אנגלה מרקל – בין משבר הפליטים לאיומי הטרור האסלאמי

לקראת סוף חודש נובמבר 2015, הטמפרטורות ברוב חלקיה של גרמניה ירדו מתחת למינוס 10 מעלות. במקומות אחדים בדרום-גרמניה נמדדו טמפרטורות של מינוס 12 - לילה אחרי לילה. למי שאינו מורגל בסוג כזה של קור מקפיא, התחושה הגופנית היא של הלם פיזי גדול מאוד שמשתק לעיתים את המחשבה ההגיונית. זהו, פחות או יותר, התיאור המדויק בו ניתן לתאר את האווירה בגרמניה של חודש נובמבר 2015, וזאת לאחר האופוריה הקצרה בעקבות החלטתה של אנגלה מרקל, בחודש ספטמבר 2015, לקלוט פליטים ללא הגבלה ובניגוד גמור לעצותיהם של חבריה הקרובים. האווירה בגרמניה של נובמבר 2015 עומדת בניגוד גמור לציפיותיה של אנגלה מרקל - המציינת בחודש זה 10 שנים לכהונתה כקנצלרית גרמניה - כהונה שהחלה ב-22 בנובמבר 2005.

ב-10 השנים האחרונות, מרקל הצליחה להצעיד את גרמניה לעבר סוג מסוים של יציבות פוליטית וכלכלית שהשפיעה מאוד על מעמדה הבינלאומי של גרמניה - הן בזירה האירופאית והן בזירה העולמית. פעמים אחדות מרקל ציינה שהקווים-העיקריים המנחים אותה, מאז שהיא נכנסה לתפקידה, אלה הם הזיכרונות המרים של שנות ה-90 בה גרמניה נחשבה "לאדם החולה של אירופה". אף אחד בגרמניה לא רוצה לחזור לאותם ימים של משבר כלכלי עמוק שנבע, בין היתר, מתהליך ארוך ומתיש להביא לאיחוד אופטימאלי בין גרמניה-המזרחית לגרמניה-המערבית. למעשה, זהו תהליך שעדיין לא הסתיים.

שיא האופוריה הגרמנית היה עם זכייתה של נבחרת הכדורגל הגרמנית ב"מונדיאל" של 2014. ההצלחה הספורטיבית הייתה המשך ישיר לאופוריה של שנת 2006 בה גרמניה-המאוחדת זכתה לארח בפעם הראשונה את המונדיאל בו היא זכתה במקום השלישי אחרי צרפת ואיטליה. בשנה זו - 2006 - גרמניה יכלה להציג כלפי העולם-כולו את פניה החדשות. הדגל הגרמני הוצג, אולי בפעם הראשונה, בגאווה בלתי-מוסתרת ללא כל חשש מתווית של לאומנות ישנה ומסוכנת. רבים בגרמניה ומחוצה לה רואים בשנת 2006 את נקודת-המפנה בהתייחסות העולמית כלפי גרמניה ובהתייחסות של הגרמנים כלפי עצמם וכלפי הסמלים המייצגים את המדינה הגרמנית.

ZDF - Islam - Effects on Germany

במהלך השנים האחרונות, קצב ההגירה לגרמניה הלך וגבר, עד שהוא הגיע לשיא של 20 שנה בשנת 2014. גורמים מחקריים בגרמניה טענו שהשיא נשבר כבר בשנת 2013. על-פי הערכות אחדות, גרמניה קלטה באותה שנה יותר מ-430,000 מהגרים - כך על-פי נתונים שנמסרו על-ידי אוניברסיטת הומבלדט בברלין. על-רקע הדימוי החדש של גרמניה ועל רקע קליטתם המסיבית של מהגרים ופליטים, גרמניה החלה לחשוב על עצמה כ"מדינת הגירה", כדוגמת קנדה, ועל היווצרותו של "הגרמני החדש" לאור השינויים הדמוגרפיים שהתחוללו בשנים האחרונות.

אולם, כמו כל דבר בגרמניה, הכל עטוף במילים נכונות ויפות ובשילוב של אסתטיקה-בירוקרטית שנועדו בראש-ובראשונה לחפות על הכשלים, על המחדלים ועל השחיתויות הרבות המלוות תהליכים חברתיים וכלכליים במדינה זו. בקצה התהליך, כאשר האמת המרה נחשפת, תמיד - אבל תמיד - כולם "מופתעים" וכולם ממהרים לחבוש מסכה-של-הפתעה חלק ממשחקי-ההסוואה התרבותיים שהקוד שלהם ידוע וצפוי-מראש. גם התקשורת הגרמנית מרגישה שהיא חלק מהממסד הפוליטי, ולכן היא נוטה לתפקד כסוג של תחפושת שנועדה לשרת את התדמית של גרמניה שהושגה בעמל-רב לאורך כל העשורים האחרונים. כך למשל, בשפה התקשורתית הגרמנית קיים משפט-מפתח החוזר על עצמו אין-ספור פעמים במילים האלה: "הרקע למעשה אינו ברור". זה יכול להיות קשור לאונס, להטרדות מיניות, להתעללויות, לרצח של ילדים בידי הוריהם, לרצח בין זוגות נשואים, להתקפות נגד זרים, לכישלונות ולמחדלים או אפילו לפעילות טרור של קבוצה אחת כלפי חברתה. באמצעות המשפט הזה, אפשר להתחמק מדיון רציני בנוגע לבעיות הבוערות של גרמניה, עד להפתעה התורנית הבאה ש"נפלה כרעם ביום בהיר", כמובן. כך למשל, כולם מופתעים מפרשת ההתרסקות המכוונת של המטוס הגרמני - על 150 נוסעיו במרס 2015 בהרי-האלפים; כולם מופתעים מפרשת השוחד שהתגלתה לאחרונה בנוגע לאירוח המונדיאל של 2006 בגרמניה; וכולם מופתעים מפרשת זיופי רמות-הפליטה במכוניות זידל של חברת פולקסווגן. אלא, שמאחורי "ההפתעה" הזו, ישנם אלפי בני-אדם השותפים לתרמית, אולם אף אחד מהם לא פצה את הפה לאורך שנים ארוכות, ארוכות מאוד.

כשהתפוצצה "פרשת פולקסווגן" זה היה שיא של חדשות רעות שנחתו על הציבור הגרמני ועל המערכת הפוליטית הגרמנית כולה לאורך כל שנת 2015. כדי להפגין את מורת-הרוח הציבורית בגרמניה לנוכח השערורייה החדשה, לפתע הופיעו ברשתות החברתיות תמונות של פינוקיו (עם האף האורך) שמתחתיהן היה כתוב - Made of Germany. זה היה ביטוי הולם לנעשה בגרמניה, לא רק בהקשר לפולקסווגן, אלא גם בהקשרים רחבים הרבה יותר. כחלק מניסיון הפוליטי למזער נזקים, אנגלה מרקל יצאה בהצהרה פומבית ש"המותג גרמניה חזק יותר מהמותג פולקסווגן". זה היה ניסיון נוסף, די פתטי, להתחמק מדיון מעמיק על הפרשה הזו המהווה חלק מהתרבות העסקית של גרמניה לאורך עשרות השנים האחרונות.

ככול ש"פרשת פולקסווגן" הסתבכה לאורך כל חודש ספטמבר 2015, כך מרקל נצמדה למדיניותה בנוגע לקליטתם של הפליטים שבאה לידי ביטוי בהצהרה שניתנה בתחילת ספטמבר 2015: דהיינו, "הזכות למקלט מדיני אינה תלויה בכמות". האומנם, כך הוא הדבר? כרגיל בגרמניה, יש מרחק רב בין הכוונות וההצהרות בתחילתו של כל תהליך לבין כוונותיהם והצהרותיהם של הגורמים הממשלתיים כאשר מתבררים המימדים האמיתיים של האתגר. בתקשורת הגרמנית נרמז שאנגלה מרקל הפכה לאובססיבית בנושא הפליטים. היו גם כאלה שטענו בזמנו שמרקל שואפת לזכות בפרס-נובל לשלום לשנת 2015 כרקורד הולם ל-10 שנות כהונתה כקנצלרית גרמניה.

אם מרקל הייתה זוכה בפרס-נובל לשלום בהכרזה שנמסרה ב-9 באוקטובר 2015, כל גרמניה הייתה מריעה לה - גם אלה שהיו ממתנגדיה הקשים ביותר בשאלת ההגירה לגרמניה. אולם לאור האכזבה, דומה היה שהרוח מהמפרשים של מרקל יצאה בקול דממה דקה - תלוי בעיני המתבונן. ימים אחדים לאחר מכן, גם הטון של מרקל השתנה: לפתע היא החלה לדבר על "פיתרון אירופאי לבעיית הפליטים", על "מכסות הגירה", על "ביקורת בגבולות", על "שהות זמנית של שנה לפליטים", על "מגבלות בנוגע לאיחוד-משפחות", על "תפקידה של טורקיה ביצירתה של בעיה זו" ועל "פיתרון בינלאומי כפוי למשבר האקוטי בסוריה".  לגרמניה יש כישרון-מולד-היסטורי שבאמצעותו היא מצליחה, פעם אחר פעם, להפוך בעיה מקומית הנובעת משיקול-דעת לקוי, לבעיה בינלאומית הדורשת את התערבותן של מדינות נוספות. במסגרת הזו, אנגלה מרקל ערכה ביקור בהול בטורקיה של ארדואן, ב-18 באוקטובר 2015,  עם הצעה כספית מרחיקת-לכת כדי לעצור את שיטפון המהגרים המגיעים לגרמניה. יכול להיות שהפתרון הכספי, (שוחד בעיני התקשורת האירופאית), אולי היה עוצר במידת-מה את זרם המהגרים, אלא ששרשרת הפיגועים הרצחניים שהיו בפריס ב-13 בנובמבר 2015 הפכו את הנושא כולו לבעייתי שבעתיים.

לאורך כל החודשים האחרונים של שנת 2015, נמסרו אזהרות רבות הנוגע לחדירתם של פעילי טרור אסלאמיים מארגונים שונים השוטפים את אירופה יחד עם זרם הפליטים המגיע אליה. במשך על השנה אחרונה נמסר אין-סופר פעמים על התגברותו של הזרם האסלאמי הרדיקלי בגרמניה לצד התגברותם האלימה של ארגוני ימין קיצוני המתנגדים למדיניות ההגירה של מרקל. כדי להבין את גודלה של בעיה זו ואת גודלו של האתגר העומד בפני אירופה, אפשר לציין ש-5 מדינות בלבד מתוך 28 מדינות המרכיבות את האיחוד-האירופאי טורחות להעביר מידע עדכני ממדינה אחת לרעותה. זאת עוד, בגרמניה קיימים כ-40 גופי-מודיעין שלא טורחים לשתף-פעולה ביניהם על בסיס יומיומי קבוע וידוע. כך למשל, בשנים 2006-2004 הוקמה יחידה מיוחדת לטיפול ב"איומי האסלאם הרדיקלי" - אולם, ככול היודע, העיסוק העיקרי של יחידה זו היה מוגבל לחיפוש מידע דיגיטלי ולא בהפעלת סוכנים כחלק משלים למידע שנאסף. דווקא לאחר הפיגוע הרצחני שהיה בפריז, אחד מראשי המודיעין בגרמניה טרח לתאר את הטרוריסטים שהצליחו לחדור לגרמניה במהלך מנוסתם כ"עושי צרות". זאת כל התורה הגרמנית על רגל אחת. הסכנה היא, שבסופו של דבר, ההפתעה הגרמנית עלולה להיות גדולה יותר מההפתעה הצרפתית של ה-13 בנובמבר 2015.

כמה פליטים בסופו של דבר יגיעו לגרמניה במהלך 2015? אף אחד בגרמניה לא יודע באופן מדויק. מאז תחילת השנה נזרקו לחלל-האוויר-הגרמני מספרים הנעים מ-500,000 ועד ל-1.5 מיליון בני-אדם. גורמים אחדים בגרמניה מציינים שמידי יום נכנסים לגרמניה כ-10,000 פליטים. גורמים אחרים, מציינים שלא יותר מ-7,000 פליטים נכנסים לגרמניה מידי יום. אך, כעת צריך לשים-לב לתסבוכת הבאה הנוחתת על גרמניה: ראשי-המדינות בגרמניה (המורכבת מ-16 מדינות פדראליות) מסרו שכל אחת מהן רוצה לקלוט 12,000 פליטים בלבד כל שנה - כולל אלה שייקלטו במסגרת "איחוד-משפחות". ההצהרה הזו למעשה מבטאת באופן-גורף את חוסר-האמון המוחלט בנוגע למדיניותה של מרקל ובעיקר בנוגע לשיקול-דעתה בנושא זה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אנגלה מרקל - בין משבר הפליטים לאיומי הטרור האסלאמי", מגזין המזרח התיכון, 26 בנובמבר 2015.

אירופה הפסידה במלחמה עוד לפני שהיא החלה

מאז ה-10 באוקטובר 2015 ועד ל-13 בנובמבר 2015, היו 4 פיגועי-טרור קטלניים מאוד שהתבצעו בידי טרוריסטים מוסלמים מארגון "המדינה האסלאמית": 1) בפיגוע בטורקיה - בו נהרגו לפחות 107 בני-אדם. 2) בפיגוע במטוס הרוסי -  בו נהרגו 224 בני-אדם בחצי-האי סיני. 3) בפיגוע בלבנון - בו נהרגו 44 בני-אדם ברובע השיעי של ביירות. 4) בפיגוע בפריז - בו נהרגו לפחות 132 בני-אדם. אנחנו מדברים על יותר מ-500 בני-אדם שנרצחו במהלך חודש אחד בלבד בסדרה של פיגועים קטלניים המראים בעליל על חשיבה אסטרטגית כוללת של ארגון "המדינה האסלאמית" - הנחשב ממילא לאחד מהארגונים האסלאמיים הרצחניים ביותר בתקופה הנוכחית. למרות כמות ההרוגים הגבוה, המספר הזה עדיין יכול להיחשב כ"טיפה" בים-הזוועות מבית-היוצר של האסלאם ברחבי המזרח-התיכון -  וזאת, רק בהשוואה למה שהתחולל במרחב הערבי כולו בשנה האחרונה. ביום אחד בלבד, נהרגים ברחבי העולם-המוסלמי בין 300 ל-500 בני-אדם בשם האסלאם ולמען האסלאם. ב-40 השנים האחרונות, נטבחו מיליוני מוסלמים בידי מוסלמים שפעלו למען "סוג" מסוים של מוסלמים. המימד המשותף לכלל המוסלמים - הן הרוצחים והן הנרצחים - מבוסס על ראיית-עולם אבסולוטית בו הדת שולטת בכל, בכוח, בפחד, בכפיה, באונס ובהטלת-מורא. רק ב-5 השנים האחרונות (2015-2011), נהרגו במרחב-האסלאמי כ-500,000 בני-אדם; עשרות מיליוני בני-אדם הפכו לפליטים; מספר עצום של נשים נאנסו; ערים רבות הוחרבו לחלוטין ומדינות קרסו או הפכו לצל-חיוור של שלטון ריבוני.

אם עד לפני עשורים אחדים, העולם הליבראלי חווה את ירידת כוחה של הדת למרכיב פולחני אישי בלבד, הרי מאז המהפכה האסלאמית באיראן בשנת 1979 אנו עדים להפיכתו של האסלאם לכלי אימפריאליסטי-קולוניאליסטי בדומה למה שהתרחש במאות ראשונות של האסלאם ובדומה לנצרות הקלאסית עד למאה ה-19. הטפה בשם עליונות דתית מביאה-בחובה גם הטפה לעליונות גזעית עד כדי שימוש באמצעים טכניים במטרה לחסל ישויות שאינן תואמות את הדגם הנאצל. מהבחינה הזו, אין הרבה הבדל בין התרבות הדתית הערבית-המוסלמית לבין התרבות הדתית הנוצרית-האירופאית. אי-אפשר להבין את האידיאולוגיה הנאצית ללא שורשיה הרעיוניים הנטועים היטב באידיאולוגיה הנוצרית כלפי היהודים לאורך כ-1,800 שנה. מפרספקטיבה היסטורית, לאירופה ולמדינות הערביות יש הרבה מן המשותף: הם רואים ביהודים ובישראל סוג של מסך-עשן המכסה את פגמיהם הרבים. האובססיה האירופאית בנוגע לישראל והאובססיה הערבית בנוגע לישראל, נועדו בראש ובראשונה כדי להסתיר את הפגמים הרבים של שתי החברות האלה - בעיקר ובמיוחד לאורך כל העשורים האחרונים.

צרפת היא בסך-הכל מדינה שוביניסטית ומיליטריסטית בסגנון האירופאי הישן נושן. כל זה נעטף במילים גבוהות של "חירות", "שוויון" ו"ואחווה". אולם, ההמנון הצרפתי חושף את התרבות האלימה המלווה את צרפת מאז שזו נחשבה למדינה מלוכנית לפני מאות שנים. ההמנון הצרפתי נכתב כבר בשנת 1792, אך הוא אומץ במלואו כ"המנון הלאומי" רק לאחר סיום מלחמת-העולם השנייה. באחד מהבתים בהמנון כתוב כך: "אל הנשק, אזרחים", "היערכו בגדודים", "צעד, צעד". "ירווה דם טמא את תלמינו". דם, גבריות, רצח וגסיסה מלווים את שאר הבתים בהמנון - מתחילתו ועד לסופו. ההמנון הצרפתי נשמע כמו קריאת קרב אסלאמית טיפוסית ולא כהמנון היאה למדינה שוחרת שלום כפי שצרפת מדמה את עצמה. אכן, אדמת צרפת רוויה בדם. אולם גם אדמת אפריקה רוויה בדם וגם אדמת אסיה רוויה בדם שנשפך לשווא בשם היוהרה האימפריאלית הצרפתית. צרפת, בדומה לאסלאם הנוכחי, עסקה באותם ימים אימפריאליים ב"פרויקט מיסיון", דהיינו בהנחלת התרבות הצרפתית ל"ברברים" בקולוניות שמעבר-לים. גם כיום, לצרפת נותרו שאריות אימפריאליות בדמותן של "קולניות מעבר-לים" בדרום-אמריקה ובאוקיאנוס השקט. המרד האלים האחרון נגד השלטון הצרפתי היה בניו-קלדוניה בשנת 1988. והינה, בעקבות הפיגועים בפריז, שוב השיח-הפוליטי בצרפת הפך ל"שיח של מלחמה אלים" נגד אויב חיצוני לכאורה. אולם, האם באמת צריך לחפש את ההתלהבות הצבאית-הפטריוטית בסוריה ובעיראק? דהיינו, "מעבר-לים"?

אומרים ש"הכתובת הייתה על הקיר" בנוגע לשרשרת הפיגועים בפריז. אומרים ש"בני הדור השני והשלישי של המהגרים נחשבים לקיצוניים יותר מהוריהם". ובכן, כמה זמן הכתובת הזאת הייתה על הקיר? בשבדיה, בצרפת, בגרמניה ומדינות אירופאיות נוספות קיימת רגולציה קפדנית מאוד על התקשורת. בדרך-כלל קיים תכתיב פוליטי לא רק בתחומים הקשורים לתקשורת עצמה, אלא גם בעניינים ביטחוניים. לפיכך, סיקור פתוח וחופשי על האיום האסלאמי-הרדיקלי הקיים בתוך החברה האירופאית נחשב למוקצה מחמת-מיאוס רק בשל שיקולים פוליטיים. לפיכך, קיימת התעלמות כמעט מוחלטת מסימנים לרדיקליזציה של הציבור המוסלמי באירופה - אלא אם קיימת הוכחה מוחשית וידיעה ברורה על כוונה לבצע פעולת-טרור. זאת ועוד, ההסבר על קיצוניותו של בני דור השני והשלישי של המהגרים באירופה מוסבר בדרך-כלל בשל דחייה והתעלמות של החברה האירופאית מהקבוצות הללו. אולם, למעשה, השורשים לקיצוניות הזאת נטועה היטב עוד בבתיהם, עוד מינקותם. במטרה להבין טוב יותר את הנקודה הזו, אפשר לעשות השוואה קלה בין הקהילה היהודית בעולם לבין הקהילות המוסלמיות המתגוררות במדינות הלא-מוסלמיות: לאורך מאות שנים של נוכחות יהודית ברחבי-העולם, קהילות יהודיות חיברו תפילה מיוחדת לשלום הממשלה או לשלום המדינה בה הם חיו. אפילו בברית-המועצות חוברה תפילה מיוחדת כזו שהייתה שרירה וקיימת עד לסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת. במילים אחרות, היהודים ביקשו להשתלב בזרם המרכזי במדינה בה הם חיו - ללא כוונת כפיה, ללא אלימות, ללא הטפה לאלימות ובוודאי הם לא חינכו את ילדיהם לעליונות תרבותית, אידיאולוגית או גזעית כערך עליון המכתיב את התנהגות הפרטית והקהילתית במרחב הציבורי בו הם חיו. ולמרות זאת, הסבל שהיה מנת-חלקם לאורך מאות שנים הוא בלתי-ניתן לתיאור - גם בצרפת הנאורה לכאורה. הינה כי כן, את הקיצוניות הטרוריסטית של בני הדור השני והשלישי של בני-המהגרים צריך לחפש בבית, עמוק פנימה, ולא בשל גורמים חיצוניים הקשורים לחברה האירופאית בלבד.

ברחבי האינטרנט וברשתות החברתיות מופיעים אלפי סרטונים שהועלו בידי ארגונים אסלאמיים בהם נראים אירופאים שהחליטו להתאסלם. מדובר על סתם אנשים ברחוב, במהלך כנסים המוניים, במסגדים ובמשרדיהם של אנשי-דת מוסלמים. לעיתים נדמה ששיטפון של התאסלמות פוקד את החברה האירופאית כולה. כך למשל, בגרמניה, מספר המתאסלמים בה עולה משנה לשנה. על-פי הערכות מודיעיניות מבוססות, בגרמניה נמצאים כ-43,000 סלפיסטים - נכון לחודש נובמבר 2015. מאידך, גם אם התופעה קטנה יחסית, לארגונים האסלאמיים יש אינטרס מובהק להציף את הרשתות החברתיות בסרטונים שכאלה כדי ליצור סוג מסוים של לחץ ציבורי כדי לדרבן את "הכופרים" להצטרף לזרם הסוחף הזה. זהו למעשה "פרויקט מיסיון" בנוסח אסלאמי הממומן בעזרת מדינות-המפרץ העשירות - ובהסכמה שבשתיקה של מרבית המדינות באירופה המערבית.

כרגיל באירופה, יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה: גבולות פרוצים; מעבר חופשי; בדיקות שטחיות של מעבר סחורות ואנשים; וכך היבשה הפכה לכר פורה מאוד של ארגונים קרימינאליים היכולים לספק כל מוצר הנדרש על-ידי הצרכן הסופי - החל מסיגריות זולות וכלה במטול אר.פי.ג'י. אחד מהדברים המעניינים בקריאת מאמרים בתקשורת האירופאית אינה נוגעת רק למאמרים עצמם, אלא לתגובות של הקוראים למאמרים הללו. לעיתים, בתוך התגובות האלה מתפרסם מידע החושף דברים נוספים שהמגיבים לא התכוונו להם מלכתחילה. וכך עולה תמונה מודיעינית מעניינית על אזורים שונים ברחבי אירופה, כמו למשל: בנוגע להשגת נשק, על ארגוני מאפיה, על נתיבי ההברחות, על שיעורי האונס, על אלימות של מהגרים, על אלימות כלפי מהגרים, על אלימות של מוסלמים, על אלימות כלפי מוסלמים, על אזורים מסוכנים ברחבי היבשת ועוד ועוד. בהכללה גסה אפשר לציין שרבים מהמגיבים הביעו חרדה מסוימת בנוגע לשינויים הדמוגרפיים והתרבותיים המתחוללים באירופה, אולם החרדה הזו לא הצליחה לחדור לדרג הפוליטי הבכיר ברוב המדינות האירופאיות. הבעיה, אם כן, היא בתוך הבית עצמו ולא רק בסוריה, בעיראק, בלוב, בניגריה, במאלי, בלבנון, ברצועת-עזה, באפגניסטן, בפקיסטן ובמדינות נוספות.

בשנת 2014, צרפת ייצאה נשק בסכום של כמעט 5 מיליארד דולר, והיא נחשבת ליצואנית הנשק השלישית בגודלה בעולם אחרי ארה"ב ורוסיה. אם נחבר את הסכומים של יצוא הנשק לשנת 2014 של צרפת, בריטניה, גרמניה, איטליה, ספרד ושבדיה, נגיע לסכום מדהים של כמעט 16 מיליארד דולר. כשמדברים על "הצביעות האירופאית הידועה" צריך גם להתייחס לנתון הבא: אף אחת מהמדינות האלה לא דרבנה את המדינות הערביות לפתור את בעיית המים המעיקה (והיא מעיקה מאוד) בעזרת הקמת מתקני-התפלה גדולים - בדומה למה שקיים בישראל - במקום לעסוק ביבוא אובססיבי של נשק לשם התקפה ולא רק לשם הגנה. מאידך, המדינות האירופאיות - רובן ככולן - בשם התקינות-הפוליטית הפקירו את החברה המוסלמית כולה לידיהם הבוחשות של מדינות-המפרץ שהשקיעו סכומים עצומים בבניית אלפי מסגדים ובהטפה אסלאמית מקיפה ורדיקלית שהחלה לפני כ-40 שנים בערך. על-פי התחושות המובעות - בביטחון רב - אצל חסדי האסלאם הרדיקלי באירופה, הם הגיעו למסה-קריטית וכי אירופה הנוצרית, למעשה, מנהלת קרב-מאסף מולם. במילים אחרות, לתחושתם, אירופה כבר הפסידה במלחמה עוד לפני שזו החלה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אירופה הפסידה במלחמה עוד לפני שהיא החלה", מגזין המזרח התיכון, 19 בנובמבר 2015.

The Palestinian Nationality as a Colonialist Movement of the Arab League

The word Palestine has no meaning in the Arabic language, neither do the words Jordan and Lebanon - all are taken from the Hebrew language. The word Jordan describes the descending river water from north towards the Dead Sea; the word Lebanon describes the typical white color of the region during winter months; and Palestine is a word originated in the geographical phrase Pleshet relating to the southern coastal plane of Israel, that was invaded by nations of the sea when they entered Israel about 3,000 years ago. (In the Septuagint, translation of the Bible into Greek from the second century BC, the Palestinian people were called foreigners - "alofili" in Greek).

During the Bar-Kokheva insurrection (132-135 AC), the Romans coerced the land with new names in order to eliminate the Hebrew identity from the land of Israel. That is how the name Palestine was introduced as a Greco-Roman term for describing Israel, the aim was also to validate a new administrative distribution in a land that was managed in the following way: Palestine Prima (the first) which included the Judea and Samaria regions, the coastal plane, the Jordan Valley and the Jewish Trans-Jordan; Palestine Secunda (the second) included the Galilee, the Golan and the northern valleys; Palestine Tertia (the third) included the Negev and the southern region of the Trans-Jordan. The city of Jerusalem became Aelia Capitolina in Roman terminology. This division went on after the land of Israel was conquered by the Arabs in the 7th century as well. The Arabs, like the Romans, didn't understand the exact meaning of the term Palestine, which indicates infiltration and invasion into a country that belongs to another nation. When the Arabs adopted the name Palestine they actually commemorated their being invaders and foreigners on this land.

When the British promoted the signing of the Faisal-Weizmann Agreement after World War I (1919) the Arabs did not accept the term Palestine, for this term was identified with the Jews and with the Holly Land alone. Therefore they forcefully demanded that Israel will be defined as 'Southern Syria' with Damascus as its capital. Furthermore, on July 24th 1922, the League of Nations made a decision regarding the Jewish direct identification with the term Palestine, stating: "in favor of the establishment in Palestine of a national home for the Jewish people...recognition has thereby been given to the historical connection of the Jewish people with Palestine and to the grounds for reconstituting their national home in that country". It took the Israeli Arabs many years to get accustomed to the new term that was 'Arabized' during the past few years, especially after 1967. However, the Jewish population did not accept the name that was foreign to the Jewish culture and history as well, which is why the leaders of the population asked to name the land 'Palestine, Land of Israel'.

Arabs who live in Israel and have profound historical awareness are not completely comfortable with the terms Palestinian or Arab, for both these terms represent foreign entities that are not related to Israel's history. Which is why you can find strange arguments by Arabs who claim that they are the historical descendants of the Canaanite (genetically as well) and this claim enables them a spiral detour around logical and historical problems regarding these strange names that many Arabs boast with these days without too much thought.

The word 'Falastin', as it is often written in Hebrew is actually Arabization of the word 'Palestine' (Arab speakers have difficulty pronouncing the letter "P"). Arabs who live in Israel, or those who know Hebrew, prefer the transcription Falastin or Falastini to the words Palestine or Palestinian because it covers up the true origin of the word signifying invasion and infiltration that commemorate their being foreign conquerors on Israeli land. However, even the use of the word Falastin or Falastini doesn't dim the sense of foreignness and discomfort that prevails amongst the Israeli Arabs and that is because there was never a Falastini country and there was never a Falastini Nation with a significant geographical and cultural identity.

Throughout the 18th and 19th centuries, the policy of the Ottoman authorities that governed the land of Israel was a policy of population dispersal in order to strengthen their authority and also to create more income by taxing. To that end the ottomans engaged in moving Kurdish, Caucasian and Bosnian populations into the Land of Israel, as well as Bedouin tribesmen who lived to the east of the Jordan River and who were loyal to the Ottoman authority. Muhammad Ali, the Egyptian leader at the beginning of the 19th century, acted in a similar fashion when he forced many Egyptian fellahs to move into the boundaries of the land of Israel, in order to strengthen his authority in front of the Ottoman Empire. According to the names of the clans that invaded Israel in the past 150 years, it is possible to know their origin, for example El-Misri (from Egypt) and El-Horani (from Syria), and clans that arrived from Sudan and Algeria as well. And so, with the British occupation over the land of Israel, a mixture of nationalities, ethnic groups and religions with no common grounds was found and the Jewish population alone saw itself grounded well in the place in light of its history and the Jewish national commitment to the Land of Israel.

When the Jewish national ambition started to form into an organized national-political movement, Hajj Amin Al Husseini (an enthusiastic adherent of Nazism in the 40's) who was Jerusalem's Mufti during the period of the British Mandate, bothered to form the Supreme Arab Board. But he did not bother to form the Supreme Falastini Board. Similarly, even on UN Resolution 181 of November 1947 it was written that a 'Jewish State' and an 'Arab State' should be established in the territory of the land of Israel. However, nowhere was it written that a Falastini State or a Palestinian State should be established. After the Israeli War of Independence, the Jordan State ruled over the areas of Judea and Samaria, and Egypt ruled over the Gaza Strip. From 1949 to 1967 none of these two states bothered to form any trace of Palestinian independence in these regions as they are demanding today. In 1964 the Arab countries bothered to form the Palestine Liberation Organization (PLO) as part of their over-all Arab endeavor to fight the State of Israel, and by that the Arab League has in fact an all Arab colonialist movement under the mask of a National movement.

The Israeli Media Between Palestinian and Falastin

Yediot Aharonot Newspaper uses the term Falastini. Haaretz Newspaper was no longer comfortable using the term Israeli Arabs and started to use in some articles the phrase Israeli Falastini. In spite of the fact that there is no such thing as Falastini, and there never was. But this phrase probably serves political agendas as part of the stated ideology that views Falastini as a nationality and Israelism as some sort of citizenship only. If it is so, it is always possible to throw in the face of whoever claims that he is Falastini that the term also utters foreigners that invaded the Land of Israel.

Notice the linguistic proximity between the word Falashim, a label that was given to the Ethiopian Jews, and the word Plishtim. Both utter a description of foreign and immigrant groups.

This long opening was only meant to tie all the knots together, for underneath the stated policy regarding the peace process between Israel and the Palestinian Authority hides a complete system of a political and ideological culture that refers to the establishment of the Palestine Liberation Organization in 1964. As of late, difficulties in the negotiation between Israel and the Palestinian Authority became apparent - with the negligent assistance of the present American government and its delegates to the area as well. On April 26th 2010 a senior agent from the Arab league claimed that "the foreign ministers of the Arab League will reject the offers that the Americans presented to the leader of the Palestinian Authority, Mahmoud Abbas". By that, in a political and ideological steam, the Arab delegate has proved that the Palestinian Authority is a false political tool which is only meant to promote the colonialist aspirations of the Arab Nationality in Israel. We are once again back to square one with the establishment of the Palestine Liberation Organization of 1964. The Falastini split resembles the Arab split that is also evident in the Lebanon split, the Syrian split, the Iraqi split and the Jordanian split, for they are all basing themselves on the artificial attempt to define fragments of hostile tribes into a community with apparently national characteristics. There's doubt if there is a true Arab Nationality for with the means of language alone it is impossible to establish an organized set of values which is capable of designing the lives of hostile groups into a true nation. Relaying on the Islamic religion as a proper answer to the question of nationality only escalates the situation into mutual unstoppable murderousness in the name of a divine idea - just like we get to see daily in Arab and Muslim countries during the past few decades.

==

BY: Dr. Yohai Sela, "The Palestinian Nationality as a Colonialist Movement of the Arab League" The Mideast Forum, 5. June 2010.

בנימין נתניהו מול אובמה – אנגלה מרקל מול ארדואן

ראשית, כמה מילים על המפגש שהיה ב-9 בנובמבר 2015 בין ראש-ממשלת ישראל בנימין נתניהו לבין הנשיא האמריקאי ברק חוסיין אובמה: בכל פעם שהשניים נפגשים, התמונה הנשקפת מבעד למסכי הטלוויזיה אינה מצליחה להסתיר את ההבדל הגדול והבלתי-נתפס בין שני המנהיגים. מצד אחד, נתניהו נראה כמו מנהיג בינלאומי המייצג אומה הבוטחת בעצמה, ומאידך אובמה נראה ונשמע כמו מנהיג פוליטי זוטר המנסה להתגבר על הססנותו בעזרת ביטויים עם מבנה חשיבה פילוסופי שלא קשור באופן ממשי למציאות. איכשהו, נתניהו מצליח לגנוב את ההצגה כמעט בכל מפגש הנערך עם מנהיגים זרים. ואולי, כאן בעצם טמונה הבעיה המרכזית בתפיסה הכללית - התקשורתית -  המלווה את נתניהו בשנים האחרונות, וזאת ללא שום קשר לדעותיו הפוליטיות ולאופן בו מגשים נתניהו את האידיאולוגיה שלו.

אם אנחנו מדברים על המימד התקשורתי, סביר להניח שיש כאן גם מימד פסיכולוגי הקשור לליווי התקשורתי הנעשה בישראל לאור המפגש המתוקשר בין השנים. סביר להניח שגם "מיטב הפרשנים" הישראלים מבחינים בהבדל הגדול בין שני האישים הללו, בעיקר לאור הציפיות הגדולות שהיו מאובמה בחודשים הראשונים לכהונתו. לפיכך, רבים מהם מרגישים צורך נפשי עז לפאר ולהלל כל אמירה שטותית של אובמה, ובמקביל לכך, ליצור דימוי תקשורתי שלילי לבנימין נתניהו - הגולש לעיתים קרובות ליצירת פנטזיות תקשורתיות המשוללות כל יסוד עובדתי. אם אנחנו סוקרים את המאמרים שהתפרסמו בתקשורת הישראלית לאורך 7 השנים האחרונות, ניתן לזהות מאמץ עליון להפוך את יחסי ישראל-ארה"ב לזירה של עימות אלים ומתמשך כמעט בכל נושא שעלה על הפרק במהלך השנים שעברו מאז שאובמה תפס את מקומו בבית-הלבן בינואר 2009.

לאובמה נותרה עוד שנה אחת בבית-הלבן, אולם חלקים רבים בתקשורת הישראלית עדיין מייחלים לאיזה תכתיב אמריקאי נוקשה כלפי ישראל במטרה להגיע לאיזה הסדר מדיני כלשהו עם הרשות-הפלסטינית רק כדי להצדיק עמדה פוליטית מסוימת. לאורך כל השנים האחרונות יכולנו למצוא בתקשורת הישראלית ביטויים אלימים כמו "מכה", "סטירה", "בעיטה" ו"מהלומה" כאשר מישהו בממשל האמריקאי ביטא איזושהי ביקורת כלפי המדיניות הישראלית. הכל תמיד היה מלווה בכותרות צעקניות שביטאו סוג מסוים של משאלת-לב אלימה - יותר מאשר ביסוס על הנחות מציאותיות הקשורות ליחסים בין ארה"ב לישראל. האופי האלים של הביטויים האלה, והאופי האלים של הסיקור התקשורתי, העלה את החשש שהשמאל הישראלי רוצה להגיע להסדר מהיר עם הפלסטינים כדי שתהיה לו עילה מוסרית להיפרע מהם בהזדמנות הראשונה - אם וכאשר יפרוץ עימות בין הישות הפלסטינית העצמאית לבין מדינת-ישראל. סוג כזה של שיח-אלים היה גם לפני היציאה מרצועת-עזה בעת שנשמעה טענה שלישראל תהיה עילה מוסרית "לחסל", להרוס" ו"להשמיד" את הרצועה, אם זו תפתח בעימות מזוין נגד ישראל.

הרבה דברים השתנו במזרח-התיכון במהלך כהונתו הארוכה של אובמה. רובם השתנו לרעה. רבים מהשינויים הפכו לקטסטרופה אנושית בלתי-נסבלת שיש בה קווים דומים לאירועים הקטסטרופליים שהתרחשו במהלך מלחמת-העולם השנייה. "תרבות המוות" הפכה לשיח-התרבותי העיקרי של המזרח-התיכון. "התרבות" הזו, הגיעה גם לאירופה במהלך השנה האחרונה בשל קריסתן של מרבית המדינות המוסלמיות במזרח-התיכון. במילים אחרות, מפרספקטיבה של 7 שנים, ההבחנות האזוריות של בנימין נתניהו התגלו כמוצדקות לחלוטין, בעוד שההבחנות האזוריות של אובמה התגלו כשגויות מן היסוד. לאור מה שמתחולל באירופה בחודשים האחרונים בכל מה שנוגע לזרם הפליטים הנוהר אליה מהמזרח-התיכון ומאפריקה, מדינת-ישראל נראית כאי של שפיות לא רק בהשוואה למזרח-התיכון, אלא גם בהשוואה למה שמתחולל באירופה.

הפרשנים הישראלים ציפו לעימות כלשהו במפגש בין אובמה לנתניהו שהתקיים ב-9 בנובמבר 2015. אחדים מכלי-התקשורת הישראלים יצרו מצע-נוח לעימות כזה בעזרת פרסום פרשות מביכות, לכאורה, כמו במקרה של ד"ר רן ברץ שהתמנה לתפקיד ראש-מערך ההסברה הלאומי של ישראל. זו הייתה שאיפה ילדותית מאוד לחשוב שהמינוי הזה יהיה חלק מרשימת הנושאים עליהם ידברו אובמה ונתניהו. זו הייתה גישה מטורללת מאוד לחשוב שמינוי של אדם אחד יעמוד במרכז השיחות בשעה שהמזרח-התיכון כולו נמצא בסבך של בעיות כמו מהאיום האסלאמי, הטרור האסלאמי, מעורבותה של איראן, קריסתן של המדינות הערביות ומעורבותה של רוסיה במדינה הסורית המתפוררת.

כאשר הפגישה בין השניים עברה בהצלחה, מיהרו הפרשנים הישראלים להצהיר ש"אובמה משאיר את העבודה השחורה לקרי". דהיינו, שוב משאלות-הלב שיחקו תפקיד מכריע בדיווח התקשורתי שלא היה לא שום בסיס עובדתי. מסתבר, שרבים מאמצעי-התקשורת בישראל (ערוץ 2, ידיעות-אחרונות ועיתון הארץ) אינם מבינים את הפוליטיקה האמריקאית. יתרה מזאת, הם אינם מבינים את המזרח-התיכון, והם בוודאי אינם מבינים את הזירה-הבינלאומית על כל הניואנסים שבה, משום שהכול מוסבר דרך הפריזמה הפוליטית שיש לה הטיה אידיאולוגית ברורה וגלויה לעין. רק למען הרקורד, גם הפגישה המדינית עם ג'ון קרי עבר בהצלחה.

למזלה הגדול של ישראל, לנתניהו אין נטייה ליטול סיכונים מותרים בתחום המדיני או הביטחוני. הרפתקנות - מדינית או ביטחונית - היא לא תחום עיסוק רצוי למדינאי המנהל מדינה הנמצאת בצומת של אין-ספור אינטרסים מנוגדים שבה כל מדינה באזור נמצאת בעימות מלחמתי אלים - פנימי או חיצוני. במילים אחרות, מה שרואים מכאן, לא רואים בארה"ב המוגנת כולה בין שני אוקיאנוסים גדולים.

אנגלה מרקל - החברה החדשה של ארדואן

ב-18 באוקטובר 2015, קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל מיהרה להגיע לביקור רשמי בטורקיה מתוך ידיעה ברורה שהביקור יזכה לביקורת כלשהי לאור העובדה שבחירות חדשות אמורות להתקיים בטורקיה ב-1 בנובמבר 2015. ובכן, מה בעצם גרם למרקל למהר ולהגיע לטורקיה כדי להיפגש עם ארדואן? מדוע מרקל טרחה להגיע למדינה הנמצאת במערכת בחירות אלימה עם סבב נוסף של מתקפות טרור יומיומיות - הן מצד המחתרת הכורדית (ה-PKK) והן מצד טרוריסטים מוסלמים המזוהים עם ארגון "המדינה האסלאמית"?

אנגלה מרקל, הבינה באיחור רב שמדיניות "הדלת הפתוחה" בנוגע לקליטת הפליטים הסורים תופסת תאוצה שלילית החורגת הרבה מעבר לציפיותיה ולציפיותיהם של הפוליטיקאים הגרמנים ושל מרבית הציבור הגרמני. בתחילת 2015, הממשלה הגרמנית העריכה שבמהלך השנה ייקלטו לא יותר מ-400,000 פליטים, וזאת לעומת כ-250,000 פליטים שהגיעו לגרמניה בשנת 2014. כמובן שהמספרים לשנת 2014 היו גבוהים יותר משום שלא נערכה קליטה מסודרת של כל אלה שהגיעו לגרמניה באופן עצמאי וללא התערבותן של הרשויות המוסמכות בגרמניה.

לקראת סוף שנת 2015, הערכות בגרמניה מדברות על יותר ממיליון פליטים -  ויש גורמי הערכה נוספים המדברים על כ-1,5 מיליון פליטים שיגיעו לגרמניה עד לתחילת 2016. המספרים האלה מעוררים דאגה עמוקה בגרמניה משום שעל כל פליט שהצליח להגיע לגרמניה, ישנם לפחות 4 בני-משפחה הממתינים לקראת קליטתם בגרמניה במסגרת "איחוד משפחות". על-פי הערכות נוספות שהתפרסמו לאחרונה, העלות הכוללת לשנת 2016 של קליטת כמיליון פליטים בלבד עלולה להגיע ל-21 מיליארד אירו לפחות.

מעבר למעמסה הכלכלית, זרם הפליטים המגיע לגרמניה מעורר מתחים חברתיים ופוליטיים עצומים: הימין פורח בחודשים האחרונים; האסלאם הרדיקלי פורח בגרמניה בעוצמות מעוררות דאגה; המתח בין הפוליטיקאים גובר מיום ליום; וכ-50 אחוזים מהגרמנים חוששים משינויים רדיקליים באופייה הלאומי והתרבותי של גרמניה. החשש הזה מתבטא גם בגילויי אלימות קשים יומיומיים הן כלפי הפליטים עצמם והן כלפי המעונות והמרכזים בהם נקלים הפליטים. מעבר לכל זה, בעקבות המדיניות של מרקל, מדינות אירופה החלו להסתכסך בינן לבין עצמן על רקע ההגירה הגוברת לאירופה.

מרקל הבינה שהמפתח לעצירת זרם הפליטים נמצא בטורקיה. לפיכך, במהלך הפגישה עם ארדואן היא הגישה לו הצעה מרחיקת-לכת בתמורה לשיתוף-הפעולה של טורקיה: 1) שלושה מיליארד אירו סיוע כספי. 2) ביטול הוויזה לאזרחים טורקים בכניסה לשטחי האיחוד. 3) קידום השיחות להצטרפותה של טורקיה ל"איחוד האירופאי". אנגלה מרקל הבינה שארדואן יסכים לקלוט את הפליטים שנדחו על-ידי גרמניה או נדחו על-ידי "האיחוד האירופאי". למעשה, גרמניה הציעה שוחד לארדואן כדי להציל את גרמניה מפני המדיניות ההגירה הרשלנית של מרקל. אלא, שלארדואן יש תוכניות אחרות שאינן בהכרח משתלבות היטב עם המדיניות הגרמנית או עם זו האירופאית. לאחר הפגישה בין מרקל לארדואן, מישהו בתקשורת הגרמנית תיאר את ארדואן כ"אגוז קשה". ובכן, על זה נאמר, ברוכים הבאים לבזאר מזרח-התיכוני.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "בנימין נתניהו מול אובמה - אנגלה מרקל מול ארדואן ", מגזין המזרח התיכון, 12 בנובמבר 2015.

טרור אסלאמי – המימד התקשורתי – אוקטובר 2015

בחודש אוקטובר 2015, נהרגו בישראל 14 מתושבי-המדינה - כולל חייל אחד, אזרח-זר אחד ותושב ירושלים שנהרג בשל טעות בזיהוי. במהלך התקופה הנדונה, התבצעו בישראל יותר מ-50 פיגועי-דקירה קשים שגרמו לעשרות נפגעים ישראלים נוספים - רבים מהם נפצעו באורח קשה מאוד. בעשרות פעולות-טרור שהתבצעו לאורך כל חודש אוקטובר 2015,  נהרגו 41 טרוריסטים מוסלמים בכל רחבי-הארץ - אחד מהטרוריסטים המוסלמים שנהרגו היה בדואי, תושב הנגב, בעל אזרחות ישראלית. כמו כן, לפחות 14 טרוריסטים מוסלמים וג'יהאדיסטים נהרגו ברצועת-עזה בעקבות פעילות טרוריסטית אלימה ובעקבות עימותים אלימים נגד כוחותינו המוצבים לאורך הגבול המשותף עם רצועת-עזה. בסיכומו של דבר, בגל הטרור-האסלאמי הנוכחי נגד ישראל, נהרגו 55 טרוריסטים מוסלמים וג'יהאדיסטים לעומת 14 אזרחים ותושבים ישראלים. רק לשם השוואה, על-פי הערכות מודיעיניות שנמסרו לאחרונה, התרסקות המטוס הרוסי בחצי-האי סיני שאירעה ב-31 באוקטובר 2015 נגרמה בשל פיגוע-טרור אסלאמי שהביא להריגתם של 224 בני-אדם. באופן דומה, ב-10 באוקטובר 2015 נהרגו בטורקיה 107 כורדים בפיגוע-טרור אסלאמי במהלך עצרת-המונים פוליטית שהתקיימה במסגרת מסע הבחירות הכלליות לפרלמנט הטורקי שעמדו להתקיים ב-1 בנובמבר.

זו לא הפעם הראשונה שהציבור הישראלי חווה אירועי טרור אקוטיים שהעיבו - במידה כזו או אחרת - על אורח-החיים הישראלי. בדומה לפעמים קודמות בעבר הקרוב והרחוק, דווקא הציבור הישראלי גילה עמידות מופלאה לנוכח האירועים הקשים. במקרים רבים, בזכות תגובתם המהירה של אזרחים ישראלים אמיצים ושל אנשי כוחות-הביטחון, מספר ההרוגים הישראלים אינו גובה יותר לנוכח מספר אירועי-הטרור שהתרחשו ברחבי ישראל בחודש אוקטובר האחרון.

בניגוד גמור להתנהגות האזרחית המופתית של האוכלוסייה הישראלית, דומה היה שחלקים אחדים בתקשורת הישראלית חוו קריסה מנטאלית טוטאלית - הן בנוגע לסיקור החדשותי האינטנסיבי והן בנוגע לפרשנות שניתנה לאירועים. ברוב המקרים, הפרשנות התקשורתית נטתה להתעלם מהמימד הדתי האסלאמי הרדיקאלי - שהוא המנוע העיקרי העומד מאחורי מה שמכונה בטעות "הסכסוך הפלסטיני-ישראלי". הסכסוך הזה אינו רק סכסוך פוליטי. הוא בוודאי אינו רק סכסוך של שטח אדמה מסוים הנתפס כשנוי-במחלוקת בין הצדדים היריבים. הסכסוך הזה אינו רק על פרשנות היסטורית כזו או אחרת על אירועי העבר הרחוק והקרוב. מפרספקטיבה אסלאמית, הסכסוך הזה כול-כולו נובע ממקור דתי המתבסס על "משחק סכום אפס", וזאת בהתאם לעקרונות הג'יהאד המסורתי המכתיב את ההתנהגות של העדה המוסלמית כולה כבר יותר מ-1,300 שנה.  מאז עליית האסלאם, העולם המוסלמי כולו שרוי במלחמה דתית מתמשכת - הן בתוך העדה האסלאמית כולה והן מול שאר הדתות המונותיאיסטיות. המקרה הישראלי, אינו חריג בנוף הדתי הקטלני הזה. ויחד עם זאת, במהלך עשרות השנים האחרונות צברנו עוצמה חברתית, פוליטית, כלכלית וצבאית המאפשרת לנו ליהנות מאורח-חיים תקין למרות ההסתה המתמשכת נגדנו - המתנהלת גם בזירה הפנימית. אם התקשורת הישראלית "מזדעזעת" מאיזה גרפיטי שנכתב על בניין בית-המשפט-העליון יותר ממעשיו של טרוריסט מוסלמי הרודף עם סכין אחרי קשישה בת 80 בראשון-לציון כדי להורגה, מישהו צריך לעשות בדק-בית רציני מאוד בתחום התקשורתי בישראל. "מישהו", כנראה קיבל החלטה פוליטית שטרוריסט מוסלמי עם אידיאולוגיה נאצית נחשב לפחות מסוכן בהשוואה לאיזה גרפיטי שנכתב כנראה בידי סתם פרחחים. פרופורציות, זה לא הצד החזק של רבים מאמצעי-התקשורת בישראל.

בסיכומו של דבר, בחודש אוקטובר 2015 נהרגו 11,049 בני-אדם; בחודש ספטמבר נהרגו 11,496 בני-אדם; בחודש אוגוסט נהרגו 13,010 בני-אדם; בחודש יולי נהרגו 11,829 בני-אדם; בחודש יוני נהרגו 13,153 בני-אדם; בחודש מאי נהרגו 14,632 בני-אדם; בחודש אפריל נהרגו 10,294 בני-אדם; בחודש מרס נהרגו 15,143 בני-אדם; בחודש פברואר נהרגו 11,291 בני-אדם; ובחודש ינואר נהרגו 13,468 בני-אדם. בחודשים ינואר-אוקטובר 2015, נהרגו 125,365 בני-אדם, בעשרות-אלפי פעולות טרור קטלניים ובעימותים צבאיים שהתרחשו במרחב האסלאמי כולו ומעבר לו.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - אוקטובר 2015

מדינה:	הרוגים:	פצועים/הערות:
סוריה:	4,215	10,000 פצועים
עיראק:	3,071	6,000 פצועים
אפגניסטן:	1,324	רבים מהם טרוריסטים מוסלמים
תימן:	665	3,000 פצועים
ניגריה - טרור אסלאמי:	586	רבים מהם אזרחים
פקיסטן:	278	1,500 פצועים
טורקיה:	271	107 מהם נהרגו בפיגוע טרור אחד
דרום-סודאן:	124	--
סומליה:	71	--
צ'אד - טרור אסלאמי:	68	רבים נהרגו בפיגועי התאבדות
מצרים:	64	--
לוב:	47	--
קמרון - טרור אסלאמי:	40	--
מאלי:	26	--
הודו - קשמיר - טרור אסלאמי:	23	--
סודאן + דארפור:	20	--
ניז'ר - טרור אסלאמי:	16	--
לבנון:	15	--
סעודיה:	7	--
תאילנד - טרור אסלאמי:	5	--
פיליפינים - טרור אסלאמי:	5	--
רוסיה - קווקז - טרור אסלאמי:	5	--
רוסיה - סוריה:	3	--
אלג'יריה:	4	--
טוניסיה:	2	--
אוסטרליה - טרור אסלאמי:	2	טרוריסט ושוטר
ישראל - הרשות הפלסטינית:	41	כולם טרוריסטים מוסלמים
ישראל - רצועת-עזה:	14	טרוריסטים מוסלמים וג'יהאדיסטים
ישראל - טרור:	14 (תושבי ישראל)	כולל באירועים הקשורים לטרור
אפגניסטן - חיילי נאט"ו	11	--
עיראק - חיילים אמריקאים:	1	--
אפגניסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	11	עשרות
סה"כ:	11,049 הרוגים	20,500 פצועים

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - המימד התקשורתי - אוקטובר 2015", מגזין המזרח התיכון, 5 בנובמבר 2015.