תומאס פרידמן והתרגיל האנטישמי של הבית הלבן

במאמר שכתבתי על הלחצים שהופעלו על חוסני מובארק מצד ראשי הצבא שהביאו לסילוקו מהשלטון ב-11 בפברואר 2011, ציינתי בין היתר גם את הדברים הבאים: "במהלך השבועות הקרובים, הבית-הלבן של אובמה 'ימציא הוכחות' בעזרת מקהלת-המעודדות של 'הניו יורק טיימס' שהוא צפה את מהלך האירועים במצרים, וכי מדיניותו של נשיא שננקטה לאורך המשבר כולו הסתמכה על מידע מוצק ובדוק".

מייד לאחר ההודעה הדרמטית על התפטרותו של חוסני מובארק, מכונת יחסי-הציבור של הנשיא אובמה נכנסה לפעולה בעזרת מקהלת-המעודדות של התקשורת האמריקאית "הליבראלית". כתבה אחת שהתפרסמה לאחרונה ידעה לספר כי הנשיא אובמה הורה כבר לפני חודשים רבים לעקוב אחרי סימנים של התמרמרות אזרחית כלפי השלטונות במדינות-ערב. אולם, בכתבה לא טרחו לציין שהוראה כזו ניתנה כחלק אחד ממכלול הוראות כלליות הניתנות על-ידי הנשיא או ניתנות כהוראה מגורמי המודיעין בארה"ב כעניין שבשגרה, וזאת ללא שום קשר להחלטתו של אדם כזה או אחר.

כחלק מהמסע התעמולתי של ממשל אובמה שנועד להרחיק את הביקורת שהופנתה כלפי הממשל בשאלת הזיגזג ההצהרתי בנוגע לחוסני מובארק מאז החלו האירועים ב-25 בינואר 2011, תומאס פרידמן פרסם מאמר בעיתון "הניו יורק טיימס" בו הוא כתב ש"הבית הלבן נגעל מישראל" לנוכח עמדתה של ממשלת ישראל כלפי מובארק. בניגוד לממשל הרשלני של אובמה, ובניגוד לאובססיה האנטי-ישראלית של פרידמן, ממשלת ישראל נקטה במדיניות זהירה ומוצדקת לנוכח היחסים הרגישים בין ישראל למצרים מאז שנחתם הסכם השלום בין שתי המדינות.

הבעיה אינה נעוצה בדברים המטופשים והשקריים שכתב פרידמן, אלא הבעיה נעוצה שבכך שממשל אובמה מתנהג כמו ממשלה אסלאמית אנטישמית טיפוסית. דהיינו, בכל פעם שמנהיג מוסלמי כלשהו נקלע לאיזו מצוקה פנימית או בינלאומית, הוא "מגייס" את ישראל כדי להרחיק מעליו את הביקורת הציבורית. לפרידמן, לאובמה ולמועמר קדאפי מנהיג לוב, היה משהו משותף שהתבטא היטב לאחר סילוקו של מובארק: שלושתם השתמשו במותג "ישראל" כדי להרחיק מעליהם איזו אשמה פנימית או בינלאומית שהופנתה לעברם - ובצדק. פרידמן גם התנהג כטיפש כשהוא היה מוכן לשמש "כלי" אנטישמי להעברת מסרים ילדותיים הקשורים לרגישותה של ישראל בנוגע לשכנותיה, כשם שארה"ב לא הייתה שמחה לשמוע שמקסיקו נשלטת בידי גורמים אסלאמיים רדיקליים.

ממשל אובמה כבר לא מסוגל להיגעל מעצמו בשל אותה "מקהלת המעודדות" בתקשורת האמריקאית המצייצת בקול אחד לטובת כל קשקוש מילולי היוצא מהבית-הלבן. סקירה קלה על מה שהתחולל במזרח-התיכון בשבועות האחרונים מראה פעם נוספת את הצביעות המדינית ששטפה את ארה"ב מאז שאובמה זכה בכהונת הנשיא. בואו נבדוק בקצרה מה קורה במצרים, בבחריין, בתימן ובמקומות נוספים:

במצרים שולט משטר צבאי לאחר סילוקו של חוסני מובארק. הסיכוי שמצרים תהיה מדינה דמוקרטית כמו ישראל, שווה לסיכוי שבארה"ב תהיה פעם מערכת-בריאות נורמלית והגיונית כפי שיש בישראל. מרוב יהירות, פרידמן וחבריו כבר לא מסוגלים לראות את הפגמים העלולים לחסל את ארה"ב כמעצמה מובילה בעולם.

בבחריין התחוללו עימותים אלימים בין מפגינים שיעים לכוחות-הביטחון של המדינה הנשלטת בידי משטר מלוכני סוני. השיעים בבחריין רואים את עצמם כבני הלאום הערבי. בחריין גם משמשת כנמל עיקרי של הצי החמישי האמריקאי והצי הבריטי המשייט במפרץ-הפרסי. כמובן שארה"ב אינה מסוגלת להעניק תמיכה רצינית למפגינים השיעים הדורשים לקבל את זכויותיהם האזרחיות כפי שכל אמריקאי חושב שהוא זכאי להם מתקוף היותו מתגורר במדינה דמוקרטית. ממשל אובמה כבר "ימציא" סיבות מוצדקות מדוע הוא אינו יכול להעניק תמיכה רצינית למפגינים השיעים המהווים רוב מוצק וברור בבחריין. מאז שהחלו המהומות בבחרין, נהרגו לפחות 6 בני-אדם, מאות נוספים נפצעו וכן נמסר על כ-60 נעדרים. ארה"ב העבירה מסרים שהיא "דורשת איפוק מכל הצדדים", בעיקר ארה"ב דורשת איפוק מהשיעים המבקשים את זכויותיהם - הרי בכל זאת מלך בחריין, חמד בן עיסא אל-חליפה, נחשב לבעל-ברית חשוב של ארה"ב באזור בדומה לחוסני מובארק.

עוד בעל-ברית חשוב של ארה"ב במזרח-התיכון הוא נשיא תימן - עלי עבדאללה סלאח, השולט בתימן מאז שנת 1978. בימים האחרונים נערכו הפגנות רבות נגד משטרו של עלי עבדאללה סאלח והועלתה הדרישה לרפורמות פוליטיות וכלכליות במדינה. בכל אזור מפרץ-עדן נערכו עימותים אלימים בין מפגינים לבין כוחות-הביטחון של תימן. באזור זה קיימת שאיפה בדלנית עזה להתנתק מצפון-תימן של ממשלת צנעא כדי לבסס מדינה עצמית כפי שהיה עד לאיחוד של 1990. תחת ממשלו של אובמה, ארה"ב העניקה לתימן סיוע ביטחוני משמעותי במלחמתה נגד פעילי טרור מארגון אל-קאעידה ונגד פעילי טרור שיעים הפועלים במחוז סעדה שבצפון-תימן. ארה"ב אפילו הפעילה מערכת משומנת היטב של חיסולים-ממוקדים בתימן על-פי דרישתו של עלי עבדאללה סאלח. בעקבות החיסולים הללו נהרגו מאות בני-אדם חפים-מפשע - כפי שחשפנו במגזין זה בשנת 2009. בחודשים האחרונים, ארה"ב הידקה את שיתוף-הפעולה ביטחוני עם תימן במסגרת מה שנקרא "המלחמה בטרור העולמי". לשם כך, ארה"ב הקימה מערך מודיעיני מרשים המסייע לנשיא לחסל את מתנגדיו בדרום-תימן ובצפון-תימן. עד לפני חודשים אחדים, הפעילות הצבאית של ארה"ב בתימן הייתה חשאית. גם עלי עבדאללה סאלח נחשב בעיני האמריקאים לבעל-ברית חשוב בדומה לחוסני מובארק.

בעיראק, בפקיסטן ובאפגניסטן, ארה"ב תחת ממשל אובמה מפגינה יעילות צבאית מרשימה למרות המשטרים המפוקפקים המנהלים את המדינות הללו. כך למשל, רק בשנת 2010 נהרגו פקיסטן מחיסולים-ממוקדים אמריקאים כ-960 בני-אדם - רבים מהם היו חפים-מפשע. ארה"ב תחת ממשל אובמה, החליטה לחסל גם את בני-משפחותיהם של כאלה החשודים בפעילות טרוריסטית. המידע המודיעיני בנוגע לפעילותם "הטרוריסטית" של החשודים מגיע בדרך-כלל מקבלנים פרטיים המספקים מידע מודיעיני אינטרסנטי, או שהוא מגיע מגורמי ממשל פקיסטנים שיש להם חשבון ארוך עם קבוצות אתניות המתגוררות על גבול פקיסטן-אפגניסטן. גם נשיא פקיסטן הנוכחי, עלי אסיף זרדרי, נחשב לבעל-ברית חשוב של ארה"ב באזור, בדומה לחוסני מובארק.

המסקנה המתבקשת היא, שארה"ב תחת ממשל אובמה אינה מסוגלת להיגעל מעצמה - לשם כך, יש לה את תומאס פרידמן שימרק לה את מצפונה בדומה ל"יהודי החצר" של המאה ה-19. ובכן, איך ידעתי שממשל אובמה יפעיל את מקהלת המעודדות של "הניו יורק טיימס"? זה היה קל - משום שבכל פעם שאובמה נקלע למצוקה בינלאומית במזרח-התיכון, הוא משתמש במותג "ישראל". זה מזכיר לכם משהו?
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "תומאס פרידמן והמדיניות האנטישמית של ממשל אובמה", מגזין המזרח התיכון, 18 בפברואר 2011.

סוריה והשינויים הפוליטיים במזרח-התיכון

ב-16 בינואר 2011, הנשיא הסורי בשאר אל-אסד יכל לסמן וי ביומנו: לאחר נתק של שש שנים, נחת שגריר אמריקאי חדש בדמשק ביוזמתו התקיפה של הנשיא אובמה שהצליח לעוקף את התנגדותו של הקונגרס למינויו של שגריר חדש בבירה הסורית. לדעתו של ברק חוסיין באובמה, הצעד הזה, לצד צעדים נוספים, נועד ליצור בסיס חדש לדו-שיח פורה בין ארה"ב לבין הציר הרדיקלי בכיכובן של סוריה ואיראן. יומיים לפני כן, ב-14 בינואר 2011, העולם-הערבי נדהם ממנוסתו של נשיא טוניסיה לאחר ימים אחדים בהם נערכו הפגנות רחבות-היקף שקראו לסילוקו. התדהמה הזו עברה לתחושת-הלם קשה עם פרוץ ההפגנות ההמוניות והכאוס ששטף את מצרים והתנערותו של הממשל האמריקאי מהנשיא חוסני מובארק. מדינות מתונות בעולם-הערבי הקשורות לארה"ב, הגיבו בכעס הולך וגובר לנוכח פני המראות הקשים שנשקפו מבעד למסכי הטלוויזיה ולידיעות שזרמו לבירות הערביות ממקורות נוספים. אף אחד מהמנהיגים הערביים לא ציפה לשטף כזה של אירועים שיטלטל לחלוטין את מצרים וישלח גלי הדף לרחבי המזרח-התיכון כולו. כך למשל, מיד לאחר נאומו של חוסני מובארק ב-1 בפברואר 2011 בו הוא הודיע על הסרת מועמדותו בבחירות הבאות לכהונת הנשיא, מיהר נשיא תימן עלי עבדאללה סאלח להודיע כי אין בכוונתו להאריך את כהונתו הנוכחית מעבר לשנת 2013, וכי אין הוא מתעתד להעביר את מושכות השלטון לבנו. יום לפני כן, הודיע מלך ירדן על הקמת ממשלה חדשה שתהא קשובה יתר לצרכים של העם, אולם צעד זה נועד דווקא לחזק גורמים המקורבים לבית-המלוכה הירדני לקראת שעת-מבחן - אם וכאשר זו תגיע. אחוז הפלסטינים בממלכה הירדנית בהחלט מטריד את מנוחתו של המלך הירדני, לפיכך עבדאללה ביקש לחזק את מעגל הנאמנים לו בעזרת אישים רמי-דרג בעלי רקע ירדני טהור ולא בכאלה החשודים בנאמנות כפולה כדוגמת הפלסטינים.

ערעור מעמדה של מצרים בזירה המזרח-התיכונית בעקבות ההפגנות האזרחיות ובעזרתה הרשלנית של ארה"ב, מחזק מאוד את הציר הרידקלי של סוריה, איראן וטורקיה. מאז הפלישה האמריקאית לעיראק והסתבכות הצבאית שם, גורמים אמריקאים בכירים ניסו להשפיע על איראן וסוריה לחדול ממעורבותן בנעשה בעיראק ולחדול לסייע בדרכים ישירות ועקיפות לגורמי טרור הפועלים ללא הרף בניסיון לערער את תחושת הביטחון במדינה העיראקית השברירית. סוריה הואשמה לא אחת בידי גופי מודיעין מערביים רבים שהיא משמשת תחנת מעבר לאלפי פעילי אל-קאעידה העושים את דרכם לעיראק ולמוקדי מתיחות נוספים במרחב. איראן סייעה לגורמי טרור שיעים בעיראק, וסוריה טיפחה גורמי טרור סונים - חלקם היו פליטי מפלגת הבעת' העיראקית שמצאו מקלט בדמשק לאחר נפילתו של סדאם חוסיין. גם סוריה וגם איראן ידועות היטב שיציבותה של עיראק תלויה ועומדת ברצונן הטוב. במילים אחרות, עיראק הפכה לקלף מיקוח חשוב בידי שתי המדינות הללו מול ארה"ב גם לאור ההסתבכות האמריקאית באפגניסטן. הצלע השלישית במשוואה הרדיקלית היא טורקיה של ארדואן הרואה בסילוקו של חוסני מובארק הזדמנות פז לחזק את תנועת "האחים המוסלמים" במצרים לאור הזהות האידיאולוגית-הדתית המשותפת. אין תימה איפה, שמיד לאחר הודעתו של חוסני מובארק על הסרת מועמדותו לכהונת הנשיא, הצהיר ארדואן שאזרחי מצרים רוצים חילופי שלטון מיידיים וכי "העם המצרי חיכה להחלטה שונה מאוד מזו שקיבל מובארק".

לציר הרדיקלי של סוריה, איראן וטורקיה יש אינטרס חשוב נוסף המעניק משנה-תוקף לקואליציה הזו - הרואה את עצמה ככוח המוביל במזרח-התיכון בשנים הבאות. האינטרס המשותף מתבטא במדיניות ברורה ומוצהרת הנוגעת לדיכוי שאיפותיהם הלאומיות של הכורדים המונים בהערכות גסות כ-40 מיליון נפש. במהלך השנתיים האחרונות, הציר הרדיקלי הצליח להגיע לידי הסכמות אופרטיביות בנוגע לשאלה הכורדית למרות העוינות ששררה בין שלוש המדינות הללו בשנים עברו. הנה כי כן, אנו יכולים להבחין בנקודות אחיזה רבות היכולות לייצב את הקואליציה הרדיקלית של סוריה, איראן וטורקיה - בשיתוף גורמים רדיקליים נוספים כמו חיזבאללה, החמאס ותנועת "האחים המוסלמים" במצרים. ועם זאת, נקודות אלה הן גם נקודות-התורפה, משום שהמציאות הדינמית של המזרח-התיכון, מגבשת ומפוררת קואליציות מידי שנים אחדות.

ימים אחדים לאחר פרוץ ההפגנות ההמוניות נגד הנשיא חוסני מובארק, התפרסמו התייחסויותיו המעניינות של בשאר אל-אסד על האירועים הללו: אסד טען שהוא מחובר לעם הסורי וקשוב לצרכיו; לדעתו הכאוס הפוליטי השורר בטוניסיה ובמצרים נובע מהקשר ההדוק של שתי המדינות הללו למערב ובמיוחד לארה"ב; הוא מתכוון ליזום רפורמות פוליטיות בעתיד, אך הוא אינו מתכוונן לבצע רפורמות שאינן מתאימות לחברה הערבית; הוא מברך על השינוי השקט שהתחולל בלבנון עם מינויו של ראש-ממשלה חדש לאחר סילוקו של סעד אל-חרירי; לדעתו, איראן היא מדינה חשובה באזור ואי-אפשר להתעלם ממנה גם אם הדבר אינו מוצא-חן בעיני המערב; אסד הצהיר שמעמדו בסוריה איתן משום שהוא הביע עמדות ברורות ותקיפות נגד ארה"ב ונגד ישראל. בשאר אל-אסד ניסה לשדר ביטחון רב בדבריו שהתפרסמו בסוף ינואר 2011 בעיתון "וול סטריט ג'ורנל" בשעה שהאירועים האקוטיים איימו לפרק לחלוטין את משטרו על מובארק שהיה עמוד-התווך של ארה"ב במזרח-התיכון.

בטרמינולוגיה הפוליטית של הגורמים הרדיקלים במזרח-התיכון, ארה"ב נתפסת בעיניהם כמשענת קנה-רצוץ בשל היותה מעצמה מתנשאת המכתיבה את מדיניותה על בסיס אגואיסטי, ציני וגחמני. לפיכך, ההתנהגות של ארה"ב כלפי חוסני מובארק ולנוכח המצב השורר בטוניסיה, בתימן, בסעודיה ובירדן, הוכיחו לגורמים הללו שמדיניות אנטי-אמריקאית מוצהרת מעניקה להם חסינות מפני השפעותיה של ארה"ב ומניסיונותיה להתערב באופן בוטה בענייניהם הפנימיים. אין תימה איפה, שהציר הרדיקלי במזרח-התיכון חש בימים אלה התרוממות-נפש לנוכח קריסתה של המדיניות האמריקאית והסתבכותה של ארה"ב גם בעיראק ובאפגניסטן. מנגד, לאור מה שמתחולל במזרח-התיכון בעקבות המדיניות האמריקאית הכושלת, התקשורת האמריקאית המקורבת לנשיא אובמה תנסה להסיט את מטחי הביקורת לעבר ישראל - לכאורה בשל הקיפאון המדיני בנושא הפלסטיני. זהו תרגיל ילדותי ידוע המוכתב ישירות מבית-הלבן בעזרת שיחות רקע מתוזמנות היטב - כך שאין צורך להתרגש מהטון התקשורתי המגיע מארה"ב בעניין הישראלי. כמו כן, לישראל אסור להיכנס להרפתקה מדינית עם סוריה - למרות הלחצים מבית ומחוץ - רק בגלל המצב הבעייתי השורר במצרים. דווקא בשעה זו, חשיבותה האסטרטגית של ישראל עולה בכמה רמות והיא נתפסת בעיני רבים כמגדלור ענק לנוכח המצב השברירי הקיים במדינות רבות במרחב.

האזרח הסורי והמהומות במצרים
למרות מה שאמר בשאר אל-אסד על המצב בסוריה, כל אזרח סורי יכול היה לחוש הזדהות עמוקה עם הטענות שהעלו מאות אלפי המפגינים שהופיעו על מרקעי הטלוויזיה. המצב השורר בסוריה אינו שונה מהותית מהמצב השורר במצרים וביתר המדינות הערביות. בנקודות אחדות, האזרח הסורי חש שהמצב בסוריה חמור יותר בהשוואה למצב הקיים במדינות הערביות האחרות. אם האזרח המצרי חש שהוא חי תחת משטר אוטוריטרי המגביל את חופש-הבחירה, הרי האזרח הסורי חש שהוא חי תחת משטר דיקטטורי נוקשה הנשלט על-ידי מיעוט משפחתי מאז שחאפז אל-אסד תפס את השלטון בסוריה בשנת 1970. בסוריה לא קיים עוני מרוד כפי שהוא קיים במצרים, אולם רבים מהכפריים משתכרים כ-2 דולר ליום; בסוריה אין ציבור של מיליוני אזרחים חסרי-דיור המתגוררים בכוכים שאינם ראויים למגורי אדם, אולם בשל עליית מחירי הדיור חלה התרחבות גדולה מאוד של הבנייה הבלתי-חוקית בכל הערים המרכזיות; השליטה של שירותי-הביטחון של סוריה על האזרחים היא מוחלטת; התקשורת כולה נתונה לפיקוח שלטוני; כמיליון כורדים חיים תחת דיכוי מתמשך ללא זכויות בסיסיות ורבים מהם אינם נחשבים לאזרחים סורים; המדינה כולה חולקה לאזורי השפעה על בסיס משפחתי; תוכנית ההפרטה המצומצמת של סוריה היטיבה רק עם השכבה המקורבת למשפחת אל-אסד; קציני צבא בכירים עוסקים בהברחות לתוך סוריה מלבנון, מעיראק ומטורקיה; העדה העלווית של בשאר אל-אסד, המונה כ-9 אחוזים מסך כלל האוכלוסייה, מנהלת את מדינה הסורית במתכונת של חצר ביזנטית.

למרות דברי הרהב של בשאר אל-אסד, סביר להניח שהוא לא שכח שהמצב השורר בעולם-הערבי מבחינה פוליטית, חברתית וכלכלית, מאפיין גם את המדינה הסורית בעוצמות גדולות יותר. וזאת משום שהמבנה העדתי של סוריה מהווה חומר-נפץ העלול להתפוצץ בכל רגע בפרץ של אלימות בלתי-נשלטת. גורמים רבים בסוריה עצמה, ומחוצה לה, מייחלים "לסגור חשבון" עם העדה העלווית לאור הניסיון ההיסטורי המר והדיכוי המתמשך שהביא לעשרות אלפי הרוגים ולבריחתם של מיליונים מהמדינה במהלך השנים הקשות של שנות ה-80 של המאה הקודמת. לפיכך, מיד לאחר פרוץ המהומות בטוניסיה, שלטונות-הביטחון של סוריה החלו להדק את הפיקוח על האזרחים באמצעות שליטה נוספת על שידורי החדשות והאינטרנט, ובאמצעות פריסה של כוחות צבא במוקדים רבים לאורכה ולרוחבה של המדינה. האופוזיציה הסורית חשה שזה רק עניין של זמן עד שהשלטון הדיקטטורי של בשאר אל-אסד יקרוס, למרות כוחם הרב ועוצמתם של כוחות-הביטחון הנאמנים למשפחה הנשיאותית ולמקורביה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "בשאר אל-אסד בעקבות השינויים במצרים ובטוניסיה", מגזין המזרח התיכון, 3 בפברואר 2011.

מצרים והעולם-הערבי - בין דמוקרטיה לאנרכיה וטרור

סקירה קלה של האירועים שהתרחשו במזרח-התיכון בארבעת השבועות הראשונים של שנת 2011 מעלה את התמונה הבאה: מרבית תושבי דרום-סודאן הצביעו במשאל-העם שנערך ב-9 בינואר 2011 על חלוקתה של סודאן לשתי מדינות נפרדות; לאחר הפגנות סוערות שנמשכו ימים רבים הצליחו תושבי טוניסיה להניס מהמדינה ב-14 בינואר 2011 את הנשיא זין אל-עאדבין בן-עלי ששלט במדינה ביד רמה במשך 23 שנים; הפגנות סוערות של אזרחים ממורמרים נערכו ברחבי אלג'יריה; ב-25 בינואר 2011 יצאו עשרות אלפי מצרים כדי להפגין נגד המשך שלטונו של הנשיא מובארק ונגד הכתרת בנו ליורשו; באותו יום יצאו להפגין אלפי לבנונים מחסידי ראש-הממשלה המודח סעד אל-חרירי נגד הכתרתו של נג'יב מיקאתי לראש-ממשלת לבנון שהתמנה בהשפעתם של ארגון חיזבאללה וסוריה; תחנת הטלוויזיה "אל-ג'זירה" החליטה להפיל את שלטונו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) באמצעות פרסום מסמכים הנוגעים לדיונים המדיניים שהתנהלו בין נציגי הרשות הפלסטינית לבין נציגים ישראלים. בעקבות הפרסום יצאו אלפי אנשים ברשות הפלסטינית להפגנת מחאה נגד "אל-ג'זירה", ומנגד יצאו אלפי מפגינים ברצועת-עזה במחאה על מדיניותה "הוותרנית" של הרשות הפלסטינית במשא-ומתן שהתנהל עם ישראל; לאור המחאה העממית שהתפשטה במדינות אחדות באזור, הודיעו ממשלות ירדן, סוריה ותימן על הענקת סיוע כלכלי דחוף לתושבים נזקקים ולעובדים במגזר הציבורי, וזאת כדי לתת מענה מהיר לתחושות העזות של חוסר-שביעות רצון כלפי השלטון המרכזי בשל בעיות כלכליות ופוליטיות.

לצד האירועים הללו התרחשו עשרות פיגועי טרור רצחניים בידי פעילי טרור מוסלמים שגרמו למאות הרוגים בעיראק, במצרים, באפגניסטן, בפקיסטן, ברוסיה, בסומליה, בתימן, בניגריה, בתאילנד, בפיליפינים, בסודאן ובמקומות נוספים בהם קיימים ארגונים אסלאמיים רדיקליים המנסים להכפיף את כלל האוכלוסייה למערכת נוקשה של חוקים וציוויים דתיים בהתאם לרוח האסלאם ובהתאם לפרשנות הדתית של החוקים הללו. כאשר בוחנים את מכלול היחסים הקיימים בעולם-המוסלמי, ניתן לציין שמתחוללת מלחמה קשה ואכזרית בין מוסלמים לנוצרים, בין מוסלמים ליהודים, בין סונים לשיעים, בין לאום אחד למשנהו ובין חמולה אחת לרעותה. הכוחות הצנטריפוגליים החזקים הקיימים בעולם-הערבי מאיימים לפורר מבפנים את המדינה הטריטוריאלית ליחידות אזוריות קטנות העלולות להיות מושתתות על מנאמנויות משפחתיות, מקומיות ומוגבלות. הנסיכות האסלאמית של תנועת החמאס בעזה, קורצת לתנועות אסלאמיות נוספות הפועלות במרחב כולו - החל מדרום-מזרח אסיה ועד לצפון אפריקה.

קשה למצוא חוט-מקשר אחד וקוהרנטי בין כל האירועים הללו שהתרחשו בטוניסיה, במצרים ובלבנון. ואם זאת, ראוי לציין שדווקא מדינות ערביות הנחשבות למודרניות באופן-יחסי, התרחשו אירועים המוניים אלימים בהם השלטון נאלץ להתמודד בכוח-הזרוע על-מנת להתמודד עם גילויי המחאה האזרחית. באופן פרדוקסלי, דווקא השלטון האוטוריטרי המכפיף את כלל האוכלוסייה בעזרת מערכת נוקשה של כללים דתיים מחמירים או בעזרת מנגנוני-ביטחון אלימים, עלול להוות אטרקציה מועדפת לנוכח הכאוס הכללי הנשקף מבעד למסכי הטלוויזיה בכל בית ובית בעולם-הערבי ובעולם-האסלאמי. לצערנו הרב, העולם-הערבי לא הצליח לבנות חברה אזרחית שנאמנותה היא בראש ובראשונה מופנית לעבר המדינה הטריטוריאלית, ומכאן גם הגלישה המהירה לעבר פתרונות אלימים כאופציה מועדפת בכל עת שצצה בעיה פוליטית, מדינית, כלכלית או דתית. ובכן, נשאלת השאלה האם העולם-הערבי בנוי לשינוי מהיר לעבר דמוקרטיה על-פי התפיסה האמריקאית?

בתקופת כהונתו של הנשיא ג'ורג' בוש (2001-2009), ארה"ב דרבנה בלחץ בלתי-פוסק את המדינות הערביות להנהיג מערכת בחירות דמוקרטית בדומה למה שנהוג במדינות המערביות הליברליות. כתוצאה מהלחץ האמריקאי הרשלני, כוחות אסלאמיים רדיקליים זכו מן ההפקר בירדן, במצרים וברשות-הפלסטינית. כאשר החלה כהונתו של הנשיא ברק חוסיין אובמה בינואר 2009, ארה"ב עברה למדיניות הפוכה, דהיינו היא נקטה מדיניות של התרפסות כלפי הגורמים הרדיקלים בעולם-המוסלמי וכלפי המשטרים האוטוריטריים האלימים כדוגמת איראן וסוריה. שתי הגישות הללו היו מוטעות מיסודן משום שהן נבעו בעיקר ממשאלות-לב, ולא נבעו מהבנה מעמיקה של המציאות האסלאמית הקיימת במרחב כולו. מרבית הממסד האמריקאי הרשמי הלך-שבי אחרי גחמותיו האידיאולוגיות של הנשיא אובמה כמו עדר ללא רועה. רבים מיועציו הקרובים של הנשיא היללו ושיבחו, עד כדי התבטלות-אישית, את מדיניותו של הנשיא אובמה כלפי העולם-המוסלמי הן בזירה הפוליטית הפנימית והן בזירה הבינלאומית. הממשל האמריקאי של הנשיא אובמה גם המציא הוכחות היסטוריות לקשר העמוק הקיים בין אמריקה לאסלאם ובין אמריקה למדינות המוסלמיות. ההתרפסות וההחנפות הזו לא עשתה רושם על אף אחד במרחב האסלאמי ובוודאי לא על הגורמים הרדיקלים הרואים במערב אויב שיש לחסלו.

למרות שהוענק לנשיא אובמה פרס נובל לשלום, חודשים אחדים בלבד לאחר כניסתו לתפקיד, ארה"ב החלה במסע של התערבות צבאית אלימה בפקיסטן, תימן ובסומליה באמצעות מדיניות ברורה ומוכתבת של חיסולים-ממוקדים שגרמו להריגתם של כ-1,500 בני-אדם - רבים מהם היו חפים-מפשע. מדינאים, אינטלקטואלים ואנשי תקשורת מוסלמים לא הצליחו למצוא קשר הגיוני בין דברי "הפייסנות" של אובמה לבין מעשיו בפועל במדינות מוסלמיות אחדות - ובצדק. על-מנת לזכות בפופולאריות עממית בקרב הציבור המוסלמי, ממשל אובמה אף ניסה לנקוט במדינות של "חבטות פומביות" כלפי ישראל כדי לזכות בנקודות חיוביות בדעת-הקהל, אולם דווקא החבטות הללו העלו את השאלה בקרב המדינות המוסלמיות "האם ארה"ב יכולה להיות ידידת-אמת לאור התנהגותה כלפי ישראל תחת הנהגתו של אובמה". לכאורה, אובמה היה צריך לקבל מחיאות-כפיים, אך בתמורה למדיניותו הוא קיבל מנות גדושות של חשדנות מצד המנהיגות הערבית. התגובות הרשלניות של ממשל אובמה בעקבות המהומות העממיות שהיו במצרים נגד מובארק, מוכיחות למנהיגי מדינות הערביות המתונות שאי-אפשר לסמוך על ארה"ב. כך למשל, ב-30 בינואר 2010 דיווחה סוכנות הידיעות הסעודית כי המלך עבדאללה אמר לאובמה בעקבות האירועים החמורים שהתרחשו במצרים ש"מתקפות על הביטחון והיציבות של מדינות אינן מוצדקות. שום נסיבות אינן מצדיקות את הכאוס, הביזה וההפחדה של חפים-מפשע". לאור הדברים הללו, ספק רב אם גורמי המודיעין של סעודיה ימשיכו למסור למודיעין האמריקאי ידיעות על מתכנני פיגועים על אדמת ארה"ב. על-פי המצב השורר במזרח-התיכון בינואר 2011 נראה שהנאום הנמלץ של הנשיא אובמה בקהיר מיוני 2009, נשמע פתטי, עלוב, מיותר ותלוש מהמציאות. כמעט שנתיים לאחר הנאום, הנשיא אובמה מייצג את השקיעה האמריקאית - הן כלפי פנים והן כלפי חוץ.

השינויים המהירים במדיניות האמריקאית והתגובות המילוליות השטחיות של מדינות אירופאיות אחדות על כל אירוע קטן המתחולל במרחב האסלאמי, ובמיוחד בנוגע למזרח-התיכון, מבהירים לנו שקיים חוסר הבנה בסיסי בנוגע לתהליכים הפוליטיים והחברתיים האופייניים לחלק זה של העולם. מאידך, קיימות קואליציות אידיאולוגיות מוזרות: כך למשל, עיתון "הגארדיין" השמאלני שיתף פעולה עם ערוץ "אל-ג'זירה" המתפקד כשופרו של האסלאם הקיצוני בפרשת חשיפת המסמכים המדיניים הנוגעים למשא-ומתן שהתנהל בין הרשות-הפלסטינית לבין ישראל. זאת ועוד, ארגונים פמיניסטיים משתפים פעולה דווקא עם הימין הערבי הגזעני ועם ארגונים אסלאמיים קיצוניים - קשר המבוסס בדרך-כלל על אידיאולוגיה אנטי-מערבית ואנטי-ישראלית או נובע מגישה שגויה בנוגע ל"רומנטיזציה של הרדיקליזם האסלאמי". לפיכך, אין להתפלא על-כך שהנטייה לאלימות הטבועה בארגוני השמאל הקיצוני באירופה, נפגשת עם האידיאולוגיה הג'יהאדיסטית של האסלאם הרדיקלי. כך למשל, רבים מארגוני השמאל הקיצוני באירופה מתנגדים לעצמאותה של דרום-סודאן הנוצרית; הם מסרבים להביע תמיכה איתנה בעצמאותם של הכורדים; הם מתעלמים לחלוטין ממצבם של הקופטים במצרים ושל הנוצרים בעיראק בלבנון; וכן הם מסרבים להכיר בלאומיות היהודית ובקשר ההיסטורי של היהודים לארץ-ישראל. רבים מהשדרה האינטלקטואלית השמאלנית באירופה ובארה"ב מסרבים להבין שהמאבק הרצחני המתחולל בפקיסטן בין הממשלה לצבא ולארגוני הטרור, מתרכז בעיקר סביב השליטה על הנשק הגרעיני של פקיסטן - ולא רק בגלל "האימפריאליזם האמריקאי". במילים אחרות, מי שישלוט על הנשק הגרעיני בפקיסטן, יצליח להטיל את מרותו על המדינה כולה ועל אזורים נרחבים באסיה ובמקומות נוספים במרחב. בסיכומו של דבר, וזאת בניגוד לתפיסה המקובלת בארה"ב, דמוקרטיה היא לא "תוכנת מדף" שניתן להתקינה על מחשב עם הדרכה קלה למשתמש המאותגר טכנולוגית. לעיתים, אנו שוכחים שהדמוקרטיה האירופאית היא בסך הכל בת עשרות שנים, והיא הושגה לאחר 1,000 שנות מאבקים אלימים שהביאו למותם של מיליוני בני-אדם.

היערכות ישראלית חדשה בדרום
טורקיה גולשת לעבר האסלאם הרידקלי בנוסח העות'מאני; לבנון נמצאת במלכודת פוליטית בין איראן לסוריה; בטוניסיה קיים ואקום שלטוני מאז 14 בינואר 2011 - ואקום המדרבן את פעילי הטרור המוסלמים להגיע למדינה מסומליה, מתימן, מאפגניסטן, מפקיסטן ומעיראק; הרשות הפלסטינית נמצאת במלכודת אידיאולוגית ופוליטית גם לאור רשלנותו של הממשל האמריקאי הנוכחי; מצרים, למעשה, עברה הפיכה צבאית ב-29 בינואר 2011 גם אם לא כולם יסכימו להגדרה הזו. רבים מהפרשנים באירופה ובארה"ב רואים בדמיונם דמוקרטיה מצרית פעילה לאור האירועים האחרונים - ולא כך היא. גם לאחר יציאתם של הכוחות הסורים מלבנון ב-2005 בעקבות רציחתו של רפיק אל-חרירי, הועלו טענות דומות בקרב הפרשנים באירופה ובארה"ב.

כל האירועים הללו שהתרחשו במזרח-התיכון במשך תקופה קצרה, מציבים אתגרים בפני ישראל הן לטווח הקצר והן לטווח הארוך. לכאורה, מדינת-ישראל נראית בינואר 2011 מוקפת בגורמים עוינים ההולכים ומתרחבים. זהו נושא הדורש תשומת-לב מיוחדת וקפדנית, וזאת וניגוד לקולות ההיסטריים העולים לעיתים מהתקשורת הישראלית. לחברה הישראלית יש יכולות פנטסטיות להתמודד עם מצבים אקוטיים, לפיכך איפוק ציבורי, מדיני ותקשורתי יחזק את העוצמה הישראלית כלפי הסביבה הקרובה והרחוקה כאחת.

אפשר להעריך שבמצרים מתנהל תהליך דומה למה שהתרחש בטורקיה בשנת 1980 בה נטל הצבא את השליטה על המדינה בהפיכה צבאית, וזאת לאחר חודשים רבים של אלימות פוליטית בלתי-נסבלת ושיתוק פוליטי שהעיב על החיים במדינה הטורקית. אם אכן זה מה שמתרחש במצרים, (בתסריט הטוב), אז משמעות הדבר שאנשי המשטר החדש במצרים יתרכזו בעיקר בייצוב המצב הפוליטי והחברתי במדינה במהלך החודשים הקרובים, תוך כדי הפקרתה של הזירה הנמצאת בסיני. רק לאחר ייצובה של המדינה, ראשי המשטר יכניסו גורמים אזרחיים למוקדי השלטון באופן הדרגתי. לפיכך, כבר בשבועות הקרובים ישראל תצטרך להיערך מבחינה צבאית וביטחונית בגבול המצרי ולאורך הגבול עם רצועת-עזה באופן שונה ממה שהיה עד כה. ראוי להזכיר שבשנת 2005 היו בישראל לכול היותר כ-100 פליטים מאפריקה. כיום, שוהים בישראל עשרות-אלפי פליטים מאפריקה המהווים מוקד של מתיחות חברתית וביטחונית כאחת. מאחורי הזרם הזה עומדת אידיאולוגיה ברורה ומכוונת של גורמים רדיקליים הפועלים באופן-חופשי בסיני, במצרים וברצועת-עזה. קחו את זה לתשומת-לבכם.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "העולם-הערבי בין דמוקרטיה לאנרכיה וטרור", מגזין המזרח התיכון. 30 בינואר 2011.