למנהיגים ולארגונים
מסוימים יש איזשהו תרגיל תקשורתי דרכו נבחנות התגובות הציבוריות לאירוע מסוים או
למהלך מסוים. קוראים לזה בפשטות "בלון ניסוי" שבאמצעותו אפשר להבין לאן בעצם
נושבת-הרוח ועל-פיה אפשר לתכנן את המהלכים הבאים - אם בכלל. לעיתים, בלון-ניסוי כזה
נועד ליצור סוג מסוים של אווירה ציבורית בנוגע לאירועים ולמצבים מגוונים באמצעות
"רעש תקשורתי" היכול לעצב, לשנות או לגבש את דעת-הקהל סביב נושא מוגדר כלשהו. המרחק
בין "בלון ניסוי" לסתם פרובוקציה-מילולית הוא קצר ביותר, בעיקר לנוכח ריבוי הערוצים
התקשורתיים הפועלים בכל רגע נתון והמתחרים זה בזה על תשומת-ליבו של האזרח הממוצע.
יתרה מזאת, המרחק בין פרובוקציה מילולית לבין הסתה לשמה, גם הוא מתקצר משום שהמלל
צריך להתעלות מעל לרעש-התקשורתי הרב המיוצר בכל ערוצי
התקשורת המוכרים לנו כיום - החל מהעיתונות הממסדית וכלה ברשתות-החברתיות שחלקן
בנויות על בסיס צר ומוגדר.
אין תימה איפה,
שלעיתים קרובות אנשי ציבור מועדים-בלשונם כפי שאירע לנשיא הישראלי הנוכחי שעסוק
כנראה בשיווק אגרסיבי של עצמו ולא בשיווקה של המדינה
אותה הוא אמור לייצג. אמירתו האומללה של הנשיא הישראלי לאחר הפיגוע שהיה בכפר דומא,
ב-31 ביולי 2015, שבאה לידי ביטוי במשפט "בני עמי בחרו בדרך הטרור
ואיבדו צלם אנוש", היוותה את שיא-השיאים של הסתה נגד תושבי המדינה
(מפי מנהיג לאומי) שנאמרה כנראה על בסיס גזעני. מקרה אחד, אחד בלבד, שהוא מקרה קשה
לכול-הדעות, שיחרר את חרצובות-לשונו של הנשיא הנוכחי של מדינת-ישראל
כסוג של אשמה קולקטיבית המבוססת על הקשרים היסטוריים
אנטישמיים המוכרים לנו היטב. אך מאידך, עשרות-אלפי מקרים של טרור
אסלאמי שגרמו למאות-אלפי הרוגים ברחבי-העולם רק בשנה האחרונה, דרבנו את הנשיא
הנוכחי של מדינת-ישראל להצהיר בביקורו בארה"ב שאסור לנו לגלוש
לאסלאמופוביה. במילים אחרות, יודופוביה - כן. אסלאמופוביה - לא. כאשר
דבריו, אמירותיו ומעשיו של הנשיא מעוררים ביקורת ציבורית, הוא מייד מתעטף בתדמית של
"הצדיק הנעלב" שלקח על עצמו לשמור על "חופש הביטוי בישראל" שהפך בתקופתו ל"חופש
השיסוי" המיועד לעבר כיוון אחד בלבד. הנשיא הנוכחי של מדינת-ישראל מסרב להבין שיש
לנו כאן גם "מלחמה על האמת" עם האויבים שלנו. לפיכך, כל
אמירה, ביטוי והתייחסויות הבאות מפיה של אישיות-בכירה יכולים לשרת את התעמולה
המופנית כלפינו. אם נפסיד את "המאבק על האמת", שום כוח
צבאי לא יעזור לנו בעתיד.
כבר ב-2010 הזהרתי
שהתעמולה הפלסטינית
השתלטה גם על חלקים בימין
הישראלי. הדברים נכתבו, בין היתר, גם בנוגע לדבריו של ראובן ריבלין שכיהן באותה עת
כיושב-ראש הכנסת שצוטטו בעיתון "הארץ". ריבלין, עד לכהונתו כנשיא, כנראה השתמש
בלוליינות אידיאולוגית כדי להגיע לתפקידים בכירים. ועם זאת הציבור הישראלי אנו צריך
ליפול בפח ולגלוש לעבר הסתה מילולית כפי שרבלין נהג עד כה. לתחושתו של
הציבור הישראלי שכרגע אין למדינת-ישראל נשיא מכהן. אלא, יש לנו "פלקט
פוליטי" המייצג לכול היותר את השמאל הקיצוני שמהווה לכול-היותר אחוזים בודדים בלבד
מכלל הציבור הישראלי. ללא ספק, תקופת נשיאותו של שמעון פרס נראית כרגע באור שונה
לחלוטין, גם משום שפרס לא היה יורד לתהומות של הסתה כלפי כלל הציבור היהודי וגם בשל
פעילותו הבינלאומית שהביאה את הבשורה הטכנולוגית המדהימה של מדינת-ישראל ושל תושביה
המסורים.
מסע ההפחדה של
גרמניה
כשמתנהל מפגש מדיני
בין נציגים ישראלים לנציגים גרמנים, בדרך כלל הישראלים מנסים ליצור אווירה נינוחה
ככול-האפשר תוך כדי הפגנת רגישות רבה לנוכח היחסים המיוחדים בין שתי המדינות. יש
כאן רצון ישראלי אמיתי לשפר ללא הרף את היחסים עם גרמניה, גם אם ידוע לנציגים
הישראלים מה גרמניה עושה מאחורי הקלעים בעניינים הקשורים לישראל. אלא, שהאווירה
הנינוחה הזו מתחלפת כאשר נציגים בכירים מגרמניה נפגשים את עיתונאים ישראלים - דרכם
הם יכולים להעביר מסר של אזהרה לכאורה. כך למשל, נציגים גרמנים טורחים לציין
ללא-הרף ש"גרמניה נותרה (או תהיה) הידידה האחרונה של ישראל
באירופה", וזאת לנוכח המבוי-הסתום המדיני השורר בין ישראל לבין
רשות-הפלסטינית. לכולם די ברור מה תפקידם של הפלסטינים במבוי-הסתום הזה, אך לכולם
די נוח להמשיך לחבוט בישראל כסוג של הרגל מגונה הנשען על משטמה היסטורית. לא רק
מדובר על גרמניה, אלא מדובר על מדינות נוספות ביבשת כדוגמת שבדיה הנשטפת תחת טרור
מקומי כלפי מהגרים מוסלמים, אך כמובן שבדיה עסוקה יותר ביצירת אווירה של הסתה כלפי
ישראל, יותר משהיא עסוקה בטיפול הולם בנוגע לתופעות החברתיות האלימות המאיימות
לפורר כליל את החברה המקומית.
ובכן, גרמניה היא לא
החברה היחידה של ישראל באירופה. במהלך העשור האחרון התפתחו קשרים מעולים עם מדינות
אירופאיות רבות על רקע זהות של אינטרסים כלכליים, טכנולוגיים ותרבותיים שיש להם
זיקה מעוטה לעניינים פוליטיים. כמובן שהנושא המדיני תמיד נמצא ברקע, אלא שהוא אינו
מהווה כלי דרכו אפשר לבצע מניפולציות רגשיות כלפי מדינת-ישראל וכלפי תושביה. יתרה
מזאת, במהלך השנים האחרונות, ישראל הצליחה לבסס קשרים ענפים עם מדינות רבות נוספות
ברחבי-העולם, וזאת כחלק מתפיסת-עולם מדינית-כלכלית המתבצעת לנוכח שינויי העיתים
בזירה הבינלאומית ובשל עלייתם של כוחות חדשים בזירה הכלכלית. אך אחד לא מכריח את
גרמניה להיות ידידה של ישראל. גם אין צורך לבצע מניפולציות רגשיות כלפי ישראל כדי
לטפח בקרבה תחושה יומיומית של "חרדת נטישה". אלא שבמקרה הזה, גרמניה
זקוקה לישראל יותר מאשר ישראל זקוקה לגרמניה. בעוד שהפוליטיקה
הגרמנית מנסה לטשטש את הקשר עם ישראל, גרמניה
טורחת להשביע ללא הרף את הפלצת הטורקית המונהגת
בימים אלה (של דצמבר 2015) בידי ארדואן שהחל בעוד מבצע צבאי מטורף שנועד לחסל את
המיעוט הכורדי המתגורר בטורקיה.
צינור גז לטורקיה?
טעות חמורה
באמצע חודש דצמבר
2015, ארדואן יצא בהצהרה ש"כל האזור ירוויח מנרמול היחסים בין ישראל
לטורקיה". כמובן, השאלה היא מה זה "נרמול היחסים" ועל איזה "אזור"
ארדואן מדבר? אלא, שכרגיל אצלנו, האמירה הכללית הזו תפסה את הכותרות הראשיות גם
לנוכח הידיעות על התגבשותו של הסכם פשרה בין ישראל לבין טורקיה על רקע "פרשת ספינת הטרור של
ארדואן" של חודש מאי 2010.
למרות שעדיין אין הסכם חתום בין טורקיה לישראל, מיהר יו"ר מפלגת העבודה, יצחק
הרצוג, להצהיר ש"את ההסכם הזה היה אפשר להשיג לפני שנתיים" למרות שאין
לו כל מושג על מה ההסכם מדבר. אולם, ככה זה במפלגת-העבודה: לא צריך
לדעת כלום, אלא רק לשחרר הצהרה שלילית כלשהי מתוך הרגל מגונה רק בשל היותו של
נתניהו ראש-ממשלת ישראל. ככה, בדרך זו, הצליח הרצוג להפוך את עצמו פעם נוספת
לליצן-החצר של הפוליטיקה הישראלית.
אם ישראל תצליח
למכור גז לטורקיה, אין ספק בכך שזה יהיה צעד מוברך מאוד. אולם, אם ישראל מתכוננת
להפוך את טורקיה לציר-מרכזי עליו יושתת ייצוא הגז
למדינות נוספות, זאת תהיה טעות חמורה ואף אולי בכייה לדורות, משום שטורקיה במהותה -
תחת משטרו של ארדואן - אינה מסוגלת לשנות את היחס כלפי ישראל. לעניין זה אין קשר
ישיר למעשיה של ישראל, אלא לשאיפות האימפריאליות של ארדואן הרואה את עצמו כנציג
האותנטי היחיד של העדה המוסלמית-הסונית במזרח-התיכון. זאת תפיסה אידיאולוגית-דתית
של ייעוד היסטורי המקדשת את האמצעים הברוטאליים כדי
להגיע למטרה הנכספת. ישראל, שוב, מתפקדת ככלי דרכו ארדואן רוצה להשפיע על האזור.
וזאת, לאחר שרוב הנכסים האסטרטגיים של טורקיה אבדו בחמש השנים האחרונות בעקבות
מדיניות-החוץ הברוטאלית של ארדואן ושל החבורה האידיאולוגית המקיפה אותו.
מהי טורקיה כיום
(דצמבר 2015) תחת משטרו של ארדואן? מאות עיתונאים נמצאים בכלא; קיימת שליטה כמעט
מוחלטת על כל כלי התקשורת הפועלים במדינה; בטורקיה קיימת צנזורה הדוקה על אתרי
אינטרנט ועל רשתות-חברתיות; טורקיה הצליחה להסתכסך עם כל שכנותיה; היא מנהלת רומן
הדוק עם מרבית ארגוני הטרור האסלאמיים הפועלים במזרח-התיכון; טורקיה מעודדת פגיעה
פיזית במיעוט הכורדי - גם כלפי אלה העוסקים בפעילות פוליטית ליבראלית; היא תוקפת את
הכורדים בצפון-עיראק ללא כל הפרעה או הסתייגות כלשהי מצד המדינות החברות בנאט"ו;
טורקיה עודדה את הפליטים הסורים לעבור ליוון ומשם לאירופה; בשל משבר הפליטים
באירופה שנוצר ברובו על-ידי טורקיה, היא הצליחה לסחוט את
אירופה - הן כספית והן מדינית; טורקיה עורכת בימים אלה מבצע צבאי
נוסף נגד הכורדים בדרום-מזרח טורקיה שבמהלכו נהרגו מאז ה-15 בדצמבר 2015 יותר מ-150
פעילים כורדים; עשרות יישובים כורדיים שרויים בעוצר הנמשך כבר חודשים ארוכים;
ומאות-אלפי כורדים למעשה חיים תחת משטר-צבאי אלים בהוראתו של ארדואן.
הצעדים הברוטאליים של טורקיה נעשים בחסות אמריקאית כשם
שמעשיהם המזעזעים של השיעים כלפי הסונים בעיראק נעשים בחסותה ובשתיקתה של ארה"ב.
ובכן, כאן נשאלת השאלה, מה יש לישראל לחפש בטורקיה? כלום, פשוט כלום.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע,
"מארדואן לראובן ריבלין - נשיאים ורוח, וגשם אין", מגזין המזרח
התיכון, 24 בדצמבר 2015.
