התקשורת הישראלית הוכתה בסערה

ביום שישי, ב-13 בדצמבר 2013, ישבה חבורה של אנשים במרכז הארץ וצפתה בחדשות של השעה 20:00 של ערוץ 2. לאור סופת השלגים שנחתה על ישראל, החדשות עסקו בנעשה ברחבי הארץ ובהתמודדות של האזרחים והרשויות עם נזקי הסופה שהחלה יומיים קודם לכן. בשלב כלשהו במשדר החדשות, הפנה השדרן דני קושמרו שאלה לפרשן אמנון אברמוביץ בנוגע להיערכות של הרשויות לקראת הסופה - או משהו בסגנון הזה. מרגע שאמנון אברמוביץ פתח את הפה, גל של צחוק מתגלגל פרץ מפי כל הנוכחים שהיו במקום, כך שהיה קשה מאוד לשמוע את תשובתו המטורללת של אמנון אברמוביץ לשאלתו המתלהמת של דני קושמרו. הצחוק המתגלגל הזה בעצם שיקף באופן הולם את דעתם של הנוכחים הן בנוגע לאמנון אברמוביץ והן בנוגע לתפקידה של התקשורת הישראלית במשברים המתחוללים בישראל בנושאים שונים ומגוונים המקיפים את חיינו.

אני מודה ומתוודה שהתגובה של הנוכחים לדבריו של אמנון אברמוביץ קצת הפתיעה אותי, משום שחשבתי שאני היחידי שחושב שהפרשנויות של אמנון אברמוביץ בערוץ 2 עברו מזמן את שלב הגיחוך והן למעשה מייצגות חלקים רבים בתקשורת הישראלית הנוטה לשרלטנות עיתונאית מהסוג הנחות ביותר. מאידך, התגובה של הנוכחים לדבריו של אמנון אברמוביץ העניקה תחושה של תקווה, משום שהיא מייצגת ערנות אזרחית לנוכח תפקידם הרשלני של חלקים אחדים בתקשורת הישראלית והידרדרותם בשנים האחרונות. במילים אחרות, "חופש הביטוי" בישראל הפך ל"חופש השיסוי". אין תימה איפה, שהעיתון "ידיעות אחרונות" מכונה בימים אלה "העיתון אידיוט אחרונות" לנוכח שורה שלמה של כתבות ומאמרים הנגועים בהסתה בשל אג'נדה פוליטית מסוימת ובשל מאבקים על ענייני רייטינג נגד העיתון "ישראל היום" - עיתון הכובש חלקים רבים בציבוריות הישראלית מהטעמים הנכונים ולא רק בשל היותו מחולק ללא תשלום לקהל הרחב.

הלהיטות להשתמש באמנון אברמוביץ כפרשן לענייני "כל דבר", מעלה גיחוך רב, משום שהדבר מורה על יוהרה רבה שאין לה גבולות של צניעות אישית ותקשורתית כמתבקש מכל בן אנוש - שהוא בסך הכל עיתונאי ולא מעבר לכך. פרופורציות זה לא הצד החזק של התקשורת הישראלית, ואין כמו אמנון אברמוביץ לייצג את המגמה ההרסנית הזו בתחום התקשורתי בישראל. ובכן, אמנון אברמוביץ לא רק הפך מומחה לענייני איראן, ארה"ב, משפט, פלילים, כלכלה, פוליטיקה, יחסים בינלאומיים ועוד ועוד, אלא הוא גם הפך מומחה לענייני סערות שלג וההיערכות לקראתן, לצד היותו מומחה לפירוק איראן מנשק גרעיני בעיניים עצומות.

כאן, בעצם אנחנו נוגעים בעניין הקשור קשר הדוק גם להעברת "מסרים סמויים" בתקשורת הישראלית המכתיבה לעיתים את התנהגותם של האזרחים הן כלפי עצמם והן כלפי רשויות המדינה. כך למשל, ב-15 בדצמבר 2013 העיתון "ידיעות אחרונות" יצא בסדרה של כתבות ומאמרים בכיינים הנוגעים לענייני הסערה והשפעתה של האזרחים ועל התשתיות במקומות בהן ירד שלג בעוצמה גדולה. אין תימה איפה, שבאחד מערוצי התקשורת הובאה תלונתו של תושב ירושלמי שהוא לא מבין "מה הבעיה לסלק קצת שלג וכמה ענפים שנפלו על עמודי חשמל". חוסר-ההבנה הזה נבנה במשך ימים באמצעות ערוצי התקשורת, כך שאין להתפלא על אמירותיו המתלהמות של מבקר-המדינה, יוסף שפירא, ותלונותיו בנוגע להיערכות של רשויות המדינה לקראת הסערה. מסתבר, שגם מבקר המדינה "ידע בוודאות מוחלטת" שהסערה תגרום לכמויות גשמים של 200 מ"מ ביומיים וכמות שלג בגובה של עד למטר במקומות אחדים ברחבי הארץ. כנראה שגם מבקר-המדינה צפה בהרבה "סרטי חג-המולד הוליוודיים" בהם השלג יורד ברכות על הקרקע והמוני אנשים חוגגים בבניית בובות-שלג ססגוניות. במילים אחרות, אין שום הבדל ברמת ההתלהמות וחוסר-הפרופורציות בין "האיש ברחוב" לבין מי שנושא באמתחתו תפקיד ממלכתי בכיר הדורש שיקול דעת ראוי לנוכח הנסיבות - קשות ככול שיהיו. מאחר ופרופורציות זה לא הצד החזק של התקשורת הישראלית, מבקר-המדינה התחרה בה באמצעות ביטויים מתלהמים כמו: "בפעם הבאה זו תהייה סופת טילים". וכך בדרך זו, מבקר-המדינה קיבל כותרת תקשורתית של עשייה ובדיקת מחדלים לכאורה, בעוד שהתקשורת הישראלית קיבלה את מנת-ההסתה היומית שלה נגד רשויות המדינה.

באמירה זו, מבקר-המדינה, יחד עם התקשורת הישראלית, תרם תרומה נוספת לפסיביות הרשלנית של האזרח הישראלי בעיתות של משבר ומצוקה, שכן הוא תולה ברשויות המדינה ציפיות בלתי-ניתנות למימוש ובלתי פרופורציונאליות באפשרויותיהן לסייע לכל אזרח ואזרח. 90 אחוזים מההצלחה של רשויות המדינה תלויה לחלוטין בהתנהגותו של האזרח הישראלי הממוצע. הדבר הזה נכון בעיתות של שלום ובעיתות של משבר לאומי כדוגמת מלחמה או סערה קטלנית. כאשר אלפי ישראלים נתקעו בדרכם לירושלים כדי לראות "קצת" שלג, משמעות הדבר שהתנהגותם הרשלנית הטילה על רשויות המדינה מעמסה מיותרת שיכלה להיחסך אם התקשורת הישראלית הייתה עושה את עבודתה הציבורית והאזרחית כהלכה במתן הסבר של "עשה ואל תעשה", וזאת במקום לעסוק בהסתה של ציבור אחד כלפי ציבור אחר, של אזרחים נגד ממשלתם, של פוליטיקאי נגד פוליטיקאי אחר ושל מדינה אחת נגד רעותה.

בימיה העליזים של מלחמת-לבנון השנייה (קיץ 2006), האזרחים הישראלים ציפו שראש-הממשלה ינקה להם את המקלט האישי שלהם ויספק להם מזון במו-ידיו. תופעות בסגנון דומה ראינו גם במהלך הסופה האחרונה הנוגעות לפסיביות, לרשלנות אישית ולנטילת סיכונים מיותרים של אלפי ישראלים שהתנהגותם העיקה על רשויות המדינה שניסו לשים את הדגש על נושאים דחופים יותר לנוכח הסערה הקשה - המתרחשת פעם בכמה עשרות שנים.

אומרים שיש סולידיות חברתית בישראל. אומרים שבעיתות מצוקה הישראלים מתאחדים כדי לעזור אחד לשני. אומרים לנו, שהיוזמה האישית של הישראלים מתגלה דווקא בעיתות של משבר אקוטי. אלא, שמה שהיה נכון עד לפני כמה עשרות שנים, דווקא מתגלה כל פעם מחדש הפסיביות והבכיינות של חלקים אחדים בציבור הישראלי - ציבור המקבל עידוד תקשורתי להתנהגותו במהלך השנים האחרונות. במילים אחרות, הישראלי הממוצע התרגל שרשויות המדינה יעמדו תמיד לצידו גם אם הוא מתנהג ברשלנות אישית הראויה לציון - בארץ ומחוצה לה. כך השתרשה הסברה בקרב הציבור ש"הצלחתו של האזרח היא הצלחתו בלבד, בעוד שכישלונו נגרם בשל התנהגותן של הרשויות". במילים אחרות, ההצלחה היא שלי, בעוד הכישלון הוא של המדינה. בל נתפלא, שכל מי שנכשל בחייו האישיים בשל התנהלות רשלנית, מאיים "בירידה מהארץ" - איום התופס כותרות ענק בתקשורת הישראלית כחלק מהסתה מתמשכת נגד מוסדות המדינה ונגד קיומה של מדינת-ישראל כמדינה ריבונית. יש כמה כלי תקשורת בישראל "המתמחים" באיומים על "ירידה מהארץ".

במדינות המורגלות בסערות שלגים, כדוגמת זו שהייתה בישראל באמצע חודש דצמבר 2013, נזקקות לשבועות רבים כדי להתגבר על כל התקלות והמפגעים. לעיתים, מיליוני בני-אדם שרויים ללא חשמל במשך ימים ארוכים מאוד בשל סופות שלגים פתאומיות - חלקן חלשות יותר מזו שהייתה בישראל. אלא, שההתארגנות האישית של האזרחים מקלה מאוד על הרשויות להתגבר על המכשולים והקשיים. כך לדוגמא, תלמידים מתגייסים לנקות את בית-ספרם כחלק מאחריות אישית והערבות ההדדית השוררת בין האזרחים לבין מקום מגוריהם, וזאת ללא שום קשר לפעילותן של רשויות המדינה כלפיהם. במסגרת "המסרים הסמויים" המועברים לאזרחים הישראלים באמצעות אחדים מכלי-התקשורת הקיימים בישראל, גם משימה פשוטה כזו הופכת למעמסה בלתי-ניתנת למימוש. בסופו של דבר, הפסיביות הזו עוד תעלה לנו ביוקר.

 --

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התקשורת הישראלית קרסה בסופת השלגים האחרונה", מגזין המזרח התיכון, 19 בדצמבר 2013.

עוד החלטה מטופשת של עצרת האו"ם

ב-26 בנובמבר 2013 שוב עצרת האו"ם קיבלה כמה החלטות אוטומטיות נגד מדינת-ישראל בדומה לשנים קודמות. הפעם, העצרת הלא-רלוונטית של האו"ם הצליחה להתעלות מעל עצמה לאור הכרזתה המטופשת כי שנת 2014 תהייה "שנת הסולידריות עם הפלסטינים". במסגרת הזו ולאור ההחלטה שהתקבלה, המדינות והארגונים הבינלאומיים הכפופים לאו"ם, יקיימו אירועי הזדהות עם "העם הפלסטיני". לכאורה זהו ניצחון לתעמולה הפלסטינית, אולם דווקא ההחלטה הזו יכולה לשחק לידינו אם ממשלת ישראל סופסוף תלמד איך הופכים "לימון" "ללימונדה". אולי דווקא בשנה זו, שנת 2014, ישראל צריכה לחשוף ביתר-שאת את פרצופה האמיתי של התעמולה הפלסטינית בכלים תעמולתיים (המובנים לכול ערבי) ולא רק בהסברה המיועדת למשוכנעים בלבד. בין היתר, ישראל חייבת להדגיש בכל הפורומים הבינלאומיים את הנושא הנוגע לפליטים היהודים שגורשו ממדינות-ערב עד אמצע שנות ה-50 של המאה הקודמת.

למרות מה שמתרחש בעולם-הערבי בשנים האחרונות, ולמרות מה שמתחולל בסוריה מאז שהחלה מלחמת האזרחים העקובה-מדם בחודש מרס 2011, ולמרות אירועי הדמים הקשים המתחוללים בין העדות המוסלמיות השונות המתגוררות בעיראק, בלבנון, בתימן, באפגניסטן, בפקיסטן, בסומליה ובלוב, ולמרות הרצחנות האסלאמית כלפי הנוצרים המתגוררים במצרים, בלבנון, בניגריה ובמקומות נוספים, מסתבר שעצרת האו"ם חיה לה בבועה וירטואלית שהקשר שלה למציאות רופף ביותר או לא קיים כלל.

ההצעה הזו התקבלה ברוב של 110 מדינות. 56 מדינות נמנעו, אך התנגדו לה רק 7 במדינות - ארה"ב, אוסטרליה, קנדה, ישראל, מיקרונזיה, איי מרשל והרפובליקה של פלאו. ארה"ב של אובמה הייתה מצטרפת בשמחה ליוזמה הזו, אך שיקולים של הרגע האחרון הביאו את ארה"ב להתנגד להצעה שהתקבלה בעצרת האו"ם (כמובן שזו טענה צינית לאור התנהלותם של אובמה וג'ון קרי בעניין האיראני ובעניין הסורי בשבועות האחרונים).

סביר להניח שלא קיימת חברה אחת באו"ם - בין אם היא נמנעה בהצבעה ובין אם היא הצביעה בחיוב - שאינה מבינה שההחלטה שהתקבלה היא לכול היותר בדיחה עצובה מאוד המשקפת היטב את השפל הערכי אליו גלשו מוסדות האו"ם בעשרות השנים האחרונות בנוגע לסכסוכים אקוטיים ואלימים הרבה יותר המתרחשים מדי יום ביומו ברחבי-העולם. אלא, שבמקרה הישראלי, האנטישמיות האירופאית הקלאסית נפגשת עם התלמיד האסלאמי החרוץ ביותר שלה בכול הנוגע לעניינים הקשורים לישראל וליהדות. אין תימה איפה, שהתעמולה האסלאמית לוקחת דימויים אנטישמיים קלאסיים שנוצרו על אדמת אירופה ומאמצת אותם לחיקה הברברי כדי להכשיר את לבבותיהם של ההמונים הנבערים במסע השיטתי של דה-לגיטימציה של מדינת-ישראל. כך למשל, התעמולה האסלאמית טוענת שהיהודים אופים מצות בפסח עם דמם של מוסלמים. נשמע מוכר, נכון? זאת ועוד, בחודש נובמבר 2013, התבטא המנהיג "הרוחני" של איראן כלפי ישראל במילים הללו: "היצורים האלה אינם נחשבים לבני-אנוש". רק לפני קצת יותר מ-100 שנים, האנטישמיות הקלאסית של אירופה טענה ש"קיומו של קומפוזיטור יהודי סותר את חוקי הטבע". לחשיבה הנבערת הזו היו שותפים עשרות מיליוני בני-אדם, לאורך מאות שנים, שהכשירו את הקרקע להשמדת יהודי אירופה רק לפני כ-70 שנה.

ההפריה ההדדית הזו, בין האנטישמיות האירופאית הקלאסית לבין האנטישמיות האסלאמית, קיימת מזה דורות רבים. כך למשל, רעיון הטלאי הצהוב הומצא בידי המוסלמים עבור היהודים המתגוררים ברחבי האימפריה האסלאמית בצו מיוחד שפורסם בשנת 850 לספירה. החל משנת 1215, הונהגו באירופה סימנים מיוחדים לזיהוי היהודים - ביניהם הונהג הטלאי הצהוב עבור היהודים המתגוררים באיטליה ובאנגליה. ההפריה הדדית הזו מקבלת ביטוי יומיומי גם באמצעות מוסדות בינלאומיים האמורים לקדם רעיונות אוניברסאליים שמטרתם להגן על האדם הבודד, על לאומים, על מיעוטים ועל מדינות הנמצאות תחת איום קיומי מתמשך. השתיקה הבינלאומית לנוכח דבריהם של מנהיגי איראן כלפי ישראל בימים בהם התגבש ההסכם בין המעצמות לבין איראן בנוגע לתוכניתה הגרעינית, מעלה פעם נוספת את החשש האמיתי השורר בישראל לנוכח התשתית האידיאולוגית הנבנית בקרב ההנהגה האיראנית שנועדה להכשיר את השימוש בנשק בלתי-קונבנציונאלי, בבוא-העת, כלפי ישראל.

הרשות הפלסטינית, כמו איראן, משחקת על זמן: איראן לא תוותר על תוכניותיה הגרעיניות העתידיות בשם "הגאווה הלאומית" והפלסטינים לא יחתרו לפשרה היסטורית עם מדינת-ישראל ללא איומים קיומיים עליה בתואנות שונות ומשונות תוך כדי בהמצאת "היסטוריה פלסטינית" החותרת תחת קיומה של מדינת-ישראל. שני הנושאים הללו מצריכים מההנהגה הישראלית תעצומות-נפש אדירות כדי לא להיכנע לתכתיבים שגויים המכונים "חלון הזדמנויות" רק בשל שיקולים רגעיים העלולים להשפיע על חייהם של מיליוני ישראלים בעתיד הקרוב. התנהלותה של חלק מהתקשורת הישראלית בעניין האיראני (כמו סיקורו השערורייתי של העיתון "ידיעות אחרונות" המטורלל) והצהרותיהם של בכירים לשעבר בנושא זה ובעניין המשא-ומתן עם הרשות הפלסטינית, מעלים חשד כבד שענייני רייטינג מטופשים ויוהרה האישית של רבים מהדוברים, עולים על השיקול הלאומי המשותף למרבית הישראלים. בניגוד לדעתו של עיתון "ידיעות אחרונות", העניין האיראני, בדומה לעניין הפלסטיני, אינו עניינו האישי של אדם אחד - כפי שהעיתון מדמה לעצמו ביוהרתו הרבה המרוחה מדי יום ביומו בכותרות הראשיות. מסתבר, שהעיתון, בדומה לאו"ם, מאבד בהתמדה את הקשר שלו למציאות. רבים בישראל מקווים שקוראי "ידיעות אחרונות", לא עד כדי כך מטומטמים כפי שעורכיו מדמים לעצמם.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "האו"ם: שנת 2014, שנת הסולידריות עם הפלסטינים", מגזין המזרח התיכון, 29 בנובמבר 2013.

טרור אסלאמי - אוקטובר 2013

האירועים המרכזיים שהיו בחודש אוקטובר 2013: למרות נוכחותם של פקחי האו"ם על אדמת סוריה, הצבא הסורי המשיך לכתוש בהתמדה מרכזים עירוניים הנמצאים בשליטה של המורדים הפועלים להפלת המשטר העלווי של בשאר אל-אסד. מקורות באופוזיציה הסורית מסרו במהלך התקופה הנדונה על הריגתם של יותר מ-120,000 בני-אדם מאז שהחלה מלחמת-האזרחים הסורית בחודש מרץ 2011; בעיראק נמשך מרחץ-הדמים בין ארגון אל-קאעידה לבין האוכלוסייה השיעית המתגוררת במדינה העיראקית. דוברים רשמיים בעיראק מסרו כי מתחילת שנת 2013 נהרגו בעיראק יותר מ-6,000 בני-אדם בפעולות טרור של ארגון אל-קאעידה, וכי קיימת תחושה ציבורית עזה שהארגון מנסה לבצע "טיהור אתני" בעיראק נגד האוכלוסייה השיעית; גם בניגריה נמשך מרחץ-הדמים התבטא בפעולות טרור רצחניות וכן בפעולות נקם של הצבא הניגרי נגד קבוצות ואוכלוסיות המזוהות לכאורה עם ארגון הטרור האסלאמי "בוקו חראם". גורמים מקומיים בניגריה מסרו כי במהלך השנה האחרונה מתו כ-900 עצורים בבתי-הכלא משום שהם נחשדו בפעילות טרוריסטית במסגרת ארגון "בוקו חראם" או מתוך הזדהות עם מטרותיו. מנגד, הארגון עצמו אינו בוחל בנקיטת אמצעים אלימים במיוחד נגד האוכלוסייה המקומית. פעילות זו ניתנת להגדרה "כטיהור אתני" של לא-מוסלמים בהתאם לאידיאולוגיה הרדיקלית של "בוקו חראם" הפועל בעיקר בצפון-ניגריה. הפעילות הרדיקלית של הארגון דרבנה את ממשלת קמרון לצאת במבצע צבאי מיוחד נגד טרוריסטים מוסלמים מארגון "בוקו חראם" הפועלים בגבול המשותף עם ניגריה. במהלך הפעולה הצבאית נהרגו כ-180 טרוריסטים מוסלמים הפעילים במסגרת ארגון "בוקו חראם". חברי הארגון הקימו בשנה האחרונה בסיסי טרור בכל המדינות הגבולות עם ניגריה - לעיתים בהסכמת המדינות המארחות.

בסיכומו של דבר, בחודש אוקטובר 2013 נהרגו 7,150 בני-אדם. בחודשים ינואר-אוקטובר 2013 נהרגו 78,128 בני-אדם באלפי פעולות טרור קטלניות ובעימותים עם גורמים אסלאמיים רדיקליים הפועלים במרחב האסלאמי כולו ואף מעבר לו. לשם ההשוואה, בשנת 2012 נהרגו 59,232 בני-אדם; בשנת 2011 נהרגו 40,134 בני-אדם ובשנת 2010 נהרגו 29,831 בני-אדם בפעולות טרור אסלאמיות ובאלימות אסלאמית רדיקלית.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - אוקטובר 2013

מדינה:	הרוגים: (כולל חיילי נאט"ו)	פצועים: (אומדן בלבד)
סוריה:	3,500	8,000
עיראק:	1,250 (כולל טרוריסטים מוסלמים)	2,000
ניגריה:	680 (רבים מהם טרוריסטים)	2,000
אפגניסטן:	507 (רבים מהם טרוריסטים)	1,500
סודאן:	280 (רבים מהם נורו בידי כוחות הביטחון)	מאות
פקיסטן:	237	מאות
קמרון - ניגריה:	180 (רובם טרוריסטים מוסלמים)	--
מצרים:	84 (כולל טרוריסטים מוסלמים)	--
דרום-סודאן:	83	--
תימן:	51	--
סומליה:	47	--
לוב:	44	--
איראן:	36 (17 חיילים, 16 מורדים ו-3 כורדים)	--
פיליפינים - טרור אסלאמי:	26	--
טוניסיה:	23	--
רוסיה - קווקז:	23	--
תאילנד - טרור אסלאמי:	21	--
הודו - קשמיר:	16	--
לבנון:	15	--
מאלי:	12	--
קניה - טרור אסלאמי:	7	--
סין - טרור אסלאמי:	5	--
אתיופיה - טרור אסלאמי:	2	--
טורקיה:	1	--
בחריין:	1	--
ישראל - רצועת-עזה:	2 (טרוריסטים מוסלמים)	--
ישראל - הרשות הפלסטינית:	1 (טרוריסט מוסלמי)	--
ישראל הרשות הפלסטינית:	1 (אזרח ישראלי)	--
אפגניסטן - חיילי נאט"ו:	10	--
פקיסטן - חיסולים ממוקדים אמריקאים:	3	--
סומליה - חיסולים ממוקדים אמריקאים:	2	--
סה"כ:	7,150 הרוגים	13,500 פצועים (אומדן בלבד)

המלחמה בטרור האסלאמי:

במהלך חודש אוקטובר 2013 נערכו מבצעים צבאיים רבים נגד ארגוני טרור אסלאמיים במצרים, באפגניסטן, בפקיסטן, בטוניסיה, בלוב, במאלי (בשיתופם של כוחות צבאיים מצרפת ומקנדה), בניגריה, בסומליה, בקמרון ובתימן. על-פי הערכות אחדות, נהרגו מאות טרוריסטים מוסלמים חברי ארגונים שונים הפועלים במרחב האסלאמי כולו ואף במדינות נוספות כמו בפיליפינים, בתאילנד ובצפון-הקווקז.

בסומליה נהרגו 2 טרוריסטים מוסלמים בחיסול-ממוקד אמריקאי שנערך במהלך התקופה הנדונה. בפקיסטן נהרגו 3 טרוריסטים מוסלמים מארגון הטליבאן בחיסול-ממוקד אמריקאי שנערך לקראת סוף חודש אוקטובר 2013. מאז תחילת שנת 2013 נהרגו בפקיסטן 111 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים. בעקבות הגברת המתיחות בין פקיסטן לארה"ב על רקע מדיניות החיסולים-הממוקדים של הנשיא ברק חוסין אובמה, הצבא האמריקאי השתדל להמעיט בהתקפות כאלה, וזאת בניגוד לשנים קודמות בהן נהרגו אלפי בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים מאז שאובמה החל את כהונתו כנשיא ארה"ב. כך למשל, בשנת 2012 נהרגו 297 בני-אדם; בשנת 2011 נהרגו 620 בני-אדם ובשנת 2010 נהרגו 960 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים שנערכו בפקיסטן בלבד.

בחודש אוקטובר 2013 נהרגו באפגניסטן 10 חיילי נאט"ו. מאז תחילת שנת 2013 נהרגו באפגניסטן 145 חיילי נאט"ו - רובם חיילים אמריקאים.

הנתונים המופיעים בטבלת זו נאספו על-ידי מגזין זה - מגזין המזרח התיכון - בעזרת מעקב יומיומי של הודעות ממשלתיות וידיעות חדשותיות שהתפרסמו במהלך התקופה הנדונה - החל מ-1 באוקטובר 2013 ועד ל-31 באוקטובר 2013. מספר ההרוגים והפצועים המופיע בטבלה זו כולל אזרחים, חיילים וטרוריסטים על-פי האומדן הנמוך ביותר. מרבית ההרוגים הם מוסלמים שנרצחו בדי מוסלמים החברים בתנועות רדיקליות ובארגוני טרור אסלאמיים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש אוקטובר 2013", מגזין המזרח התיכון, 7 בנובמבר 2013.

מעמדו של הצבא הסורי לאחר הפיכת קציני הבעת´ - 1964

במאמר הקודם עסקנו בשינויים האידיאולוגיים שעברה מפלגת הבעת' בעקבות הוועידה ש-6 שהתקיימה בחודש אוקטובר 1963 - כשבעה חודשים לאחר שקציני הבעת' חוללו הפיכה צבאית מוצלחת בסוריה. קציני הצבא שניצבו לפתע בחזית העשייה המדינית, ביקשו ליצור מסגרת אידיאולוגית שתעניק הכשר לשליטתו של הצבא על החיים הריבוניים בסוריה - לא מאחורי הקלעים ולא בהיחבא בשל הרכבו העדתי של האגף הצבאי במפלגה. לפיכך, בעזרת מניפולציות פוליטיות מרשימות, קציני הצבא הצליחו להכניס סעיף מיוחד במצע האידיאולוגי של מפלגת הבעת' על-מנת להציב את הצבא בחזית העשייה הפוליטית כגורם בעל-משמעות שתפקידו לממש את הרעיונות החדשים שגובשו במהלך הוועידה ה-6. ובכן, מה התרחש במהלך הדיונים בשאלת תפקידו של הצבא בחיים הפוליטיים בסוריה?

מאחר וסעיף זה, הצבא, גרם למחלוקות רבות בדיוני הוועידה ה-6, להלן יובהרו העימותים שנגרמו בשל מחלוקת זו, אך לא באותה דרך השוואתית שהובאה במאמר הקודם משום שדרוש לכך הסבר מעט מקיף יותר. נקודה זו - תפקידו של הצבא בפוליטיקה הסורית - היוותה בעיה ושאלה מכרעת מבחינתה של הסיעה המרקסיסטית שאף באה לידי ביטוי בפרסומם של שני הכרכים "אודות המחשבה המדינית" שיצאו-לאור בתחילת 1963, בידי יאסין אל-חאפז ואליאס מורקוס.

דרישתם של אל-חאפז ומורקוס הייתה הוצאת הצבא מחוץ למעגל החיים הפוליטיים בסוריה מתוך מחשבה שהמהפכה הסוציאליסטית לא תצליח אם הסוציאליזם יונחת מלמעלה - דהיינו מאנשי הצבא.  בהתאם לרעיונו של הפלג המרקסיסטי, המהפכה הסוציאליסטית מתבססת על מהפכה מלמטה והיא שולחת את זרועותיה כלפי מעלה גם לעבר מוסדות השלטון. המשמעות היא, שהשלטון הוא נושא דברו של ההמון ופועל על-פי האינטרסים המובהקים של ההמונים על-בסיס ההנחה הזו. כל עוד תנאי זה לא בא לידי ביטוי מצד "היסודות בעלי-ההכרה" שהם איכרים, פלחים, זעיר-בורגנים ומשכילים, "שיערוב המרכסיזם" יישאר בגדר ניסיון בלבד.

מנגד, מישל עפלק וקבוצתו פעלו ממניעים שונים לחלוטין במהלך קיומה של הוועידה ה-6, כאשר דאגתם העיקרית הייתה המאבק להשפעה והישרדות אישית ופוליטית בין האגף הצבאי במפלגה לבין האגף האזרחי שבה. סביר להניח שלא נעלם מעיניהם כוחו והשפעתו של הצבא על המפלגה ועל החיים הפוליטיים בסוריה - כפי שאכן כך היה בפועל. לפיכך, דרכו של עפלק התאפיינה בניסיון לצבור כוח פוליטי בתוך המגבלות הקיימות, ובתוך הממד הצר שהותירו לו קציני הצבא והפלג המרקסיסטי שניחן ברעב פוליטי כדי להביא לשינוי מקיף בסוריה ובעולם-הערבי כולו על-פי משנה פוליטית סדורה.

האגף המרקסיסטי חש ביטחון מוחלט בדרישותיו השונות בנוגע לאידיאולוגיה ברורה יותר ומעשית יותר, והוא אף חש ביטחון בשל האופי הדמוקרטי שבו התנהלו הדיונים הן בוועידה האזורית והן בוועידה הלאומית. יתרה מזאת, הם פעלו כבעלי השליחות והייעוד ההיסטורי, כך שלמרות שהצבא הוא שהזמין אותם ליטול חלק בדיונים ולעצב את דרכה החדשה של המפלגה, הם חשו משוחררים מכל ניסיון לשלם מס-שפתיים לקציני הצבא או להתפשר עם רעיונם המרכזי.

בהחלטות הועידה השישית של מפלגת הבעת' - בפרק הראשון - נאמר כי הועידה נתבקשה לציין את המאפיינים העיקריים של התקופה שעברה בין הוועידה הלאומית החמישית לבין הוועידה הלאומית השישית.  חברי הוועידה סיכמו את חמשת התופעות הבולטות של התקופה, והן:

1. הפיכת מאזן-הכוחות במולדת הערבית לטובת התנועה המהפכנית.

2. תנועה אידיאולוגית ערבית מאורגנת תפסה את השלטון בשתי ארצות ערביות (סוריה ועיראק).

3. תבוסתה של התנועה הקומוניסטית.

4. עליית ההכרה של ההמונים ביחס לחשיבותו של הגורם הכלכלי והחברתי בבניית החברה המהפכנית.

5. הנאצריזם.

כפי שהתברר מהחלטות הוועידה, חברים אחדים שהשתתפו בדיונים ביקשו להוסיף עוד נקודות אחדות שלדעתם התקופה הנדונה (בין שתי הוועידות) התאפיינה בהן. ואכן, אחדים מן המשתתפים בוועידה העלו עוד 11 נקודות נוספות שלדעתם התקופה האחרונה התאפיינה בהן. בסעיף האחרון, ה-11, נכתב "כניסת הצבא למערכת הלאומית על יסודות אידיאולוגיים וארגון אידיאולוגי".  ובהמשך לסעיף זה נאמר כי "נמתחה ביקורת על סעיף זה של הדו"ח, אם משום שלא נכנס לפרטים, אם ביחס לניסוח, או בגלל כמה נקודות משניות". ההוספה הזו הראתה בעליל כי ויכוח חריף התגלע בין חברי הוועידה בנוגע לתפקידו של הצבא בחיים הפוליטיים בסוריה. סעיף זה, מחד גיסא, תיאר את כניסת הצבא לחיים הפוליטיים על בסיס אידיאולוגי וארגון אידיאולוגי, ומאידך, הסעיף נועד לטשטש את הויכוח שפרץ בין חברי הוועידה, בשל כניסת הצבא לחיים הפוליטיים, על-ידי הוספת המשפט כי "נמתחה ביקורת" בשל "כמה נקודות משניות".

קציני הצבא לחצו על חברי הוועידה על-מנת לקבל הכרה מלאה בנוגע לתפקידו של הצבא. וכבר בסיכום של חמש התופעות הבולטות של התקופה, כפי שחברי הוועידה נתבקשו לציין, היה סעיף שניסה לתת משנה-תוקף לתפקידו של הצבא ומעורבותו בחיים הפוליטיים בסוריה. על כן, בסעיף ב' נכתב: "תנועה אידיאולוגית מאורגנת תפסה את השלטון בשתי ארצות ערביות (סוריה ועיראק) בפעם הראשונה בהיסטוריה הערבית המודרנית".

אם היה ספק ברעיון, בנוגע לתפקידו של הצבא בחיים הפוליטיים בסוריה, ספק זה הוסר בהחלטות הסופיות של הוועידה ה-6 של מפלגת הבעת'. הוועידה החליטה שלוש החלטות שבאו תחת המסגרת הערטילאית "המלצות מדיניות שונות", אשר הפגינו בעליל הן את חוזקו והשפעתו של הצבא והן את כוונותיו לגבי העתיד. וכך הועידה החליטה:

א. "לקבל את היסודות האיחודיים הסוציאליסטיים והארציים, שפעלו בעבר בשתי המפלגות (בסוריה ובעיראק) ולא הזיקו להן - כיחידים (הדגשה במקור), בתנאי שיעברו מבחן הניסיון והמעקב האישי למשך שנה לפחות. באשר ליסודות האיחודיים הסוציאליסטיים הארציים כארגון (הדגשה במקור), יש להילחם בהם בתקיפות, כיוון שהם עוינים למפלגה בצורה חריפה".

ב. "הועידה הלאומית ממליצה בפני ההנהגה הלאומית לבקש מההנהגות הארציות בסוריה ובעיראק לערוך טיהורים בכל המיניסטריונים, ובמיוחד במיניסטריון החוץ, מהיסודות הריאקציוניים. יש לעשות זאת במהירות האפשרית ולספק לשגרירויות יסודות מפלגתיים מקרב המדינות הערביות השונות".

ג. "הועידה הלאומית ממליצה בפני ההנהגות לבקש מההנהגות הארציות בסוריה ובעיראק לפעול מייד להקמת צבא על בסיס אידיאולוגי, כיוון שבלעדי צבא סוציאליסטי יועמדו הסוציאליזם ופעולות השינוי - בסכנה".

כפי שניתן להבין מהסעיפים דלעיל, החלטות הוועידה השישית העניקו לצבא הכשר לפעול במישורים אחדים להם הוא קיווה וציפה מאז ההפיכה ב-8 במרץ 1963:

א. ניתנה לו הלגיטימציה לפעול כצבא אידיאולוגי-דוקטרינרי השומר על עקרונות הסוציאליזם. דהיינו, צבא וסוציאליזם חד הם.

ב. בנוסף לכך, ניתנה לצבא האפשרות לערוך טיהורים מקיפים במפלגה ובמשטר כראות עיניו ולפעול בצורה החלטית נגד כל סטייה מהאידיאולוגיה החדשה של מפלגת הבעת'.

ואכן, כאשר מולאו התנאים האלה הן מבחינה אידיאולוגית-פרגמאטית, הן מבחינת הלגיטימציה למעורבותו הפוליטית והן בשל ההחלטה המאפשרת לו לערוך טיהורים מקיפים במוסדות המדינה, המשמעות היא כי הציפיות של הצבא מולאו בצורה מושלמת המאפשרת לו לעמוד הן בלחצים פנימיים והן בלחצים חיצוניים (למשל, מול יוקרתו ומשנתו המדינית של עבד אל-נאצר).

ועידת הבעת' באוקטובר 1963 מסמנת יותר מכל את דרכה החדשה על מפלגת הבעת' ואת דרכה החדשה של סוריה כיחידה מדינית. ועידה זו סימלה עבור האגף המרקסיסטי במפלגה את פסגת כוחם והשפעתם האידיאולוגית והפוליטית. אולם, מה שנראה כהצלחה באוקטובר 1963 - למרות שדרישתם להוצאת הצבא לא התקבלה -  הצלחה זו שימשה סימן לירידתם מהבימה הפוליטית במסגרת מפלגת הבעת'. עתה, משעוצב המצע הרעיוני של מפלגת הבעת', שוב לא היה צורך בקבוצה אינטלקטואלית שמאלית-רדיקאלית אשר תיתן דרור למחשבותיה ולמעשיה, ובכך תערער את הלגיטימיות של הצבא להמשיך לנהל את כל המוסדות השלטוניים במדינה לפי ראות-עיניהם.

האתגר הראשון במעלה של כל שלטון, הוא שרידותו. שרידות זו היא שמכתיבה את הצעדים הפוליטיים של המשטר כלפי אלה הקוראים תיגר כלפיו, או כאלה המהווים אתגר פוטנציאלי עתידי. מייד לאחר סיום הועידה ה-6, הפלג המרקסיסטי העיראקי של מפלגת הבעת' פרק כל עול ורסן, ברחבי עיראק באופן אלים ביותר, עד שהדבר העמיד בסכנה את כל הישגי מפלגת הבעת' הן בעיראק והן בסוריה. מבחינת קציני הבעת' בסוריה זו הייתה שעת כושר להיפטר מכל מהקבוצה המרכסיסטית שעזרה לגבש את המצע החדש של מפלגת הבעת'.

בראשית 1964 התכנסו קציני הבעת' והחליטו להרחיק את כל החברים המרקסיסטים, במסגרת, מה שנקרא, "טיהור וייעול המנגנון הפוליטי של המפלגה". על-מנת להבהיר את הנקודה הזו, יש צורך לחזור לאירועי ספטמבר 1963 כשקציני הבעת' חברו לפלג המרקסיסטי במטרה לנטרל את וותיקי המפלגה כדוגמת מישל עפלק וצאלח אל-דין אל-ביטאר:

"הוועדה הצבאית" שביצעה את ההפיכה, ופעלה מאחורי הקלעים, שיתפה פעולה עם הקבוצה המרקסיסטית בראשותו של חמוד אל-שופי  - מורה דרוזי בן 36 שהמשיך לקיים בחשאי את סניף מפלגת הבעת' בתקופת האיחוד עם מצרים. אל-שופי הושפע רבות מכתביו של יאסין אל-חאפז וממפלגתו המרקסיסטית של עלי צאלח אל-סעדי מעיראק. סביב אל-שופי התקבצה חבורת מרקסיסטים שמשכה את עיניהם של קציני הבעת' שביצעו את ההפיכה. שיתוף פעולה זה, בא לידי ביטוי במהלך קיומה של הוועידה הארצית של מפלגת הבעת' שנערכה בספטמבר 1963, וזאת לקראת כינוסה של הועידה הלאומית ה-6 של מפלגת הבעת', שעתידה הייתה להיערך בדמשק באוקטובר 1963, בהשתתפותם של נציגי הסניפים של המפלגה ברחבי עולם-הערבי.

לוועדה-הארצית של סוריה נבחרו האישים האלה:

חמוד אל שופי - דרוזי, מרקסיסט, נבחר למזכיר הכללי של הוועדה-הארצית. (בשנת 1982 היה שותף להקמתה של "הברית הלאומית לשחרור סוריה" מהשלטון העלווי).

ד"ר נור אל-דין אל אתאסי - סוני, מהאגף הרדיקלי של המפלגה.

חאלד אל-חכים - מרקסיסט.

ד"ר מחמוד נופל - מרקסיסט.

אחמד אבו צאלח - מרקסיסט. ( היה בכלא בשנים 1967-1966, לאחר סילוקו של אמין אל-חאפז. בשנת 2005 העניק ריאיון נרחב ל"אל-ג'זירה" על האירועים הדרמטיים בסוריה בשנות ה-60 של המאה הקודמת).

קולונל חמד עובייד - דרוזי.

קולונל חאפז אל-אסד - עלווי. (היה נשיא סוריה משנת 1971 ועד לשנת 2000).

מוחמד אל-טאוויל.

אישים אלה שיתפו פעולה עם הנציגים המרקסיסטיים מעיראק בראשותו של עלי צאלח אל-סעדי בוועידה ה-6, וכך הם הצליחו לשנות את מצע מפלגת הבעת'. לאחר הועידה ה-6, קבוצתו של עלי צאלח אל-סעדי, שהייתה שיכורה מניצחון, החלה להטיל אימה על תושבי עיראק בהתנהגותה חסרת-הרסן. כתוצאה מצירוף של נסיבות, נערכה הפיכת קצינים בעיראק, בנובמבר 1963, שנערכה נגד אנשי הבעת' שרק בפברואר אותה שנה ערכו הפיכה משלהם מעיראק.  לתוצאות עגומות שכאלה לא ציפו קציני הבעת' בסוריה, לכן הם החליטו לשתף פעולה עם קבוצת עפלק כדי למנוע את ההרס שהביא עלי צאלח אל-סעדי בעיראק.

בפברואר 1964, התכנסה ישיבה מיוחדת, שלא מן המניין, כדי להביא לסילוקם של המרקסיסטים מהמפלגה, וכדי לשנות את הרכב הועדה-הארצית של המפלגה. בכך למעשה נחשפו כוונותיה של "הוועדה הצבאית" שחוללה את ההפיכה במרץ 1963. אלה האישים שהיו חברי הועדה-הארצית המורחבת של המפלגה לאחר הדחתם של המרקסיסטים:

גנרל אמין אל-חאפז - סוני. (כיהן כנשיא עד להדחתו האלימה בשנת 1966 בידי צאלח ג'דיד. היה אחד מידידיו הקרובים ביותר של הסוכן הישראלי, אלי כהן, שפעל בסוריה עד לתפיסתו בינואר 1965. לאחר שנות גלות רבות, אמין אל-חאפז מת בעיר חאלב בחודש דצמבר 2009).

קולונל צאלח ג'דיד - עלווי. (כיהן כנשיא סוריה משנת 1966 ועד לשנת 1970. הודח בידי חאפז אל-אסד. נכלא עד למותו בחודש אוגוסט 1993).

קולונל מוחמד עומראן - עלווי. (נכלא לאחד הדחתו של צאלח ג'דיד. נכלא עד לשנת 1967. לאחר שחרורו עבר להתגורר בלבנון, שם חוסל בידי המודיעין הסורי בחודש מרס 1972).

קולונל חמד עובייד - דרוזי.

קולונל חאפז אל-אסד - עלווי. (שר-ההגנה בתקופת מלחמת ששת-הימים 1967. ביצע הפיכה נגד צאלח ג'דיד בנובמבר 1970. כיהן כנשיא סוריה מחודש פברואר 1971 ועד למותו בחודש יוני 2000).

קולונל עבד אל-כרים אל ג'ונדי - איסמאעילי - כת שיעית. (אל-ג'ונדי היה ידוע כטיפוס בעל אופי אלים ואכזרי במיוחד. התמנה לכהן כראש המודיעין הסורי. התאבד בכלא בחודש מרס 1969 בעקבות מאבקים אלימים בין חאפז אל-אסד לבין צאלח ג'דיד. אשתו התאבדה שבועות אחדים לאחר מכן).

פהמי אל-עשורי - מהפלג של עפלק. (מינויו היה "תשלום פוליטי" לעפלק על שיתוף-הפעולה הזמני עם הפלג הצבאי).

סולימאן אל-עלי. עלווי.

מוחמד זועבי - סוני. (חבר נאמן וקרוב לנשיא חאפז אל-אסד. היה ראש ממשלת סוריה משנת 1987 ועד לחודש מרס 2000. הודח בידי בשאר אל-אסד בשל החשד לשחיתות. הושם במעצר בית. התאבד בחודש מאי 2000).

סאמי אל-ג'ונדי - אסמאעילי, הצטרף לבעת' ב-1963.(קרוב משפחתו של עבר אל-כרים אל-ג'ונדי, נכלא לתקופה קצרה בשנת 1969. עבר להתגורר בלבנון עד סמוך למותו בשנת 1996).

ג'מאל שייה - דרוזי, מורה, מהאגף המיליטנטי של המפלגה.

ד"ר נור אל-דין אל-אתאסי -  סוני, מהאגף הרדיקלי של המפלגה. (במלחמת ששת-הימים כיהן כנשיא סוריה. היה בכלא משנת 1970 ועד לשנת 1992. לאחר 22 שנות מאסר, הוא נשלח לפריס לטיפול רפואי - שם הוא מת בחודש נובמבר 1992).

לאחר המהלך הזה, ולאחר כמעט שנה מאז הפיכת מרס 1963, שלטו קציני הבעת' הן במפלגה והן במדינה הסורית, כשלרשותם עומדים שני "מכשירים פוליטיים" יעילים: א. מצע אידיאולוגי היכול להתחרות ב"תנועה העממית" של עבד אל-נאצר ובפופולאריות שלו ברחבי העולם-הערבי. ב. לגיטימציה לפעול כצבא אידיאולוגי - בניגוד לדעתה של הקבוצה המרקסיסטית שהצטרפה למפלגה בשנת 1963. שני המכשירים הללו, למעשה, סללו את דרכה של העדה העלווית לעבור מהפך מעמדי מרשים לקראת שליטה מוחלטת בחיים הריבוניים של סוריה ולגיטימציה להפעיל ברוטאליות קטלנית כלפי אלה שערערו על שלטונה. מלחמת-האזרחים המתחוללת בסוריה מאז חודש מרס 2011, היא תולדה טרגית לאירועים שהחלו למעשה כבר בשנת 1963.

רבים מהאישים המוזכרים במאמר הוגלו, נרצחו, התאבדו או נאסרו במהלך השנים שעברו מאז הפיכת קציני הבעת' של ה-8 במרס 1963. כך למשל, צאלח אל-דין אל-ביטאר - אחד ממייסדיה של מפלגת הבעת' - נרצח בפריז ביולי 1980 בידי סוכני מודיעין של הנשיא חאפז אל-אסד. מישל עפלק - מייסד מפלגת הבעת' - חי בפריז כגולה פוליטי עד למותו בשנת 1989. עפלק נקבר בעיראק בשל סירובו של הנשיא חאפז אל-אסד להעניק לו קבורה הולמת בדמשק. גם יאסין אל-חאפז, שהוזמן להניח את התשתית הרעיונית לוועידה ה-6 שהתקיימה באוקטובר 1963, מת בלבנון כגולה פוליטי בשנת 1978 בעקבות מחלת הסרטן.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מעמדו של הצבא הסורי לאחר הפיכת קציני הבעת' - 1964-1963", מגזין המזרח התיכון, 31 באוקטובר 2013.