ציפי לבני. את החשיבה המערכתית-האזורית של שר-הביטחון הישראלי, אין
צורך להציג משום שהמצב הביטחוני והאתגרים העומדים בפני ישראל בשנים האחרונות
והקרובות, די שקופים וברורים לקורא הישראלי הממוצע. במילים אחרות, אפשר לזהות
זהירות צבאית ומדינית הן בדרג המדיני והן בדרג הצבאי לנוכח שינויי העיתים
הקרדינאליים המתחוללים בזירה - החל מטורקיה, דרך איראן ועד לצפון-אפריקה. לעיתים,
הסטטוס-קוו מהווה בסיס יציב עליו אפשר "לנהל משברים"
אקוטיים, הן בזירה המקומית והן בזירה והבינלאומית, וזאת בשעה שלא מסתמן פתרון
אופטימאלי באופק שירצה את כל הצדדים. הסטטוס-קוו, ברוב המקרים אינו בהכרח עמידה
במקום בעלמא, אלא זו עמדה הננקטת במודע בידי כל הצדדים
כדי לא ליטול סיכונים מיותרים או פשרות שתועלתן מפוקפקת ביותר.
ימים
אחדים לאחר סיום הוועידה במינכן, ח"כ ציפי לבני הוזמנה לאולפן של הערוץ ה-1 כדי
לדון בקצרה על הנושאים החשובים שהועלו לדיון במהלך הכנס. בתחילת דבריה, ח"כ לבני
נשאלה בנוגע לאהוד אולמרט שהחל לרצות את עונשו בכלא מעשיהו ב-14 בפברואר 2016.
דבריה על אולמרט צוטטו באחדים מכלי-התקשורת בישראל, בעוד דבריה על ועידת מינכן זכו
להתעלמות כמעט מוחלטת. כמובן שיש לכך סיבה משום שצפי לבני בנתה לעצמה
קתדרלה ענקית של יהירות עצמית המנסה לכופף את המציאות
על-פי מתווה פוליטי מפוקפק למדי. הטון התוקפני וההחלטי, לעיתים, דווקא מרמז על דלות
הטיעון הפוליטי שהוצג במהלך הראיון שהיה בערוץ ה-1 ובראיונות קודמים שנערכו עמה
בשנים האחרונות. על-מנת להבהיר את הדברים באופן הולם יותר, ראוי להבהיר שהמאמר
הנוכחי אינו עוסק בח"כ ציפי לבני, אלא המטרה היא להציג את מערך
התודעה-העצמית-הכוזבת של השמאל הישראלי השרוי בתוך מבוך אידיאולוגי ללא-מוצא כבר
שנים רבות.
בראיון
המדובר, ציפי לבני שמה את הדגש על שני נושאים עיקריים: א) לדבריה, היא הוזמנה
להיפגש עם מנהיגים זרים בשל מעמדה המיוחד ובשל הקשרים
הענפים שהיא רקמה עמם לאורך השנים האחרונות. ב) לדבריה, בכל השיחות שהיא ערכה במהלך
הוועידה, הושם דגש על הוואקום המדיני השורר בסכסוך
הפלסטיני-ישראלי, העלול לדרבן גורמים בינלאומיים למלא את הוואקום הזה.
לכאורה,
אין כאן שום דבר חדש. אולם, הטון היהיר והאיום ההיסטרי שיצא מפיה, הפגינו בעליל
שהיא לוקחת את הסיכונים השוררים כרגע במזרח-התיכון בקלות-דעת בלתי-נסבלת. פעם נוספת
אנו נתקלים בפוליטיקאים ישראלים שיש להם סוג של "אובססיה
פלסטינית" גם אם המציאות הופכת
לתמרור-אזהרה אחד ענקי המתפרש מקצה המזרח-התיכון הערבי ועד לקצהו
המוסלמי. השמאל הישראלי אוהב להשתמש בביטוי "ואקום
המדיני", שהוא למעשה אחיו התאום של ה"אופק
המדיני" - אלה הם שני מושגים שאנו שומעים ללא הרף מאז הסכם אוסלו של
1993. כאשר השמאל הישראלי חותר לסוג של "פלקט פוליטי"
כדי למלא את החלל לכאורה, המחנה המתון והשמרני בישראל בעיקר מדבר על
"מהות". על-מנת להעניק לדברים הללו תוקף משמעותי יותר,
אפשר להסביר זאת באמצעות הנתון החשוב הבא: יותר מ-80 אחוזים מהישראלים מעוניינים
להגיע להסדר-מדיני סופי עם הרשות-הפלסטינית, אולם הציבור הזה מסרב להעניק תמיכה
גורפת לשמאל הישראלי בשל מה שנראה כ"הפקרות אידיאולוגית"
העלולה לסבך את המדינה בפשרות מדיניות שאין מהן חזרה. הדוגמא הבאה תבהיר גם את
עניין הביטחוני - שהפך לסוג של שרלטנות פוליטית נוספת בידי
מפלגת-העבודה.
בסוף
ינואר 2016, שוב עלו לכותרות הביטחוניות סוגיות הקשורות ל"איום המנהרות" מבית-היוצר
של ארגון חמאס על הישובים הישראלים בעוטף-עזה. בהצהרה שנאמרה במהלך סיור בעוטף-עזה
שנערך בסוף ינואר 2016, אמר ח"כ יצחק הרצוג ש"החמאס חופר מנהרות ואנחנו
צריכים לפוצץ אותן כמה יותר מהר. לא לחכות ולא להמתין. כאשר מצרים מסוגלת לפוצץ
מנהרות בצד שלה, ישראל מסוגלת לפוצץ מנהרות בצד שלה. למה ראש-הממשלה
ושר-הביטחון מחכים? צריך פעול מהר, בנחישות ולא לשגות באשליות ולהתעורר יום אחד
ולהבין שאולי טעינו בהערכת האיום". אמירה ההזויה הזו,
מצטרפת לאמירות הזויות נוספות של ח"כ יצחק "רמבו" הרצוג שנאמרו מאז התבוסה האחרונה
של מפלגת-העבודה בבחירות של חודש מרס 2015. כך למשל, ח"כ הרצוג הציע ברעש-גדול
בספטמבר 2015 לממשלת-ישראל לבצע מהלך גדול לקליטת פליטים
סורים בתחומי מדינת-ישראל. לאור מה שהוא יודע כיום על קליטת הפליטים הסורים ברחבי
אירופה ובעיקר בגרמניה, ספק רב אם הוא היה חוזר על הצהרתו הרשלנית. אולם אצל ח"כ
הרצוג, אין לדעת.
נחזור
לרגע קט לעניין "איום המנהרות": ח"כ הרצוג, כיו"ר
האופוזיציה, יודע היטב על המאמצים שמדינת-ישראל השקיעה ומשקיעה במטרה למצוא פתרון
יעיל נגד המנהרות הנחפרות בידי החמאס - החל ממעקב מודיעיני יומיומי ועד לפתרונות
טכניים הידועים עד כה בישראל וברחבי-העולם. ובכן, האם עולה בדעתו של ח"כ הרצוג
שמדינת-ישראל הייתה יודעת בוודאות על קיומה של מנהרה החוצה את הגבול לתחומי המדינה,
והיא לא הייתה פועלת בנחרצות גם אם הדבר היה מצריך פעילות צבאית אלימה?
אלא, שבדומה למקרים רבים אחרים, ח"כ הרצוג חושב שההצהרות השקריות הללו
מעניקות לו נקודות-זכות בדעת-הקהל הישראלית כאילו ממשלת-ישראל מפקירה במודע את
ביטחונם של תושבי עוטף-עזה. אם ח"כ הרצוג יודע בוודאות על קיומה של
מנהרה כזו ועל מיקומה המדויק, עדיף מאוד שיפנה עם פרטים מדויקים לגורמים ביטחוניים
מוסמכים - הם כבר ידעו מה לעשות עם המידע הזה.
אפילו
פיגועי-טרור קטלניים הפכו בידי ח"כ הרצוג לסוג של שרלטנות פוליטית המגובה בהצהרות
אומללות: ב-1 בינואר 2016, התבצע פיגוע קטלני בלב תל-אביב, ברחוב דיזנגוף, בו נהרגו
3 אזרחים ישראלים בידי טרוריסט מוסלמי תושב ערערה בעל אזרחות ישראלית. יום לאחר
מכן, ח"כ הרצוג הצהיר שוב את אחת מההצהרות האומללות שלו על רקע הפיגוע במילים האלה:
"נתניהו עייף, הוא גמר את הסוס". ובכן, איזה קשר יש בין
הפיגוע הקטלני בו נרצחו אזרחים ישראלים תמימים לבין ההבחנה הפסיכולוגית המטורללת של
הרצוג? לאלוהי מפלגת-העבודה הפתרונים. זו אותה מפלגה המכנה את עצמה "המחנה הציוני"
כסוג של מסך-עשן עבה שנועד להסתיר את "הואקום" הרעיוני
האמיתי השורר בשמאל הישראלי על חלקיו השונים. כך למשל, שלושה שבועות לאחר מכן, ח"כ
הרצוג טען ש"אין היתכנות להקמת מדינה פלסטינית כעת".
בפגישה שנערכה עם נשיא צרפת ב-22 בינואר 2016, הרצוג כבר היה יותר מפורש בנוגע
לעניין הפלסטיני באופן הזה: "הניסיון לחתור למדינה פלסטינית כעת לא
יחזיק מים. לא יכולה לקום עכשיו מדינה פלסטינית כי לפלסטינים אין כרגע הנהגה השולטת
בכל השטח ויכולה להוביל מהלך כזה". במילים אחרות, הרצוג התקרב עד
מאוד לעמדתו של נתניהו, אלא שהפתרון של הרצוג מסתכם בסוג של "נסיגה
חד-צדדית" ללא תמורה נאותה או בטחונות מופרשים מהצד הפלסטיני של
המשוואה. אפילו חבריו למפלגה יצאו בביקורת נוקבת כלפיו - לא בגלל התוכנית המדינית
שלו, אלא בשל מה שנראה כהבנה מסוימת ש"אין עם מי לדבר בצד
השני". אכן, אין עם מי לדבר בצד השני, אולם זה עדיין לא אומר שצריך
לחזור על אותה טעות שוב ושוב ולשלם על זה מחיר מופקע כל פעם מחדש.
למרות
הניסיון של ח"כ ציפי לבני להתמקד בעניין הפלסטיני במהלך הראיון שהיה עמה בערוץ ה-1,
ועידת מינכן של פברואר 2016 הייתה טרודה בעיקר בשדות-הקטל של
המזרח-התיכון הערבי ובמשבר הפליטים המאיים לשטוף את אירופה כולה. לצד
כל אלה, נערכו מפגשים ושיחות רשמיות ובלתי-רשמיות בנוגע לעשרות
סכסוכים הקיימים כיום ברחבי-העולם - החל מהסכסוך באוקראינה ומעורבותה
של רוסיה ועד לסכסוכים האסלאמיים המדממים בקשמיר ובדרום-הפיליפינים. כמובן שהמשבר
בסוריה ומעורבותה של רוסיה, היוו את גולת-הכותרת של הוועידה כולה בעיקר לאור הצהרתו
של ראש-ממשלת רוסיה, מדבדב, ש"כניסה קרקעית של כוחות אמריקאים או
ערביים לסוריה, תוביל למלחמת-עולם" (11 בפברואר 2016).
מסתבר
שיש כרגע, נכון לסוף חודש פברואר 2016, נושאים אקוטיים המעסיקים את הזירה
הבינלאומית המתמודדת עם סדרה שלמה של איומים שחלקם נראים כ"איום
קיומי". כך למשל, נציגים בכירים מאוד בנאט"ו הצהירו לאחרונה
שההתנהלות של רוסיה "מהווה איום ביטחוני על אירופה
כולה". זאת ועוד, בגרמניה הוקמה ועדת-בדיקה רשמית על-מנת לברר לעומק
האם רוסיה מנסה לערער את היציבות הפוליטית בגרמניה
באמצעות כלי-התקשורת הרוסית המיועדת לדוברי-הרוסית המתגוררים בגרמניה. לדברי
פוליטיקאים בכירים בגרמניה, המקבלים חיזוק מסוים משירותי-הביטחון המקומיים, לחשש
הזה יש אחיזה במציאות. הנושא הזה מוביל אותנו לעסוק בקצרה ביחסים בין ישראל לגרמניה
לאור פגישתם האחרונה של בנימין נתניהו ואנגלה מרקל.
ב-16
בפברואר 2016, נערכה פגישה רשמית בין שני המנהיגים. לדידה של מרקל זו
הייתה אחת מהפגישות הנעימות ביותר שהיא חוותה עם מנהיגים זרים בשנה
האחרונה - בעיקר מאז החלטתה האומללה, (מחודש ספטמבר 2015) לאפשר לפליטים
מהמזרח-התיכון להיכנס לגרמניה כמעט ללא מגבלה כלשהי. כיום, מרקל הייתה מוכנה לשלם
המון כדי לחזור לימים של תחילת 2015. הקריאות היומיומיות להתפטרותה של מרקל,
המגיעות גם מתוך החוג-הפוליטי הקרוב אליה, מעצימות את התחושה הזו כל יום מחדש.
אחדים מכלי-התקשורת בישראל ניסו לגמד את המפגש בין השני
המנהיגים בשל הטיה פוליטית ברורה וידועה לכול. מסתבר, שלא רק ח"כ הרצוג "מבין" את
נתניהו, אלא גם אנגלה מרקל - מתוך הבנת הקונסטלציה
המזרח-תיכונית - שהתקרבה לדעתו של בנימין נתניהו במהלך פגישתם. כך
למשל, בעניין הפלסטיני היא הגיבה באופן הבא: "צריך להתקדם לדו-קיום בשלום על בסיס
פתרון שתי המדינות. דיברנו היום על צעדים אפשריים בהקשר הזה. אין ספק
שלא זה הזמן לצעדים גדולים קדימה, אך אפשר לבצע שיפורים פה ושם.
וגרמניה תסייע בכך בדגש על פיתוח כלכלי של הפלסטינים".
בהשוואה
לשדות-הקטל של המזרח-התיכון הערבי, ברשות הפלסטינית מתקיימת אוטונומיה כמעט מלאה -
חוץ מנושאי ביטחון - וזאת, ללא מעורבותה הישירה של ישראל.
הרשות-הפלסטינית יכולה לעצב את חייהם של יותר מ-95 אחוזים מהאזרחים
המתגוררים בתחומי שליטתה. אלא, שיש כאן סוג מסוים של התלכדות רעיונית
בין הרשות-הפלסטינית לבין חברי הכנסת-הערבים
ולבין "נציגים" של השמאל הישראלי שאפשר להכריח את ישראל לבצע צעדים בניגוד גמור
לאינטרסים שלה, הן בעזרת הפחדות על מעורבות בינלאומית כפויה והן בעזרת טרור יומיומי
נגד אזרחים ישראלים. בעיני מרבית הציבור הישראלי - זה המעוניין בפתרון מדיני בדרכי
שלום - החפיפה האידיאולוגית הזו בין שלושת הגורמים האלה, מראה בעליל שסיכויו של
השמאל להנהיג אי-פעם את ישראל, אינם גדולים במיוחד, ובצדק.
==
מאת:
ד"ר יוחאי סלע, "התהליך המדיני - תרגילים פוליטיים ותודעה עצמית כוזבת", 25 בפברואר
2016.
