תקשורת פוליטית בישראל – הקשרים של השקרים

אם תשאלו את האזרח הישראלי הממוצע - נכון לחודש דצמבר 2015 - מה שמו של ראש המוסד החדש של מדינת-ישראל, סביר להניח שרוב הנשאלים ידעו לענות על השאלה. אולם, אם תשאלו שאלה נוספת כהמשך לסקר הדמיוני שלנו, מה שמו של השר להגנת-הסביבה הנוכחי של מדינת-ישראל, ספק רב אם מישהו מהנשאלים ידע לענות על השאלה הזו. ראוי לציין שהפסטיבל התקשורתי שהתנהל סביב בחירתו של ראש-המוסד החדש היה מעט מוגזם, גם לנוכח מאמרים מטורללים אחדים שניסו לרמוז כאילו "משפחת נתניהו" בחרה את המועמד הכי נוח לה. טיעונים מהסוג הזה, הם עוד נדבך במסכת הקשקושים המתפרסמים בתקשורת הישראלית כחלק מהטיה פוליטית שיש לה ריח תקשורתי רע מאוד הנובע בעיקר מתחרות עסקית בין שני עיתונים יומיים יריבים. בדרך הפתלתלה של הטלת רפש לצורך עניין עסקי-תחרותי, למעשה ניתזות טיפות רבות של רפש מצחין גם על גופים ומוסדות שאין להם שום קשר לתחרות התקשורתית הבזויה הזו.

בשל הצורך לספק כותרות מרעישות במטרה למשוך את תשומת-לבם של האזרחים, התקשורת הישראלית נעה מפסטיבל תקשורתי אחד למשנהו בתזזית בלתי-מרוסנת שאינה מאפשרת לנהל דיון מעמיק ואובייקטיבי ככול-האפשר על הנושאים העומדים על הפרק. אם כבר מתנהל דיון ציבורי כלשהו, הוא נוטה לגלוש בדרך-כלל להתלהמות כללית הסוחפת אחריה דיונים מתלהמים נוספים המבוססים בעיקר על נהמות-לב רגשניות הנשענות על הגזמות בלתי-מבוססות בעליל. כשיש צד אחד הנוטה להתלהם ולהגזים, הדבר סוחף בלית-ברירה את הצד שני לעסוק בהגזמות והתלהמות מילולית במטרה ליצור לכאורה "שיח שווה" בין הדעות המנוגדות. ובכן, מה יוצא מזה? כלום! והדוגמא הטובה ביותר לכך היא בעניין "מתווה-הגז" שהפך לפארסה אחת גדולה בשל הנטייה התקשורתית הישראלית לעסוק ביצירת אווירה של היסטריה כללית. סקר מעניין בנושא שנערך לאחרונה, העלה את הנתונים האלה - פחות או יותר.

בסקר טלפוני שנערך עבור אחד מערוצי החדשות בישראל נמסר שיותר מ-50 אחוזים מהמשיבים טענו ש"הם מתנגדים למתווה הגז הנוכחי". אך מאידך, כ-65 אחוזים מהמשיבים הודו ש"הם אינם מעורים כלל בפרטים של מתווה הגז הנוכחי". ובכן, כאן נשאלת השאלה, איך זה יכול להיות? ובכן, הדבר נובע בעיקר מההבדל הגדול בין "יצירת דימוי" כלשהו הנעשה בעזרת התקשורת לבין המציאות העובדתית. דהיינו, הבדל בין יצירת "אידיאליזציה" בלתי-רציונאלית בנוגע למתווה-הגז, לעומת מתווה-גז "אופטימאלי" הנשען על המצוי ולא רק על הרצוי הבלתי-מושג. אם בעניין כל-כך חשוב לכלכלה ולעתידה של המדינה, למרבית הישראלים יש דעה מגובשת המבוססת על מידע לקוי, איך אנחנו יכולים לבוא בטענות כלפי מדינות אחרות המחזיקות בדעות שליליות על ישראל המתבססות כולן על מידע לקוי מן היסוד? כאן בדיוק נכנס המימד התקשורתי היוצר סוג מסוים של אווירה ציבורית - הן כלפי נושאים מסוימים והן כלפי מוסדות, אישים או מדינות. לתקשורת, ולהיגררות הציבורית והפוליטית אחרי משחקי-הכותרות-המתלהמות, יש תפקיד מכריע גם ביצירת האווירה התרבותית של "השיח" המתנהל בנוגע למגוון עצום של נושאים ועניינים - כמו למשל, על איכות חייו של האזרח הישראלי הממוצע. ובכן, בכל זאת, השאלה היא, מה שמו של השר להגנת-הסביבה הנוכחי של ישראל? פעם כינו את הכהונה הזו "השר לאיכות-הסביבה". היום כבר לא מדברים על איכות, אלא על הגנה בלבד.

נכון, ביטחון הוא דבר חשוב מאוד. בעיקר כאשר מדובר על מדינת-ישראל הנמצאת בסביבה גיאוגרפית אלימה ומדממת, וזאת ללא שום קשר להיותה של ישראל מדינה-ריבונית עם זהות לאומית מוגדרת. מרכבי העוצמה הביטחון של מדינות ריבוניות אינם קשורים רק למרכיב חד-ממדי המתבטא בגודלו ויכולותיו של הצבא - על חייליו ומפקדיו. כך למשל, לסביבה מטופחת בה מתגורר האזרח הממוצע ולנגישות למרכזי כלכלה ותרבות, יש השפעה ישירה על כל אחד ואחת מאיתנו - לעיתים הרבה יותר מאשר מצב ביטחוני מתוח כפי שהדבר מתרחש בישראל חדשות לבקרים. במילים אחרות, איכות-הסביבה - בשל היותה מורכבת ממגוון גדול של נושאים - מהווה נדבך חשוב מאוד במרכיבי העוצמה של המדינה ושל אזרחיה. אלא, שבמסגרת ההתלהמות הכללית שסחפה את הציבור הישראלי בנוגע ל"מתווה הגז", גם השר להגנת-הסביבה של ישראל נסחף במלל מתלהם שסיפק כותרת רגעית בתקשורת - בה הוזכר שמו של השר המדובר. אולם, 5 דקות לאחר מכן, התקשורת כבר עסקה במתלהם אחר.

קל מאוד להיסחף לעבר פופוליזם זול, אך קשה הרבה יותר ליצור סטנדרטים איכותיים בנוגע לסביבה המיידית בה אנו מתגוררים. כך למשל, איך הרחוב הישראלי צריך להיראות; מהי סביבה ראויה למגורי אדם; מהו קיום בכבוד; מהי האחריות האישית של האזרח בנוגע לסגנון חייו; מהי תחבורה ציבורית מתפקדת; מה זו אסתטיקה אורבאנית ואיך היא צריכה להיראות; וכמובן, איך אנחנו צריכים לתמוך באוכלוסיות נזקקות. כדי לטפל בעניינים האלה, ובנושאים רבים נוספים, אנחנו צריכhם דו-שיח של קונצנזוס דרכו יהיה אפשר להגיע למצב אופטימאלי, וזאת ללא הפיכתם של היעדים האלה לסוג של אידיאליזציה דמיונית בלתי-מושגת ולמצע נוסף עליו מניחים את הטיעונים לקראת בנייתה של קתדרלה מתלהמת נוספת המבוססת של הטיה פוליטית מהסוג הידוע. כשכבר עולה נושא חברתי חשוב לדיון ציבורי ולדיון תקשורתי, הוא מייד הופך לסוג של מקפצה לניגוח על-פי הגישה הפוליטית של העוסקים בנושא. מילים כמו "פריפריה", "אמהות חד-הוריות" ו"שכבות מוחלשות" נזרקות לחלל-האוויר כעניין של הרגל: "פריפריה" בישראל יכולה להיות כל דבר ובכל מקום. "אמהות חד-הוריות" הן אמהות לילדים שנולדו מרוח-הקודש. ו"שכבות מחולשות" הן שכבות פסיביות שמישהו החליט להחליש אותן מתוך כוונת זדון. אפילו אלה המגדירות את עצמן "נשים פמיניסטיות", התאהבו בביטוי "אישה מוחלשת", אולם בכך הן מעצימות את התפיסה-החברתית-פוליטית שהאישה היא תמיד קורבן פסיבי של הנסיבות.

כמו כל שנה, גם השנה (2015) התפרסם דו"ח העוני בישראל. כמובן, בדומה לשנים עברו, הכותרות יעסקו בדו"ח הזה לכול היותר במשך יממה אחת או שתיים. הדו"ח הזה מצליח להוציא הרבה קיטור תקשורתי בעזרתם של כמה מומחים לענייני עוני. כמובן, שסף ההתלהמות עולה ככול שהדובר נמצא בשוליים של הפוליטיקה הלאומית. ועם זאת, דיון רציני בנוגע לשאלה "מהו עוני בישראל של 2015", אינו עולה על הפרק משום שדיון כזה עלול למוטט את מסכת השקרים שנתפרו היטב בתקשורת הישראלית בנוגע לנושאים חברתיים ופוליטיים הנוגעים לכולנו. פעם אחר פעם, עולה מהדו"חות - שהתפרסמו בשנים האחרונות - שהעוני בישראל מרוכז בעיקר אצל ערבים וחרדים. על-פי הדו"ח שהתפרסם בדצמבר 2015, מתברר שכ-52 אחוזים מהאוכלוסייה החרדית וכ-52 אחוזים מהאוכלוסייה הערבית מוגדרים "עניים". בקרב האוכלוסייה היהודית "הרגילה", שיעור העוני הוא קצת יותר מ-13 אחוזים.

ובכן, בישראל מתחולל פלא-כלכלי ייחודי במינו בעולם: מחיר ממוצע לדירה בישראל חצה את ה-1,500,000 ₪ (שהם כ-400,000 דולר). מסתבר, ששתי האוכלוסיות האלה - החרדית והערבית -  מצליחות לרכוש דירה בשיעורים גבוהים יותר מהמגזר היהודי-הכללי, לחתן את ילדיהם, ואף לרכוש דירה נוספת לכל אחד מהילדים שנישאו. שימו-לב לנתון הבא: העיר בני-ברק נחשבת לעיר הכי ענייה בישראל על-פי רמת ההכנסות המתקבלות מעבודה המדווחת כדין. אך ראו איזה פלא, יותר מ-75 אחוזים מתושבי העיר מתגוררים בדירה בבעלותם.

על-מנת להתמודד עם שיעורי העוני בישראל, דוברים פוליטיים מקצועיים טענו ש"חייבים" להגדיל שיעור הקצבאות. ובכן, על-פי הנתונים האלה, מי שצריך לקבל את הקצבאות הם אלה שאינם מוגדרים "עניים" על-פי הדו"ח השנתי של הביטוח-הלאומי המתפרסם שנה אחר שנה - אך נשכח לאחר יום או יומיים. כשאין דיון רציני, מעמיק וענייני, אנחנו שוב נמצא את עצמנו עם סבב נוסף של בכי ונהי על-פי מתווה פוליטי ברור וידוע לכול בעזרתה של התקשורת השטחית שלנו.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים", מגזין המזרח התיכון, 10 בדצמבר 2015.