בנימין נתניהו מול אובמה – אנגלה מרקל מול ארדואן

ראשית, כמה מילים על המפגש שהיה ב-9 בנובמבר 2015 בין ראש-ממשלת ישראל בנימין נתניהו לבין הנשיא האמריקאי ברק חוסיין אובמה: בכל פעם שהשניים נפגשים, התמונה הנשקפת מבעד למסכי הטלוויזיה אינה מצליחה להסתיר את ההבדל הגדול והבלתי-נתפס בין שני המנהיגים. מצד אחד, נתניהו נראה כמו מנהיג בינלאומי המייצג אומה הבוטחת בעצמה, ומאידך אובמה נראה ונשמע כמו מנהיג פוליטי זוטר המנסה להתגבר על הססנותו בעזרת ביטויים עם מבנה חשיבה פילוסופי שלא קשור באופן ממשי למציאות. איכשהו, נתניהו מצליח לגנוב את ההצגה כמעט בכל מפגש הנערך עם מנהיגים זרים. ואולי, כאן בעצם טמונה הבעיה המרכזית בתפיסה הכללית - התקשורתית -  המלווה את נתניהו בשנים האחרונות, וזאת ללא שום קשר לדעותיו הפוליטיות ולאופן בו מגשים נתניהו את האידיאולוגיה שלו.

אם אנחנו מדברים על המימד התקשורתי, סביר להניח שיש כאן גם מימד פסיכולוגי הקשור לליווי התקשורתי הנעשה בישראל לאור המפגש המתוקשר בין השנים. סביר להניח שגם "מיטב הפרשנים" הישראלים מבחינים בהבדל הגדול בין שני האישים הללו, בעיקר לאור הציפיות הגדולות שהיו מאובמה בחודשים הראשונים לכהונתו. לפיכך, רבים מהם מרגישים צורך נפשי עז לפאר ולהלל כל אמירה שטותית של אובמה, ובמקביל לכך, ליצור דימוי תקשורתי שלילי לבנימין נתניהו - הגולש לעיתים קרובות ליצירת פנטזיות תקשורתיות המשוללות כל יסוד עובדתי. אם אנחנו סוקרים את המאמרים שהתפרסמו בתקשורת הישראלית לאורך 7 השנים האחרונות, ניתן לזהות מאמץ עליון להפוך את יחסי ישראל-ארה"ב לזירה של עימות אלים ומתמשך כמעט בכל נושא שעלה על הפרק במהלך השנים שעברו מאז שאובמה תפס את מקומו בבית-הלבן בינואר 2009.

לאובמה נותרה עוד שנה אחת בבית-הלבן, אולם חלקים רבים בתקשורת הישראלית עדיין מייחלים לאיזה תכתיב אמריקאי נוקשה כלפי ישראל במטרה להגיע לאיזה הסדר מדיני כלשהו עם הרשות-הפלסטינית רק כדי להצדיק עמדה פוליטית מסוימת. לאורך כל השנים האחרונות יכולנו למצוא בתקשורת הישראלית ביטויים אלימים כמו "מכה", "סטירה", "בעיטה" ו"מהלומה" כאשר מישהו בממשל האמריקאי ביטא איזושהי ביקורת כלפי המדיניות הישראלית. הכל תמיד היה מלווה בכותרות צעקניות שביטאו סוג מסוים של משאלת-לב אלימה - יותר מאשר ביסוס על הנחות מציאותיות הקשורות ליחסים בין ארה"ב לישראל. האופי האלים של הביטויים האלה, והאופי האלים של הסיקור התקשורתי, העלה את החשש שהשמאל הישראלי רוצה להגיע להסדר מהיר עם הפלסטינים כדי שתהיה לו עילה מוסרית להיפרע מהם בהזדמנות הראשונה - אם וכאשר יפרוץ עימות בין הישות הפלסטינית העצמאית לבין מדינת-ישראל. סוג כזה של שיח-אלים היה גם לפני היציאה מרצועת-עזה בעת שנשמעה טענה שלישראל תהיה עילה מוסרית "לחסל", להרוס" ו"להשמיד" את הרצועה, אם זו תפתח בעימות מזוין נגד ישראל.

הרבה דברים השתנו במזרח-התיכון במהלך כהונתו הארוכה של אובמה. רובם השתנו לרעה. רבים מהשינויים הפכו לקטסטרופה אנושית בלתי-נסבלת שיש בה קווים דומים לאירועים הקטסטרופליים שהתרחשו במהלך מלחמת-העולם השנייה. "תרבות המוות" הפכה לשיח-התרבותי העיקרי של המזרח-התיכון. "התרבות" הזו, הגיעה גם לאירופה במהלך השנה האחרונה בשל קריסתן של מרבית המדינות המוסלמיות במזרח-התיכון. במילים אחרות, מפרספקטיבה של 7 שנים, ההבחנות האזוריות של בנימין נתניהו התגלו כמוצדקות לחלוטין, בעוד שההבחנות האזוריות של אובמה התגלו כשגויות מן היסוד. לאור מה שמתחולל באירופה בחודשים האחרונים בכל מה שנוגע לזרם הפליטים הנוהר אליה מהמזרח-התיכון ומאפריקה, מדינת-ישראל נראית כאי של שפיות לא רק בהשוואה למזרח-התיכון, אלא גם בהשוואה למה שמתחולל באירופה.

הפרשנים הישראלים ציפו לעימות כלשהו במפגש בין אובמה לנתניהו שהתקיים ב-9 בנובמבר 2015. אחדים מכלי-התקשורת הישראלים יצרו מצע-נוח לעימות כזה בעזרת פרסום פרשות מביכות, לכאורה, כמו במקרה של ד"ר רן ברץ שהתמנה לתפקיד ראש-מערך ההסברה הלאומי של ישראל. זו הייתה שאיפה ילדותית מאוד לחשוב שהמינוי הזה יהיה חלק מרשימת הנושאים עליהם ידברו אובמה ונתניהו. זו הייתה גישה מטורללת מאוד לחשוב שמינוי של אדם אחד יעמוד במרכז השיחות בשעה שהמזרח-התיכון כולו נמצא בסבך של בעיות כמו מהאיום האסלאמי, הטרור האסלאמי, מעורבותה של איראן, קריסתן של המדינות הערביות ומעורבותה של רוסיה במדינה הסורית המתפוררת.

כאשר הפגישה בין השניים עברה בהצלחה, מיהרו הפרשנים הישראלים להצהיר ש"אובמה משאיר את העבודה השחורה לקרי". דהיינו, שוב משאלות-הלב שיחקו תפקיד מכריע בדיווח התקשורתי שלא היה לא שום בסיס עובדתי. מסתבר, שרבים מאמצעי-התקשורת בישראל (ערוץ 2, ידיעות-אחרונות ועיתון הארץ) אינם מבינים את הפוליטיקה האמריקאית. יתרה מזאת, הם אינם מבינים את המזרח-התיכון, והם בוודאי אינם מבינים את הזירה-הבינלאומית על כל הניואנסים שבה, משום שהכול מוסבר דרך הפריזמה הפוליטית שיש לה הטיה אידיאולוגית ברורה וגלויה לעין. רק למען הרקורד, גם הפגישה המדינית עם ג'ון קרי עבר בהצלחה.

למזלה הגדול של ישראל, לנתניהו אין נטייה ליטול סיכונים מותרים בתחום המדיני או הביטחוני. הרפתקנות - מדינית או ביטחונית - היא לא תחום עיסוק רצוי למדינאי המנהל מדינה הנמצאת בצומת של אין-ספור אינטרסים מנוגדים שבה כל מדינה באזור נמצאת בעימות מלחמתי אלים - פנימי או חיצוני. במילים אחרות, מה שרואים מכאן, לא רואים בארה"ב המוגנת כולה בין שני אוקיאנוסים גדולים.

אנגלה מרקל - החברה החדשה של ארדואן

ב-18 באוקטובר 2015, קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל מיהרה להגיע לביקור רשמי בטורקיה מתוך ידיעה ברורה שהביקור יזכה לביקורת כלשהי לאור העובדה שבחירות חדשות אמורות להתקיים בטורקיה ב-1 בנובמבר 2015. ובכן, מה בעצם גרם למרקל למהר ולהגיע לטורקיה כדי להיפגש עם ארדואן? מדוע מרקל טרחה להגיע למדינה הנמצאת במערכת בחירות אלימה עם סבב נוסף של מתקפות טרור יומיומיות - הן מצד המחתרת הכורדית (ה-PKK) והן מצד טרוריסטים מוסלמים המזוהים עם ארגון "המדינה האסלאמית"?

אנגלה מרקל, הבינה באיחור רב שמדיניות "הדלת הפתוחה" בנוגע לקליטת הפליטים הסורים תופסת תאוצה שלילית החורגת הרבה מעבר לציפיותיה ולציפיותיהם של הפוליטיקאים הגרמנים ושל מרבית הציבור הגרמני. בתחילת 2015, הממשלה הגרמנית העריכה שבמהלך השנה ייקלטו לא יותר מ-400,000 פליטים, וזאת לעומת כ-250,000 פליטים שהגיעו לגרמניה בשנת 2014. כמובן שהמספרים לשנת 2014 היו גבוהים יותר משום שלא נערכה קליטה מסודרת של כל אלה שהגיעו לגרמניה באופן עצמאי וללא התערבותן של הרשויות המוסמכות בגרמניה.

לקראת סוף שנת 2015, הערכות בגרמניה מדברות על יותר ממיליון פליטים -  ויש גורמי הערכה נוספים המדברים על כ-1,5 מיליון פליטים שיגיעו לגרמניה עד לתחילת 2016. המספרים האלה מעוררים דאגה עמוקה בגרמניה משום שעל כל פליט שהצליח להגיע לגרמניה, ישנם לפחות 4 בני-משפחה הממתינים לקראת קליטתם בגרמניה במסגרת "איחוד משפחות". על-פי הערכות נוספות שהתפרסמו לאחרונה, העלות הכוללת לשנת 2016 של קליטת כמיליון פליטים בלבד עלולה להגיע ל-21 מיליארד אירו לפחות.

מעבר למעמסה הכלכלית, זרם הפליטים המגיע לגרמניה מעורר מתחים חברתיים ופוליטיים עצומים: הימין פורח בחודשים האחרונים; האסלאם הרדיקלי פורח בגרמניה בעוצמות מעוררות דאגה; המתח בין הפוליטיקאים גובר מיום ליום; וכ-50 אחוזים מהגרמנים חוששים משינויים רדיקליים באופייה הלאומי והתרבותי של גרמניה. החשש הזה מתבטא גם בגילויי אלימות קשים יומיומיים הן כלפי הפליטים עצמם והן כלפי המעונות והמרכזים בהם נקלים הפליטים. מעבר לכל זה, בעקבות המדיניות של מרקל, מדינות אירופה החלו להסתכסך בינן לבין עצמן על רקע ההגירה הגוברת לאירופה.

מרקל הבינה שהמפתח לעצירת זרם הפליטים נמצא בטורקיה. לפיכך, במהלך הפגישה עם ארדואן היא הגישה לו הצעה מרחיקת-לכת בתמורה לשיתוף-הפעולה של טורקיה: 1) שלושה מיליארד אירו סיוע כספי. 2) ביטול הוויזה לאזרחים טורקים בכניסה לשטחי האיחוד. 3) קידום השיחות להצטרפותה של טורקיה ל"איחוד האירופאי". אנגלה מרקל הבינה שארדואן יסכים לקלוט את הפליטים שנדחו על-ידי גרמניה או נדחו על-ידי "האיחוד האירופאי". למעשה, גרמניה הציעה שוחד לארדואן כדי להציל את גרמניה מפני המדיניות ההגירה הרשלנית של מרקל. אלא, שלארדואן יש תוכניות אחרות שאינן בהכרח משתלבות היטב עם המדיניות הגרמנית או עם זו האירופאית. לאחר הפגישה בין מרקל לארדואן, מישהו בתקשורת הגרמנית תיאר את ארדואן כ"אגוז קשה". ובכן, על זה נאמר, ברוכים הבאים לבזאר מזרח-התיכוני.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "בנימין נתניהו מול אובמה - אנגלה מרקל מול ארדואן ", מגזין המזרח התיכון, 12 בנובמבר 2015.