ביום האחרון של משחקי המונדיאל 2010, באמצע משחק-הגמר בין ספרד להולנד, הופעלו מטעני-חבלה אחדים בעיר קמפלה שבאוגנדה, וכתוצאה מכך נהרגו 74 בני-אדם ועוד רבים נוספים נפצעו. את האחריות לפיגוע הרצחני הזה נטל על עצמו ארגון טרור סומלי בשם "אל-שבאב" המזוהה עם ארגון אל-קאעידה. כך סתם, בשם האסלאם, נרצחו 74 בני-אדם בשעת צפייה במשחק כדורגל שהוקרן לטובת הקהל-הרחב במקומות מרכזיים אחדים. אם נרחיב מעט את היריעה בנוגע לטרור האסלאמי, נוכל להצביע על מספרים בלתי-נתפסים של אלפי מוסלמים הנרצחים מידי חודש בחודשו בשם הדת המוסלמית. האסלאם הפך עם הזמן לדת של טרור ואלימות, והשפה הערבית הפכה לשפה של רצח, גזענות וטרור בינלאומי (בדומה למה שאירע לשפה הגרמנית לאחר מלחמת העולם-השנייה).
אין גבול משותף בין אוגנדה לסומליה. אולם ממשלת אוגנדה מסייעת לממשלה המרכזית של סומליה להתמודד אם האלימות הטרוריסטית של ארגון "אל-שבאב" - אלימות הגובה מחיר דמים מידי יום ביומו. במסגרת ההבנות עם מדינות מערביות אחדות, ממשלת אוגנדה מסייעת לחיילים סומלים לרכוש מיומנות צבאית בעזרת הדרכה קפדנית הניתנת על אדמתה. במהלך החודשים האחרונים הזהירו בכירים אחדים מארגון "אל-שבאב" את ממשלת אוגנדה שפעילי הארגון "יעבירו את המלחמה שהם מנהלים בסומליה לאדמת אוגנדה" אם היא תמשיך לסייע לממשלה הסומלית הנתמכת בידי מדינות המערב. על-פי אינדיקציות רבות, ארה"ב ביצעה חיסולים-ממוקדים בסומליה - בדומה למה שמתרחש בפקיסטן - שגרמו לנפגעים רבים חפים-מפשע שהגבירו את המוטיבציה של פעילי "אל-שבאב" להרחיב את מלחמתם גם מחוץ לסומליה. למרות הסיוע המערבי לממשלת סומליה, ארגון "אל-שבאב" שולט על מרבית חלקיה של המדינה והוא מכפיף את האוכלוסייה למסכת שלמה של איסורים הנוגעים ללבוש, למוסיקה ועל איסורים הנוגעים לצפייה במשחקי-כדורגל. לאורך כל תקופת משחקי המונדיאל 2010, נרצחו בסומליה לפחות 5 צעירים שצפו במשחקי-כדורגל. זאת ועוד, בהתאם למעקב היומיומי הנערך על-ידי מגזין זה - מגזין המזרח התיכון - נהרגו בסומליה מתחילת 2010 (מינואר ועד יוני) כ-1,660 בני-אדם בקרבות העזים המתנהלים בין נאמני הממשלה לבין פעילי טרור מארגון "אל-שבאב". סביר להניח שמספר ההרוגים גבוה בהרבה, שכן לארגונים ממשלתיים ולארגונים בינלאומיים אין דריסת-רגל באזורים רבים בסומליה בשל שלטון הפחד שמפעילים פעילי הטרור מארגון "אל-שבאב". מדיניות זהה ננקטת גם על-ידי פעילי טרור מארגון הטליבאן בגבול המשותף בין אפגניסטן לפקיסטן בעזרת הסיוע של המודיעין הפקיסטני.
שעות אחדות לאחר הפיגוע הרצחני בקמפלה, הנשיא אובמה פרסם הודעת גינוי בה הוא כינה את הטרוריסטים "פחדנים" - לא פחות ולא יותר. למרבה הצער, הטרוריסטים המוסלמים אינם פחדנים, שכן הם מפגינים גבורה רבה יותר ממה שהפגין הנשיא האמריקאי המסרב להוציא מפיו את המשפט "טרור אסלאמי". לעולם-המערבי יש מנהיג פחדן - מנהיג השרוי בדמיונות-שווא ובהכחשה-עצמית העלולים לעלות לנו במחיר יקר ובדמים רבים. הממשל הנוכחי האמריקאי מסרב לדבר על "טרור אסלאמי", על "אלימות אסלאמית" ועל המאבק התרבותי השורר מזה עשורים אחדים בין העולם-המוסלמי לבין העולם הדמוקרטי והמערבי. הגדרת הבעיה היא גם חלק מפתרונה. אלא, שהממשל האמריקאי הנוכחי דוגל בהתרפסות דווקא כלפי אלה הנוקטים במדיניות ברברית - הן על רקע דתי והן על רקע פוליטי, ולכן כולנו נשלם מחיר יקר על כך. לתפישה המדינית האמריקאית הנוכחית יש השפעה על אירופה, על אסיה, על אפריקה, וגם (כמובן) על הסכסוך הערבי-ישראלי. העניין הזה מוביל אותנו למה שעתיד להתחולל במשא-ומתן עם סוריה של בשאר אל-אסד - אם וכאשר הדבר יהיה רלוונטי. אולם, ראשית, כמה מילים על תהליכים היסטוריים הנסתרים מן העין.
כאשר כתבתי את המאמר על "רצח-העם בדארפור שמערב-סודאן" ביוני 2006, היו בישראל 180 פליטים מסודאן. ביולי 2010, יש בישראל כ-30,000 פליטים שהגיעו ממדינות אפריקאיות אחדות משום לישראל לא הייתה מדיניות ברורה בנושא, והיא נכנעה ללחץ מלאכותי של כל מיני ארגונים קיקיונים במקום לחשוב על העניין כעל נושא שיש לו השלכות היסטוריות על החברה הישראלית. דבר דומה מתרחש גם בנושא ההשתלטות הבדואית על אדמות הנגב וגם בנושא העבריינות הלאומנית הקשה של ערביי-ישראל. אם לא נתעשת בזמן הקרוב, בתוך עשרות שנים נמצא את עצמנו חיים ברצועה צרה המשתרעת מחיפה ועד לגדרה בלבד בצפיפות בלתי-נסבלת. להערכתי, בערים אחדות בישראל (בעיקר בדרום) מתחולל שינוי דמוגרפי שאינו לטובתנו, משום שההתמקדות הממשלתית הישראלית נוטה לדבוק בכיבוי שרפות, ולא בהתוויית מדיניות ארוכת-טווח לטובת הדורות הבאים. לעיתים, כדי לפתור בעיה מקומית קצרת-טווח, משעבדים את העתיד בשל לחץ ציבורי ותקשורתי מלאכותי.
התהליך המדיני עם סוריה של בשאר אל-אסד
בשבועות האחרונים גברו הקולות בישראל בנושא "חידוש המשא-ומתן המדיני עם סוריה". עוד נודע, שכל ראשי מערכת הביטחון של ישראל משוכנעים כעת, (יולי 2010), ש"זה הזמן להיכנס למשא-ומתן רציני עם סוריה על עתיד רמת-הגולן". עוד נודע, שקצינים בכירים שוב טענו כי "ניתן להגן על ישראל גם ללא רמת-הגולן". סביר להניח שהם צודקים, אולם המחיר יהיה איום ונורא אם "נצטרך להגן על ישראל" בשעת מלחמה מהגבול של ה-4 ביוני 1967. גם בעידן של טילים בליסטיים יש חשיבות גדולה לטופוגרפיה ולעמוק אסטרטגי מוחשי. יתרה מזאת, בל נשכח שסוריה במעשיה ובמחדליה דרבנה את כל האזור לדהור לעבר מלחמה כוללת שפרצה ביוני 1967. אם המקרה היה הפוך, אף אחד בעולם לא היה מצפה מסוריה לוותר על רמת-הגולן אם ישראל הייתה מתנהגת כפי שסוריה פעלה ב-1967. האם סוריה כמדינה ריבונית אינה צריכה לשלם על מעשיה פרובוקטיביים כלפי ישראל מאז שנות ה-60 ועד לימנו אנו?
לחסידי "מדיניות הוויתורים" בישראל יש שיטה מתודולוגית שמחזיקה מעמד בכל תנאי: אם ישראל חזקה, אזי עליה לדבוק בוויתורים, שכן היא המדינה החזקה באזור. ואם ישראל מפגינה חולשה, אז גם צריך לוותר משום ש"מי יודע מה יקרה בעתיד ועלינו לשמור על הקיים או על חלקו". אותה שיטה מתודולוגית פועלת גם כלפי שאר האויבים שלנו - בעבר ובהווה. האמירות שנשמעו לאחרונה בנושא הסורי, נבעו בשל התחושה שסוריה מנסה להתנתק מאיראן לאור סבב הסנקציות החדש שהוטל עליה בתחילת יולי 2010. חודש לפני כן, הציר הרדיקלי היה באופוריה בעקבות משט פעילי הטרור של ארדואן שנעצר ב-31 במאי 2010 בידי לוחמי צה"ל. בטווח של חודשים בלבד "המטוטלת הפרשנית" בנוגע לבשאר אל-אסד נעה מקיצוניות אחד לקיצוניות שנייה. במילים אחרות קוראים לזה "חלון הזדמנויות" - שהוא מונח שכיח מאוד בפיהם של חסידי מדיניות הוויתורים בכל מה שקשור ליחסים בין ישראל לבין שכנותיה הרדיקליות ואלימות.
ראוי להזכיר לכולנו שבעקבות מלחמת לבנון השנייה, שררו בישראל תחושות לא-רציונאליות של מפלה וכישלון שהשפיעו הן על הציבור הרחב והן על הצמרת המדינית של ישראל. מייד לאחר סיום המלחמה, בשאר אל-אסד העניק ראיון לעיתון הגרמני "דר שפיגל" בו הוא הצהיר על רצונו בשלום עם ישראל. לאמירה זו לא הייתה כל משמעות אמיתית, שכן הצמרת הסורית בכללותה הייתה שרויה באופוריה לנוכח מה שנראה ככישלון צבאי ישראלי מול ארגון חיזבאללה - כישלון שהופגן, לדעתם, לאורך כל ימי המלחמה. בהתאם לדעה ששררה בסוריה באותה עת, חיזבאללה הצליח לחשוף את נקודות-התורפה של ישראל. כתוצאה מכך, היו כאלה בצמרת הסורית שהשתעשעו בפתיחתה של חזית מלחמתית נגד ישראל ברמת-הגולן הן באופן ישיר והן באופן עקיף באמצעות הקמתם של ארגוני טרור שיפעלו למען מטרה זו. לאחר פרסום הראיון ב"דר שפיגל", מייד קפצו דוברים ישראלים אחדים וטענו כי זו "הזדמנות לעשות שלום עם סוריה גם במחיר וויתור על כל רמת-הגולן" - כאילו הלקח של הסכם אוסלו האומלל מעולם לא נלמד. גם אז, בישראל של 2006, דוברים ישראלים דיברו על "חלון הזדמנויות" כשם שהם דיברו על "חלון הזדמנויות" בתקופת אסד האב שהלך לעולמו בשנת 2000. לצערנו הרב, כאשר מדברים בישראל על "שלום" עם סוריה, או על "מלחמה" עם סוריה, שוכחים את הממד ההיסטורי הטמון בתהליכים ארוכי-טווח בשל התחושה הנגרמת מלחץ ציבורי או תקשורתי המופעל לעיתים על הדרג המדיני. זו אחת הסיבות שנתקענו בלבנון למשך 18 שנה מאז שהחלה מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, וזו גם הסיבה שבגינה הקלנו ראש בנוגע להסכם אוסלו של 1993 ובנוגע להתנהלותו המפוקפקת של יאסר ערפאת ברשות הפלסטינית.
הפיצול האסלאמי ועליית הליברליזם
בואו נבדוק לרגע קט איזה תהליכים היסטוריים מתרחשים בימים אלה בעולם-המוסלמי: צפון-קפריסין היא מדינה מוסלמית בחסות טורקית שאינה מוכרת כרגע על-ידי הקהילה הבינלאומית; באזור המכונה "המדינה הסומלית", קיימת לה אוטונומיה עצמאית מאז שנת 1991 בשם סומלילנד - אולם גם היא אינה מוכרת כרגע על-ידי הקהילה הבינלאומית; ברצועת-עזה קיימת לה נסיכות אסלאמית רדיקלית שאינה מוכרת כרגע על-ידי הקהילה הבינלאומית; ירדן היא מדינה פלסטינית לכל דבר ועניין, כך שיש צורך לשנות את שמה מ"הממלכה הירדנית ההאשמית" ל"ממלכה הפלסטינית ההאשמית"; עיראק תתפצל באופן מובהק לשלושה מחוזות עיקריים - כורדי, שיעי וסוני; סודאן תתפצל כנראה לשלוש מדינות; ניגריה תתפצל גם היא לשתי מדינות לפחות - אחת נוצרית והשנייה מוסלמית; תימן תתפצל לשתי מדינות; טורקיה תצטרך לתת אוטונומיה רחבה למיליוני הכורדים החיים בתחומה; לבנון כנראה תתפצל לשתי ישויות נפרדות - אחת שיעית, והשנייה נוצרית-סונית עם תמיכה של הדרוזים (במקרה הטוב והאופטימי); אפגניסטן תתפצל למחוזות אוטונומיים; כך גם יקרה למחוזות של פקיסטן הגובלים עם אפגניסטן; אל תתפלאו אם באיראן ובסוריה יתרחשו תהליכים דומים לאור ההרכב העדתי של האוכלוסייה המקומית בשתי המדינות. האסלאם הרדיקלי ביקש לאחד באלימות את העולם המוסלמי ליחידה אחת אורגנית, אולם דווקא תהליך הפוך מתרחש לנגד עינינו לאחר 30 שנות טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית רחבת-היקף. המצב האקוטי הזה מציב בפני החברה המוסלמית מַרְאָה המסייעת בידי אחדים מהם להתבוננות מחודשת בפניה האלימות והגזעניות של המדינה המוסלמית על כל מרכיביה הדתיים והפוליטיים. התבוננות זו, תרומת לעלייתם המחודשת של כוחות ליברליים - גם אם הם נשמעים כהד קלוש לזרם הכללי השוטף את החברה המוסלמית בימים אלה. אחד מהביטויים לכך הגיע דווקא מעיתונאית פלסטינית בשם זינב רשיד שטענה כי "העם הסורי זקוק יותר למשטי חירות מהעם הפלסטיני", וזאת בעקבות ניסיונו של המשטר הסורי להסיט את תשומת-הלב על הנעשה בסוריה באמצעות המשט הטורקי (ממרי, 4 ביולי 2010). וכך הבהירה רשיד את טענותיה כלפי המשטר הסורי הנוכחי של בשאר אל-אסד:
"המצב בעזה בתחום הכלכלה, תנאי החיים, החינוך והחירויות - עד השתלטות החמאס - היה הרבה יותר טוב מהמצב בסוריה שתחת שלטון משפחת אסד ומנגנוני הביטחון המדכאים שלה שהחזירו את סוריה עשרות שנים אחורה והפכו את עמה המכובד לאחד העמים העניים ביותר באזור ובעולם. הם חנקו את החירויות ו'לקחו בשבי' את כל מי שהרים קולו וביקש מינימום של חירויות. אני מתעקשת להשתמש במונח 'שבויים' בנוגע לכל אזרח ואזרחית סוריים הכלואים בחדרי הצינוק של המשטר של אסד, מאחר שהתקווה שיהיה פיוס לאחר מותו של הדיקטאטור הגדול והורשת השלטון לבנו, אבדה. המשטר הנוכחי נמצא במצב של 'עוינות' עם כל העם הסורי לאחר שניצל את כל ההזדמנויות שהעניק לו עם אצילי זה לעשות פיוס היסטורי. הסורים שנמצאים בחדרי הצינוק הם שבויים בידי גורם עוין לעם, למולדת ולכל מה שהוא אנושי, מוסרי ויפה".
הביטויים הללו אינם בודדים במערכה על דמותו של העולם-הערבי והאסלאמי. למעשה, הם משקפים הלך-רוח ציבורי רחב שיבוא לידי ביטוי באופן איטי והדרגתי שיארך שנים רבות, ואף ישפיע על התייחסותו של העולם-המוסלמי בנוגע לישראל - וזאת, אם נדע להתאזר בסבלנות הדרושה והראויה למדינה היושבת לבטח בארצה מבלי להפגין חולשה מדינית בשל מהמורות אחדות הניצבות בפנינו לאורך הדרך.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "שלום עם בשאר אל-אסד - המרתון המדיני של ישראל", מגזין המזרח התיכון, 17 ביולי 2010.
אין גבול משותף בין אוגנדה לסומליה. אולם ממשלת אוגנדה מסייעת לממשלה המרכזית של סומליה להתמודד אם האלימות הטרוריסטית של ארגון "אל-שבאב" - אלימות הגובה מחיר דמים מידי יום ביומו. במסגרת ההבנות עם מדינות מערביות אחדות, ממשלת אוגנדה מסייעת לחיילים סומלים לרכוש מיומנות צבאית בעזרת הדרכה קפדנית הניתנת על אדמתה. במהלך החודשים האחרונים הזהירו בכירים אחדים מארגון "אל-שבאב" את ממשלת אוגנדה שפעילי הארגון "יעבירו את המלחמה שהם מנהלים בסומליה לאדמת אוגנדה" אם היא תמשיך לסייע לממשלה הסומלית הנתמכת בידי מדינות המערב. על-פי אינדיקציות רבות, ארה"ב ביצעה חיסולים-ממוקדים בסומליה - בדומה למה שמתרחש בפקיסטן - שגרמו לנפגעים רבים חפים-מפשע שהגבירו את המוטיבציה של פעילי "אל-שבאב" להרחיב את מלחמתם גם מחוץ לסומליה. למרות הסיוע המערבי לממשלת סומליה, ארגון "אל-שבאב" שולט על מרבית חלקיה של המדינה והוא מכפיף את האוכלוסייה למסכת שלמה של איסורים הנוגעים ללבוש, למוסיקה ועל איסורים הנוגעים לצפייה במשחקי-כדורגל. לאורך כל תקופת משחקי המונדיאל 2010, נרצחו בסומליה לפחות 5 צעירים שצפו במשחקי-כדורגל. זאת ועוד, בהתאם למעקב היומיומי הנערך על-ידי מגזין זה - מגזין המזרח התיכון - נהרגו בסומליה מתחילת 2010 (מינואר ועד יוני) כ-1,660 בני-אדם בקרבות העזים המתנהלים בין נאמני הממשלה לבין פעילי טרור מארגון "אל-שבאב". סביר להניח שמספר ההרוגים גבוה בהרבה, שכן לארגונים ממשלתיים ולארגונים בינלאומיים אין דריסת-רגל באזורים רבים בסומליה בשל שלטון הפחד שמפעילים פעילי הטרור מארגון "אל-שבאב". מדיניות זהה ננקטת גם על-ידי פעילי טרור מארגון הטליבאן בגבול המשותף בין אפגניסטן לפקיסטן בעזרת הסיוע של המודיעין הפקיסטני.
שעות אחדות לאחר הפיגוע הרצחני בקמפלה, הנשיא אובמה פרסם הודעת גינוי בה הוא כינה את הטרוריסטים "פחדנים" - לא פחות ולא יותר. למרבה הצער, הטרוריסטים המוסלמים אינם פחדנים, שכן הם מפגינים גבורה רבה יותר ממה שהפגין הנשיא האמריקאי המסרב להוציא מפיו את המשפט "טרור אסלאמי". לעולם-המערבי יש מנהיג פחדן - מנהיג השרוי בדמיונות-שווא ובהכחשה-עצמית העלולים לעלות לנו במחיר יקר ובדמים רבים. הממשל הנוכחי האמריקאי מסרב לדבר על "טרור אסלאמי", על "אלימות אסלאמית" ועל המאבק התרבותי השורר מזה עשורים אחדים בין העולם-המוסלמי לבין העולם הדמוקרטי והמערבי. הגדרת הבעיה היא גם חלק מפתרונה. אלא, שהממשל האמריקאי הנוכחי דוגל בהתרפסות דווקא כלפי אלה הנוקטים במדיניות ברברית - הן על רקע דתי והן על רקע פוליטי, ולכן כולנו נשלם מחיר יקר על כך. לתפישה המדינית האמריקאית הנוכחית יש השפעה על אירופה, על אסיה, על אפריקה, וגם (כמובן) על הסכסוך הערבי-ישראלי. העניין הזה מוביל אותנו למה שעתיד להתחולל במשא-ומתן עם סוריה של בשאר אל-אסד - אם וכאשר הדבר יהיה רלוונטי. אולם, ראשית, כמה מילים על תהליכים היסטוריים הנסתרים מן העין.
כאשר כתבתי את המאמר על "רצח-העם בדארפור שמערב-סודאן" ביוני 2006, היו בישראל 180 פליטים מסודאן. ביולי 2010, יש בישראל כ-30,000 פליטים שהגיעו ממדינות אפריקאיות אחדות משום לישראל לא הייתה מדיניות ברורה בנושא, והיא נכנעה ללחץ מלאכותי של כל מיני ארגונים קיקיונים במקום לחשוב על העניין כעל נושא שיש לו השלכות היסטוריות על החברה הישראלית. דבר דומה מתרחש גם בנושא ההשתלטות הבדואית על אדמות הנגב וגם בנושא העבריינות הלאומנית הקשה של ערביי-ישראל. אם לא נתעשת בזמן הקרוב, בתוך עשרות שנים נמצא את עצמנו חיים ברצועה צרה המשתרעת מחיפה ועד לגדרה בלבד בצפיפות בלתי-נסבלת. להערכתי, בערים אחדות בישראל (בעיקר בדרום) מתחולל שינוי דמוגרפי שאינו לטובתנו, משום שההתמקדות הממשלתית הישראלית נוטה לדבוק בכיבוי שרפות, ולא בהתוויית מדיניות ארוכת-טווח לטובת הדורות הבאים. לעיתים, כדי לפתור בעיה מקומית קצרת-טווח, משעבדים את העתיד בשל לחץ ציבורי ותקשורתי מלאכותי.
התהליך המדיני עם סוריה של בשאר אל-אסד
בשבועות האחרונים גברו הקולות בישראל בנושא "חידוש המשא-ומתן המדיני עם סוריה". עוד נודע, שכל ראשי מערכת הביטחון של ישראל משוכנעים כעת, (יולי 2010), ש"זה הזמן להיכנס למשא-ומתן רציני עם סוריה על עתיד רמת-הגולן". עוד נודע, שקצינים בכירים שוב טענו כי "ניתן להגן על ישראל גם ללא רמת-הגולן". סביר להניח שהם צודקים, אולם המחיר יהיה איום ונורא אם "נצטרך להגן על ישראל" בשעת מלחמה מהגבול של ה-4 ביוני 1967. גם בעידן של טילים בליסטיים יש חשיבות גדולה לטופוגרפיה ולעמוק אסטרטגי מוחשי. יתרה מזאת, בל נשכח שסוריה במעשיה ובמחדליה דרבנה את כל האזור לדהור לעבר מלחמה כוללת שפרצה ביוני 1967. אם המקרה היה הפוך, אף אחד בעולם לא היה מצפה מסוריה לוותר על רמת-הגולן אם ישראל הייתה מתנהגת כפי שסוריה פעלה ב-1967. האם סוריה כמדינה ריבונית אינה צריכה לשלם על מעשיה פרובוקטיביים כלפי ישראל מאז שנות ה-60 ועד לימנו אנו?
לחסידי "מדיניות הוויתורים" בישראל יש שיטה מתודולוגית שמחזיקה מעמד בכל תנאי: אם ישראל חזקה, אזי עליה לדבוק בוויתורים, שכן היא המדינה החזקה באזור. ואם ישראל מפגינה חולשה, אז גם צריך לוותר משום ש"מי יודע מה יקרה בעתיד ועלינו לשמור על הקיים או על חלקו". אותה שיטה מתודולוגית פועלת גם כלפי שאר האויבים שלנו - בעבר ובהווה. האמירות שנשמעו לאחרונה בנושא הסורי, נבעו בשל התחושה שסוריה מנסה להתנתק מאיראן לאור סבב הסנקציות החדש שהוטל עליה בתחילת יולי 2010. חודש לפני כן, הציר הרדיקלי היה באופוריה בעקבות משט פעילי הטרור של ארדואן שנעצר ב-31 במאי 2010 בידי לוחמי צה"ל. בטווח של חודשים בלבד "המטוטלת הפרשנית" בנוגע לבשאר אל-אסד נעה מקיצוניות אחד לקיצוניות שנייה. במילים אחרות קוראים לזה "חלון הזדמנויות" - שהוא מונח שכיח מאוד בפיהם של חסידי מדיניות הוויתורים בכל מה שקשור ליחסים בין ישראל לבין שכנותיה הרדיקליות ואלימות.
ראוי להזכיר לכולנו שבעקבות מלחמת לבנון השנייה, שררו בישראל תחושות לא-רציונאליות של מפלה וכישלון שהשפיעו הן על הציבור הרחב והן על הצמרת המדינית של ישראל. מייד לאחר סיום המלחמה, בשאר אל-אסד העניק ראיון לעיתון הגרמני "דר שפיגל" בו הוא הצהיר על רצונו בשלום עם ישראל. לאמירה זו לא הייתה כל משמעות אמיתית, שכן הצמרת הסורית בכללותה הייתה שרויה באופוריה לנוכח מה שנראה ככישלון צבאי ישראלי מול ארגון חיזבאללה - כישלון שהופגן, לדעתם, לאורך כל ימי המלחמה. בהתאם לדעה ששררה בסוריה באותה עת, חיזבאללה הצליח לחשוף את נקודות-התורפה של ישראל. כתוצאה מכך, היו כאלה בצמרת הסורית שהשתעשעו בפתיחתה של חזית מלחמתית נגד ישראל ברמת-הגולן הן באופן ישיר והן באופן עקיף באמצעות הקמתם של ארגוני טרור שיפעלו למען מטרה זו. לאחר פרסום הראיון ב"דר שפיגל", מייד קפצו דוברים ישראלים אחדים וטענו כי זו "הזדמנות לעשות שלום עם סוריה גם במחיר וויתור על כל רמת-הגולן" - כאילו הלקח של הסכם אוסלו האומלל מעולם לא נלמד. גם אז, בישראל של 2006, דוברים ישראלים דיברו על "חלון הזדמנויות" כשם שהם דיברו על "חלון הזדמנויות" בתקופת אסד האב שהלך לעולמו בשנת 2000. לצערנו הרב, כאשר מדברים בישראל על "שלום" עם סוריה, או על "מלחמה" עם סוריה, שוכחים את הממד ההיסטורי הטמון בתהליכים ארוכי-טווח בשל התחושה הנגרמת מלחץ ציבורי או תקשורתי המופעל לעיתים על הדרג המדיני. זו אחת הסיבות שנתקענו בלבנון למשך 18 שנה מאז שהחלה מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, וזו גם הסיבה שבגינה הקלנו ראש בנוגע להסכם אוסלו של 1993 ובנוגע להתנהלותו המפוקפקת של יאסר ערפאת ברשות הפלסטינית.
הפיצול האסלאמי ועליית הליברליזם
בואו נבדוק לרגע קט איזה תהליכים היסטוריים מתרחשים בימים אלה בעולם-המוסלמי: צפון-קפריסין היא מדינה מוסלמית בחסות טורקית שאינה מוכרת כרגע על-ידי הקהילה הבינלאומית; באזור המכונה "המדינה הסומלית", קיימת לה אוטונומיה עצמאית מאז שנת 1991 בשם סומלילנד - אולם גם היא אינה מוכרת כרגע על-ידי הקהילה הבינלאומית; ברצועת-עזה קיימת לה נסיכות אסלאמית רדיקלית שאינה מוכרת כרגע על-ידי הקהילה הבינלאומית; ירדן היא מדינה פלסטינית לכל דבר ועניין, כך שיש צורך לשנות את שמה מ"הממלכה הירדנית ההאשמית" ל"ממלכה הפלסטינית ההאשמית"; עיראק תתפצל באופן מובהק לשלושה מחוזות עיקריים - כורדי, שיעי וסוני; סודאן תתפצל כנראה לשלוש מדינות; ניגריה תתפצל גם היא לשתי מדינות לפחות - אחת נוצרית והשנייה מוסלמית; תימן תתפצל לשתי מדינות; טורקיה תצטרך לתת אוטונומיה רחבה למיליוני הכורדים החיים בתחומה; לבנון כנראה תתפצל לשתי ישויות נפרדות - אחת שיעית, והשנייה נוצרית-סונית עם תמיכה של הדרוזים (במקרה הטוב והאופטימי); אפגניסטן תתפצל למחוזות אוטונומיים; כך גם יקרה למחוזות של פקיסטן הגובלים עם אפגניסטן; אל תתפלאו אם באיראן ובסוריה יתרחשו תהליכים דומים לאור ההרכב העדתי של האוכלוסייה המקומית בשתי המדינות. האסלאם הרדיקלי ביקש לאחד באלימות את העולם המוסלמי ליחידה אחת אורגנית, אולם דווקא תהליך הפוך מתרחש לנגד עינינו לאחר 30 שנות טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית רחבת-היקף. המצב האקוטי הזה מציב בפני החברה המוסלמית מַרְאָה המסייעת בידי אחדים מהם להתבוננות מחודשת בפניה האלימות והגזעניות של המדינה המוסלמית על כל מרכיביה הדתיים והפוליטיים. התבוננות זו, תרומת לעלייתם המחודשת של כוחות ליברליים - גם אם הם נשמעים כהד קלוש לזרם הכללי השוטף את החברה המוסלמית בימים אלה. אחד מהביטויים לכך הגיע דווקא מעיתונאית פלסטינית בשם זינב רשיד שטענה כי "העם הסורי זקוק יותר למשטי חירות מהעם הפלסטיני", וזאת בעקבות ניסיונו של המשטר הסורי להסיט את תשומת-הלב על הנעשה בסוריה באמצעות המשט הטורקי (ממרי, 4 ביולי 2010). וכך הבהירה רשיד את טענותיה כלפי המשטר הסורי הנוכחי של בשאר אל-אסד:
"המצב בעזה בתחום הכלכלה, תנאי החיים, החינוך והחירויות - עד השתלטות החמאס - היה הרבה יותר טוב מהמצב בסוריה שתחת שלטון משפחת אסד ומנגנוני הביטחון המדכאים שלה שהחזירו את סוריה עשרות שנים אחורה והפכו את עמה המכובד לאחד העמים העניים ביותר באזור ובעולם. הם חנקו את החירויות ו'לקחו בשבי' את כל מי שהרים קולו וביקש מינימום של חירויות. אני מתעקשת להשתמש במונח 'שבויים' בנוגע לכל אזרח ואזרחית סוריים הכלואים בחדרי הצינוק של המשטר של אסד, מאחר שהתקווה שיהיה פיוס לאחר מותו של הדיקטאטור הגדול והורשת השלטון לבנו, אבדה. המשטר הנוכחי נמצא במצב של 'עוינות' עם כל העם הסורי לאחר שניצל את כל ההזדמנויות שהעניק לו עם אצילי זה לעשות פיוס היסטורי. הסורים שנמצאים בחדרי הצינוק הם שבויים בידי גורם עוין לעם, למולדת ולכל מה שהוא אנושי, מוסרי ויפה".
הביטויים הללו אינם בודדים במערכה על דמותו של העולם-הערבי והאסלאמי. למעשה, הם משקפים הלך-רוח ציבורי רחב שיבוא לידי ביטוי באופן איטי והדרגתי שיארך שנים רבות, ואף ישפיע על התייחסותו של העולם-המוסלמי בנוגע לישראל - וזאת, אם נדע להתאזר בסבלנות הדרושה והראויה למדינה היושבת לבטח בארצה מבלי להפגין חולשה מדינית בשל מהמורות אחדות הניצבות בפנינו לאורך הדרך.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "שלום עם בשאר אל-אסד - המרתון המדיני של ישראל", מגזין המזרח התיכון, 17 ביולי 2010.
