מועמר קדאפי אינו שונה בהרבה מכל מנהיג ערבי אחר ששלט במזרח-התיכון מאז אמצע המאה הקודמת: עבד אל-נאצר טבח בתימנים בשנות ה-60; חוסיין מלך ירדן טבח בפלסטינים בשנות ה-70; חאפז אל-אסד טבח בסונים ובאחים המוסלמים בשנות ה-80; סדאם חוסיין טבח בכורדים לאורך כל שנות שלטונו; הלבנונים טבחו אחד בשני לאורך עשרות שנים; טורקיה חיסלה עשרות אלפי כורדים מאז שנות ה-80; תימן עסוקה בטבח הדדי בין הצפון לדרום; בסומליה מתנהלת מלחמת אזרחים עקובה מדם; ובסודאן נרצחו מיליונים בעימותים שפרצו מאז שנות ה-70. כל המנהיגים ששלטו ביד-רמה במדינות הללו היו בחזקת "יקירי המערב" - בתקופה כזו או אחרת. הסגידה למנהיגים חזקים, המעוררים כבוד בשל אכזריותם, שוכנת עמוק עמוק בתודעה המערבית ובמיוחד זו האירופאית כחלק ממכלול תודעתי שיש לו שורשים היסטוריים עמוקים.
ב-25 באפריל 2010 נפגשו חברי-כנסת ערביים עם מועמר קדאפי: אלה "המנהיגים" הערבים שהרעיפו על ראשו של קדאפי דברי הלל ושבח בהתאם לפנטזיה הערבית הטיפוסית - מוחמד ברכה, אחמד טיבי, חנין זועבי, טאלב א-סאנע, עפו אגרביה וג'מאל זחאלקה. לאחר המפגש, אמר טאלב א-סאנע ש"אין יותר טבעי מאשר שאנחנו הערבים נבקר בלוב, (משום) שיש לנו את אותו לאום, אותה תרבות, אותה היסטוריה ואותה שפה". אין בכך כל ספק! המנטליות הערבית האופיינית למועמר קדאפי, מאפיינת גם את חברי-הכנסת הערביים ללא יוצא מהכלל. אותם מניעים שגרמו לקדאפי להפציץ ללא רחם מפגינים בבגנזי במהלך האירועים של ינואר 2011, נשענים על אותם מניעים שהביאו מנהיגים ערביים אחרים להפציץ מיליוני אזרחים המתגוררים במדינותיהם. אין שום הבדל מנטלי בין ח"כ חנין זועבי למועמר קדאפי - וזאת גם בהתאם להתנהגותה של זועבי על ספינת הטרור של ארדואן ב-31 במאי 2010. הכל נמצא תחת מטריה תרבותית אחת שיש לה תו-היכר ברור וגלוי לעין.
נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, זכה להוקרה עצומה ממועמר קדאפי בעת שהוענק לארדואן, בנובמבר 2010, "פרס קדאפי לזכויות אדם". פסיכופט אחד העניק פרס "לזכויות אדם" לפנטזיונר אסלאמיסטי שיש לו שאיפות אימפריאליות במרחב האסלאמי כולו ואף מעבר לו. אין תימה איפוא, שארדואן חש בנוח עם מחמוד אחמדינג'אד ועם בשאר אל-אסד שקיבל בירושה את השלטון מאביו, חאפז אל-אסד. אולם, גם הם עלולים למצוא את עצמם באותה סירה שתוביל אותם היישר לפח הזבל של ההיסטוריה בדומה לדיקטטורים אחרים ששלטו במרחב האסלאמי. שימו לב לאבסורד הבא: בשנת 2010 נבחרה איראן להיות חברה בוועדה לזכויות האישה של האו"ם. במאי 2010 אישרו 155 מדינות במליאת עצרת האו"ם את צירופה של לוב למועצת זכויות האדם של האו"ם המורכבת מ-47 מדינות. 155 מדינות הצביעו עבור מדינה המונהגת על-ידי פסיכופט שדרש ממדינות אפריקאיות לכנות אותו בתואר "מלך המלכים של אפריקה". בשנת 2008 עלו אליו לרגל כ-200 נציגי שבטים אפריקאים כדי להכתירו בתואר המחייב לקראת בחירתו ליושב-ראש התורן של "האיחוד האפריקאי" שהוא ממשיכו של "הארגון לאחדות אפריקה" שהוקם למען מטרה נעלה במאי 1963. "האיחוד האפריקאי", המאגד בתוכו 53 מדינות, הצליח לבחור במועמר קדאפי מתוך שלל מנהיגים אפריקאים מפוקפקים ביותר.
השם הרשמי של לוב הוא "הקהילייה הערבית הלובית העממית הסוציאליסטית הגדולה" - לא פחות ולא יותר. מאחורי השם המפוצץ הזה מסתתרת קהילה ערבית-בדואית רגילה לגמרי המורכבת מנאמנויות המתבססות על החמולה השבטית ועל עוינות של שבט אחד כלפי רעהו. אין בכך שום דבר יוצא-דופן השונה ממה שאנו יודעים על העולם-הערבי של תחילת המאה ה-21. לאחדים מאיתנו ישנה גישה הנוטה לא לראות את העולם-הערבי כיחידה מונוליטית, אחידה וחד-גונית - וטוב שכך. אכן, לכול מדינה ערבית יש מאפיינים תרבותיים ייחודיים לה בלבד. ועם זאת, קשה להתעלם מהמאפיינים הזהים הנמצאים בבסיס התרבותי המשותף של מרבית המדינות המוסלמיות ובמיוחד במדינות הערביות. לסוריה יש חוקה מדהימה, נפלאה ונהדרת. אולם בין מה שכתוב בחוקה הסורית לבין המציאות הקיימת בפעול במדינה, אין כל קשר. כך, באופן דומה, גם השם הרשמי המזהיר ומעורר התקוות של המדינה הלובית. המדינות הטריטוריאליות הערביות עדיין מאמינות שניסוחים מפוצצים יוצרים מציאות ושאלימות היא הפתרון המועדף בכל עת שבו צץ-ועולה סכסוך מקומי או בינלאומי כלשהו.
על הנייר, לוב הייתה יכולה להיות אחת מהמדינות המוצלחות באפריקה. בהתאם לשאיפה של משפחת קדאפי, לוב הייתה צריכה להיות דובאי של צפון-אפריקה. כך למשל, לוב מספקת 2 אחוזים מתצרוכת הנפט בעולם; היא יושבת על מאגרי נפט וגז בשווי של טריליוני דולרים; יש לה יתרות מטבע-חוץ של מאות מיליארדי דולרים; שיעור התל"ג לנפש עומד על כ-15,000 דולר, אולם רבים בלוב משתכרים לא יותר מ-200 דולר לחודש; לוב מספקת לאיטליה כ-30 אחוזים מצריכת האנרגיה שלה; לגרמניה היא מספקת כ-20 אחוזים; הסחר ההדדי בין ארה"ב ללוב עומד על כ-2.5 מיליארד דולר; משפחת קדאפי קיבלה מאות מיליוני דולרים ממדינות אירופה רק כדי לעצור את זרם המהגרים האפריקאים לאירופה; ללוב ולאיטליה הייתה מערכת יחסים הדוקה שכללה גם השקעות בנכסים איטלקיים שנעשתה על-ידי נציגי משפחת קדאפי - כמו השקעות בקבוצת כדורגל, בבנקים וביצרניות רכב; ראש ממשלת איטליה, סילביו ברלוסקוני, נפגש עם מועמר קדאפי 10 פעמים לפחות במהלך השנים האחרונות; משפחת קדאפי מנהלת קרן השקעות בשווי של 150 מיליארד דולר; ובכן, מה השתבש בדרך?
מי שנתן את ההוראה לחסל מהאוויר אלפי מפגינים שהתגודדו בערים המרכזיות של לוב, ראה בתושבי לוב כנתינים חסרי-זכויות שתפקידם היה לשרת את השלטון בלבד. מערכת היחסים השבטית הסבוכה הקיימת בלוב, הבהירה למשפחת קדאפי שעליה להסתמך בעיקר על נאמנויות משפחתיות ועל שכירי-חרב מאפריקה, מאירופה ומאסיה הרחוקה. מועמר קדאפי, כדיקטטור ממוצע, חשב שכדאי להסתמך יותר על כוח-צבאי של אלפי זרים שנאמנותם מושגת בעזרת ממון רב, מאשר להסתמך על אזרחי לוב שנאמנותם נחשבת בעיניו למפוקפקת לחלוטין. במקביל לכך, קדאפי הצליח לקנות את נאמנותם של ראשי השבטים בעזרת מערכת ענפה של שוחד ושלמונים. אולם, משפחת קדאפי לא לקחה בחשבון את ההצטברות של הזעם הציבורי שנבנה במהלך השנים, באופן הדרגתי, שכבה על גבי שכבה, עד להתמוטטות הכללית. מחמוד אחמדינג'אד ובשאר אל-אסד חיים באותה פנטזיה שלטונית בדומה לפנטזיה שליוותה את מועמר קדאפי בשנים האחרונות.
אזרחי לוב ידעו על עושרה המופלג של משפחת קדאפי. הם גם ידעו על אורחות חייהם המפוקפקים של בני המשפחה ברחבי-העולם. הם שמעו על מיליארדי הדולרים המגיעים לקופת המדינה, אך כספים אלה נעלמו בסבך המנגנון הבירוקרטי שנועד לשמן את גלגלי השלטון. אזרחי לוב גם שמעו על פרשיות המין בהן היו מעורבים בכירי השלטון, וכן הם ידעו גם על הרשת הענפה שתפקידה היה לספק נשים וקטינות מרחבי-העולם. התקשורת המערבית הציגה את קדאפי כמוקיון ערבי שתפקידו היה לספק רגעים משעשעים בכינוסים בינלאומיים משעממים. הממשלות המערביות ביקשו לבסס קשרים כלכליים עם המשטר בעזרת מערכת משומנת היטב של מתן שוחד לבכירי השלטון ולפקידים בכירים שהיו במוקדים כלכליים חשובים. דווקא "המנהיגות המוסרית" של העולם-המערבי מצאה דרכים יצירתיות כדי להתעלם מהדיקטטורה האלימה של קדאפי, וזאת בשם האינטרסים הכלכליים ולמען רווחתה המדומיינת של אירופה. התגובה הרופסת של מדינות מערביות רבות לנוכח הטבח המתחולל בלוב, חדלונה של מועצת-הביטחון ושתיקתם של כל ארגוני זכויות-האדם לאורך כל השנים הללו, מראים בעליל ש"העולם הנאור" הפך לנרקומן של נפט עם פגמים מוסריים עמוקים. אולם, סביר להניח שליצני החצר בעיתון "הניו יורק טיימס" כבר ימציאו תירוץ כדי להאשים את ישראל במשבר הנוכחי המתחולל בלוב. דרך אגב, ב-11 במרס 2011 מתוכנן "יום הזעם" בסעודיה במסגרת הדרישה העממית לרפורמות פוליטיות עמוקות המופנות כלפי המשטר המלוכני במדינה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מועמר קדאפי - פסיכופט בחסות מדינות המערב", מגזין המזרח התיכון, 24 בפברואר 2011.
ב-25 באפריל 2010 נפגשו חברי-כנסת ערביים עם מועמר קדאפי: אלה "המנהיגים" הערבים שהרעיפו על ראשו של קדאפי דברי הלל ושבח בהתאם לפנטזיה הערבית הטיפוסית - מוחמד ברכה, אחמד טיבי, חנין זועבי, טאלב א-סאנע, עפו אגרביה וג'מאל זחאלקה. לאחר המפגש, אמר טאלב א-סאנע ש"אין יותר טבעי מאשר שאנחנו הערבים נבקר בלוב, (משום) שיש לנו את אותו לאום, אותה תרבות, אותה היסטוריה ואותה שפה". אין בכך כל ספק! המנטליות הערבית האופיינית למועמר קדאפי, מאפיינת גם את חברי-הכנסת הערביים ללא יוצא מהכלל. אותם מניעים שגרמו לקדאפי להפציץ ללא רחם מפגינים בבגנזי במהלך האירועים של ינואר 2011, נשענים על אותם מניעים שהביאו מנהיגים ערביים אחרים להפציץ מיליוני אזרחים המתגוררים במדינותיהם. אין שום הבדל מנטלי בין ח"כ חנין זועבי למועמר קדאפי - וזאת גם בהתאם להתנהגותה של זועבי על ספינת הטרור של ארדואן ב-31 במאי 2010. הכל נמצא תחת מטריה תרבותית אחת שיש לה תו-היכר ברור וגלוי לעין.
נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, זכה להוקרה עצומה ממועמר קדאפי בעת שהוענק לארדואן, בנובמבר 2010, "פרס קדאפי לזכויות אדם". פסיכופט אחד העניק פרס "לזכויות אדם" לפנטזיונר אסלאמיסטי שיש לו שאיפות אימפריאליות במרחב האסלאמי כולו ואף מעבר לו. אין תימה איפוא, שארדואן חש בנוח עם מחמוד אחמדינג'אד ועם בשאר אל-אסד שקיבל בירושה את השלטון מאביו, חאפז אל-אסד. אולם, גם הם עלולים למצוא את עצמם באותה סירה שתוביל אותם היישר לפח הזבל של ההיסטוריה בדומה לדיקטטורים אחרים ששלטו במרחב האסלאמי. שימו לב לאבסורד הבא: בשנת 2010 נבחרה איראן להיות חברה בוועדה לזכויות האישה של האו"ם. במאי 2010 אישרו 155 מדינות במליאת עצרת האו"ם את צירופה של לוב למועצת זכויות האדם של האו"ם המורכבת מ-47 מדינות. 155 מדינות הצביעו עבור מדינה המונהגת על-ידי פסיכופט שדרש ממדינות אפריקאיות לכנות אותו בתואר "מלך המלכים של אפריקה". בשנת 2008 עלו אליו לרגל כ-200 נציגי שבטים אפריקאים כדי להכתירו בתואר המחייב לקראת בחירתו ליושב-ראש התורן של "האיחוד האפריקאי" שהוא ממשיכו של "הארגון לאחדות אפריקה" שהוקם למען מטרה נעלה במאי 1963. "האיחוד האפריקאי", המאגד בתוכו 53 מדינות, הצליח לבחור במועמר קדאפי מתוך שלל מנהיגים אפריקאים מפוקפקים ביותר.
השם הרשמי של לוב הוא "הקהילייה הערבית הלובית העממית הסוציאליסטית הגדולה" - לא פחות ולא יותר. מאחורי השם המפוצץ הזה מסתתרת קהילה ערבית-בדואית רגילה לגמרי המורכבת מנאמנויות המתבססות על החמולה השבטית ועל עוינות של שבט אחד כלפי רעהו. אין בכך שום דבר יוצא-דופן השונה ממה שאנו יודעים על העולם-הערבי של תחילת המאה ה-21. לאחדים מאיתנו ישנה גישה הנוטה לא לראות את העולם-הערבי כיחידה מונוליטית, אחידה וחד-גונית - וטוב שכך. אכן, לכול מדינה ערבית יש מאפיינים תרבותיים ייחודיים לה בלבד. ועם זאת, קשה להתעלם מהמאפיינים הזהים הנמצאים בבסיס התרבותי המשותף של מרבית המדינות המוסלמיות ובמיוחד במדינות הערביות. לסוריה יש חוקה מדהימה, נפלאה ונהדרת. אולם בין מה שכתוב בחוקה הסורית לבין המציאות הקיימת בפעול במדינה, אין כל קשר. כך, באופן דומה, גם השם הרשמי המזהיר ומעורר התקוות של המדינה הלובית. המדינות הטריטוריאליות הערביות עדיין מאמינות שניסוחים מפוצצים יוצרים מציאות ושאלימות היא הפתרון המועדף בכל עת שבו צץ-ועולה סכסוך מקומי או בינלאומי כלשהו.
על הנייר, לוב הייתה יכולה להיות אחת מהמדינות המוצלחות באפריקה. בהתאם לשאיפה של משפחת קדאפי, לוב הייתה צריכה להיות דובאי של צפון-אפריקה. כך למשל, לוב מספקת 2 אחוזים מתצרוכת הנפט בעולם; היא יושבת על מאגרי נפט וגז בשווי של טריליוני דולרים; יש לה יתרות מטבע-חוץ של מאות מיליארדי דולרים; שיעור התל"ג לנפש עומד על כ-15,000 דולר, אולם רבים בלוב משתכרים לא יותר מ-200 דולר לחודש; לוב מספקת לאיטליה כ-30 אחוזים מצריכת האנרגיה שלה; לגרמניה היא מספקת כ-20 אחוזים; הסחר ההדדי בין ארה"ב ללוב עומד על כ-2.5 מיליארד דולר; משפחת קדאפי קיבלה מאות מיליוני דולרים ממדינות אירופה רק כדי לעצור את זרם המהגרים האפריקאים לאירופה; ללוב ולאיטליה הייתה מערכת יחסים הדוקה שכללה גם השקעות בנכסים איטלקיים שנעשתה על-ידי נציגי משפחת קדאפי - כמו השקעות בקבוצת כדורגל, בבנקים וביצרניות רכב; ראש ממשלת איטליה, סילביו ברלוסקוני, נפגש עם מועמר קדאפי 10 פעמים לפחות במהלך השנים האחרונות; משפחת קדאפי מנהלת קרן השקעות בשווי של 150 מיליארד דולר; ובכן, מה השתבש בדרך?
מי שנתן את ההוראה לחסל מהאוויר אלפי מפגינים שהתגודדו בערים המרכזיות של לוב, ראה בתושבי לוב כנתינים חסרי-זכויות שתפקידם היה לשרת את השלטון בלבד. מערכת היחסים השבטית הסבוכה הקיימת בלוב, הבהירה למשפחת קדאפי שעליה להסתמך בעיקר על נאמנויות משפחתיות ועל שכירי-חרב מאפריקה, מאירופה ומאסיה הרחוקה. מועמר קדאפי, כדיקטטור ממוצע, חשב שכדאי להסתמך יותר על כוח-צבאי של אלפי זרים שנאמנותם מושגת בעזרת ממון רב, מאשר להסתמך על אזרחי לוב שנאמנותם נחשבת בעיניו למפוקפקת לחלוטין. במקביל לכך, קדאפי הצליח לקנות את נאמנותם של ראשי השבטים בעזרת מערכת ענפה של שוחד ושלמונים. אולם, משפחת קדאפי לא לקחה בחשבון את ההצטברות של הזעם הציבורי שנבנה במהלך השנים, באופן הדרגתי, שכבה על גבי שכבה, עד להתמוטטות הכללית. מחמוד אחמדינג'אד ובשאר אל-אסד חיים באותה פנטזיה שלטונית בדומה לפנטזיה שליוותה את מועמר קדאפי בשנים האחרונות.
אזרחי לוב ידעו על עושרה המופלג של משפחת קדאפי. הם גם ידעו על אורחות חייהם המפוקפקים של בני המשפחה ברחבי-העולם. הם שמעו על מיליארדי הדולרים המגיעים לקופת המדינה, אך כספים אלה נעלמו בסבך המנגנון הבירוקרטי שנועד לשמן את גלגלי השלטון. אזרחי לוב גם שמעו על פרשיות המין בהן היו מעורבים בכירי השלטון, וכן הם ידעו גם על הרשת הענפה שתפקידה היה לספק נשים וקטינות מרחבי-העולם. התקשורת המערבית הציגה את קדאפי כמוקיון ערבי שתפקידו היה לספק רגעים משעשעים בכינוסים בינלאומיים משעממים. הממשלות המערביות ביקשו לבסס קשרים כלכליים עם המשטר בעזרת מערכת משומנת היטב של מתן שוחד לבכירי השלטון ולפקידים בכירים שהיו במוקדים כלכליים חשובים. דווקא "המנהיגות המוסרית" של העולם-המערבי מצאה דרכים יצירתיות כדי להתעלם מהדיקטטורה האלימה של קדאפי, וזאת בשם האינטרסים הכלכליים ולמען רווחתה המדומיינת של אירופה. התגובה הרופסת של מדינות מערביות רבות לנוכח הטבח המתחולל בלוב, חדלונה של מועצת-הביטחון ושתיקתם של כל ארגוני זכויות-האדם לאורך כל השנים הללו, מראים בעליל ש"העולם הנאור" הפך לנרקומן של נפט עם פגמים מוסריים עמוקים. אולם, סביר להניח שליצני החצר בעיתון "הניו יורק טיימס" כבר ימציאו תירוץ כדי להאשים את ישראל במשבר הנוכחי המתחולל בלוב. דרך אגב, ב-11 במרס 2011 מתוכנן "יום הזעם" בסעודיה במסגרת הדרישה העממית לרפורמות פוליטיות עמוקות המופנות כלפי המשטר המלוכני במדינה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מועמר קדאפי - פסיכופט בחסות מדינות המערב", מגזין המזרח התיכון, 24 בפברואר 2011.
1 comment:
There are several factors why people favor this belt.
My blog post simply click the following webpage
Post a Comment