צינור גז לטורקיה? טעות חמורה

למנהיגים ולארגונים מסוימים יש איזשהו תרגיל תקשורתי דרכו נבחנות התגובות הציבוריות לאירוע מסוים או למהלך מסוים. קוראים לזה בפשטות "בלון ניסוי" שבאמצעותו אפשר להבין לאן בעצם נושבת-הרוח ועל-פיה אפשר לתכנן את המהלכים הבאים - אם בכלל. לעיתים, בלון-ניסוי כזה נועד ליצור סוג מסוים של אווירה ציבורית בנוגע לאירועים ולמצבים מגוונים באמצעות "רעש תקשורתי" היכול לעצב, לשנות או לגבש את דעת-הקהל סביב נושא מוגדר כלשהו. המרחק בין "בלון ניסוי" לסתם פרובוקציה-מילולית הוא קצר ביותר, בעיקר לנוכח ריבוי הערוצים התקשורתיים הפועלים בכל רגע נתון והמתחרים זה בזה על תשומת-ליבו של האזרח הממוצע. יתרה מזאת, המרחק בין פרובוקציה מילולית לבין הסתה לשמה, גם הוא מתקצר משום שהמלל צריך להתעלות מעל לרעש-התקשורתי הרב המיוצר בכל ערוצי התקשורת המוכרים לנו כיום - החל מהעיתונות הממסדית וכלה ברשתות-החברתיות שחלקן בנויות על בסיס צר ומוגדר.

אין תימה איפה, שלעיתים קרובות אנשי ציבור מועדים-בלשונם כפי שאירע לנשיא הישראלי הנוכחי שעסוק כנראה בשיווק אגרסיבי של עצמו ולא בשיווקה של המדינה אותה הוא אמור לייצג. אמירתו האומללה של הנשיא הישראלי לאחר הפיגוע שהיה בכפר דומא, ב-31 ביולי 2015, שבאה לידי ביטוי במשפט "בני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש", היוותה את שיא-השיאים של הסתה נגד תושבי המדינה (מפי מנהיג לאומי) שנאמרה כנראה על בסיס גזעני. מקרה אחד, אחד בלבד, שהוא מקרה קשה לכול-הדעות, שיחרר את חרצובות-לשונו של הנשיא הנוכחי של מדינת-ישראל כסוג של אשמה קולקטיבית המבוססת על הקשרים היסטוריים אנטישמיים המוכרים לנו היטב. אך מאידך, עשרות-אלפי מקרים של טרור אסלאמי שגרמו למאות-אלפי הרוגים ברחבי-העולם רק בשנה האחרונה, דרבנו את הנשיא הנוכחי של מדינת-ישראל להצהיר בביקורו בארה"ב שאסור לנו לגלוש לאסלאמופוביה. במילים אחרות, יודופוביה - כן. אסלאמופוביה - לא. כאשר דבריו, אמירותיו ומעשיו של הנשיא מעוררים ביקורת ציבורית, הוא מייד מתעטף בתדמית של "הצדיק הנעלב" שלקח על עצמו לשמור על "חופש הביטוי בישראל" שהפך בתקופתו ל"חופש השיסוי" המיועד לעבר כיוון אחד בלבד. הנשיא הנוכחי של מדינת-ישראל מסרב להבין שיש לנו כאן גם "מלחמה על האמת" עם האויבים שלנו. לפיכך, כל אמירה, ביטוי והתייחסויות הבאות מפיה של אישיות-בכירה יכולים לשרת את התעמולה המופנית כלפינו. אם נפסיד את "המאבק על האמת", שום כוח צבאי לא יעזור לנו בעתיד.

כבר ב-2010 הזהרתי שהתעמולה הפלסטינית השתלטה גם על חלקים בימין הישראלי. הדברים נכתבו, בין היתר, גם בנוגע לדבריו של ראובן ריבלין שכיהן באותה עת כיושב-ראש הכנסת שצוטטו בעיתון "הארץ". ריבלין, עד לכהונתו כנשיא, כנראה השתמש בלוליינות אידיאולוגית כדי להגיע לתפקידים בכירים. ועם זאת הציבור הישראלי אנו צריך ליפול בפח ולגלוש לעבר הסתה מילולית כפי שרבלין נהג עד כה. לתחושתו של הציבור הישראלי שכרגע אין למדינת-ישראל נשיא מכהן. אלא, יש לנו "פלקט פוליטי" המייצג לכול היותר את השמאל הקיצוני שמהווה לכול-היותר אחוזים בודדים בלבד מכלל הציבור הישראלי. ללא ספק, תקופת נשיאותו של שמעון פרס נראית כרגע באור שונה לחלוטין, גם משום שפרס לא היה יורד לתהומות של הסתה כלפי כלל הציבור היהודי וגם בשל פעילותו הבינלאומית שהביאה את הבשורה הטכנולוגית המדהימה של מדינת-ישראל ושל תושביה המסורים.

מסע ההפחדה של גרמניה

כשמתנהל מפגש מדיני בין נציגים ישראלים לנציגים גרמנים, בדרך כלל הישראלים מנסים ליצור אווירה נינוחה ככול-האפשר תוך כדי הפגנת רגישות רבה לנוכח היחסים המיוחדים בין שתי המדינות. יש כאן רצון ישראלי אמיתי לשפר ללא הרף את היחסים עם גרמניה, גם אם ידוע לנציגים הישראלים מה גרמניה עושה מאחורי הקלעים בעניינים הקשורים לישראל. אלא, שהאווירה הנינוחה הזו מתחלפת כאשר נציגים בכירים מגרמניה נפגשים את עיתונאים ישראלים - דרכם הם יכולים להעביר מסר של אזהרה לכאורה. כך למשל, נציגים גרמנים טורחים לציין ללא-הרף ש"גרמניה נותרה (או תהיה) הידידה האחרונה של ישראל באירופה", וזאת לנוכח המבוי-הסתום המדיני השורר בין ישראל לבין רשות-הפלסטינית. לכולם די ברור מה תפקידם של הפלסטינים במבוי-הסתום הזה, אך לכולם די נוח להמשיך לחבוט בישראל כסוג של הרגל מגונה הנשען על משטמה היסטורית. לא רק מדובר על גרמניה, אלא מדובר על מדינות נוספות ביבשת כדוגמת שבדיה הנשטפת תחת טרור מקומי כלפי מהגרים מוסלמים, אך כמובן שבדיה עסוקה יותר ביצירת אווירה של הסתה כלפי ישראל, יותר משהיא עסוקה בטיפול הולם בנוגע לתופעות החברתיות האלימות המאיימות לפורר כליל את החברה המקומית.

ובכן, גרמניה היא לא החברה היחידה של ישראל באירופה. במהלך העשור האחרון התפתחו קשרים מעולים עם מדינות אירופאיות רבות על רקע זהות של אינטרסים כלכליים, טכנולוגיים ותרבותיים שיש להם זיקה מעוטה לעניינים פוליטיים. כמובן שהנושא המדיני תמיד נמצא ברקע, אלא שהוא אינו מהווה כלי דרכו אפשר לבצע מניפולציות רגשיות כלפי מדינת-ישראל וכלפי תושביה. יתרה מזאת, במהלך השנים האחרונות, ישראל הצליחה לבסס קשרים ענפים עם מדינות רבות נוספות ברחבי-העולם, וזאת כחלק מתפיסת-עולם מדינית-כלכלית המתבצעת לנוכח שינויי העיתים בזירה הבינלאומית ובשל עלייתם של כוחות חדשים בזירה הכלכלית. אך אחד לא מכריח את גרמניה להיות ידידה של ישראל. גם אין צורך לבצע מניפולציות רגשיות כלפי ישראל כדי לטפח בקרבה תחושה יומיומית של "חרדת נטישה". אלא שבמקרה הזה, גרמניה זקוקה לישראל יותר מאשר ישראל זקוקה לגרמניה. בעוד שהפוליטיקה הגרמנית מנסה לטשטש את הקשר עם ישראל, גרמניה טורחת להשביע ללא הרף את הפלצת הטורקית המונהגת בימים אלה (של דצמבר 2015) בידי ארדואן שהחל בעוד מבצע צבאי מטורף שנועד לחסל את המיעוט הכורדי המתגורר בטורקיה.

צינור גז לטורקיה? טעות חמורה

באמצע חודש דצמבר 2015, ארדואן יצא בהצהרה ש"כל האזור ירוויח מנרמול היחסים בין ישראל לטורקיה". כמובן, השאלה היא מה זה "נרמול היחסים" ועל איזה "אזור" ארדואן מדבר? אלא, שכרגיל אצלנו, האמירה הכללית הזו תפסה את הכותרות הראשיות גם לנוכח הידיעות על התגבשותו של הסכם פשרה בין ישראל לבין טורקיה על רקע "פרשת ספינת הטרור של ארדואן" של חודש מאי 2010. למרות שעדיין אין הסכם חתום בין טורקיה לישראל, מיהר יו"ר מפלגת העבודה, יצחק הרצוג, להצהיר ש"את ההסכם הזה היה אפשר להשיג לפני שנתיים" למרות שאין לו כל מושג על מה ההסכם מדבר. אולם, ככה זה במפלגת-העבודה: לא צריך לדעת כלום, אלא רק לשחרר הצהרה שלילית כלשהי מתוך הרגל מגונה רק בשל היותו של נתניהו ראש-ממשלת ישראל. ככה, בדרך זו, הצליח הרצוג להפוך את עצמו פעם נוספת לליצן-החצר של הפוליטיקה הישראלית.

אם ישראל תצליח למכור גז לטורקיה, אין ספק בכך שזה יהיה צעד מוברך מאוד. אולם, אם ישראל מתכוננת להפוך את טורקיה לציר-מרכזי עליו יושתת ייצוא הגז למדינות נוספות, זאת תהיה טעות חמורה ואף אולי בכייה לדורות, משום שטורקיה במהותה - תחת משטרו של ארדואן - אינה מסוגלת לשנות את היחס כלפי ישראל. לעניין זה אין קשר ישיר למעשיה של ישראל, אלא לשאיפות האימפריאליות של ארדואן הרואה את עצמו כנציג האותנטי היחיד של העדה המוסלמית-הסונית במזרח-התיכון. זאת תפיסה אידיאולוגית-דתית של ייעוד היסטורי המקדשת את האמצעים הברוטאליים כדי להגיע למטרה הנכספת. ישראל, שוב, מתפקדת ככלי דרכו ארדואן רוצה להשפיע על האזור. וזאת, לאחר שרוב הנכסים האסטרטגיים של טורקיה אבדו בחמש השנים האחרונות בעקבות מדיניות-החוץ הברוטאלית של ארדואן ושל החבורה האידיאולוגית המקיפה אותו.

מהי טורקיה כיום (דצמבר 2015) תחת משטרו של ארדואן? מאות עיתונאים נמצאים בכלא; קיימת שליטה כמעט מוחלטת על כל כלי התקשורת הפועלים במדינה; בטורקיה קיימת צנזורה הדוקה על אתרי אינטרנט ועל רשתות-חברתיות; טורקיה הצליחה להסתכסך עם כל שכנותיה; היא מנהלת רומן הדוק עם מרבית ארגוני הטרור האסלאמיים הפועלים במזרח-התיכון; טורקיה מעודדת פגיעה פיזית במיעוט הכורדי - גם כלפי אלה העוסקים בפעילות פוליטית ליבראלית; היא תוקפת את הכורדים בצפון-עיראק ללא כל הפרעה או הסתייגות כלשהי מצד המדינות החברות בנאט"ו; טורקיה עודדה את הפליטים הסורים לעבור ליוון ומשם לאירופה; בשל משבר הפליטים באירופה שנוצר ברובו על-ידי טורקיה, היא הצליחה לסחוט את אירופה - הן כספית והן מדינית; טורקיה עורכת בימים אלה מבצע צבאי נוסף נגד הכורדים בדרום-מזרח טורקיה שבמהלכו נהרגו מאז ה-15 בדצמבר 2015 יותר מ-150 פעילים כורדים; עשרות יישובים כורדיים שרויים בעוצר הנמשך כבר חודשים ארוכים; ומאות-אלפי כורדים למעשה חיים תחת משטר-צבאי אלים בהוראתו של ארדואן. הצעדים הברוטאליים של טורקיה נעשים בחסות אמריקאית כשם שמעשיהם המזעזעים של השיעים כלפי הסונים בעיראק נעשים בחסותה ובשתיקתה של ארה"ב. ובכן, כאן נשאלת השאלה, מה יש לישראל לחפש בטורקיה? כלום, פשוט כלום.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מארדואן לראובן ריבלין - נשיאים ורוח, וגשם אין", מגזין המזרח התיכון, 24 בדצמבר 2015.

תקשורת פוליטית בישראל – הקשרים של השקרים

אם תשאלו את האזרח הישראלי הממוצע - נכון לחודש דצמבר 2015 - מה שמו של ראש המוסד החדש של מדינת-ישראל, סביר להניח שרוב הנשאלים ידעו לענות על השאלה. אולם, אם תשאלו שאלה נוספת כהמשך לסקר הדמיוני שלנו, מה שמו של השר להגנת-הסביבה הנוכחי של מדינת-ישראל, ספק רב אם מישהו מהנשאלים ידע לענות על השאלה הזו. ראוי לציין שהפסטיבל התקשורתי שהתנהל סביב בחירתו של ראש-המוסד החדש היה מעט מוגזם, גם לנוכח מאמרים מטורללים אחדים שניסו לרמוז כאילו "משפחת נתניהו" בחרה את המועמד הכי נוח לה. טיעונים מהסוג הזה, הם עוד נדבך במסכת הקשקושים המתפרסמים בתקשורת הישראלית כחלק מהטיה פוליטית שיש לה ריח תקשורתי רע מאוד הנובע בעיקר מתחרות עסקית בין שני עיתונים יומיים יריבים. בדרך הפתלתלה של הטלת רפש לצורך עניין עסקי-תחרותי, למעשה ניתזות טיפות רבות של רפש מצחין גם על גופים ומוסדות שאין להם שום קשר לתחרות התקשורתית הבזויה הזו.

בשל הצורך לספק כותרות מרעישות במטרה למשוך את תשומת-לבם של האזרחים, התקשורת הישראלית נעה מפסטיבל תקשורתי אחד למשנהו בתזזית בלתי-מרוסנת שאינה מאפשרת לנהל דיון מעמיק ואובייקטיבי ככול-האפשר על הנושאים העומדים על הפרק. אם כבר מתנהל דיון ציבורי כלשהו, הוא נוטה לגלוש בדרך-כלל להתלהמות כללית הסוחפת אחריה דיונים מתלהמים נוספים המבוססים בעיקר על נהמות-לב רגשניות הנשענות על הגזמות בלתי-מבוססות בעליל. כשיש צד אחד הנוטה להתלהם ולהגזים, הדבר סוחף בלית-ברירה את הצד שני לעסוק בהגזמות והתלהמות מילולית במטרה ליצור לכאורה "שיח שווה" בין הדעות המנוגדות. ובכן, מה יוצא מזה? כלום! והדוגמא הטובה ביותר לכך היא בעניין "מתווה-הגז" שהפך לפארסה אחת גדולה בשל הנטייה התקשורתית הישראלית לעסוק ביצירת אווירה של היסטריה כללית. סקר מעניין בנושא שנערך לאחרונה, העלה את הנתונים האלה - פחות או יותר.

בסקר טלפוני שנערך עבור אחד מערוצי החדשות בישראל נמסר שיותר מ-50 אחוזים מהמשיבים טענו ש"הם מתנגדים למתווה הגז הנוכחי". אך מאידך, כ-65 אחוזים מהמשיבים הודו ש"הם אינם מעורים כלל בפרטים של מתווה הגז הנוכחי". ובכן, כאן נשאלת השאלה, איך זה יכול להיות? ובכן, הדבר נובע בעיקר מההבדל הגדול בין "יצירת דימוי" כלשהו הנעשה בעזרת התקשורת לבין המציאות העובדתית. דהיינו, הבדל בין יצירת "אידיאליזציה" בלתי-רציונאלית בנוגע למתווה-הגז, לעומת מתווה-גז "אופטימאלי" הנשען על המצוי ולא רק על הרצוי הבלתי-מושג. אם בעניין כל-כך חשוב לכלכלה ולעתידה של המדינה, למרבית הישראלים יש דעה מגובשת המבוססת על מידע לקוי, איך אנחנו יכולים לבוא בטענות כלפי מדינות אחרות המחזיקות בדעות שליליות על ישראל המתבססות כולן על מידע לקוי מן היסוד? כאן בדיוק נכנס המימד התקשורתי היוצר סוג מסוים של אווירה ציבורית - הן כלפי נושאים מסוימים והן כלפי מוסדות, אישים או מדינות. לתקשורת, ולהיגררות הציבורית והפוליטית אחרי משחקי-הכותרות-המתלהמות, יש תפקיד מכריע גם ביצירת האווירה התרבותית של "השיח" המתנהל בנוגע למגוון עצום של נושאים ועניינים - כמו למשל, על איכות חייו של האזרח הישראלי הממוצע. ובכן, בכל זאת, השאלה היא, מה שמו של השר להגנת-הסביבה הנוכחי של ישראל? פעם כינו את הכהונה הזו "השר לאיכות-הסביבה". היום כבר לא מדברים על איכות, אלא על הגנה בלבד.

נכון, ביטחון הוא דבר חשוב מאוד. בעיקר כאשר מדובר על מדינת-ישראל הנמצאת בסביבה גיאוגרפית אלימה ומדממת, וזאת ללא שום קשר להיותה של ישראל מדינה-ריבונית עם זהות לאומית מוגדרת. מרכבי העוצמה הביטחון של מדינות ריבוניות אינם קשורים רק למרכיב חד-ממדי המתבטא בגודלו ויכולותיו של הצבא - על חייליו ומפקדיו. כך למשל, לסביבה מטופחת בה מתגורר האזרח הממוצע ולנגישות למרכזי כלכלה ותרבות, יש השפעה ישירה על כל אחד ואחת מאיתנו - לעיתים הרבה יותר מאשר מצב ביטחוני מתוח כפי שהדבר מתרחש בישראל חדשות לבקרים. במילים אחרות, איכות-הסביבה - בשל היותה מורכבת ממגוון גדול של נושאים - מהווה נדבך חשוב מאוד במרכיבי העוצמה של המדינה ושל אזרחיה. אלא, שבמסגרת ההתלהמות הכללית שסחפה את הציבור הישראלי בנוגע ל"מתווה הגז", גם השר להגנת-הסביבה של ישראל נסחף במלל מתלהם שסיפק כותרת רגעית בתקשורת - בה הוזכר שמו של השר המדובר. אולם, 5 דקות לאחר מכן, התקשורת כבר עסקה במתלהם אחר.

קל מאוד להיסחף לעבר פופוליזם זול, אך קשה הרבה יותר ליצור סטנדרטים איכותיים בנוגע לסביבה המיידית בה אנו מתגוררים. כך למשל, איך הרחוב הישראלי צריך להיראות; מהי סביבה ראויה למגורי אדם; מהו קיום בכבוד; מהי האחריות האישית של האזרח בנוגע לסגנון חייו; מהי תחבורה ציבורית מתפקדת; מה זו אסתטיקה אורבאנית ואיך היא צריכה להיראות; וכמובן, איך אנחנו צריכים לתמוך באוכלוסיות נזקקות. כדי לטפל בעניינים האלה, ובנושאים רבים נוספים, אנחנו צריכhם דו-שיח של קונצנזוס דרכו יהיה אפשר להגיע למצב אופטימאלי, וזאת ללא הפיכתם של היעדים האלה לסוג של אידיאליזציה דמיונית בלתי-מושגת ולמצע נוסף עליו מניחים את הטיעונים לקראת בנייתה של קתדרלה מתלהמת נוספת המבוססת של הטיה פוליטית מהסוג הידוע. כשכבר עולה נושא חברתי חשוב לדיון ציבורי ולדיון תקשורתי, הוא מייד הופך לסוג של מקפצה לניגוח על-פי הגישה הפוליטית של העוסקים בנושא. מילים כמו "פריפריה", "אמהות חד-הוריות" ו"שכבות מוחלשות" נזרקות לחלל-האוויר כעניין של הרגל: "פריפריה" בישראל יכולה להיות כל דבר ובכל מקום. "אמהות חד-הוריות" הן אמהות לילדים שנולדו מרוח-הקודש. ו"שכבות מחולשות" הן שכבות פסיביות שמישהו החליט להחליש אותן מתוך כוונת זדון. אפילו אלה המגדירות את עצמן "נשים פמיניסטיות", התאהבו בביטוי "אישה מוחלשת", אולם בכך הן מעצימות את התפיסה-החברתית-פוליטית שהאישה היא תמיד קורבן פסיבי של הנסיבות.

כמו כל שנה, גם השנה (2015) התפרסם דו"ח העוני בישראל. כמובן, בדומה לשנים עברו, הכותרות יעסקו בדו"ח הזה לכול היותר במשך יממה אחת או שתיים. הדו"ח הזה מצליח להוציא הרבה קיטור תקשורתי בעזרתם של כמה מומחים לענייני עוני. כמובן, שסף ההתלהמות עולה ככול שהדובר נמצא בשוליים של הפוליטיקה הלאומית. ועם זאת, דיון רציני בנוגע לשאלה "מהו עוני בישראל של 2015", אינו עולה על הפרק משום שדיון כזה עלול למוטט את מסכת השקרים שנתפרו היטב בתקשורת הישראלית בנוגע לנושאים חברתיים ופוליטיים הנוגעים לכולנו. פעם אחר פעם, עולה מהדו"חות - שהתפרסמו בשנים האחרונות - שהעוני בישראל מרוכז בעיקר אצל ערבים וחרדים. על-פי הדו"ח שהתפרסם בדצמבר 2015, מתברר שכ-52 אחוזים מהאוכלוסייה החרדית וכ-52 אחוזים מהאוכלוסייה הערבית מוגדרים "עניים". בקרב האוכלוסייה היהודית "הרגילה", שיעור העוני הוא קצת יותר מ-13 אחוזים.

ובכן, בישראל מתחולל פלא-כלכלי ייחודי במינו בעולם: מחיר ממוצע לדירה בישראל חצה את ה-1,500,000 ₪ (שהם כ-400,000 דולר). מסתבר, ששתי האוכלוסיות האלה - החרדית והערבית -  מצליחות לרכוש דירה בשיעורים גבוהים יותר מהמגזר היהודי-הכללי, לחתן את ילדיהם, ואף לרכוש דירה נוספת לכל אחד מהילדים שנישאו. שימו-לב לנתון הבא: העיר בני-ברק נחשבת לעיר הכי ענייה בישראל על-פי רמת ההכנסות המתקבלות מעבודה המדווחת כדין. אך ראו איזה פלא, יותר מ-75 אחוזים מתושבי העיר מתגוררים בדירה בבעלותם.

על-מנת להתמודד עם שיעורי העוני בישראל, דוברים פוליטיים מקצועיים טענו ש"חייבים" להגדיל שיעור הקצבאות. ובכן, על-פי הנתונים האלה, מי שצריך לקבל את הקצבאות הם אלה שאינם מוגדרים "עניים" על-פי הדו"ח השנתי של הביטוח-הלאומי המתפרסם שנה אחר שנה - אך נשכח לאחר יום או יומיים. כשאין דיון רציני, מעמיק וענייני, אנחנו שוב נמצא את עצמנו עם סבב נוסף של בכי ונהי על-פי מתווה פוליטי ברור וידוע לכול בעזרתה של התקשורת השטחית שלנו.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים", מגזין המזרח התיכון, 10 בדצמבר 2015.

טרור אסלאמי - מאבק גלובלי לכאורה - נובמבר 2015

אומרים שהכתובת הייתה על הקיר. אחרים טענו שהם הזהירו ממה שצפוי היה להתרחש באירופה. אולם, למען האמת, שום דבר לא הכין את הציבור הצרפתי לסוג כזה של הלם כללי לנוכח הריגתם של 130 בני-אדם בפעולת טרור אחת שהתבצעה, ב-13 בנובמבר 2015, בידי 8 טרוריסטים מוסלמים המזוהים עם ארגון "המדינה האסלאמית". אין שום דבר הגיוני בסוג כזה של קטל חסר-רחמים, כפי שאין שום הגיון במעשיו של טרוריסט מוסלמי חמוש-בסכין הרודף אחרי אישה קשישה במטרה להורגה רק משום שהיא ישראלית. בשני המקרים האלה, האידיאולוגיה האסלאמית מעניקה לגיטימציה לבצע רצח המוני לצד טרור של בודדים לקול מצהלותיו של מרבית הציבור המוסלמי. זהו ציבור - הכולל פוליטיקאים, אנשי-רוח ואקדמאים - שבשתיקתו מעניק לגיטימציה ומוטיבציה להמשיך בסבבים אינסופיים של טבח, רצח, אלימות, אונס, ביזה וגזל המתבצעים לאלפיהם מידי יום ביומו בכל העולם-המוסלמי. אחדים מהם, לצערנו, עדיין ממשיכים לכהן בפרלמנט הישראלי בחסות הדמוקרטיה ישראלית - וזאת, למרות שהרוח הדמוקרטית מנוגדת לחלוטין לרוח הפאשיסטית מבית מדרשו של האסלאם על גווניו הרבים והאלימים.

שלושה פיגועי טרור קטלניים מאוד, שהתבצעו בשבועיים הראשונים של חודש נובמבר 2015, עיצבו את התודעה הבינלאומית בנוגע ליכולותיו המסוכנות של ארגון "המדינה האסלאמית": א) הפלת המטוס הרוסי בחצי-האי סיני באמצעות מטען-חבלה שגרם להריגתם של 224 בני-אדם. ב) הפיגוע הקטלני ברובע השיעי בביירות בו נהרגו לפחות 44 בני-אדם. ג) הטבח שהתבצע בפריז בו נהרגו לפחות 130 בני-אדם.

סביר להניח שאין מתכנן-ראשי אחד העומד מאחורי הפיגועים האלה. ועם זאת, אידיאולוגיה רצחנית אחת הנתפסת כ"רוח התקופה" מניעה את מאות ארגוני הטרור אסלאמיים, הקיימים כיום, לממש את האידיאולוגיה על-פי המתווה הנוכחי. כיום זהו ארגון "המדינה האסלאמית" שתפס את מקומו של ארגון "אל-קאעידה" בתכנון של הרג המוני חסר-הבחנה. בעתיד הקרוב, ארגון טרור אסלאמי אחר, יבקש לעצב את "רוח התקופה" על-פי מתווה אלים ואכזרי יותר תוך כדי שימוש באמצעים בלתי-קונבנציונאליים - ללא כל ספק הרצון הזה קיים.

גורמים מודיעיניים באירופה מסרו שהעלות הכספית של הפיגוע בפריז, לא חרגה מסכום של כ-8,000 דולר. מאידך, עשרות מדינות החברות "בקואליציה האמריקאית" נגד ארגון "המדינה האסלאמית" הוציאו עד כה מיליארדים רבים של דולרים מאז יוני 2014. ההוצאות האינסופיות הללו יעלו עוד יותר עם הצטרפותן של מדינות נוספות כמו רוסיה, גרמניה, צרפת ובריטניה למאבק הבינלאומי נגד הארגון. אלא, שהבעיה העיקרית אינה נוגעת רק לכמות המשאבים המשקיעים במלחמה נגד אויב משותף, אלא הבעיה היא בראש-ובראשונה בתפיסה הכללית של העולם-הדמוקרטי המתנצל והמתגמש ללא-הרף עם העולם-האסלאמי האלים והברוטאלי הרואה בדמוקרטיה כלי בו ניתן לחדור לחברה הליבראלית במטרה לשנותה. העולם המוסלמי רואה את העולם הליבראלי כמכלול. לפיכך, על העולם החופשי והליבראלי לראות את העולם-המוסלמי כמכלול הדורש טיפול דרסטי כפי שטיפול כזה התרחש נגד התנועות הפשיסטיות והגזעניות של המאה ה-20.

בסיכומו של דבר, בחודש נובמבר 2015 נהרגו 10,565 בני-אדם; בחודש אוקטובר נהרגו 11,049 בני-אדם; בחודש ספטמבר נהרגו 11,496 בני-אדם; בחודש אוגוסט נהרגו 13,010 בני-אדם; בחודש יולי נהרגו 11,829 בני-אדם; בחודש יוני נהרגו 13,153 בני-אדם; בחודש מאי נהרגו 14,632 בני-אדם; בחודש אפריל נהרגו 10,294 בני-אדם; בחודש מרס נהרגו 15,143 בני-אדם; בחודש פברואר נהרגו 11,291 בני-אדם; ובחודש ינואר נהרגו 13,468 בני-אדם. בחודשים ינואר-נובמבר 2015 נהרגו 135,930 בני-אדם בעשרות-אלפי פעולות טרור ובעימותים צבאיים שהתרחשו במרחב האסלאמי כולו ואף מעבר לו.

 טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - נובמבר 2015

מדינה:	הרוגים:	פצועים/הערות:
סוריה:	4,182	5,000
עיראק:	3,341	5,000
אפגניסטן:	717	2,000
תימן:	652	3,000
פקיסטן:	258	1,500
רוסיה - מצרים:	224 נוסעי מטוס רוסי שהופל בסיני	הפלת המטוס ב-31 באוקטובר
רוסיה - קווקז:	28	רובם טרוריסטים מוסלמים
רוסיה - סוריה:	2	חיילים
טורקיה - כורדים:	171	רובם כורדים
צרפת - טרור אסלאמי:	140	10 מהם טרוריסטים מוסלמים
צרפת - מאלי:	1	חייל צרפתי
סומליה:	136	--
ניגריה - טרור אסלאמי:	116	--
מצרים:	73	21 מהם מהגרים אפריקאים
לבנון:	63	--
קמרון - טרור אסלאמי:	49	--
ניז'ר - טרור אסלאמי:	48	--
דרום-סודאן:	42	--
מאלי:	31	--
סין - טרור אסלאמי:	28	טרוריסטים מוסלמים לטענת סין
לוב:	26	על-פי דיווח תקשורתי בלבד
סודאן + דארפור:	22	--
צ'אד - טרור אסלאמי:	21	--
הודו - טרור אסלאמי - קשמיר:	17	--
טוניסיה:	16	--
סעודיה:	11	--
פיליפינים - טרור אסלאמי:	10	--
תאילנד - טרור אסלאמי:	4	--
ירדן:	4	--
אלג'יריה:	4	--
בוסניה - טרור אסלאמי:	3	--
ישראל - רצועת-עזה:	1	טרוריסט מוסלמי
ישראל - הרשות-הפלסטינית:	32	כולם טרוריסטים וג'יהאדיסטים
ישראל - טרור:	10	כולל תושב מוסלמי ביו"ש
סומליה - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	22	--
אפגניסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	27	--
תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	33
סה"כ:	10,565 הרוגים	16,000פצועים (הערכה בלבד)

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי- מאבק גלובלי לכאורה - נובמבר 2015", מגזין המזרח התיכון, 3 בדצמבר 2015.

אנגלה מרקל – בין משבר הפליטים לאיומי הטרור האסלאמי

לקראת סוף חודש נובמבר 2015, הטמפרטורות ברוב חלקיה של גרמניה ירדו מתחת למינוס 10 מעלות. במקומות אחדים בדרום-גרמניה נמדדו טמפרטורות של מינוס 12 - לילה אחרי לילה. למי שאינו מורגל בסוג כזה של קור מקפיא, התחושה הגופנית היא של הלם פיזי גדול מאוד שמשתק לעיתים את המחשבה ההגיונית. זהו, פחות או יותר, התיאור המדויק בו ניתן לתאר את האווירה בגרמניה של חודש נובמבר 2015, וזאת לאחר האופוריה הקצרה בעקבות החלטתה של אנגלה מרקל, בחודש ספטמבר 2015, לקלוט פליטים ללא הגבלה ובניגוד גמור לעצותיהם של חבריה הקרובים. האווירה בגרמניה של נובמבר 2015 עומדת בניגוד גמור לציפיותיה של אנגלה מרקל - המציינת בחודש זה 10 שנים לכהונתה כקנצלרית גרמניה - כהונה שהחלה ב-22 בנובמבר 2005.

ב-10 השנים האחרונות, מרקל הצליחה להצעיד את גרמניה לעבר סוג מסוים של יציבות פוליטית וכלכלית שהשפיעה מאוד על מעמדה הבינלאומי של גרמניה - הן בזירה האירופאית והן בזירה העולמית. פעמים אחדות מרקל ציינה שהקווים-העיקריים המנחים אותה, מאז שהיא נכנסה לתפקידה, אלה הם הזיכרונות המרים של שנות ה-90 בה גרמניה נחשבה "לאדם החולה של אירופה". אף אחד בגרמניה לא רוצה לחזור לאותם ימים של משבר כלכלי עמוק שנבע, בין היתר, מתהליך ארוך ומתיש להביא לאיחוד אופטימאלי בין גרמניה-המזרחית לגרמניה-המערבית. למעשה, זהו תהליך שעדיין לא הסתיים.

שיא האופוריה הגרמנית היה עם זכייתה של נבחרת הכדורגל הגרמנית ב"מונדיאל" של 2014. ההצלחה הספורטיבית הייתה המשך ישיר לאופוריה של שנת 2006 בה גרמניה-המאוחדת זכתה לארח בפעם הראשונה את המונדיאל בו היא זכתה במקום השלישי אחרי צרפת ואיטליה. בשנה זו - 2006 - גרמניה יכלה להציג כלפי העולם-כולו את פניה החדשות. הדגל הגרמני הוצג, אולי בפעם הראשונה, בגאווה בלתי-מוסתרת ללא כל חשש מתווית של לאומנות ישנה ומסוכנת. רבים בגרמניה ומחוצה לה רואים בשנת 2006 את נקודת-המפנה בהתייחסות העולמית כלפי גרמניה ובהתייחסות של הגרמנים כלפי עצמם וכלפי הסמלים המייצגים את המדינה הגרמנית.

ZDF - Islam - Effects on Germany

במהלך השנים האחרונות, קצב ההגירה לגרמניה הלך וגבר, עד שהוא הגיע לשיא של 20 שנה בשנת 2014. גורמים מחקריים בגרמניה טענו שהשיא נשבר כבר בשנת 2013. על-פי הערכות אחדות, גרמניה קלטה באותה שנה יותר מ-430,000 מהגרים - כך על-פי נתונים שנמסרו על-ידי אוניברסיטת הומבלדט בברלין. על-רקע הדימוי החדש של גרמניה ועל רקע קליטתם המסיבית של מהגרים ופליטים, גרמניה החלה לחשוב על עצמה כ"מדינת הגירה", כדוגמת קנדה, ועל היווצרותו של "הגרמני החדש" לאור השינויים הדמוגרפיים שהתחוללו בשנים האחרונות.

אולם, כמו כל דבר בגרמניה, הכל עטוף במילים נכונות ויפות ובשילוב של אסתטיקה-בירוקרטית שנועדו בראש-ובראשונה לחפות על הכשלים, על המחדלים ועל השחיתויות הרבות המלוות תהליכים חברתיים וכלכליים במדינה זו. בקצה התהליך, כאשר האמת המרה נחשפת, תמיד - אבל תמיד - כולם "מופתעים" וכולם ממהרים לחבוש מסכה-של-הפתעה חלק ממשחקי-ההסוואה התרבותיים שהקוד שלהם ידוע וצפוי-מראש. גם התקשורת הגרמנית מרגישה שהיא חלק מהממסד הפוליטי, ולכן היא נוטה לתפקד כסוג של תחפושת שנועדה לשרת את התדמית של גרמניה שהושגה בעמל-רב לאורך כל העשורים האחרונים. כך למשל, בשפה התקשורתית הגרמנית קיים משפט-מפתח החוזר על עצמו אין-ספור פעמים במילים האלה: "הרקע למעשה אינו ברור". זה יכול להיות קשור לאונס, להטרדות מיניות, להתעללויות, לרצח של ילדים בידי הוריהם, לרצח בין זוגות נשואים, להתקפות נגד זרים, לכישלונות ולמחדלים או אפילו לפעילות טרור של קבוצה אחת כלפי חברתה. באמצעות המשפט הזה, אפשר להתחמק מדיון רציני בנוגע לבעיות הבוערות של גרמניה, עד להפתעה התורנית הבאה ש"נפלה כרעם ביום בהיר", כמובן. כך למשל, כולם מופתעים מפרשת ההתרסקות המכוונת של המטוס הגרמני - על 150 נוסעיו במרס 2015 בהרי-האלפים; כולם מופתעים מפרשת השוחד שהתגלתה לאחרונה בנוגע לאירוח המונדיאל של 2006 בגרמניה; וכולם מופתעים מפרשת זיופי רמות-הפליטה במכוניות זידל של חברת פולקסווגן. אלא, שמאחורי "ההפתעה" הזו, ישנם אלפי בני-אדם השותפים לתרמית, אולם אף אחד מהם לא פצה את הפה לאורך שנים ארוכות, ארוכות מאוד.

כשהתפוצצה "פרשת פולקסווגן" זה היה שיא של חדשות רעות שנחתו על הציבור הגרמני ועל המערכת הפוליטית הגרמנית כולה לאורך כל שנת 2015. כדי להפגין את מורת-הרוח הציבורית בגרמניה לנוכח השערורייה החדשה, לפתע הופיעו ברשתות החברתיות תמונות של פינוקיו (עם האף האורך) שמתחתיהן היה כתוב - Made of Germany. זה היה ביטוי הולם לנעשה בגרמניה, לא רק בהקשר לפולקסווגן, אלא גם בהקשרים רחבים הרבה יותר. כחלק מניסיון הפוליטי למזער נזקים, אנגלה מרקל יצאה בהצהרה פומבית ש"המותג גרמניה חזק יותר מהמותג פולקסווגן". זה היה ניסיון נוסף, די פתטי, להתחמק מדיון מעמיק על הפרשה הזו המהווה חלק מהתרבות העסקית של גרמניה לאורך עשרות השנים האחרונות.

ככול ש"פרשת פולקסווגן" הסתבכה לאורך כל חודש ספטמבר 2015, כך מרקל נצמדה למדיניותה בנוגע לקליטתם של הפליטים שבאה לידי ביטוי בהצהרה שניתנה בתחילת ספטמבר 2015: דהיינו, "הזכות למקלט מדיני אינה תלויה בכמות". האומנם, כך הוא הדבר? כרגיל בגרמניה, יש מרחק רב בין הכוונות וההצהרות בתחילתו של כל תהליך לבין כוונותיהם והצהרותיהם של הגורמים הממשלתיים כאשר מתבררים המימדים האמיתיים של האתגר. בתקשורת הגרמנית נרמז שאנגלה מרקל הפכה לאובססיבית בנושא הפליטים. היו גם כאלה שטענו בזמנו שמרקל שואפת לזכות בפרס-נובל לשלום לשנת 2015 כרקורד הולם ל-10 שנות כהונתה כקנצלרית גרמניה.

אם מרקל הייתה זוכה בפרס-נובל לשלום בהכרזה שנמסרה ב-9 באוקטובר 2015, כל גרמניה הייתה מריעה לה - גם אלה שהיו ממתנגדיה הקשים ביותר בשאלת ההגירה לגרמניה. אולם לאור האכזבה, דומה היה שהרוח מהמפרשים של מרקל יצאה בקול דממה דקה - תלוי בעיני המתבונן. ימים אחדים לאחר מכן, גם הטון של מרקל השתנה: לפתע היא החלה לדבר על "פיתרון אירופאי לבעיית הפליטים", על "מכסות הגירה", על "ביקורת בגבולות", על "שהות זמנית של שנה לפליטים", על "מגבלות בנוגע לאיחוד-משפחות", על "תפקידה של טורקיה ביצירתה של בעיה זו" ועל "פיתרון בינלאומי כפוי למשבר האקוטי בסוריה".  לגרמניה יש כישרון-מולד-היסטורי שבאמצעותו היא מצליחה, פעם אחר פעם, להפוך בעיה מקומית הנובעת משיקול-דעת לקוי, לבעיה בינלאומית הדורשת את התערבותן של מדינות נוספות. במסגרת הזו, אנגלה מרקל ערכה ביקור בהול בטורקיה של ארדואן, ב-18 באוקטובר 2015,  עם הצעה כספית מרחיקת-לכת כדי לעצור את שיטפון המהגרים המגיעים לגרמניה. יכול להיות שהפתרון הכספי, (שוחד בעיני התקשורת האירופאית), אולי היה עוצר במידת-מה את זרם המהגרים, אלא ששרשרת הפיגועים הרצחניים שהיו בפריס ב-13 בנובמבר 2015 הפכו את הנושא כולו לבעייתי שבעתיים.

לאורך כל החודשים האחרונים של שנת 2015, נמסרו אזהרות רבות הנוגע לחדירתם של פעילי טרור אסלאמיים מארגונים שונים השוטפים את אירופה יחד עם זרם הפליטים המגיע אליה. במשך על השנה אחרונה נמסר אין-סופר פעמים על התגברותו של הזרם האסלאמי הרדיקלי בגרמניה לצד התגברותם האלימה של ארגוני ימין קיצוני המתנגדים למדיניות ההגירה של מרקל. כדי להבין את גודלה של בעיה זו ואת גודלו של האתגר העומד בפני אירופה, אפשר לציין ש-5 מדינות בלבד מתוך 28 מדינות המרכיבות את האיחוד-האירופאי טורחות להעביר מידע עדכני ממדינה אחת לרעותה. זאת עוד, בגרמניה קיימים כ-40 גופי-מודיעין שלא טורחים לשתף-פעולה ביניהם על בסיס יומיומי קבוע וידוע. כך למשל, בשנים 2006-2004 הוקמה יחידה מיוחדת לטיפול ב"איומי האסלאם הרדיקלי" - אולם, ככול היודע, העיסוק העיקרי של יחידה זו היה מוגבל לחיפוש מידע דיגיטלי ולא בהפעלת סוכנים כחלק משלים למידע שנאסף. דווקא לאחר הפיגוע הרצחני שהיה בפריז, אחד מראשי המודיעין בגרמניה טרח לתאר את הטרוריסטים שהצליחו לחדור לגרמניה במהלך מנוסתם כ"עושי צרות". זאת כל התורה הגרמנית על רגל אחת. הסכנה היא, שבסופו של דבר, ההפתעה הגרמנית עלולה להיות גדולה יותר מההפתעה הצרפתית של ה-13 בנובמבר 2015.

כמה פליטים בסופו של דבר יגיעו לגרמניה במהלך 2015? אף אחד בגרמניה לא יודע באופן מדויק. מאז תחילת השנה נזרקו לחלל-האוויר-הגרמני מספרים הנעים מ-500,000 ועד ל-1.5 מיליון בני-אדם. גורמים אחדים בגרמניה מציינים שמידי יום נכנסים לגרמניה כ-10,000 פליטים. גורמים אחרים, מציינים שלא יותר מ-7,000 פליטים נכנסים לגרמניה מידי יום. אך, כעת צריך לשים-לב לתסבוכת הבאה הנוחתת על גרמניה: ראשי-המדינות בגרמניה (המורכבת מ-16 מדינות פדראליות) מסרו שכל אחת מהן רוצה לקלוט 12,000 פליטים בלבד כל שנה - כולל אלה שייקלטו במסגרת "איחוד-משפחות". ההצהרה הזו למעשה מבטאת באופן-גורף את חוסר-האמון המוחלט בנוגע למדיניותה של מרקל ובעיקר בנוגע לשיקול-דעתה בנושא זה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אנגלה מרקל - בין משבר הפליטים לאיומי הטרור האסלאמי", מגזין המזרח התיכון, 26 בנובמבר 2015.

אירופה הפסידה במלחמה עוד לפני שהיא החלה

מאז ה-10 באוקטובר 2015 ועד ל-13 בנובמבר 2015, היו 4 פיגועי-טרור קטלניים מאוד שהתבצעו בידי טרוריסטים מוסלמים מארגון "המדינה האסלאמית": 1) בפיגוע בטורקיה - בו נהרגו לפחות 107 בני-אדם. 2) בפיגוע במטוס הרוסי -  בו נהרגו 224 בני-אדם בחצי-האי סיני. 3) בפיגוע בלבנון - בו נהרגו 44 בני-אדם ברובע השיעי של ביירות. 4) בפיגוע בפריז - בו נהרגו לפחות 132 בני-אדם. אנחנו מדברים על יותר מ-500 בני-אדם שנרצחו במהלך חודש אחד בלבד בסדרה של פיגועים קטלניים המראים בעליל על חשיבה אסטרטגית כוללת של ארגון "המדינה האסלאמית" - הנחשב ממילא לאחד מהארגונים האסלאמיים הרצחניים ביותר בתקופה הנוכחית. למרות כמות ההרוגים הגבוה, המספר הזה עדיין יכול להיחשב כ"טיפה" בים-הזוועות מבית-היוצר של האסלאם ברחבי המזרח-התיכון -  וזאת, רק בהשוואה למה שהתחולל במרחב הערבי כולו בשנה האחרונה. ביום אחד בלבד, נהרגים ברחבי העולם-המוסלמי בין 300 ל-500 בני-אדם בשם האסלאם ולמען האסלאם. ב-40 השנים האחרונות, נטבחו מיליוני מוסלמים בידי מוסלמים שפעלו למען "סוג" מסוים של מוסלמים. המימד המשותף לכלל המוסלמים - הן הרוצחים והן הנרצחים - מבוסס על ראיית-עולם אבסולוטית בו הדת שולטת בכל, בכוח, בפחד, בכפיה, באונס ובהטלת-מורא. רק ב-5 השנים האחרונות (2015-2011), נהרגו במרחב-האסלאמי כ-500,000 בני-אדם; עשרות מיליוני בני-אדם הפכו לפליטים; מספר עצום של נשים נאנסו; ערים רבות הוחרבו לחלוטין ומדינות קרסו או הפכו לצל-חיוור של שלטון ריבוני.

אם עד לפני עשורים אחדים, העולם הליבראלי חווה את ירידת כוחה של הדת למרכיב פולחני אישי בלבד, הרי מאז המהפכה האסלאמית באיראן בשנת 1979 אנו עדים להפיכתו של האסלאם לכלי אימפריאליסטי-קולוניאליסטי בדומה למה שהתרחש במאות ראשונות של האסלאם ובדומה לנצרות הקלאסית עד למאה ה-19. הטפה בשם עליונות דתית מביאה-בחובה גם הטפה לעליונות גזעית עד כדי שימוש באמצעים טכניים במטרה לחסל ישויות שאינן תואמות את הדגם הנאצל. מהבחינה הזו, אין הרבה הבדל בין התרבות הדתית הערבית-המוסלמית לבין התרבות הדתית הנוצרית-האירופאית. אי-אפשר להבין את האידיאולוגיה הנאצית ללא שורשיה הרעיוניים הנטועים היטב באידיאולוגיה הנוצרית כלפי היהודים לאורך כ-1,800 שנה. מפרספקטיבה היסטורית, לאירופה ולמדינות הערביות יש הרבה מן המשותף: הם רואים ביהודים ובישראל סוג של מסך-עשן המכסה את פגמיהם הרבים. האובססיה האירופאית בנוגע לישראל והאובססיה הערבית בנוגע לישראל, נועדו בראש ובראשונה כדי להסתיר את הפגמים הרבים של שתי החברות האלה - בעיקר ובמיוחד לאורך כל העשורים האחרונים.

צרפת היא בסך-הכל מדינה שוביניסטית ומיליטריסטית בסגנון האירופאי הישן נושן. כל זה נעטף במילים גבוהות של "חירות", "שוויון" ו"ואחווה". אולם, ההמנון הצרפתי חושף את התרבות האלימה המלווה את צרפת מאז שזו נחשבה למדינה מלוכנית לפני מאות שנים. ההמנון הצרפתי נכתב כבר בשנת 1792, אך הוא אומץ במלואו כ"המנון הלאומי" רק לאחר סיום מלחמת-העולם השנייה. באחד מהבתים בהמנון כתוב כך: "אל הנשק, אזרחים", "היערכו בגדודים", "צעד, צעד". "ירווה דם טמא את תלמינו". דם, גבריות, רצח וגסיסה מלווים את שאר הבתים בהמנון - מתחילתו ועד לסופו. ההמנון הצרפתי נשמע כמו קריאת קרב אסלאמית טיפוסית ולא כהמנון היאה למדינה שוחרת שלום כפי שצרפת מדמה את עצמה. אכן, אדמת צרפת רוויה בדם. אולם גם אדמת אפריקה רוויה בדם וגם אדמת אסיה רוויה בדם שנשפך לשווא בשם היוהרה האימפריאלית הצרפתית. צרפת, בדומה לאסלאם הנוכחי, עסקה באותם ימים אימפריאליים ב"פרויקט מיסיון", דהיינו בהנחלת התרבות הצרפתית ל"ברברים" בקולוניות שמעבר-לים. גם כיום, לצרפת נותרו שאריות אימפריאליות בדמותן של "קולניות מעבר-לים" בדרום-אמריקה ובאוקיאנוס השקט. המרד האלים האחרון נגד השלטון הצרפתי היה בניו-קלדוניה בשנת 1988. והינה, בעקבות הפיגועים בפריז, שוב השיח-הפוליטי בצרפת הפך ל"שיח של מלחמה אלים" נגד אויב חיצוני לכאורה. אולם, האם באמת צריך לחפש את ההתלהבות הצבאית-הפטריוטית בסוריה ובעיראק? דהיינו, "מעבר-לים"?

אומרים ש"הכתובת הייתה על הקיר" בנוגע לשרשרת הפיגועים בפריז. אומרים ש"בני הדור השני והשלישי של המהגרים נחשבים לקיצוניים יותר מהוריהם". ובכן, כמה זמן הכתובת הזאת הייתה על הקיר? בשבדיה, בצרפת, בגרמניה ומדינות אירופאיות נוספות קיימת רגולציה קפדנית מאוד על התקשורת. בדרך-כלל קיים תכתיב פוליטי לא רק בתחומים הקשורים לתקשורת עצמה, אלא גם בעניינים ביטחוניים. לפיכך, סיקור פתוח וחופשי על האיום האסלאמי-הרדיקלי הקיים בתוך החברה האירופאית נחשב למוקצה מחמת-מיאוס רק בשל שיקולים פוליטיים. לפיכך, קיימת התעלמות כמעט מוחלטת מסימנים לרדיקליזציה של הציבור המוסלמי באירופה - אלא אם קיימת הוכחה מוחשית וידיעה ברורה על כוונה לבצע פעולת-טרור. זאת ועוד, ההסבר על קיצוניותו של בני דור השני והשלישי של המהגרים באירופה מוסבר בדרך-כלל בשל דחייה והתעלמות של החברה האירופאית מהקבוצות הללו. אולם, למעשה, השורשים לקיצוניות הזאת נטועה היטב עוד בבתיהם, עוד מינקותם. במטרה להבין טוב יותר את הנקודה הזו, אפשר לעשות השוואה קלה בין הקהילה היהודית בעולם לבין הקהילות המוסלמיות המתגוררות במדינות הלא-מוסלמיות: לאורך מאות שנים של נוכחות יהודית ברחבי-העולם, קהילות יהודיות חיברו תפילה מיוחדת לשלום הממשלה או לשלום המדינה בה הם חיו. אפילו בברית-המועצות חוברה תפילה מיוחדת כזו שהייתה שרירה וקיימת עד לסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת. במילים אחרות, היהודים ביקשו להשתלב בזרם המרכזי במדינה בה הם חיו - ללא כוונת כפיה, ללא אלימות, ללא הטפה לאלימות ובוודאי הם לא חינכו את ילדיהם לעליונות תרבותית, אידיאולוגית או גזעית כערך עליון המכתיב את התנהגות הפרטית והקהילתית במרחב הציבורי בו הם חיו. ולמרות זאת, הסבל שהיה מנת-חלקם לאורך מאות שנים הוא בלתי-ניתן לתיאור - גם בצרפת הנאורה לכאורה. הינה כי כן, את הקיצוניות הטרוריסטית של בני הדור השני והשלישי של בני-המהגרים צריך לחפש בבית, עמוק פנימה, ולא בשל גורמים חיצוניים הקשורים לחברה האירופאית בלבד.

ברחבי האינטרנט וברשתות החברתיות מופיעים אלפי סרטונים שהועלו בידי ארגונים אסלאמיים בהם נראים אירופאים שהחליטו להתאסלם. מדובר על סתם אנשים ברחוב, במהלך כנסים המוניים, במסגדים ובמשרדיהם של אנשי-דת מוסלמים. לעיתים נדמה ששיטפון של התאסלמות פוקד את החברה האירופאית כולה. כך למשל, בגרמניה, מספר המתאסלמים בה עולה משנה לשנה. על-פי הערכות מודיעיניות מבוססות, בגרמניה נמצאים כ-43,000 סלפיסטים - נכון לחודש נובמבר 2015. מאידך, גם אם התופעה קטנה יחסית, לארגונים האסלאמיים יש אינטרס מובהק להציף את הרשתות החברתיות בסרטונים שכאלה כדי ליצור סוג מסוים של לחץ ציבורי כדי לדרבן את "הכופרים" להצטרף לזרם הסוחף הזה. זהו למעשה "פרויקט מיסיון" בנוסח אסלאמי הממומן בעזרת מדינות-המפרץ העשירות - ובהסכמה שבשתיקה של מרבית המדינות באירופה המערבית.

כרגיל באירופה, יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה: גבולות פרוצים; מעבר חופשי; בדיקות שטחיות של מעבר סחורות ואנשים; וכך היבשה הפכה לכר פורה מאוד של ארגונים קרימינאליים היכולים לספק כל מוצר הנדרש על-ידי הצרכן הסופי - החל מסיגריות זולות וכלה במטול אר.פי.ג'י. אחד מהדברים המעניינים בקריאת מאמרים בתקשורת האירופאית אינה נוגעת רק למאמרים עצמם, אלא לתגובות של הקוראים למאמרים הללו. לעיתים, בתוך התגובות האלה מתפרסם מידע החושף דברים נוספים שהמגיבים לא התכוונו להם מלכתחילה. וכך עולה תמונה מודיעינית מעניינית על אזורים שונים ברחבי אירופה, כמו למשל: בנוגע להשגת נשק, על ארגוני מאפיה, על נתיבי ההברחות, על שיעורי האונס, על אלימות של מהגרים, על אלימות כלפי מהגרים, על אלימות של מוסלמים, על אלימות כלפי מוסלמים, על אזורים מסוכנים ברחבי היבשת ועוד ועוד. בהכללה גסה אפשר לציין שרבים מהמגיבים הביעו חרדה מסוימת בנוגע לשינויים הדמוגרפיים והתרבותיים המתחוללים באירופה, אולם החרדה הזו לא הצליחה לחדור לדרג הפוליטי הבכיר ברוב המדינות האירופאיות. הבעיה, אם כן, היא בתוך הבית עצמו ולא רק בסוריה, בעיראק, בלוב, בניגריה, במאלי, בלבנון, ברצועת-עזה, באפגניסטן, בפקיסטן ובמדינות נוספות.

בשנת 2014, צרפת ייצאה נשק בסכום של כמעט 5 מיליארד דולר, והיא נחשבת ליצואנית הנשק השלישית בגודלה בעולם אחרי ארה"ב ורוסיה. אם נחבר את הסכומים של יצוא הנשק לשנת 2014 של צרפת, בריטניה, גרמניה, איטליה, ספרד ושבדיה, נגיע לסכום מדהים של כמעט 16 מיליארד דולר. כשמדברים על "הצביעות האירופאית הידועה" צריך גם להתייחס לנתון הבא: אף אחת מהמדינות האלה לא דרבנה את המדינות הערביות לפתור את בעיית המים המעיקה (והיא מעיקה מאוד) בעזרת הקמת מתקני-התפלה גדולים - בדומה למה שקיים בישראל - במקום לעסוק ביבוא אובססיבי של נשק לשם התקפה ולא רק לשם הגנה. מאידך, המדינות האירופאיות - רובן ככולן - בשם התקינות-הפוליטית הפקירו את החברה המוסלמית כולה לידיהם הבוחשות של מדינות-המפרץ שהשקיעו סכומים עצומים בבניית אלפי מסגדים ובהטפה אסלאמית מקיפה ורדיקלית שהחלה לפני כ-40 שנים בערך. על-פי התחושות המובעות - בביטחון רב - אצל חסדי האסלאם הרדיקלי באירופה, הם הגיעו למסה-קריטית וכי אירופה הנוצרית, למעשה, מנהלת קרב-מאסף מולם. במילים אחרות, לתחושתם, אירופה כבר הפסידה במלחמה עוד לפני שזו החלה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אירופה הפסידה במלחמה עוד לפני שהיא החלה", מגזין המזרח התיכון, 19 בנובמבר 2015.