Saturday, December 31, 2011

בעיית הבעיות בישראל של 2011 היא בעיית הדיור וגובה המשכנתאות

עיריית תל-אביב מתכננת להביא אוכלוסייה איכותית לשכונות אחדות בדרום העיר באמצעות השקעה של מאות מיליוני שקלים שיוזרמו לבנייתן של דירות חדשות שחלקן תכנסנה לקטגוריה של "דיור בר-השגה". נשמע טוב, נכון? ובכן, לא ממש. במצב השורר כיום בדרום תל-אביב עם אוכלוסייה של עשרות אלפי מסתננים מאפריקה ועוד עשרות אלפי מהגרי עבודה בלתי-חוקיים, כל מי שהולך להשקיע בדירת מגורים באזורים הללו, שם את כספו על קרן הצבי. הבעיה אינה מתבטאת במחסור של "אוכלוסייה איכותית" בדרום העיר, אלא הבעיה העיקרית היא בהזנחה של אזורים רבים הנמצאים באזור נווה שאנן, שכונת שפירא, שכונת התקווה ושכונת פלורנטין - שהפכו בשנים האחרונות לאבן שואבת לעשרות אלפי מסתננים אפריקאים ולעשרות אלפי מהגרי עבודה בלתי-חוקיים. אני רוצה לראות את הפוליטיקאי הישראלי האמיץ (בעיקר מהשמאל) שישקיע בדירת מגורים בשכונת שפירא באזור הנושק לרחוב דרך סלמה. אין בעיה של מחסור בדירות בדרום העיר, אלא יש בעיה רצינית של שיטפון יומיומי של מסתננים אפריקאים המשתלטים על כל דירה פנויה - מעופשת וחבולה ככול שתהייה. פתרון הבעיות בדרום העיר אינו נעוץ בתכנון של פרויקטים חדשים בלבד, אלא דרושה השקעה מסיבית בנכסים קיימים כמו טיפוח הבניינים, הכבישים, המדרכות, התאורה, הביוב, המים, החינוך והתרבות באזור כולו. למי שלא יודע, שכונת שפירא יכולה להיות פנינה תרבותית-היסטורית איכותית ביותר בעזרת השקעה נכונה הן מצד עיריית תל-אביב והן מצד ממשלת-ישראל. אולם ראשית, יש להביא לפתרון מהיר של בעיית המסתננים האפריקאים שהשתלטו על אזורים אחדים ברחבי דרום תל-אביב ועל ערים אחדות ברחבי הארץ. ההשתלטות הברוטאלית הזו דחקה את רגלי הישראלים המתגוררים במקומות הללו דווקא בשעה שהם זקוקים להשקעות ממשלתיות רציניות ואיכותיות מאוד. כן, כן, איכותיות מאוד.

בעיית הבעיות בישראל של 2011 היא בעיית הדיור וגובה המשכנתאות. שימו לב מה קורה בישראל בתחום הזה לפי נתונים של 2010: מחירה של דירה ממוצעת בישראל הגיע ל-1,000,000 שקלים. אבל המסים הישירים והעקיפים על כל דירה כזו חצו את ה-500,000 שקלים שנכנסו לקופת המדינה בדרך זו או אחרת. האידיאולוגיה של המשטר הכלכלי השורר בישראל ב-20 השנים האחרונות מתבטאת בלחלוב את האזרח הישראלי בתחום הכי בסיסי, אך הכי יקר ליבו של הישראלי הממוצע - דהיינו, רכישת דירה שהיא הדבר הבסיסי ביותר הנוגע ליציבות אישית ולתכנון לטווח ארוך. במקום לטפל בבעיה הכאובה הזו, ממשלת ישראל החליטה לפתוח את שוק המלט לייבוא זול כאילו זו הבעיה העיקרית הגורמת לעליית מחירי הדיור בישראל. התקשורת הישראלית הרשלנית, והרדודה בדרך-כלל, עסוקה בניגוח אישי של ראש-הממשלה על עניינים שוליים, כך שלא נותר לה זמן לעסוק בעיות האמיתיות של האזרח הישראלי. בדרך זו, התקשורת הישראלית הפכה לעוד סוג של "אוליגרכיה" המייצגת אינטרס חד-צדדי בדומה לבית-המשפט העליון ולקרטלים כלכליים המנהלים את חיינו.

המחאה האזרחית של קיץ 2011 החלה בגלל בעיית הדיור בישראל. אך בגלל רשלנותם של המארגנים ושל עדת שוטים אקדמאיים שליוותה אותם, המחאה גלשה לנושאים טפלים כמו "מחאת נהגי המוניות" ועוד עניינים חשובים, אך לא רלוונטיים לנושא העיקרי. אתם רוצים להבין על מה מדובר? ובכן, אם מחירה של דירה ממוצעת בתל-אביב יהיה לא יותר מ-400,000 ₪ ושכר-הדירה לא יעבור את ה-2,000 ₪ לדירה הראויה למגורי אדם, אז זה לא יהיה משנה אם הקוטג' יעלה 5 ₪ או 6 ₪. המחאה החברתית של קיץ 2011 תקעה את מעמד-הביניים באותו מקום, אך החרדים ימשיכו לקבל דירות במסגרת התוכנית "דיור למשתכן" במחיר זול במיוחד - הכולל הנחות גדולות מאוד בארנונה, בגני-ילדים ובבתי-הספר. אין שום ספק שצריך לעזור לחרדים בעלי המשפחות, אך במקביל לכך צריך להשוות את התנאים גם לשאר האזרחים ללא שום קשר לגודל משפחתם ולמעמדם האישי בשל היותם רווקים או נשואים. דיור הוגן במחיר סביר הוא מצרך בסיסי ולא מותרות, אלא שהמשטר הכלכלי בישראל הפך את נושא הדיור לשוק פרוע מאוד שבמסגרתו המדינה, הבנקים, וסוחרי הנדל"ן מרווחים סכומים עצומים על חשבון עבודתם ופרי-עמלם של מאות אלפי ישראלים המרווחים שכר ממוצע של 4,000 ₪ עד 6,000 ₪ נטו לחודש.

חלק מהבעיה נעוץ בשינויים התרבותיים שעברו על החברה הישראלית בשנים האחרונות. חלק נוסף וחשוב של הבעיה נעוץ גם במנהיגות הישראלית - מכל המפלגות - שהצליחה להפוך את המילה "צניעות" לביטוי גנאי. רבים מהמנהיגים הישראלים ומהעיתונאים הישראלים מדברים על "אחריות חברתית", אך מאחורי המילים הגדולות הללו מסתתרת הפקרות אישית ויוהרה הגולשת לסוג של נהנתנות חסרת-מעצורים. המעבר ממוקד-כוח אחד כמו התקשורת למוקד-כוח שני כמו הפוליטיקה ולאחר מכן מעבר למוקד-כוח שלישי כמו עסקים, נתפס כיום כמסלול טבעי החסין לחלוטין מביקורת ציבורית. במילים אחרות, "הרווח" האישי הפך לחזות-הכל והוא מוקרן גם לשאר התחומים המקיפים את חייו של האזרח הישראלי - החל מבעיית הדיור וכלה ובעיית המסתננים האפריקאים הפולשים לתל-אביב ולערים נוספות בישראל. דבריה היהירים של דורית בייניש, נשיאת בית-משפט העליון, על הפוליטיקה הישראלית, מדגימים היטב את החשיבה החד-ממדית של טובת "אוליגרכיה" אחת על רעותה העומדת בניגוד גמור לראיה ממלכתית של משרתי-ציבור האמורים לשרת את טובת הציבור בכללותו ולא את גחמותיהם האישיות הנובעות מיוהרה מקצועית צרה. קצת צניעות לא תזיק - גם מקרה הזה.

כשאין ראייה ממלכתית של טובת כלל-הציבור ותכנון לטווח ארוך, אנו מוצאים את עצמנו גם אוכלוסייה של 7.5 מיליון נפש, אך עם עשרות קבוצות-לחץ המנסות לנגוס בעוגה הציבורית על חשבון קבוצות אחרות. כך למשל, ראשי העיריות בישראל מנסים לגייס אוכלוסיות חזקות בעזרת בניית דירות יוקרתיות של 150 מ"ר עם מרפסת של 30-40 מ"ר, או על-ידי בנייה של מגדלי-עסקים המספקים הכנסה שוטפת לעירייה באמצעות ארנונה גבוהה. אני רוצה להזכיר לכם שפעם מדינת-ישראל בנתה דירות-עולים בגדול של 45 מ"ר. ובכן, קוראים יקרים, כמה עולה דירת-עולים ישנה כזו בגודל של 45 מ"ר, שלא שופצה מעולם, ברמת-אביב הישנה? המחיר הממוצע עומד כיום (דצמבר 2011) על 1,600,000 ₪ טבין ותקילין. כמובן שאין שום הצדקה הגיונית למחיר הזה, אולם כאשר אתם יוצאים מתחומי רמת-אביב לכיוון דרום תל-אביב האפריקאית, המחיר הזה נשמע לפתע הגיוני. לצערנו הרב, "היגיון" הזה נוצר בשל עיוות מחשבתי של כלל החברה הישראלית - עיוות היוצר פערים חברתיים ואורבניים בלתי-ניתנים לגישור לעוד שנים רבות מאוד. הנחה זמנית במחירי הקוטג' או ירידה זעירה של 5 אחוזים במחירי בדירות לא יהפכו את ישראל לרמת-אביב - כפי שישראל ראויה וצריכה להיות, אך במחיר השווה לכול נפש.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "דיור בר-השגה והחיים בתל-אביב האפריקאית של ישראל 2011", מגזין המזרח התיכון, 24 בדצמבר 2011.



Saturday, December 10, 2011

הפקרות אפריקאית בדרום תל-אביב

ב-22 בנובמבר 2011, בשעה 18:00, התקיימה בתל-אביב הפגנה ברחוב המלך הג'ורג', ליד בית ז'בוטינסקי, בהשתתפותם של תושבי דרום תל-אביב במחאה על פלישתם של המסתננים האפריקאים לשכונותיהם. הייתי בהפגנה לאות הזדהות עם תושבי השכונות. ראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי, לא הגיע. גם אף נציג ציבור ברמה הלאומית לא טרח להגיע, אפילו לא לשם הבעת איזושהי סימפטיה לנוכח מצוקתם הקשה של התושבים. מול כ-150 מפגינים שטרחו להגיע לבית ז'בוטינסקי, הופיעו גם 2 ניידות משטרה וצלמי עיתונות אחדים. במהלך הפגנת-המחאה, תושבי דרום תל-אביב דיברו מדם ליבם כשהם נושאים בידיהם שלטים המבהירים היטב לעבר מי הם נושאים את עיניהם לנוכח הפלישה האפריקאית לשכונותיהם. מרבית הדוברים בהפגנה, שנמשכה יותר משעה, הצליחו להבהיר באופן ברור את תחושותיהם בעזרת מתן דוגמאות מחיי היומיום - שלהם ושל קרוביהם מאז שהחלה הפלישה האפריקאית למקומות מגוריהם. לאחר כשעה וחצי, ההפגנה הסתיימה, אך המפגינים המשיכו לדון בנושא בקבוצות קטנות עוד זמן רב. במרחק של כמה מאות מטרים משם, התקיימה הפגנה של השמאל הישראלי הקיצוני בנוגע ל"חוק לשון הרע". כרגיל במקרים כאלה, ההפגנה גלשה לפסים אלימים בין אחדים מהמפגינים הברוטאליים לבין שוטרים שנכחו במקום. מסתבר שבכול פעם שיש לשמאל הישראלי הקיצוני אפשרות להפגין אלימות וטמטום אינטלקטואלי, הוא עושה זאת בחדווה רבה גם בעזרת נציגי התקשורת הרדודה הקיימת בישראל. מי שרוצה לראות טמטום תקשורתי מהו, שיפתח את ערוץ 2 ויצפה בתוכנית החדשות של יאיר לפיד ביום שישי בערב.

תתפלאו, אבל "חוק ההשתקה" קיים בישראל והוא נמצא במלוא הדרו בתקשורת הישראלית. "חוק ההשתקה" בתקשורת הישראלית פועל במיוחד נגד הנעשה בדרום תל-אביב. התקשורת הישראלית מעדיפה לסקר את סבלם לכאורה של המסתננים במקום להעניק תמיכה גורפת לתושבי דרום תל-אביב. מאוד קל להיות ליברל צבוע על חשבונם של תושבי המדינה כפי שהשמאל הישראלי הרגיל את עצמו בעשרות השנים האחרונות. אלה "קורבנות השלום" החדשים של השמאל הישראלי בדומה למה שהתרחש בתקופת הפיגועים האיומים לאחר הסכם אוסלו האומלל. אתם זוכרים את זה? בוודאי שכן, הרי איך אפשר לשכוח את התקופה האיומה הזו. בניגוד לרושם שנוצר בתקשורת הישראלית, תושבי דרום תל-אביב אינם גזעניים ביחסם למסתננים האפריקאים. הפוך מכך - תושבי דרום תל-אביב הם פרו-ישראלים שדואגים לעתיד מדינתם ולעתיד ילדיהם. במקום להעניק חסינות לפורעי-חוק אפריקאים, תושבי תל-אביב דואגים לזכויותיהם של היהודים במדינתם היחידה, וזאת בניגוד לאיוולת המופגנת מצד נציגיו הנבחרים ברמה מקומית וברמה הלאומית. ובכן, מי מרוויח מהמצב השורר בתל-אביב בנוגע לפלישה האפריקאית?

לצערי הרב, חלק ניכר מהציבור הישראלי עדיין לא מבין את מהות הבעיה המרכזית של החיים הכלכליים בישראל למרות מאות הכתבות והמאמרים שהתפרסמו בעניין מאז שהחלה המחאה הציבורית בקיץ 2011. עשרות חוקרים ואנשי אקדמיה דיברו בקול רם וגדול על עשרות בעיות המלווים את חייו של האזרח הממוצע בעשור השני של המאה ה-21 - החל ממחירם של גני הילדים וכלה במחירם השערורייתי של שירותי התקשורת בישראל. לצערי הרב, החברה הישראלית בעזרתם של מומחים שונים ומשונים התבלבלה בין הדרישה הבסיסית של "לחיות בכבוד" לבין המושג הצרכני של ""לקנות בזול" ככול האפשר. בואו נבדוק לרגע את התמונה הבאה: מרבית תושבי המדינה אינם יכולים לשפר את תנאי מגוריהם בגלל מחירן הגבוה של הדירות בישראל של שנת 2011. לגור בכבוד בסביבה נאותה, הוא מושג די זניח בתרבות הישראלית הצרכנית של שנת 2011. לגור בסביבה מטופחת עם שירותים ציבוריים ותחבורה מהירה, נקייה ונאותה, גם הוא מושג די זניח בתרבות הישראלית הצרכנית של המאה ה-21. שכונות רבות בישראל נראות מוזנחות עם תשתית מתפוררת, אך מחירה של דירה ממוצעת בישראל חצה מזמן את המיליון שקל. בשעה שמרבית המערכות התקשורתיות, המדיניות והאקדמיות אינן מסוגלות למצוא פתרון נאות ואמיתי בנוגע למצוקת הדיור בישראל, הם החליטו להעביר את הדיון מהמושג "לחיות בכבוד" לעבר המושג "לקנות בזול". המושג "לקנות בזול" משרת את כל המערכות הישראליות משום שכך נוצר מסך-עשן ווירטואלי המסתיר את המצוקה האמיתית הקיימת בישראל בתחום הדיור - בשל מחירן של הדירות ומצבן הרעוע של עשרות שכונות בישראל של 2011. לקנות בזול, זו גם עבודה זולה (של מסתננים) שמגלגלת מיליוני שקלים לא מדווחים שמזינה עשרות בעלי-עסקים קטנים וגדולים. אולם, בשעה שמחיר העבודה הוא זול, מחירה של דירה מעופשת, קטנה ובסביבה מוזנחת רק הולך ומאמיר משנה לשנה.

כשאי-אפשר לשפר את תנאי המגורים או כשהרשויות המקומיות מזניחות שכונות שלמות, האזרחים מוצאים מפלט בעזרת רכישת מוצרים מיותרים כפיצוי נפשי על עליבות חייהם. וכך, המשטר הכלכלי בישראל "זורק עצם" לעבר האזרחים בעזרת הורדת מיסים זעירה על מוצרי צריכה - שחלקם מיותרים לחלוטין. וכך הפכנו מחברה שדורשת "לחיות בכבוד" לחברה צרכנית שרודפת אחרי מוצרים זולים שלא באמת משפרים את החיים, אלא הם מעניקים מזור עלוב שמתפוגג לאחר זמן קצר בלבד עד לרכישת המוצר הבא. המשטר הכלכלי בישראל יכול להציג נתונים פנטסטיים על הפעילות הכלכלית בישראל בנוגע לרכישת מוצרי צריכה, שירותים, נסיעות לחו"ל והכנסות ממסים. אולם, כאשר האזרח הישראלי יוצא מביתו לרחוב מטונף ומוזנח, והוא צריך להגיע לעבודה באוטובוס רועש, צפוף ומלוכלך, אז גם טלוויזיה בגודל 60 אינץ' D3, אינה יכולה לחפות באמת על עליבות חייו (כמובן שאין לכך שום קשר למצב הביטחוני בישראל). אני מציע לכול שר-תחבורה ישראלי לנסוע בקו 17 בתל-אביב בשעות השיא. אני גם מציע לכול שר-שיכון ישראלי להתגורר חודש אחד בלבד בשכונת נווה-שאנן בתל-אביב. אני גם מציע לכול ראש-עיר בתל-אביב לשלוח את ילדיו לגור בשכונת שפירא למשך תקופת לימודיהם באוניברסיטה תמורת מלגה של 8,000 ₪ לשנה. אין כאן עניין של "ימין" מול "שמאל" או עניין של "סוציאליזם" מול "קפיטליזם", אלא זהו עניין הנוגע ליצירת סטנדרט נאות לקיום אמיתי הנוגע לכלל האוכלוסייה הישראלית שדורשת בפשטות "לחיות בכבוד" - ללא מרכאות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "האם תושבי דרום תל-אביב הופקרו לגורלם", מגזין המזרח התיכון, 26 בנובמבר 2011.