מקונסטנטינופול לשערי העיר בגדאד

כאשר נכבשה קונסטנטינופול ב-29 במאי 1453 בידי חיילי האימפריה העות'מאנית בהנהגתו של הסולטאן מהמט השני, בא הקץ לאימפריה הביזנטית של הקיסר קונסטנטינוס ה-11. הכנסייה המפוארת "איה סופיה", שהייתה הכנסייה הגדולה בעולם למשך כ-1,000 שנה, הפכה למסגד על-פי הוראתו של הסולטאן העות'מאני. על-פי מקורות היסטוריים שונים נמסר כי במשך שלושה הימים הראשונים לאחר כיבושה של קונסטנטינופול (כיום איסטנבול), חיילי הצבא העות'מאני ערכו אורגיה חסרת-רסן של טבח, ביזה ואונס בעיר. ראשו הכרות של הקיסר קונסטנטינוס ה-11 הוצג לראווה כמנהג התקופה - ובכך הגיעה לקיצה האימפריה הרומית המזרחית לאחר יותר מ-1,000 שנות נוכחות באזור. שכיות-החמדה של העיר נבזזו או הועלו באש בידי הפולשים המוסלמים.

כל מוסלמי המתגורר בטורקיה כיום, יודע בתוך-תוכו שמאחורי החזות האסלאמית של טורקיה מסתתרים שורשים נוצריים עמוקים מאוד - עמוקים יותר מהשורשים האסלאמיים. כך, באופן דומה, חש כל מצרי בר-דעת לאור הכיבוש המוסלמי על מצרים שהחל בשנת 641 לספירה. קיומם של הקופטים במצרים נתפס כ"סמרטוט אדום" בפני כל מוסלמי מאמין והוכחה לראשוניותם של הקופטים על אדמת מצרים משום שהם בניה המקוריים ולא הערבים-המוסלמים שהגיעו בכוח-הזרוע. שרשרת הכיבושים הקולוניאליסטים של הערבים החל מהמאה ה-7 שינו כליל את האזור למשך מאות שנים. כיבושה הנורא של קונסטנטינופול בשנת 1453 בידי העות'מאנים עיצב פעם נוספת את האזור כולו עד לכיבוש הבריטי מלחמת-העולם הראשונה, 1918-1914. בחסות המעצמות של אותה תקופה, גובשו פחות או יותר הגבולות המדיניים של הישויות הריבוניות שהוקמו במזרח-התיכון - כפי שהן מוכרות לנו כיום.

הגבולות המדיניים שהתגבשו לאורך השנים לא יצרו זהות לאומית מובהקת שהיה ביכולתה לעצב את התודעה האזרחית לכדי פעולה משותפת לטובת הכלל. הגבולות הללו למעשה היוו חיפוי להבדלים דתיים, עדתיים ותרבותיים שהיו חזקים יותר מכל קו סתמי שנמתח באורח-שרירותי על המפה המדינית. לפיכך, מרבית המדינות הערביות המוכרות לנו כיום הוקמו ללא כל היגיון דתי, עדתי ותרבותי. וכתוצאה מכך, רובן נחשבות למדינות כושלות הנמצאות בשלב, כזה או אחר, של פירוק לאור העימותים הפנימיים שיש להם רקע היסטורי עמוק הנמתח עד לראשית עלייתו של האסלאם בחצי-האי ערב במאה ה-6 לספירה. החלוקה בין אסלאם-סוני לאסלאם-שיעי שהחלה כבר בשנים הראשונות של הדת החדשה, מאיימת לפרוץ פעם נוספת לכדי מרחץ-דמים קשה מנושא בעקבות כיבושיהם של ארגוני אל-קאעידה הסונים המאיימים לעלות על בגדאד של עיראק הנשלטת בידי השיעים - המהווים כ-60 אחוזים מכלל האוכלוסייה במדינה.

ארגוני אל-קאעידה שהצליחו לכבוש בסערה את צפון עיראק עד לעיר מוסול, מוטטו את הצבא העיראקי בימים ספורים בלבד למרות מיליארדי הדולרים שהושקעו בו לאורך השנים האחרונות. כאשר נכנסו אנשי ארגון ISIS ("המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה") לעיר מוסול הם בחרו להוציא-להורג לאור-היום מאות חיילים ושוטרים במטרה להעביר מסר לשלטון השיעי בבגדאד לקראת הבאות. מאות נשים נאנסו בימים הראשונים של הכיבוש. כמו כן, הג'יהאדיסטים פרסמו צו-הלכתי-אסלאמי המורה לאוכלוסייה המקומית למסור לידיהם את הנשים הלא-נשואות כדי לתרום את חלקן באמצעות יחסי-מין. לאסלאם יש אובססיה קשה עם נשים העולה על האובססיה נגד יהודים. הינה כי כן, "הברברים החדשים" של המזרח-התיכון פועלים לפי הספר. לפיכך, השלטון המרכזי בבגדאד נמצא בחרדה גדולה משום שהטבח שהיה בעיר מוסול ביוני 2014 יתגמד לחלוטין אם "המונגולים החדשים" יצליחו להגיע לעיר הבירה. לפתע, רבים נזכרו בנפילת בגדאד לידי המונגולים בשנת 1258.

העיר בגדאד הייתה בירת הח'ליפות העבאסית החל משנת 758. בשיא פריחתה, העיר מנתה כמיליון תושבים והיא הפכה למרכז חשוב של השכלה ואמנות למרות ירידה בעוצמתה הצבאית לנוכח שליטתם של מצביאים טורקים וממלוכים על הח'ליפות. החשיבות של בגדאד הייתה שהיא היוותה מרכז של השראה דתית ותרבותית לכלל האומה האסלאמית של אותה עת. הפלישה המונגולית לעיראק החלה כבר בשנת 1238, אלא שהכוחות העבאסיים הצליחו להדוף את הכוחות המונגוליים פעם אחר פעם. רק לאחר שהמצביאים המונגוליים הצליחו לרכז כ-150,000 לוחמים, הם הטילו מצור על העיר שהחל בתחילת חודש פברואר 1258. לאחר 11 ימים בלבד של קרבות, ב-13 בפברואר 1258, נכנסו הצבאות המונגוליים לעיר בגדאד. כביטוי של השפלה למובסים, הח'ליף העבאסי של אותה עת נרמס למוות על-ידי פרשים מונגולים.

הכוחות המונגולים הפכו את העיר על-פיה במסע של הרס שיטתי ומכוון: מקורות היסטוריים שונים טענו שכמיליון בני-אדם נטבחו בעיר. אלפי רבים הוצאו להורג. אלפי נשים נאנסו. רבים מבני-משפחתו של הח'ליף הוצאו-להורג. כל בנייני הפאר, המסגדים, הארמונות והספריות נבזזו ונהרסו עד ליסוד. מאות-אלפי תעודות היסטוריות שהיו בספריות המקומיות הועלו באש או הושלכו לנהר יחד עם אלפים רבים של נרצחים. ההרס של העיר היה מוחלט. למעשה, העיר לא התאוששה מהחורבן עד לכיבושה בידי הכוחות הבריטיים שנכנסו לעיר בחודש מרס 1917.

הזיכרון ההיסטורי הזה מלווה את עיראק המודרנית גם בימים אלה משום שהריסתה של תרבות המתקדמת של בית עבאס בידי המונגולים, החזירה את הכלכלה המוסלמית מאות שנים לאחור. מבחינה יהודית, אפשר לציין, שבשל הריסתה של בגדאד, מרכז הכובד התרבותי-היהודי עבר באופן סופי למרכז אירופה לאחר יותר מ-1,000 שנות פריחה שעיצבו את הדת היהודית למשך דורות רבים עד לימנו אנו.

מה שמתרחש במזרח-התיכון ב-70 השנים האחרונות, הוא כולו מעשי ידי-אדם, בדומה למה שהתרחש באירופה עד לשנת 1945. הפעם אלה אינם כובשים זרים, אלא ברברים מקומיים המקדשים את המוות בשם דת המתחזה לדת שמימית המטילה על תושביה ומאמיניה אסון אנושי אחד על משנהו, פעם אחר פעם. צרור הפקודות והצווים ההלכתיים, לכאורה, אותם מפרסמים ארגוני הטרור האסלאמיים מראה בעליל על אורח-מחשבה מעוות שיש בו סימנים רבים לתרבות קרימינלית אינהרנטית. כשבוחנים את ההרכב האנושי של ארגון ISIS (או כפי שאחרים מכנים אותו, ISIL) מגלים שיש בו בוגרי מלחמת-האזרחים בסוריה, בני-העדה הסונית הממורמרת, אזרחים זרים, חברים לשעבר במפלגת הבעת' העיראקית ושרידים של חברי המיליציות השבטיות הסוניות ששיתפו פעולה עם השלטון השיעי בעיראק ועם הכוחות האמריקאים שפעלו נגד ארגון אל-קאעידה. ההרכב האנושי הזה, שהתגבש גם בעזרתו של כסף סעודי כדי להילחם בהשפעה השיעית בסוריה ובעיראק, הפך בתוך זמן קצר לארגון הטרור העשיר בעולם. הטלת אימה, טרור, טיהור אתני, אונס, ביזה, חטיפת נשים וילדות ומכירתן, שוד,הברחות סמים ועסקאות כלכליות מפוקפקות גם עם יריבים, משמשים כלים לגיטימיים להטלת מרות לשם צבירת כוח ועוצמה שהקשר שלהם לדת הוא מקרי בהחלט.

היסוד הקרימינאלי הוא המהות. הדת היא רק כלי כדי להעניק לגיטימציה שמימית למעשים הנתבעים ביותר המתרחשים ברחבי העולם האסלאמי - מקצהו האחד ועד לקצהו השני. ארגון "בוקו חראם" בניגריה, ארגון "אל-שבאב" בסומליה, ארגון "אבו סיאף" בפיליפינים, תנועת "החמאס" בעזה, ארגון "הטליבאן" באפגניסטן, "משמרות המהפכה" באיראן, ארגון "חיזבאללה" בלבנון, כנופיות "השביחה" העלוויות בסוריה וכל ארגוני "הג'יהאד העולמי" הפועלים בכל המרחב-האסלאמי מהווים עדות חיה ליסוד הקרימינאלי המלווה את התרבות האסלאמית במתכונתה החדשה במאה ה-21. אם כן הוא המצב, כנראה שאין מנוס מתהליך כפוי ועמוק של "דה-אסלאמיזציה" במזרח-התיכון בדומה למה שעברה גרמניה לאחר מלחמת העולם-השנייה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אויב בשער - מקונסטנטינופול ועד לשערי העיר בגדאד", מגזין המזרח התיכון, 26 ביוני 2014.

החטופים והתקשורת הישראלית והבינלאומית

שלושה תלמידים ישראלים נחטפו ב-12 ביוני 2014 באזור גוש עציון בידי טרוריסטים מוסלמים מארגון החמאס הפועל ביהודה ושומרון תחת המטריה של הרשות הפלסטינית של אבו-מאזן (מחמוד עבאס). המשפט הקצר הזה מכיל בתוכו עולם שלם של מושגים, הנחות ודעות שיש להם קשר ישיר הן להיבטים מקומיים והן להיבטים אזוריים עמוקים. אפשר לפרק את המשפט הזה להיבטים של מוסר, דת, טריטוריה, גיאוגרפיה, תרבות, תקשורת וקדושת-החיים, ועדיין לא להבין עד הסוף את המניע ההגיוני לחטיפתם של שלושה תלמידים כשם שאי-אפשר לתת הסבר הגיוני אחד להריגתם של 50 בני-אדם שנטבחו בידי טרוריסטים מוסלמים מארגון "אל-שבאב", בשעה שאזרחים תמימים צפו במשחקי המונדיאל על חוף-הים בקניה. במהלך שבוע האחרון (19-12 ביוני 2014), נהרגו אלפי בני-אדם בפיגועי טרור קטלניים ובאלימות אסלאמית שהתבצעו בכל המרחב האסלאמי האלים והמוכר לנו היטב - מפקיסטן במזרח ועד ללוב במערב. ההוצאות-להרוג של מאות חיילים ושוטרים בעיראק בידי טרוריסטים מוסלמים מיקדו את תשומת-ליבה של התקשורת הבינלאומית על מה שנעשה באזור העיר מוסול ועל מעשיהם של הארגונים האסלאמיים (ISIS) שגילו אכזריות המזכירה מראות מתקופת מלחמת-העולם השנייה. אלה הברברים החדשים של המזרח-התיכון לשנה הקרובה. מה שקורה בימים אלה בעיראק אפשר להגדירו כמלחמת-דת עצומת ממדים עם השלכות אזוריות מרחיקות-לכת. מאות מיליארדי דולרים של ארה"ב שהושקעו בעיראק ירדו לטמיון בימים ספורים בלבד. המדינה הירדנית הקרובה אלינו לכודה כעת בין שתי ישויות מתפוררות - סוריה ועיראק -  ועם מיליוני פליטים חדשים מדי שנה העלולים לשמש דלק להבערת הממלכה.

לפיכך, הידיעה על חטיפת שלושת התלמידים הישראלים נבלעה בשלל האירועים האלימים והקשים-מנשוא ששטפו את המזרח-התיכון בשבועות האחרונים. אולם, למען ההגינות, אפשר לציין שהנושא קיבל סיקור תקשורתי בינלאומי במידה הראויה למרות הנושאים הקשים ששטפו את התקשורת בינלאומית בענייני אוקראינה, המזרח-התיכון, אפריקה ובנוגע למשחקי המונדיאל. ועם זאת, לפני שאנחנו באים בטענות כלפי העולם, אולי כדאי מאוד לבדוק את ההתנהלות התקשורתית שלנו הן כלפי עצמנו והן בנוגע לאירועים חשובים מאוד המתרחשים מסביבנו ובמקומות נוספים חשובים לא פחות.

אי-אפשר היה להתעלם מהתנהגותן המדהימה של משפחות החטופים בהשוואה להתנהלות ההיסטרית של התקשורת הישראלית שהגיעה לשיאים חדשים - שהזכירו לנו את התנהלותה המופקרת בתקופת מלחמת לבנון השנייה. במשך ימים ארוכים לא היה מידע חדש בפרשת החטיפה. אולם, התקשורת הישראלית, בעיקר הטלוויזיה, הטביעה את עצמה בים של מלל אינסופי שחזר על עצמו באמצעות עשרות אורחים שהגיעו לאולפני-החדשות - אך אלה לא באמת חידשו לנו מאומה. האובססיה המילולית הזו למעשה יצרה כותרות שהלהיטו את הרוחות בקרב הציבור הישראלי - בעיקר בין הימין (לכאורה) לשמאל (לכאורה) או בין תושבי המרכז לבין תושבי יו"ש. לוויכוח הטיפשי הזה היו שותפים גם דוברים מימין וגם דוברים משמאל שביקשו להצדיק הנחות אידיאולוגיות מסוימות, אולם בכך הם יצרו דו-שיח של חרשים על חשבון הציבור כולו שלא תרם להרגעת הרוחות כמתבקש בימים אלה ובשאר הימים.

בגלל האירוע הקשה הזה - של חטיפת ילדים בידי טרוריסטים מוסלמים - כל צד הרגיש שהוא נכנס לסוג של מגננה הדורשת ממנו להשתמש בביטויים שאין להם קשר ממשי למציאות הישראלית ההגיונית והסבירה. כך למשל, העימות המיותר בין ח"כ מירי רגב לח"כ חנין זועבי יצר תגובה ילדותית של בוז'י הרצוג, יו"ר מפלגת העבודה, שפרסם הצהרה בנוגע לדבריה של זועבי במילים האלה: "אמירותיך מזיקות לשלום כמו (פעולות של) תג מחיר". כאילו חטיפתם של תלמידים בידי טרוריסטים מוסלמים משתווה לריסוס כתובות על הקיר. האם זו צריכה להיות התגובה הראויה של מי שמתיימר להיות פעם ראש-ממשלת ישראל? אין תימה איפה, שהשמאל הישראלי איבד לחלוטין את כושר-השיפוט שלו. זועבי, הידועה לשמצה באמירותיה הפרובוקטיביות, יצרה מלכודת תעמולתית שלתוכה נפלו הפוליטיקאים הישראלים כמו טירונים בני יומם. זועבי, בסך-הכל, מייצגת את המוסלמי הממוצע המתגורר במזרח-התיכון. העניין הזה מוביל אותנו לעסוק בטענות הישראליות שהופנו כלפי "הקהילה הבינלאומית" שהתעלמה לכאורה מאירוע החטיפה.

ראשית, אנחנו צריכים להבהיר לעצמנו מה באמת אנחנו רוצים. צריך לשים-לב לטענות הישראליות בנוגע למעורבותם של גורמים בינלאומיים בסכסוך המקומי שלנו: א) אנחנו טוענים שהסכסוך המקומי שלנו ביו"ש אינו הסכסוך העיקרי במזרח-התיכון, ולכן אין צורך להתמקד רק בנו כאשר קיימים סכסוכי-דמים בכל רחבי המזרח-התיכון הגובים את חייהם של מאות-אלפי בני-אדם מידי שנה. ב) אם הטענה הזו נכונה, מדוע אנחנו כופים על הקהילה הבינלאומית להגיב רק באירועים בהם אנו הצד הנפגע? בדרך זו, למעשה, אנו כופים על הקהילה הבינלאומית להתמקד רק בנו, בשעה שסכסוכים אלימים מאוד מתרחשים בעיראק, בסוריה, בתימן, בלוב, בניגריה, בסודאן, בסומליה, במצרים, בלבנון, באפגניסטן, בפקיסטן, באוקראינה, בפיליפינים, בקווקז ובמקומות נוספים. כאשר השגריר הישראלי באו"ם זועק במסיבת-עיתונאים "היכן הקהילה הבינלאומית" לנוכח המקרה הקשה, בכך הוא הפך את ישראל למדינה שברירית, חסרת כוח הזקוקה להגנה. במקביל לכך הוא גם הפך את ישראל למדינה עיוורת שאינה מסוגלת לגבש לעצמה את הפרופורציות המתבקשות לנוכח אירועי הדמים הקשים שהתרחשו במהלך שבוע אחד בלבד בכל רחבי המזרח-התיכון - שגרמו לאלפי הרוגים ול-1.5 מיליון פליטים חדשים בעיראק בלבד.

מדינת-ישראל הרשמית לא גינתה ההשתלטות הרוסית על חצי-האי קרים והיא גם לא גינתה את מעשי הזוועה שהתרחשו באוקראינה שגרמו למאות הרוגים במהלך החודשים האחרונים, וזאת למרות שמדינות אחדות ביקשו מישראל להתייחס באורח-רשמי לאירועים הקשים שהיו באוקראינה. ישראל פעלה, כמובן, על-פי האינטרסים המוצדקים שלה. ובכן, מדוע אנו מבקשים ממדינות אחרות להביע גינוי באורח-רשמי כשהדבר רק משרת את המטרות שלנו? מדינות "חשובות" בעולם פועלות על-פי האינטרסים שלהן -  וזאת, ללא שום קשר להבעות של תמיכה או גינוי למעשיהן. הן פועלות בעיקר על-פי האינטרס המובהק שלהם ללא התחשבות יתרה בדעת-הקהל העולמית או בעמדתן של מדינות אוהדות או עוינות.

ישראל, המציגה את עצמה כמדינה שברירית, שאלה את עצמה לאורך המשבר הנוכחי "עד כמה הקהילה הבינלאומית תעניק תמיכה לפעולות הישראליות בשטחים נגד תנועת החמאס". עצם העלאת השאלה הזו מראה בעליל שמדינת-ישראל עדיין אינה מבינה איך הזירה הבינלאומית פועלת כיום לאור המשברים האלימים הקיימים במזרח-התיכון. אם האינטרס הישראלי הוא "לשבור" את החמאס בשל החטיפה, היא חייבת לפעול על-פי האינטרסים שלה, וזאת ללא שום קשר לגינויים או לתמיכה מצד הקהילה הבינלאומית. אם ישראל חושבת שיש לחזק את גושי-ההתיישבות היהודית ביו"ש (שיישארו בידי ישראל), עליה לפעול על-פי האינטרס הזה, וזאת ללא שום קשר לגילויי התמיכה או הגינויים שיופנו כלפי ממשלת-ישראל. ברגע שישראל מבקשת "לגיטימציה בינלאומית" על כל צעד שהיא עושה, היא משדרת חולשה מדינית המזמינה ביקורת נוקבת על כל צעד ושעל. מנהיגים רבים בעולם הבינו את הרעיון הזה ללא שום קשר לגודלן ולחוזקן - מלבד המנהיגות הפוליטית הבכירה של ישראל המשדרת חולשה, חשש ופחד מפני הבאות. ישראל, כמדינה ריבונית, חייבת להסביר את מעשיה ולא רק להתנצל על כך שהיא שומרת על האינטרסים המובהקים שלה ושל אזרחיה בדומה לכול מדינה אחרת בעולם.

למדינת-ישראל יש צבא חזק ומצויד היטב. מעבר לכך, הצבא הישראלי ניחן ברמה אנושית גבוהה במיוחד בשל איכותם הגבוהה של החיילים והחיילות המסורים המשרתים בו. ועם זאת, צריך לשים-לב איך הצבא מתייחס לעצמו בתקשורת הישראלית: בעיתון המודפס "מעריב השבוע" התפרסמה כתבה, ב-17 ביולי 2014, על הפעילות הצבאית הישראלית נגד אנשי תנועת החמאס הפועלים במרחב חברון. בכותרת-המשנה של הכתבה, שהתבססה בין-היתר גם על מקורות צבאיים, נכתב המשפט הבא: "בצה"ל חוששים מהתמשכות הפעילות המבצעית בכפרים; יש לפעילי הטרור שם נשק בכמויות גדולות". אף אחד לא שואל את עצמו האם "החששות" של הצבא מפעילות מתמשכת בכפרים היא הסיבה האמיתית להימצאותו של נשק רב באזורי הכפרי של מרחב חברון. בעצם, באמירה הזו, צה"ל שידר חולשה גדולה, ומאידך הוא העצים את היכולות של ארגוני הטרור לפעול באורח-חופשי למרות עוצמתו הגדולה של הצבא הישראלי ולמרות מסירותם הבלתי-רגילה של חיילי צה"ל. מסתבר, שעדיין לא למדנו איך להציג את עצמנו ואת האינטרסים שלנו הן כלפי הידידים שלנו ברחבי-עולם והן כלפי אויבנו בזירה המקומית.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "פרשת החטופים - המימד התקשורתי הישראלי והבינלאומי", מגזין המזרח התיכון, 19 ביוני 2014.

ממשלתו השלישית של בנימין נתניהו

לפני שנעסוק בנושאים אחדים המפתיעים את ממשלת נתניהו בשנה האחרונה, הנה דוגמאות אחדות לנתק הבלתי-נסבל השורר בין הציבור הישראלי לבין פוליטיקאים אחדים האמורים לייצג את הציבור הישראלי והם אף אמורים לשמש דוגמא נאותה לפוליטיקאים חדשים או לכאלה המעוניינים להיכנס לזירה הפוליטית. ב-9 במאי 2014 עלתה קבוצה של סטודנטים לאוטובוס קו 25 מאוניברסיטת תל-אביב לכיוון מרכז העיר. ובכן, האוטובוס המפתיע של חברת דן שהגיע לתחנה ראה ימים טובים יותר, שכן להערכתי האוטובוס הזה עלה לראשונה על הכביש לפני יותר מ-35 שנה. האוטובוס המרופט המטונף הזה עם המושבים המתפוררים והחלונות החורקים, עמד בניגוד גמור למה ששמענו ברדיו במהלך הנסיעה. למרות הרעש של המנוע החורק באוטובוס העתיק הזה, הצלחנו לשמוע בחדשות שמשטרת ישראל מצאה בכספת של ח"כ בנימין בן-אליעזר יותר מ-500,000 דולר במזומן. ימים אחדים לפני כן נודע לציבור על רכישתו של פנטהאוז בתל-אביב בשווי של 9 מיליון ₪ בידי בן-אליעזר. בדרך חזרה לאוניברסיטה עלינו על אוטובוס קצת יותר חדש. לאחר דקות אחדות בלבד, האוטובוס נתקע בגלל שהמנוע שבק-חיים ונאלצנו לרדת באמצע הדרך ולחכות לאוטובוס אחר. זה היה יום רגיל לגמרי בתל-אביב, לא חם במיוחד, 28 מעלות צלזיוס לכול היותר, כך שסביר להניח שקריסתו של המנוע לא נגרמה בשל מזג-האוויר. האם האירוע הזה הוא מקרי בלבד? לא ממש. הכל קשור ב"איך השירות לציבור נתפס בעיני הפוליטיקאים" ואיך הפוליטיקאים תופסים את תפקידם בעיני עצמם.

להזכירכם, בשבועות האחרונים התנהל המסע המתיש לבחירתו של נשיא חדש למדינת-ישראל שבמהלכו התגלה פעם נוספת הפער הבלתי-נתפס בין עושרם של פוליטיקאים אחדים לבין עושרם של יותר מ-50 אחוזים מהאוכלוסייה הישראלית הנאלצים להסתפק בשכר שלא עולה על כ-5,000 ₪ בחודש. מדינת-ישראל טובה מאוד בנתוני-מקרו, אולם כשיורדים לפרטים הקטנים של החיים בישראל מתגלה תמונה לא נעימה במיוחד עבור ישראלים רבים. הפכנו לארה"ב של המזרח-התיכון עם תל"ג לנפש הזהה לתל"ג של בריטניה וצרפת, אולם התל"ג הנוכחי של ישראל - העומד על כ-40,000 דולר לנפש -  לא בא לידי ביטוי הולם בחיי היומיום של האזרח הישראלי הממוצע.

אם התוכנית של ראש-הממשלה, בנימין נתניהו, הייתה מצליחה בנוגע לבחירתו של ח"כ מאיר שטרית לנשיאות המדינה, היום היינו מתעוררים עם נשיא חדש שנוי-במחלוקת בשל "עננה" כבדה מנשוא הרובצת מעל לראשו בשל החשדות החדשים שהתגלו בנוגע להתנהלותו האישית. שוב, הפוליטיקאים הישראלים מופתעים מעצמם פעם אחר פעם. מותר להיות עשיר בישראל, מותר לחתום על הסכמים אישיים סודיים, אולם צריכה להיות קורלציה הגיונית בין עושרם של הפוליטיקאים לבין רווחתו של האזרח הכי עני בישראל. כשאין קורלציה כזו, חבורה לא גדולה של פוליטיקאים יכולה לנהל את המדינה במנותק מהצרכים האמיתיים של האזרחים. מדובר על צרכים בסיסיים המובנים לכול אדם - כמו נסיעה הולמת באוטובוס ציבורי הראוי לבני-אדם החיים באחת מהמדינות העשירות בעולם.

ממשלת נתניהו השלישית מופתעת, לצערנו, כל פעם מחדש במהלך השנה האחרונה: היא מופתעת מהתהליך המדיני עם הפלסטינים; היא מופתעת מסירובו של אבו-מאזן; היא מופתעת לחלוטין מההסכם שנחתם בין ארגון הפת"ח לתנועת החמאס; היא מופתעת מאובמה; היא מופתעת מהתגובה האוהדת של ארה"ב להסכם בין הפת"ח לחמאס, והיא מופתעת מהתגובה של האיחוד האירופאי לתוכנית הבנייה הישראלית ביהודה ובשומרון. ההפתעות האלה מראות שכנראה ממשלתו השלישית של נתניהו חיה בעולם של פנטזיה שאין לה קשר למציאות המזרח-תיכונית ולמציאות העולמית. כשאין תוכנית מדינית מגובשת, לפתע מתגלה שכל שר מנהל תוכנית מדינית עצמאית. כשגחמות אישיות גוברות על ערכים ממלכתיים, לפתע מגלים שראש-הממשלה מנסה לבטל את מוסד הנשיאות. בנימין נתניהו רחוק מלהיות פוליטיקאי טיפש. אלא, שגודש הטעויות שנעשו בשמו לאורך כל השנה אחרונה בענייני חוץ ופנים כאחד, מעלה חשש כבד אפילו בקרב חבריו הבכירים במפלגתו בנוגע לשיקול-דעתו של ראש-הממשלה.

תקציב הביטחון של מדינת-ישראל עמד של כ-59 מיליארד ₪ לשנת 2013. יש לנו לוויינים מתוחכמים מאוד בחלל; יש לנו צוללות משוכללות; יש לנו חיל-אוויר מעולה ויש לנו שירותי-מודיעין המתוקצבים בנדיבות רבה. מרוב אמצעים מתוחכמים, שכחנו, בדומה לארה"ב, להפעיל את ההיגיון-הפשוט ולהפעיל את השכל-הישר בהתנהלות שלנו מול העולם-הערבי, מול הפלסטינים, מול ידידנו בעולם ומול בחירתו של נשיא חדש לישראל. ממשלת ישראל משקיעה מאמצים רבים באוויר, בחלל ומתחת למים, אך היא כנראה שכחה לנחות על קרקע המציאות.

כבר טענתי פעמים אחדות בעבר, שלאור ניסיונו הרב של ראש-הממשלה בניהול המדינה, הקדנציה השלישית של נתניהו צריכה להיות מעבר לכול שבח. בסוף הקדנציה הנוכחית של ראש-הממשלה, מדינת-ישראל צריכה להיות במקום שונה לחלוטין ממה שהיא נמצאת בו כיום. העניין הזה כולל בעיקר את הנושא המדיני ואת הנושא הכלכלי - הקשור לאחרון האזרחים החיים בישראל. לאחרונה התברר שבנימין נתניהו חותר בהתמדה לעבר קדנציה רביעית למרות שעברו רק 16 חודשים מאז תחילתה של הקדנציה השלישית שהחלה בחודש מרס 2013. מסתבר, שנתניהו, בדומה לפוליטיקאים אחרים, עסוק בהישרדותו הפוליטית יותר מאשר בחתירה למציינות בתפקידו הנוכחי. כשאין חתירה כזו למצוינות בתפקיד הנוכחי, אנו מוצאים את עצמנו עם אוטובוס מרופט שהוא דימוי לשאר השירותים הציבוריים המוענקים לאזרח הישראלי הממוצע מדי יום ביומו. אולי, קצת פחות לוויינים וקצת פחות צוללות יאזנו את התמונה הכוללת המתגלית לנו כל פעם מחדש ברחבי המדינה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ממשלת נתניהו השלישית מופתעת פעם אחר פעם", מגזין המזרח התיכון, 12 ביוני 2014.

טרור אסלאמי - מאי 2014

ב-24 במאי 2014, נהרגו 4 בני-אדם בהתקפת טרור אסלאמית על המוזיאון היהודי בעיר בריסל שבבלגיה. הטרוריסט שנתפס בידי שירותי-הביטחון של צרפת ימים אחדים לאחר המעשה, עבר אימונים בסוריה בדומה לאלפי צעירים מוסלמים בעלי אזרחות אירופאית הנוהרים לזרועות ארגוני הג'יהאד הפועלים במרחב האסלאמי כולו. אלפי הצעירים האלה, המקושרים באמצעות ארגוני צדקה אסלאמיים הפועלים באירופה, מהווים את הגרעין העיקרי שנועד בסופו של דבר להעביר את מלחמת-הג'יהאד לאירופה עצמה כחלק ממשנה תיאולוגית סדורה המועברת באמצעות מטיפים רדיקליים הפועלים ללא הפרעה באלפי המסגדים שנבנו באירופה בעשור האחרון. למעשה, אזורים עירוניים רבים באירופה פועלים תחת מנהל אסלאמי סגור ומסוגר הרחק מעיני שלטונות-הביטחון המקומיים. בעיה זו, תלך ותחריף עם הזמן משום שהמדינות האירופאיות נתפסות בעיני האסלאם הרדיקלי כמדינות שבריריות שהן קלות להשפעה אסלאמית רדיקלית. יותר מ-3,000 מוסלמים בעלי אזרחות אירופאית משתתפים בלחימה בסוריה במסגרת ארגוני הטרור המזוהים עם ארגון אל-קאעידה. כ-340 מהם הגיעו מגרמניה.

מלחמת האזרחים בסוריה, שהחלה בחודש מרס 2011, גבתה עד כה את חייהם של כמעט 200,000 בני-אדם לצד מיליוני פליטים סורים המציפים את טורקיה, לבנון וירדן. האומדן הרשמי של מספר ההרוגים בסוריה עומד על יותר מ-165,000 בני-אדם כולל אזרחים, חיילים, מורדים וטרוריסטים מוסלמים מארגונים שונים. זאת ועוד, מקורות באופוזיציה הסורית מסרו כי בחודש מאי 2014 עונו למוות 334 אסירים שנכלאו בידי שירותי-הביטחון הנאמנים למשטר העלווי של בשאר אל-אסד.

המלחמה בעיראק מקבלת צביון בדומה למה שמתחולל בסוריה. כך למשל, מקורות עצמאיים בעיראק מסרו כי בחודש מאי 2014 נהרגו 2,249 בני-אדם - כולל טרוריסטים מוסלמים ואנשי מיליציות סוניות חמושות שנפגעו במהלך קרבות שנערכו באזור העיר פלוג'ה שאותם יזם הצבא העיראקי. מקורות באו"ם העוקבים אחרי הנעשה בעיראק מסרו על הריגתם של כ-800 בני-אדם בלבד - אזרחים וחיילים - שנפגעו בפעולות טרור שהתבצעו בידי טרוריסטים מוסלמים מארגונים שונים. באופן מוזר, האו"ם מתעקש לא לכלול את ההרוגים המשויכים לארגוני הטרור האסלאמיים וכן לא לכלול את מספר הנפגעים בקרבות אותם יזם הצבא העיראקי נגד ארגון אל-קאעידה.

בדומה לסוריה ולעיראק, גם המצב הביטחוני בניגריה מקבל מאפיינים של מלחמת-אזרחים בין האוכלוסייה המוסלמית לבין האוכלוסייה הנוצרית, וזאת בעידודו הנמרץ של ארגון הטרור האסלאמי "בוקו חראם" הפועל בעיקר בצפון ניגריה. במהלך החודש כולו נהרגו 1,071 בני-אדם כולל טרוריסטים מוסלמים חברי הארגון שנפגעו בפעולות צבאיות יזומות של ניגריה, קמרון וצ'אד. מקורות רשמיים בניגריה מסרו כי מאז שנת 2009 נהרגו בניגריה יותר מ-12,000 בני-אדם בפעולות טרור אותן יזם ארגון "בוקו חראם". במהלך התקופה הנדונה של חודש מאי 2014, נהרסו עשרות כפרים, נפגעו עשרות כנסיות, עשרות-אלפי בני-אדם הפכו לפליטים, וכן נרשמו מקרים רבים של חטיפות, אונס, ביזה והרג של חפים-מפשע בדומה למה שמתחולל במרבית המדינות המוסלמיות בעוצמה כזו או אחרת.

בסיכומו של דבר, בחודש מאי 2014 נהרגו 8,530 בני-אדם; בחודש אפריל 2014 נהרגו 6,755 בני-אדם; בחודש מרס 2014 נהרגו 7,040 בני-אדם; בחודש פברואר 2014 נהרגו 7,422 בני-אדם; ובחודש ינואר 2014 נהרגו 10,540 בני-אדם. בחודשים ינואר-מאי 2014 נהרגו 40,297 בני-אדם באלפי פעולות טרור קטלניות שהתבצעו בעשרות מדינות - רובן במדינות מוסלמיות או בכאלה בהן מתגורר מיעוט מוסלמי גדול. לשם השוואה, בשנת 2013 נהרגו 91,110 בני-אדם; בשנת 2012 נהרגו 59,232 בני-אדם; בשנת 2011 נהרגו 40,134 בני-אדם ובשנת 2010 נהרגו 29,831 בני-אדם.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - מאי 2014

מדינה:	הרוגים: (כולל חיילי נאט"ו)	פצועים: (אומדן בלבד)
סוריה:	3,204 (כולל חיילים וטרוריסטים מוסלמים)	5,000
עיראק:	2,249 (כולל טרוריסטים מוסלמים ואנשי מליציות סוניות)	2,000
ניגריה:	1,071 (כולל טרוריסטים מוסלמים)	2,000
אפגניסטן:	614 (רבים מהם טרוריסטים מוסלמים)	1,500
פקיסטן:	393	1,000
תימן:	315 (כולל חיילים)	1,000
סומליה:	140	--
מאלי:	120 (רבים מהם חיילים)	--
מאלי - צרפת:	1 (חייל צרפתי)	--
לוב:	108	--
סודאן - דארפור:	54	--
הודו + קשמיר:	46 (14 מהם בקשמיר)	עשרות
מצרים:	43	--
סין - טרור אסלאמי:	31	עשרות
קניה - טרור אסלאמי:	27	עשרות
אלג'יריה:	23 (רובם טרוריסטים מוסלמים)	--
פיליפינים - טרור אסלאמי:	14	--
רוסיה - קווקז:	11	--
צ'אד - לוב:	10	--
הרפובליקה של מרכז אפריקה:	10 (דיווח תקשורתי בלבד)	--
טוניסיה:	6	--
תאילנד - טרור אסלאמי:	4	--
בלגיה - טרור אסלאמי:	4 (2 מהם ישראלים)	--
טורקמניסטן - טרור אסלאמי:	3	--
טורקיה:	2	--
ג'יבוטי - טרור אסלאמי:	2	--
רצועת-עזה:	2 (הוצאו להורג בגין שת"פ עם ישראל)	--
ישראל - הרשות הפלסטינית:	2 (מירי של חיילי צה"ל)	--
תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	6	עשרות
פקיסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	11	עשרות
אפגניסטן - חיילי נאט"ו:	4	עשרות
סה"כ:	8,530 הרוגים	12,500 פצועים

המלחמה בטרור האסלאמי

בעקבות שינוי במדינות האמריקאית בנושא המאבק בטרור העולמי - כפי שהיא בא לידי ביטוי בנאומו של הנשיא אובמה במאי 2014 - ארה"ב החליטה לצמצם את מעורבותה הצבאית הישירה באמצעות הסתמכות גוברת והולכת על סיוע כספי ישיר וייעוץ למדינות המתמודדות עם הטרור האסלאמי. כך למשל, באפגניסטן מואץ נוהל העברת הסמכויות הצבאיות לידי כוחות-הביטחון הנאמנים לממשלה המקומית. לאורך חודש מאי 2014 נערכו באפגניסטן עשרות מבצעים צבאיים יזומים נגד ארגון הטליבאן שגרמו להריגתם של מאות בני-אדם - חלקם חפים-מפשע.

כמו כן, בעקבות המדיניות החדשה, ארה"ב החליטה לצמצם עד מאוד את החיסולים-הממוקדים הנעשים בפקיסטן, בתימן, בסומליה ובאפגניסטן. על-פי פרסומים מקומיים, בתימן נהרגו 6 טרוריסטים מוסלמים בחיסול-ממוקד אמריקאי. בחודשים ינואר-מאי 2014 נהרגו בתימן 86 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים. לעומת זאת, בפקיסטן נהרגו 11 בני-אדם בשני חיסולים-ממוקדים אמריקאים - וזאת על-פי מקורות לא רשמיים. אלה שני החיסולים-הממוקדים היחידים שהתבצעו מתחילת שנת 2014.  מאז שאובמה החל את כהונתו בבית-הלבן בשנת 2009, נהרגו בפקיסטן אלפי בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים.

בחודש מאי 2014 נהרגו באפגניסטן 4 חיילי נאט"ו. מתחילת שנת 2014 נהרגו באפגניסטן 32 חיילי נאט"ו - רובם חיילים אמריקאים. לשם השוואה, לאורך כל שנת 2013 נהרגו באפגניסטן 160 חיילי נאט"ו, רובם היו חיילים אמריקאים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש מאי 2014", מגזין המזרח התיכון, 5 ביוני 2014.