הליגה הערבית ועמדתה כלפי המשבר בסוריה

הליגה-הערבית הוקמה בשנת 1945 כשמטרתה העיקרית הייתה "לפעול למען כל המדינות הערביות - למען רווחתן, למען עתידן ולמען ציפיותיהם של העמים הערביים". כבר ב-1947 התקבלה בליגה הערבית החלטה שדיברה על "מלחמת השמדה" של כל היישוב היהודי בארץ-ישראל אם ובמידה תקום מדינה יהודית עצמאית. ברוח החלטה זו, מדינות ערב פלשו לארץ-ישראל ב-15 במאי 1948 -  וזאת, יום אחד לאחר הכרזת העצמאות הישראלית. המלחמה הסתיימה ב29 ביולי 1949 לאחר תבוסה מוחלטת של המדינות הערביות למרות עושרן ועוצמתן הכלכלית והמדינית.

ובכן, האם ארגון שהוקם למען מטרה מסוימת, כמו הליגה-הערבית, גם יכול להביא להריגתו של הרעיון שלמענו הוא נוסד? האם, באופן פרדוקסאלי, הליגה-הערבית שהוקמה בשם "הלאומיות הערבית", למעשה חיסלה את הרעיון הלאומי הערבי בשל מעשיה ומחדליה לאורך כל שנות קיומה מאז שנת 1945?

הליגה-הערבית, לפחות אחדים מחבריה, הביעה דאגה עמוקה לנוכח הריגתם של מאות בני-אדם בהתקפה כימית שבוצעה, ב-21 באוגוסט 2013, בידי הצבא הסורי הנאמן למשטר העלווי של בשאר אל-אסד. שבוע לאחר ההתקפה, פרסמה הליגה-הערבית הצהרה המדברת על "פשע נתעב" שנעשה על-ידי המשטר הסורי, וכי לדעתה יש להביא את האחראים לתקיפה האיומה הזו בפני בית-משפט בינלאומי כ"פושעי מלחמה" בהתאם לחוק הבינלאומי. עמדה נחרצת זו משקפת בעיקר את סעודיה ומדינות המפרץ האחרות המעניקות סיוע לאופוזיציה הסורית במלחמתה נגד אסד ומשטרו. לפיכך, הן דוחפות בהתמדה את הקהילה הבינלאומית לנקוט צעדים "מרתיעים" נגד אסד ובעלי בריתו בסוריה ומחוצה לה. מהעבר השני נמסר מפי השליח המיוחד לסוריה מטעם הליגה-הערבית והאו"ם, שיש למצוא פתרון מדיני למשבר הבינלאומי שנוצר בעקבות השימוש בנשק כימי נגד אזרחים סורים במבואות דמשק. מצד אחד, חברי הליגה-הערבית מדברים על צעדים חמורים ( דהיינו, צבאיים) נגד אסד, אך מאידך נציגים מטעמה מדברים על פתרון מדיני למשבר האקוטי שנוצר בעקבות שימוש בנשק להשמדה המונית. לכאורה אין בהצעה זו כל רע. אולם, כאן בעצם טמונה הבעיה בתפקודה של הליגה-הערבית לאורך כל שנות קיומה, משום שהיא לא הצליחה להעמיד סטנדרטים מוסריים מקובלים שיש בהם לקדם את המטרות שלמענן היא הוקמה מלכתחילה.

העניין הזה מקשר אותנו לפסקה הראשונה במאמר בנוגע להחלטה של הליגה-הערבית על השמדתם של יהודי ארץ-ישראל, משום שהחלטה נמהרת זו והתבוסה הצבאית שבאה בעקבות הניסיון לממש בפועל את  ההחלטה בשם "הלאומיות הערבית", הכתיבו למעשה את דרכה של הליגה-הערבית לאורך עשרות השנים הבאות מאז 1947. ההתמקדות בישראל הפכה לעיסוק אובססיבי מצד חברי הליגה-הערבית כפקטור שדרכו ניתן ללכד את ההמונים בשם הרעיון הלאומי הערבי. על הבסיס הזה, ישראל הפכה ל"כלי" דרכו אפשר להעניק חיפוי למשטרים ערביים אפלים ולטשטש את אכזריותם הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. כך למשל, מצרים של עבר אל-נאצר השתמשה בנשק כימי נגד המורדים בתימן בשנים 1967-1963; עיראק של סדאם חוסיין השתמשה בנשק כימי במלחמה נגד איראן שהחלה בשנת 1980; ושוב, עיראק של סדאם חוסיין חיסלה בשנת 1988 כ-5,000 כורדים בהתקפה כימית על העיירה חלבג'ה שבצפון עיראק; בשנת 2004 נודע על ניסוי של מדענים סורים בנשק כימי שנעשה בדארפור שבדרום סודאן נגד תושבים מקומיים שגרם להריגתם של עשרות בני-אדם.

כך, בשם "הרעיון הלאומי הערבי" ובעידודה של הליגה-הערבית הוקמו עשרות ארגוני טרור פלסטינים שנועדו להוציא לפועל את ההחלטה שהתגבשה בליגה-הערבית בשנת 1947 בנוגע לקיומם הפיזי של יהודי ארץ-ישראל. עד מהרה, ארגונים אלה הפכו לכלי בידי המדינות הערביות במאבקים פנימיים בין מדינה ערבית אחת כנגד חברתה. התבוסה המחפירה של מדינת-ערב במלחמת ששת-הימים בשנת 1967, רק החריפה את העימותים הפנימיים בתוך מדינות-ערב עצמן ואף בין מדינה אחת לרעותה. כך למשל, במלחמת-האזרחים בירדן (1971-1970) ובמלחמת-האזרחים בלבנון (1990-1975), ארגוני טרור פלסטינים שהוקמו לכאורה למען מטרה מסוימת, כמעט והצליחו להחריב לחלוטין את שתי המדינות האלה.

שתיקת הליגה-הערבית לנוכח ממדי הטבח שהתבצע בחבל דארפור שבמערב-סודאן שבמהלכו נרצחו כ-500,000 בני-אדם, והתמיכה המוסרית שחברי הליגה-הערבית העניקו לשליט סודאן עומר אל-באשיר לאורך כל השנים האחרונות למרות היותו מבוקש בגין "פשעי מלחמה", מראים בעליל על כישלונן המוסרי של הליגה-הערבית ושל כל המדינות הערביות יחדיו. "הרעיון הלאומי הערבי" הפך בעזרת הליגה-הערבית לכלי אימפריאליסטי רצחני שבעזרתו לכאורה "מייצבים" את המדינה הערבית ומעניקים "ביטחון והמשכיות" לשליט הערבי - ברוטאלי ככול שיהיה.

מאז שנת 1980, נהרגו במדינות-ערב כ-4 מיליון בני-אדם במלחמות-אזרחים, במלחמות בין מדינה אחת לרעותה (כולל מלחמת איראן-עיראק), בפלישות, בעימותים פנימיים ובפיגועי טרור על-רקע פוליטי ודתי. דוגמאות אחדות בלבד ידגימו את התרבות הברוטאלית השוררת בעולם-הערבי:

מדינה:	מספר ההרוגים:
מלחמת-האזרחים בלבנון	150,000 בני-אדם
מלחמת-האזרחים באלג'יריה	200,000 בני-אדם
מלחמת-האזרחים בסודאן	500,000 בני-אדם
מלחמת-האזרחים בסומליה	1,000,000 בני-אדם (הערכה)
מלחמת איראן-עיראק	1,300,000 בני-אדם
מלחמת-האזרחים בעיראק מאז שנת 2003	500,000  (הערכה)
מלחמת-האזרחים בלוב	50,000 בני-אדם
מלחמת-האזרחים בסוריה	150,000 בני-אדם

עשרות מיליוני בני-אדם נוספים הפכו לנכים או לפליטים בעקבות האירועים הללו. אין מדינה ערבית אחת שבה לא קיים משטר המושתת על כפייה ועל דיכוי אכזרי של אוכלוסיות שלמות. הליגה-הערבית, שביקשה לקדם את "הזהות הערבית" כגורם מאחד, במעשיה ובמחדליה חשפה את התרמית הערבית הגדולה המסתתרת מאחורי הרעיון הלאומי, משום שהבסיס למדינה הערבית הורכב מעדות, מדתות וממיעוטים הנמצאים בעימות אכזרי ששורשיו נמתחים עד לראשית עליית האסלאם במאה ה-6 לספירה. ההתפרקות המדינית של תימן, סומליה, לוב, עיראק, סוריה, לבנון וסודאן, והמשברים הפוליטיים האקוטיים המתחוללים במצרים, בטוניסיה, באלג'יריה ובבחריין, מראים בעליל על כישלונה של המדינה הערבית להתנהל באורח תקין כדי להעניק לתושביה תחושה שהם אכן "אזרחים" ולא רק "נתינים" שנועדו לשרת את רצונו של השליט התורן.

בשאר אל-אסד התחנך עוד מילדותו ש"סוריה היא הלב הפועם של העולם-הערבי". האמונה הזאת לא נועדה רק כדי לשמור על מעמדה הבכיר של העדה העלווית, אלא זהו רעיון עליו התחנכו מיליוני סורים מאז עלייתה של מפלגת הבעת' לשלטון בהפיכה צבאית בשנת 1963. בשם הרעיון הזה, סוריה מצאה את עצמה בעימות אידיאולוגי וטריטוריאלי עם לבנון, עם מצרים, עם עיראק, עם טורקיה, עם ירדן, עם הלאומיות הפלסטינית ועם ישראל. בשאר אל-אסד בהחלט רואה את עצמו מנהיג כלל-ערבי בדומה למה שעבד אל-נאצר וסדאם חוסיין חשבו על עצמם. כתוצאה מכך, למנהיג כלל-ערבי ברמה בכירה שכזו, אין קווים אדומים משום שהמטרה תמיד מקדשת את האמצעים על-פי הרוח של הליגה-הערבית שהחלה להתגבש כבר בשנת 1947 בנוגע לקיום היהודי בארץ-ישראל. אם סוריה לא הייתה בעלת-בריתה של איראן הגרעינית, ספק רב אם חברי הליגה-הערבית היו מעלים טענה כלשהי בנוגע לשימוש בנשק כימי כנגד אזרחים תמימים. אם אכן הדבר באמת מדאיג את הליגה-הערבית, מן הראוי היה לארגן כוח-צבאי ערבי יחד עם טורקיה המתלהמת במטרה להגן על אזרחי סוריה - וזאת במקום להסתתר מאחורי השמלה האמריקאית.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הליגה-הערבית והקווים האדומים בסוריה המדממת", מגזין המזרח התיכון, 29 באוגוסט 2013.

ראשי הצבא המצרי נגד המדיניות האמריקאית והאירופאית

התגובה התקיפה של הצבא המצרי כלפי "האחים המוסלמים" שהתבצעה באמצע אוגוסט 2013, התבססה על מתחושה חזקה מאוד שכ-70 אחוזים מהציבור המצרי מעדיף משטר-צבאי למחצה על דיקטטורה אסלאמית אליה חתר הנשיא המודח מוחמד מורסי. גוף מחקרי עצמאי במצרים דיווח ב-18 באוגוסט 2013 על הריגתם של כ-1,300 בני-אדם (כולל חיילים ושוטרים) במהלך ארבעת הימים הקודמים לדיווח. למרות מספר ההרוגים הרב, התמיכה של מרבית האזרחים בצבא המצרי נותרה איתנה למדי, והיא תלך ותתחזק ככול שהביטחון יחזור לשרור ברחובות מצרים. עיתונאים מצרים העובדים במדינות מערביות מסרו כי במהלך ביקורם במצרים בשנה האחרונה, הם הופתעו מעומק השנאה ההדדית ששרה ברחבי במצרים - אפילו בין אדם לחברו המתגוררים בשכנות זה לזה. המתח הכלכלי, הדתי והפוליטי רק הלך וגאה ככול שמוחמד מורסי ניסה להצעיד את מצרים לעבר הקמתה של מדינת-הלכה מוסלמית רדיקלית. כ-25 מיליון אזרחים מצרים חתמו על עצומה למען הדחתו של מורסי - והמספרים האלה, ללא ספק, מדברים בעד עצמם. ולמרות זאת, נציגים רשמיים של ארה"ב ומדינות מערביות אחדות, החליטו לנהל רומן הדוק דווקא עם תנועת "האחים המוסלמים" שהיא אינהרנטית אנטי-מערבית, אנטי-דמוקרטית ואנטי-ליבראלית בכול תחום הנושק לאורח-החיים הסביר והנורמאלי. את החיזור הנמרץ של מדינות מערביות אחדות אחרי תנועת "האחים המוסלמים", ראשי הצבא המצרי לא ישכחו במהרה. סביר להניח שראשי הצבא המצרי ימצאו  את הזמן והמקום להגיב על כך.

למצרים ולצבא המצרי יש גאווה לאומית עמוקה המכתיבה לעיתים קרובות את מעשיהם בזירה הפנימית ובעיקר בזירה הבינלאומית. לעיתים, גאווה זו נראית מוזרה עד מאוד בעיני מדינות מערביות אחדות, וכתוצאה מכך מנהיגים בכירים באירופה לא נזהרים בלשונם בהתייחסויותיהם לנעשה במצרים ולמעמדו של הצבא המצרי בעיני הציבור הרחב, השפוי. ההתייחסויות היהירות כלפי הנעשה במצרים, מסמלות את שקיעתו של המערב ועיקר את שקיעתה של המעצמה האמריקאית הנגררת ברשלנות בעקבות תבוסותיה שהן מעשי ידיה בלבד. (ראוי לציין שישראל הזהירה את ארה"ב מפלישה לעיראק בשנת 2003, אך זו העדיפה אחרת, והתוצאה: ארה"ב הובסה בעיראק; השד השיעי השתלט על עיראק המתפוררת; ואיראן ממשיכה בתוכנית הגרעין שלה). מנהיגי ארה"ב ואירופה כנראה התמכרו לאלימות האסלאמית הרדיקלית, אחרת אי-אפשר להסביר מדוע הם זנחו לחלוטין את המחנה הליבראלי בעולם-הערבי, באיראן ובמדינות מוסלמיות נוספות.

אין ספק בכך, שמרבית הציבור המצרי נחשב לציבור מאמין ורבים מהם מחזיקים בעמדה ש"ההלכה המוסלמית" (השריעה) צריכה להוות השראה לחקיקה החילונית של המדינה הריבונית. ועם זאת, הפער בין "אמונה אסלאמית" ל"דיקטטורה אסלאמית" מעולם לא נראה רחב כל כך כפי שהדבר השתקף בעיני מרבית הציבור המצרי במהלך תקופת כהונתו של הנשיא מורסי. עד להדחתו של מורסי, עשרות מיליוני מצרים הבינו שהדיקטטורה האסלאמית של מורסי עומדת בניגוד גמור לציפיותיהם בעקבות הדחתו של הנשיא מובארק בשנת 2011. ביטחונו האישי והכלכלי של האזרח המצרי הפשוט נעשה גרוע יותר בתקופת מורסי, וזאת בניגוד גמור להבטחותיה של תנועת "האחים המוסלמים" לאחר ניצחונם ברוב זעום בבחירות של יוני 2012. הפעילות של הצבא מאז חודש יולי 2013, נתפסת בעיני מרבית האזרחים המצריים כניסיון מוצלח של הצבא להחזיר את המדינה למסלולה התקין כדי לממש את תקוותיהם של אזרחי מצרים במבנה הפוליטי החדש שהתגבש לאחר הדחתו של מובארק. כהונתו של מורסי נתפסת בשלב זה "כתאונה פוליטית" בדרך ליעד הנכסף. התגובה האלימה של אספסוף מוסלמי, אוהדי תנועת "האחים המוסלמים", כלפי הקופטים המתגוררים במצרים שבמהלכה הוצתו ונבזזו (בחודש אוגוסט 2013 בלבד) מאות בתים, מבני ציבור וכנסיות, רק העצימו עוד יותר את הסכנה הטמונה בשלטון אסלאמי רדיקאלי על מצרים. מאז שהחלה כהונתו של מוחמד מורסי, ההתקפות על הקופטים קיבלו למעשה הכשר שלטוני והצדקה דתית, משום שקיומם של הקופטים במצרים מהווה הוכחה שהאסלאם נכפה על מצרים בכוח הכיבוש. גורלם של כ-10 מיליון קופטים החיים במצרים התגמד לנוכח ניסיונותיהם של מדינות מערביות אחדות למצוא-חן בעיני ראשי האסלאם הרדיקלי במצרים בתקופת כהונתו של מוחמד מורסי. הסכנה לעדה הקופטית לא חלפה - סביר להניח שהיא תגבר בתקופה הקרובה משום שראשי העדה הקופטית הביעו תמיכה בראשי הצבא שביצעו הפיכה צבאית מוצלחת נגד שלטונם של "האחים המוסלמים".

תעמולה אמריקאית אנטי-ישראלית

ב-17 באוגוסט 2013 התפרסמה ידיעה בעיתון "הניו יורק טיימס" שישראל הבטיחה לגנרל עבד אל-פתח א-סיסי שארה"ב לא תפגע בסיוע למצרים בעקבות הדחתו של מוחמד מורסי. כמובן, שמרבית ערוצי התקשורת בישראל מיהרו לצטט את הידיעה הזו בכותרות ראשיות. ובכן, על מה התבססה הידיעה הזו? תקשיבו טוב! הידיעה התבססה על הערכותיהם של דיפלומטים אירופאים. לא פחות ולא יותר. עיתון מטורלל העניק פרסום עולמי להזיותיהם של כמה דיפלומטים אירופאים שיש להם עניין גדול לערב את ישראל בכל תסבוכת מזרח-תיכונית כחלק מאג'נדה פוליטית ידועה וברורה לכול. שימו לב לתרגיל התעמולתי הזה: מוחמד מורסי הודח בתחילת יולי 2013;  מרחץ הדמים בו נהרגו מאות בני-אדם בעימותים בין כוחות-הביטחון לאנשי "האחים המוסלמים" היה ב-14 באוגוסט 2013; הידיעה על הבטחתה של ישראל למצרים הופיעה ב-17 באוגוסט 2013. המשמעות של הדבר הזה היא, שישראל אשמה במרחץ-הדמים שהתחולל במצרים על-פי הזיותיהם של דיפלומטים אירופאים מטורללים שמצאו ביטוי הולם בעיתון מטורלל לא פחות. לתעמולה הזאת יש, כמובן, המשך בדמותו של ראש-ממשלת טורקיה, ארדואן.

בנוגע לארדואן התייחסנו פעמים רבות ואף הזהרנו לא אחת מפני מעלליו כלפי מדינת-ישראל וכלפי מדינות נוספות באזור. כיום ארדואן נמצא בסכסוך מתמשך עם כל שכנותיה של טורקיה והוא אפילו הצליח לאבד בכישרון-רב גם את שארית חבריו שעוד נטו לו חסד קלוש כלשהו. ב-20 באוגוסט 2013 נערכה פגישה מפלגתית בהשתתפותו של ארדואן שבמהלכה הוא הצהיר: "ישראל עמדה מאחורי הדחתו של מוחמד מורסי, וכי לטורקיה יש הוכחות ומסמכים המעידים על מעורבותה של ישראל בהפלתו". ככה חוברים להם, במשולש פסיכופטי, עיתון מטורלל המעניק במה לאירופאים הזויים המקבלים חיזוק ממנהיג טורקי חמום-מוח.

מה ישראל צריכה לעשות

איך מצטייר העולם ברגע זה בנוגע להדחתו של מורסי ולנעשה במצרים בימים אלה? ארה"ב, תנועת החמאס, אירופה, טוניסיה האסלאמית, איראן, תנועת האחים המוסלמים וטורקיה - נגד מצרים. מהצד השני: סעודיה, ירדן, מדינות המפרץ והרשות הפלסטינית - מצדדות בסילוקו של מוחמד מורסי. מצד אחד ישנו מחנה "לא שפוי", ומצד שני קיים מחנה שמנסה לשמור של "שפיות מינימאלית" לאור ניסיון העבר עם האסלאם הפוליטי הרדיקאלי. כאקט של סולידריות, סעודיה החלה להזרים סיוע צבאי ואזרחי למצרים בתגובה לאיומיה של ארה"ב להפסיק את הסיוע בעקבות האירועים האחרונים.

ישראל בימים אלה צריכה להפגין הרבה אורך-רוח וסבלנות למרות הפרובוקציות הניתכות לעבריה מצד גורמים אינטרסנטיים במערב ובמזרח. העולם הערבי כולו נמצא במלחמת-אזרחים אחת גדולה - מסוריה בלבנט ועד ללוב שבצפון-אפריקה. לפיכך, השקט התקשורתי של בכירי המערכת הפוליטית והצבאית בישראל (כולל בכירים לשעבר) עשוי לקרב אליה מדינות מוסלמיות סוניות נוספות לקראת האתגר הגדול באמת - והוא הנושא הקשור לגרעין האיראני. על ארה"ב תחת הנהגתו של אובמה אי-אפשר לסמוך - כך משערים מרבית ראשי המדינות הערביות הנחשבות למתונות יחסית והחרדות מאיום איראני מתמשך על מדינותיהן. ההתקפה הכימית שהתבצעה באזור דמשק, ב-21 באוגוסט 2013, שגרמה להריגתם של כ-1,300 בני-אדם, מוכיחה בעליל על הסכנה האקוטית הנובעת מהימצאותו של נשק בלתי-קונבנציונאלי בידי מנהיגים מוסלמים מטורפים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ראשי הצבא המצרי נגד היהירות האמריקאית והאירופאית", מגזין המזרח התיכון, 22 באוגוסט 2013.

המדיניות ההרסנית של אובמה במזרח-התיכון

על-מנת להבין מה התרחש במצרים בעת האחרונה, עלינו לציין שלוש עובדות עיקריות, מהסוף להתחלה: א. מה שאירע במצרים ב-14 באוגוסט 2013 היה מרחץ-דמים חסר-רחמים של כוחות-הביטחון כלפי המפגינים מתנועת "האחים המוסלמים"; ב. מה שהתרחש במצרים עם הדחתו של הנשיא לשעבר, מוחמד מורסי, בתחילת יולי 2013, היה הפיכה-צבאית אותה הגו קציני הצבא במהלך השנה האחרונה; ג. למרות הדחתו של הנשיא מובראק בפברואר 2011, הצבא לא הפסיק להיות הגורם המשמעותי ביותר בחיים הפוליטיים של המדינה המצרית גם לאחר מינויו של מוחמד מורסי לנשיא המדינה. מי שלא רצה להבין בידי מי נמצא הכוח האמיתי במצרים, הופתע מהאירועים של יולי-אוגוסט 2013.

ארה"ב מחזיקה במצרים מערך אדיר של איסוף מידע מודיעיני. מאות אנשי מודיעין אמריקאים מנתחים כל פיסת מידע באמצעות מחשבי-על עתירי יכולת טכנולוגית. כל לחיצה על המקלדת, כל שליחת פקס, כל דואר-אלקטרוני וכל שיחת טלפון שעולה לאוויר, מנוטרים לאלפיהם בכל דקה ודקה. כל היכולת הטכנולוגית האדירה הזו גורמת לאמריקאים עצלנות אינטלקטואלית וגלישה לעבר פנטזיות פוליטיות שאין להם קשר ממשי למציאות האמיתית השוררת במזרח-התיכון. מי שאשם בכך הוא בעיקר הנשיא האמריקאי הנוכחי, ברק חוסיין אובמה, ומקהלת המעודדות המטורללת הפועלת למענו בעיתון "הניו יורק טיימס". האמריקאים, באופן כללי, סובלים מעצלנות אינטלקטואלית כשמדובר על בעיות בינלאומיות. אולם, מה שהתחולל בתחום הזה מאז שהחלה כהונתו של הנשיא אובמה, הוא קריסה מוחלטת של מעמדה הבינלאומי של ארה"ב במזרח-התיכון, עד כי כך שהנשיא אובמה הצליח לאבד אפילו את אמונם של ראשי הצבא המצרי. הזלזול המופגן של ראשי הצבא המצרי כלפי פוליטיקאים אמריקאים בכירים, מראה בעליל על עומק השבר בין מצרים לארה"ב מאז הדחתו של חוסני מובראק בשנת 2011. ארה"ב איבדה, לפי שעה, את הכוח האמיתי במדינה המצרית ואת אהדתם של עשרות מיליוני מצרים השואפים לחיים נורמאליים יותר.

לארה"ב יש בימים אלה נשיא כושל - אחד הכושלים ביותר בעשרות השנים האחרונות. ללא ספק, אובמה יודע לדבר היטב מתוך דפים כתובים הבנויים לתלפיות, אולם מאחורי המילים הללו שוררת שממה אינטלקטואלית וחוסר-הבנה בסיסי בנוגע לאירועים המתרחשים הן בארה"ב והן ברחבי העולם. מאז נאומו של אובמה בקהיר ביוני 2009, ארה"ב חיזרה במרץ אחרי גורמים מוסלמים רדיקליים ברחבי העולם-המוסלמי מתוך ציפייה שהחיזור הבוטה הזה ירכך במידה רבה את העוינות האסלאמית השורשית כלפי ארה"ב. על בסיס ההנחה הכושלת הזו, אובמה חשב שהאסלאם הוא הפתרון לעמי האזור הסובלים ממשטרים אוטוריטאריים אלימים ונוקשים. אלא שהמשטרים הללו הבינו את הסכנה הטמונה בעליית כוחו של האסלאם הפוליטי משום שמאחוריו קיימת אידיאולוגיה אינהרנטית הדוגלת בשימוש באלימות רצחנית בכל עת שעולה מחלוקת דתית, פוליטית, חברתית או אתנית. באופן כללי, החברה המוסלמית רואה באלימות פתרון מועדף לכול מחלוקת השוררת ביחידה הפוליטית-ריבונית.

דוגמאות אחדות יבהירו את העניין: לוב מתפוררת לשתי יחידות פוליטיות; עיראק מתפוררת לשלוש יחידות פוליטיות; סודאן נחלקה לשניים - וסביר להניח שהיא תתפורר לארבע יחידות פוליטיות; סוריה מתפוררת לנגד עינינו, והיא מהווה ברגע זה קרקע פורייה לכוחות אסלאמיים רדיקליים המבקשים לבסס בסוריה מדינת-הלכה אסלאמית רדיקאלית; בלבנון קיים מתח עצום בין העדה הסונית לעדה השיעית; תימן, סומליה, ירדן, טוניסיה, טורקיה, רצועת-עזה, אפגניסטן, פקיסטן אלג'יריה ומדינות-המפרץ מתמודדות עם אלימות אסלאמית רצחנית - בדרגה כזו או אחרת. הנושא הזה, למעשה, משקף את כל המדינות המוסלמיות ואף את המדינות שיש בהן מיעוט מוסלמי משמעותי כדוגמת תאילנד והפיליפינים. במילים אחרות, האסלאם הוא הבעיה ולא הפתרון המדומיין של אובמה וחבר מרעיו במערב-אירופה.

סביר להניח שהתסכול האמריקאי לנוכח האירועים במזרח-התיכון יגברו. יכול להיות שהפתרון לכך הוא יציאה לחופשה נוספת ומתוקשרת היטב של הנשיא האמריקאי הנוכחי. אולם, סביר להניח שהתסכול האמריקאי והאירופאי ינותב לעבר ישראל בכל הנוגע למשא-ומתן המתחדש עם הרשות הפלסטינית - שהיא עוד ישות ערבית כושלת הנמצאת במחלוקת רצחנית עם תנועת החמאס הפועלת בעזה.

ארה"ב של אובמה, בדומה לאירופה, בטוחה שהדרך לליבם של המוסלמים עוברת דרך הפגנת מדיניות נוקשה וביטויים של אלימות מילולית כלפי ישראל. אובמה הצליח לבזבז את 4 שנותיו הראשונות בבית-הלבן בעימות פומבי מתוזמן היטב נגד ישראל. לנוכח הכישלון האמריקאי במזרח-התיכון, ארה"ב של אובמה עלולה ליצור מצבי לחץ מלאכותיים כלפי ישראל כדי להגיע להישג כלשהו במזרח-התיכון בשם "המורשת של אובמה" - עם סיום כהונתו השנייה בסוף שנת 2016. המצב במצרים, בסוריה, בעיראק, בתימן, באפגניסטן, בפקיסטן, בטורקיה, באיראן, בלוב ובסומליה, מגביר את הלחץ על הממשל האמריקאי הנוכחי להגיע להישגים מדיניים משמעותיים על חשבון ישראל.

המדיניות האירופאית כלפי האסלאם הפוליטי חופפת לזו האמריקאית של הממשל הנוכחי - עם ניואנסים קלים בלבד. מאז שנת 1973 (עם הכרזתו של חרם הנפט על המערב לאחר סיום מלחמת יום-הכיפורים) אירופה נוקטת במדיניות אנטי-ישראלית מובהקת כדי לרכך את יחסו של העולם-המוסלמי כלפיה. לנוכח ההגירה הבלתי-פוסקת של מיליוני מוסלמים למערב-אירופה, היחס העוין כלפי ישראל קיבל מימד נוסף של "לחץ מקומי" לכאורה של האזרחים כלפי ממשלותיהם בנוגע למדיניות הישראלית בנושאים שונים ומגוונים. ליחס העוין הזה אין שום קשר למדיניות הישראלית, אלא הוא נטוע היטב בתרבות האירופאית האלימה והגזענית ביחס ליהודים באשר הם. צריך לשים לב לשינוי התודעתי העובר על המנהיגות הגרמנית של השנים האחרונות: גרמניה מתחילה לפתח יוהרה אימפריאלית לנוכח מעמדה הכלכלי באירופה ובעולם. יוהרה זו מקבלת גיבוי מצד אינטלקטואלים אחדים - חלקם אמריקאים שעברו להתגורר בגרמניה בעשור האחרון - המבקשים לראות בגרמניה מעצמה משפיעה ומובילה בזירה הבינלאומית. אולם גרמניה, לדעתי, כבר תרמה את חלקה לעולם במלחמת-העולם הראשונה והשנייה, ולכן גם אין צורך שהיא תתרגם את כוחה הכלכלי להשפעה בינלאומית בפעם השלישית. החולשה האמריקאית במזרח-התיכון מדרבנת את המנהיגות הגרמנית הנוכחית ליטול חלק פעיל בזירה המזרח-תיכונית גם על חשבון ישראל במובן העמוק ביותר. זהו תהליך תודעתי רחב הנבנה היטב במשך השנים האחרונות בעזרת המנהיגות הגרמנית המקומית ובעזרת חלקים אחדים בתקשורת ובאקדמיה הגרמנית. יום לאחר מרחץ-הדמים במצרים, של ה-14 באוגוסט 2013, גרמניה, צרפת ובריטניה זימנו את השגריר המצרי ל"שיחת הבהרה" על רקע האירועים הללו - שיחה זו התקיימה בבירותיהן של שלוש מדינות אירופאיות שביצעו הרג נורא של עשרות מיליוני בני-אדם ברחבי העולם רק במאה השנים האחרונות. במילים אחרות, אירופה הייתה ונותרה בור ללא תחתית של צביעות, גזענות ואלימות שעצבו את הפוליטיקה של היבשת כפי שהיא נראית כיום.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "המדיניות האמריקאית של אובמה קורסת במזרח-התיכון", מגזין המזרח התיכון, 15 באוגוסט 2013.

טרור אסלאמי - יולי 2013

האירועים המרכזיים שהיו בחודש יולי 2013: למרות שהמוסלמים ציינו בחודש זה את חג הרמדאן, כל ארגוני הטרור האסלאמיים לא היססו לבצע פיגועי טרור רצחניים במרחב האסלאמי כולו, ואף לפוצץ מסגדים וכנסיות בשעת תפילה המונית. במהלך חודש זה נהרגו יותר מ-8,000 בני-אדם באלפי אירועים אלימים ובפיגועי טרור קשים במיוחד שהתבצעו בעיראק, בניגריה, בסוריה, באפגניסטן, בפקיסטן, בסודאן, בסומליה, בפיליפינים ובמצרים.

מאז הדחתו של נשיא מצרים לשעבר, מוחמד מורסי, ב-3 ביולי 2013, נהרגו במצרים 386 בני-אדם בעימותים אלימים בין חברי תנועת "האחים המוסלמים" לבין אנשי כוחות הביטחון. מספר ההרוגים כולל אזרחים, חיילים וטרוריסטים מוסלמים המזוהים עם ארגון אל-קאעידה שנהרגו בפעילות צבאית שנערכה במרחב הפרוע של חצי-האי סיני. מקורות צבאיים במצרים מסרו בתחילת אוגוסט 2013 על הריגתם של עשרות טרוריסטים מוסלמים בפעילות צבאית יזומה שנערכה בסיני לאור התקפות חוזרות ונשנות של טרוריסטים מוסלמים על מתקנים צבאיים. במהלך הפעילות זו, נמסר על הריגתם של טרוריסטים מוסלמים המזוהים עם תנועת החמאס הפועלת ברצועת-עזה. לפיכך, בעיני הציבור המצרי המתון, תנועת החמאס הפכה מתנועה לגיטימית לתנועה טרוריסטית הפועלת במזיד נגד השלטון המצרי החדש. הדחתו של הנשיא מוחמד מורסי ופעילותם של טרוריסטים מוסלמים בסיני, היוו את מוקד ההתעניינות של התקשורת הבינלאומית לאורך החודש כולו. ועם זאת, פיגועים רצחניים במיוחד התבצעו גם בעיראק, בסוריה ובניגריה שגרמו לאלפי הרוגים נוספים בחודש הרמדאן שהיה אלים ורצחני במיוחד בשנה זו.

בסיכומו של דבר, בחודש יולי 2013 נהרגו 8,392 בני-אדם. בחודשים ינואר-יולי 2013, נהרגו 51,243 בני-אדם באלפי פיגועי טרור אסלאמיים ובאלימות אסלאמית.

המלחמה בטרור האסלאמי:

במהלך חודש יולי 2013 נערכו מבצעים צבאיים מיוחדים נגד ארגוני טרור אסלאמיים הפועלים באפגניסטן, בפקיסטן, במצרים, בעיראק, בתימן, בטוניסיה, בניגריה, במאלי, בטוניסיה ובפיליפינים. כך למשל, בחודש יולי 2013 נהרגו מאות טרוריסטים מוסלמים מארגון הטליבאן בפעילות צבאית יזומה של הצבא האפגאני בשיתופם של כוחות נאט"ו הפועלים במדינה זו מאז שנת 2001.

מדיניות החיסולים-הממוקדים של ארה"ב בתימן הפכה במהלך השבועות האחרונים לגלויה יותר תוך כדי הדגשת שיתוף-הפעולה ההדוק הקיים בין ממשלת תימן לבין צבא האמריקאי בכל הקשור לפעילותם של טרוריסטים מוסלמים מארגון אל-קאעידה במדינה זו. שיתוף-הפעולה זה, הביא לירידה דרסטית מספר ההרוגים בתימן מפיגועי טרור של ארגון אל-קאעידה. בחודש יולי 2013 נהרגו לפחות 9 טרוריסטים מוסלמים מארגון אל-קאעידה בחיסולים-ממוקדים אמריקאים שנערכו בתימן. כמו כן במהלך החודש כולו נהרגו 16 טרוריסטים מוסלמים מארגון הטליבאן בחיסולים-ממוקדים אמריקאים שנערכו בפקיסטן. בחודשים ינואר-יולי 2013 נהרגו 88 טרוריסטים מוסלמים בחיסולים-ממוקדים אמריקאים שנערכו בפקיסטן בלבד. ההתנהלות האמריקאית לאור איומי הטרור שמקורם בתימן (בתחילת חודש אוגוסט 2013), מראים בעליל כי ארה"ב עדין לא החליטה עם הטרור האסלאמי נמצא בנסיגה או שאיומי הטרור על ארה"ב גברו בשנה האחרונה.

במהלך חודש יולי 2013 נהרגו 14 חיילי נאט"ו באפגניסטן בפעילות קרבית. בחודשים ינואר-יולי 2013 נהרגו באפגניסטן 109 חיילי נאט"ו – רובם חיילים אמריקאים.

הנתונים המופיעים בטבלת זו נאספו על-ידי מגזין זה - מגזין המזרח התיכון - בעזרת מעקב יומיומי של הודעות ממשלתיות וידיעות חדשותיות שהתפרסמו במהלך התקופה הנדונה - החל מ-1 ביולי 2013 ועד ל-31 ביולי 2013. מספר ההרוגים והפצועים המופיע בטבלה זו כולל אזרחים, חיילים וטרוריסטים על-פי האומדן הנמוך ביותר. מרבית ההרוגים הם מוסלמים שנרצחו בדי מוסלמים החברים בתנועות רדיקליות ובארגוני טרור אסלאמיים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי – כמה בני-אדם נהרגו בחודש יולי 2013", מגזין המזרח התיכון, 8 באוגוסט 2013.

אבו-מאזן – אף ישראלי לא יהיה במדינה הפלסטינית

לפני שנתייחס מעט להצהרה הגזענית של אבו-מאזן, שעברה בשתיקה כמעט מוחלטת בתקשורת הישראלי, מן הראוי הוא לדבר על כמה דברים נוספים הקשורים לאזור:

אין ספק שחזונו של אחמד טיבי, להבעיר את המזרח-התיכון, מתגשם מידי יום ביומו. בתחילת חודש יולי 2013 החל חג הרמדאן מוסלמי. כרגיל, גם הפעם חג הרמדאן המוסלמי הפך לאורגיה של טבח, רצח, אונס וביזה בעשרות צורות ואופנים של ברוטאליות מוסלמית טיפוסית בכל אחת ואחת מהמדינות המוסלמיות הקיימות כיום. הדוגמא הבאה תבהיר מעט את מצב הדברים השורר במוחם של מוסלמים רבים: גורמים המקורבים לכנסייה הנוצרית בארה"ב שמו לב לעובדה בנוגע ליחס הלא פרופורציונאלי של נערות ונשים נוצריות שנהרגו בסוריה מאז שהחלה מלחמת-האזרחים בשנת 2011. בדיקה מעמיקה יותר מעלה שהדבר אינו מקרי והוא נובע מהתפיסה הרצחנית המוסלמית בנוגע לדתות אחרות ולעמים שונים המתגוררים במרחב האסלאמי הפרוע. הסתבר, שלרצחנות הזו יש הצדקה דתית משום שפוסק-הלכה ירדני העניק הכשר דתי לאנוס נשים שאינן סוניות בשם "מלחמת-הקודש" המתנהלת בסוריה בעזרתם של טרוריסטים מוסלמים המזוהים עם ארגון אל-קאעידה הפועלים נגד משטרו של בשאר אל-אסד. למעשה, הדבר משקף את האובססיה המוסלמית, המשותפת לכול המוסלמים, בנוגע לנשים ולמיעוטים - בעיקר בנוגע ליהודים. בעיני הברברים המוסלמים, לאחר החטיפה והאונס, אין שום הצדקה לקיומן של הנשים הנוצריות, לפיכך הן נרצחות לאחר המעשה משום שהדבר משרת את הרעיון בנוגע להפיכתה של סוריה למדינת-הלכה מוסלמית-סונית נקייה מזרים (שימו לב איך הדברים מתקשרים לחזונו של אבו-מאזן). אין תימה איפה, שארגוני הטרור האסלאמיים הפועלים בסוריה, החלו להתעמר באופן אלים ורצחני גם נגד האוכלוסייה הכורדית המתגוררת במזרח סוריה.

גורמים אסלאמיים מטיפים ברחבי-העולם שחג הרמדאן המוסלמי מוקדש להתבוננות פנימית והימנעות מחטאים כחלק מהיותה של הדת המוסלמית "דת של שלום". אכן היא דת של "שלום ולא להתראות" - ויעידו על כך מאות אלפי הקורבנות שנרצחו במרחב האסלאמי כולו רק בשנים האחרונות בעימותים פנימיים הנובעים בעיקר מהגישה האסלאמית הידועה שרצוי לקדם רעיונות דתיים רק באמצעות טבח, רצח, טרור ואונס. על הבסיס הרעיוני הזה, לאורך כל חודש הרמדאן של יולי 2013 נרצחו בעיראק כ-1,000 בני-אדם בפיגועי טרור רצחניים של ארגון אל-קאעידה נגד בני העדה השיעית. גורמי טרור שיעים וסונים הפועלים בעיראק, אינם מהססים לחסל עשרות בני-אדם בשעת תפילתם במסגדים רק בשל מחלוקת אידיאולוגית-דתית שיש לה רקע היסטורי מראשית קיומה של הדת המוסלמית.

לרצחנות האסלאמית הזו יש אפיקים נוספים גם בניגריה: טרוריסטים מוסלמים מארגון "בוקו חראם" שרפו למוות, בעודם בחיים, עשרות תלמידים ומורים רק בשל השאיפה האנושית לרכוש מעט השכלה החורגת מעט מהציווי הברברי האסלאמי המבוסס של הקוראן בלבד ועל הפרשנות הדתית הנוקשה. לא רק שלא הובעה התנגדות למעשה הברברי הזה, אלא שראשי הארגון אף עודדו את חבריהם להמשיך ולשרוף מורים ותלמידים המבקשים לרכוש השכלה כללית. על הבסיס הזה, ארגון הטליבאן בפקיסטן חיסל עשרות אנשי סיוע שהעניקו חיסונים לילדי פקיסטן נגד מחלת הפוליו. באופן דומה, פועל באלימות רצחנית גם ארגון הטליבאן באפגניסטן נגד קיומם של בתי-ספר המעניקים השכלה, ונגד מורים ותלמידים המנסים לרכוש השכלה כללית או לכאלה המבקשים להעניק השכלה לבנותיהם (שוב האובססיה המוסלמית הידועה כלפי נשים).

מאז הדחתו של נשיא מצרים, חוסני מובראק, בפברואר 2011, מצרים עברה טלטלה עזה שגרמה להריגתם של מאות בני-אדם בעימותים פנימיים ומירי של כוחות-הביטחון. תחושת הביטחון האישית של האזרח המצרי הידרדרה פלאים לא רק בשל המצב הכלכלי הקשה, אלה גם לאור פעילותן של כנופיות אלימות שניצלו את האירועים כדי להתעמר באוכלוסייה המקומית לאור היחלשותה של המשטרה המקומית. הידרדרות נוספת נגרמה בשל הדחתו האלימה של הנשיא מוחמד מורסי, ביולי 2013,  שגרמה להריגתם של מאות בני-אדם נוספים - הן מירי של כוחות-הביטחון והן בפעילות אסלאמית רדיקלית של חברי "האחים המוסלמים", וכן גם של גורמי טרור אסלאמיים הפועלים במרחב של חצי-האי סיני. מצרים נמצאת כיום (יולי 2013) במצב של ערב מלחמת-אזרחים העלולה לפרוץ למימדים הדומים לאלה הקיימים בסוריה. 10 מיליון בני-העדה הקופטית המתגוררים במצרים עלולים לשלם את המחיר המלא אם וכאשר יפרוץ עימות כולל בין גורמים רדיקליים לגורמים מתונים במצרים. פגיעה שיטתית בקופטים עוברת תמיד בשתיקה בכל המחנות הפוליטיים והדתיים במצרים.

בואו נבדוק לרגע מה קורה בשאר המדינות המוסלמיות הנמצאות במרחב המזרח-תיכוני: ירדן וטורקיה נמצאות על סף מלחמת-אזרחים; בלבנון שוררת מלחמת-אזרחים לטנטית; במצרים, בעיראק, בסוריה, בתימן, בסומליה, בסודאן ובלוב שוררת מלחמת-אזרחים בדרגה כזו או אחרת; באחדות ממדינות-המפרץ שורר מתח רב בין השלטון המרכזי לבין האזרחים בשל שונות דתית ועדתית; טוניסיה נשלטת בידי גורמים אסלאמיים רדיקליים, רצועת-עזה נשלטת בידי ארגון טרור אסלאמי ואלג'יריה מנהלת מלחמת חורמה נגד טרוריסטים מוסלמים המזוהים עם ארגון אל-קאעידה. במילים אחרות, "המדינה הערבית" מתפוררת ליחידות קטנות תוך כדי מסע של טבח, הרג, רצח, טרור, אונס ואלימות בלתי נסבלת. כל האירועים הללו מתרחשים ללא תגובה נאותה מצד "העולם הנאור" גם בשל החשש מתגובה אלימה של גורמים אסלאמיים רדיקליים. אין תימה איפה, ש"הנושא הישראלי" מהווה כר נוח מצד פוליטיקאים, עיתונאים ואנשי אקדמיה המתיימרים להפגין ליברליזם אופנתי, בעוד שלנגד עיניהם מתרחשים מעשי זוועה יומיומיים בכל אחת מפינותיו של העולם-הערבי האלים והרצחני - עולם שהתגשם על-פי חזונו של אחמד טיבי.

מעטים מהאירועים האלימים המתרחשים במרחב המזרח-תיכוני מקבלים סיקור הולם או מקבלים התייחסות כלשהי מצד מובילי דעת-קהל "בעולם הנאור". מרבית האירועים מסוקרים כ"משהו שצריך לחיות איתו" ללא תגובה מתלהמת ואלימה... אלא אם כן מדובר על אירוע בו מעורבת ישראל. מאות העיתונאים הזרים הנמצאים בישראל בכל רגע נתון, מבינים היטב איזה חומר תקשורתי יכול לכבוש את הכותרות בארצותיהם.

תתארו לעצמכם מה היה מתרחש בארץ ובעולם עם נשיא מדינת-ישראל היה מצהיר ש"במדינת ישראל לא יתגורר אף פלסטיני, או ערבי או מוסלמי". עצם שתיקתם של המערכות הפוליטיות בישראל ושל מרבית אמצעי התקשורת הקיימים בישראל לנוכח הצהרתו של אבו-מאזן, מראים בעליל שהגזענות הערבית כלפי היהודים הופנמה כיאות לתוך השיח הישראלי כחלק "מתהליך טבעי" של אימוץ ערכים אנטישמיים כלפי מדינת-ישראל ותושביה. במילים אחרות, הציבור הישראלי המתרגל שמתייחסים אליו באופן כזה, והוא אף מקבל את הדברים בהבנה. אולם, יכול להיות שהרעיון של אבו-מאזן בכלל לא רע, אם הוא יאומץ על-ידי שני הצדדים באופן זהה והדדי. דרך אגב, עד לשנת 1948 התגוררו במדינות-ערב כמילון יהודים. כיום, מרבית המדינות הערביות נקיות מיהודים. אם אני לא טועה, קוראים לזה בפשטות "טיהור אתני".

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אבו-מאזן - אף ישראלי לא יהיה במדינה הפלסטינית", מגזין המזרח התיכון, 2 באוגוסט 2013.